הרהורים בערב יום הזיכרון

ערב יום הזיכרון כבר מתדפק על הדלת. 

המחשבה על הנערות והנערים, הנשים והגברים ששילמו בחייהם על זכותנו להיות פה- לא מרפה. ויותר מכך- ליבי יוצא אל המשפחות השכולות, משפחות הנעדרים ומשפחות הפצועים, שכל אחת מתמודדת בחיי היום יום עם החוסר והאובדן שאינם מרפים לעולם. 

סביר להניח שגם השנה יחפשו (וימצאו) תמונות של ה״חרדים״ או ה״ערבים״ או נציג שולי של קבוצה זו או אחרת החולקת פיסת ארץ זו ולא יכבדו את יקירינו בדקות הדומיה. 

אני מאמינה, שכולנו כחברה – דמוקרטית, נאורה וחזקה, יכולים להכיל גם סוג כזה של אנשים, למרות שאותי אישית- זה מקומם!

יהי זכרם ברוך!!!

לתת

לא מזמן ״ביליתי״ שעתיים במיטה בבית החולים תל השומר. לא כי אני חולה, כי אני בריאה – תורמת דם לפלזמה (או משהו כזה). אני חברה בארגון תורמי הדם ומדי פעם הם קוראים לי, כשחסרות מנות דם או מרכיבי דם מסוג הדם שיש לי. תמיד מרגישה מאד מיוחדת- יש לי סוג דם מאד נדיר. וחוץ מזה, כמי שמאמינה בלתרום לחברה, מאמינה ב״לתת״- זה נראה לי פתרון ממש טוב: תרומות כספיות כמעט תמיד מבלבלות אותי, לא סגורה על לאן הכסף הולך; התנדבות במסגרת ועד הורים/ מחלקה בבית חולים/ עמותה- קשה לי להתחייב. 

תמיד מחפשת חיזוקים לבחירות שלי. כשבתי הבכורה הודיעה לי שביומולדת 17 (או 18, מה שיבוא קודם או מה שיותר חוקי…) היא מתכוונת לתרום דם- קיבלתי את החיזוק שחיפשתי:)

לפעול מבפנים

אתמול התבוננתי בקשיים ובהתנגדויות שאני חווה בזמן האחרון. במסגרת לימודיי עוסקת בחודש האחרון בתחום אמורפי, שאינו פונה ואינו ניזון משכל, מידע או הבנה. אולי אפילו אלה הן אבני הנגף שמייצרות את אותם קשיים והתנגדויות.

עולות השאלות: מה זה הדבר האמורפי הזה? מה זה נותן? מה יוצא לי מזה? איך ״צריך״ לעשות את זה???

אולי כדי לחסוך זמן, אולי כדי לא להתמודד, אולי מבלבול, באופן לא מודע (ולפעמים כן במודע) ולא נוכח, מחפשת אחר מה אומרים, מה מומלץ, מה ראוי, מה כדאי… והסתבר לי שאולי כשזה נוגע לתחום האמורפי – זה מאד בולט, אבל זה קיים גם בתחומים אחרים, בהם האוטומט מחפש קיצורי דרך, פתרונות אינסטנט תשובות מבחוץ.

ומה עם מה שאני רוצה? לא שווה בדיקה??? ואיפוא האהבה?

נחזור לאתמול בערב- כל אחד מהילדים הביא את עצמו, את צרכיו ואת רצונותיו וזה התנגש עם השקט שחיפשתי, עם הרצונות והצרכים שלי. זה אפילו הגיע לדרגת ניג׳וס: למה אתחפש בפורים? בואי לקחת אותי; תכיני לי לאכול; תעירי אותי בשבע… ברגע של חסד ותשומת לב הצלחתי להתבונן פנימה ולראות את הכעס העולה ומתגבר, את הסבלנות ההולכת ופוקעת, את המחסומים שנסגרים – בפני מי? בפני ילדיי-אהוביי! מתוך ההכרה בכך ובאהבה גדולה יכולתי לבחור להקשיב להם, לא להיפגע (״מה הערת אותי? שונאת אתכם!״), פשוט להכיל אותם. פתאום מצאתי את השקט שחיפשתי- השקט הפנימי והחיצוני. 

גדולים ממני דיברו על כמה שהכניעה לסמכות מסרסת את ההתחדשות בתוכנו, את האינטליגנציה הרגשית, את האינטגרציה ביני לבין עצמי ומכאן גם ביני לבין העולם הסובב אותי.

פעולה מתוך הכרה עצמית שמונעת מאהבה יכולה לעשות את השינוי.

סלט טרי, רענן וצבעוני

אני נוהגת לאכול בארוחות הצהרים והערב סלט טרי. הרבה! אז צריך לשבור את סכמת ה״עגבנייה-מלפפון-בצל״ מדי פעם… ולא לעבוד קשה מדי:)
מצרכים:
קולורבי טרי
גזר טרי
סלק טרי
* המלצתי-הכמויות מכל ירק שוות (כלומר- אותה כמות מכל ירק)
חומץ תפוחים
ממתיק
אופן הכנה:
חותכים את הירקות הטריים לג׳וליינים (מקלונים/ גפרורים), אפשר בסכין/ מגרדת/ מנדולינה/ מעבד מזון מתבלים בחומץ תפוחים ובממתיק לפי הטעם

2015/01/img_3544.jpg

כרוב מתוק

כבר כמעט תשע שנים אני לא נוגעת בפחמימות וסוכרים ולכן, מחפשת אלטרנטיבות מפנקות, בעיקר לקינוחים. אז הנה אחד:

מצרכים:

כרוב לבן

קינמון

ממתיק (אני משתמשת בסוכרזית נוזלי)

חמאה (אופציונאלי)

אופן הכנה:

קוצצים את הכרוב לרצועות דקיקות וארוכות ומפזרים בתבנית באופן אחיד (ללא ״הרים״ ו״גבעות״).

מתבלים בקינמון ובממתיק. 

אפשר לפזר גם חתיכות חמאה. 

אופים בתנור כ-1/2 שעה בחום של 200 מעלות ועוד 30-45 דקות  בחום של 150 מעלות. 

מערבבים מדי פעם. 

מגישים חם מאד אחרת זה מגעיל…

איך לא לצאת מהדעת???

הבכי הקודח חופר במוח. מטמטם את ההוויה. אם רק אפשר היה ללחוץ על ״mute" גם בחיים האמיתיים- בטוח שזה היה יכול למנוע הרבה אסונות!

אבל אי אפשר!!! 

אז מה כן? 

להרחיב את יכולת ההכלה של הרעש שתוקף ומנקר והורס כל חלקה טובה!

איך עושים את זה?

שמים לב. 

זה כזה פשוט: האם שמתי לב למצוקה של הילד/ה (או האיש/ה), זו שגורמת לצעוק או לבכות? האם שמתי לב שזה לא נגדי? שאני זה לא ה״issue" פה???

זה לוקח זמן ודורש תרגול, אבל בסוף זה עובד!

מניסיון!

כשהבכי או הצעקות מגיעים – נדמה שלא ייגמרו לעולם, שזה לנצח!!! 

אבל בסוף זה נגמר, נעלם, מתאייד…

אז – תנסו את זה בבית:)

הכיוון הכללי

לאן הולכת? מה המטרה? מהם היעדים?

לא יודעת ברציונל. יודעת בלב. קוראים לזה אינטואיציה?

מתבוננת על הדרך שעברתי עד כה, על מסלול חיי: יש נתיבים ראשיים, נתיבי איילון כאלו, שמובילים למרחקים ארוכים, שמתאפיינים בהתמדה לאורך זמן, שיש להם סוף ויש להם התחלה; ויש שבילים קטנים, כאלה שהתחילו ונגמרו מהר, שהמרחק בין נקודה לנקודה היה רק קו ישר אחד.

ופתאום הבנתי שיש גם כיכרות: כאלה שדומות לכיכר המדינה, ענקיות, עם המון כניסות ויציאות; ויש כיכרות קטנטנות, שרכב בינוני יתקשה ״לקחת״ בהן את הסיבוב. מחלקן יצאתי ונכנסתי ושוב יצאתי, ובחלקן הסתובבתי שנים, סחור סחור, מפספסת את היציאה או סתם מסתובבת במעגלים סביב מרכז שהוא לא שלי.

 היכולת להתבונן, לזהות, להתחבר, מאפשרת לי לשים לב לבחירות שעושה בחיי, או שחיי בוחרים לעצמם בלי שאני נותנת עליהן את הדעת. היום, מחפשת את המרכז שלי, את היצירה שלי, אותי. את הדבר הזה שיסחוף אותי, ימלא אותי, יגרום לי לאבד את תחושת הזמן ולהיות מוכנה למחיר שאצטרך לשלם עבורו (בזמן, בכסף, באנרגיה, בוויתור על אלטרנטיבות).

 ומה יהיה אם לא אמצא אותו???

היום יודעת שגם אם לא אמצא את ״הדבר״, כבר מצאתי כל כך הרבה דברים בדרך- משפחה מדהימה, עיסוקים, חברות וחברים, שותפות ושותפים לדרך, מורות ומורים, תלמידות ותלמידים, מראות שמשקפות לי וכל כך הרבה דברים להודות עליהם…

עדין, סקרנית מאד: האם אשאיר אחרי איזו יצירת מופת, בנוסף לילדיי?

אולי הסקרנות הזו היא המנוע שלי ואולי הטוב עוד לפני; בינתיים בוחרת להודות על הטוב שיש (שהוא החלק הגדול והמשמעותי בחיי), להיות שמחה בחלקי, לגרש את העצב והרוע ולבחור בשמחה ובטוב.

לפרום את הקשרים במוח

כבר כמה ימים שהקור מככב, אז הסתבך לי איזה פלונטר בראש- יודעת שזה עושה לי טוב, מרגישה שמתאבנת לאטי ובכול זאת: לצאת להליכה במזג אויר כזה? אין סיכוי! בנוסף, בעוד חצי שעה צריך (איפה כתוב שצריך???) להקפיץ את הילדה (שתכף מוציאה רשיון נהיגה, כן?) לבית הספר, אז חבל בכלל על המאמץ… אחר כך מגיע נושא המדיטציה: אין לי שעה ורבע? חבל להתחיל; זה לא אפקטיבי; זה לא מספיק…
אז מה היה לנו?
א. אין סיכוי.
ב. חבל על המאמץ.
ג. זה לא אפקטיבי.
ד. זה לא מספיק.
ה. חבל להתחיל…
ברגע קסום אחד של תשומת לב, ירטתי את המחשבות האלה הבוקר, את הקשרים האלה במוח, שלא מקדמים ולא עוזרים ואפילו עוצרים ומונעים השקעה ותחזוקה של הגוף והנפש ו-פשוט עשיתי: הלכתי ״רק״ עשרים וחמש דקות; עשיתי ״רק״ עשרים ושתיים דקות מדיטציה…. וזו התקדמות, כי אתמול זה לא היה. מתמלאת בהוכרת תודה ושמחה בחלקי.

יוצאת לחופשי

הצורך לכתוב היה קיים בי מאז ומתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. 

תקופות הכתיבה נעו בין כתיבה יומיומית לבין התרחקות בלתי מוסברת מהעט, או, מאוחר יותר, מהמקלדת.

בשנה האחרונה עוסקת בעבודה פנימית וערוץ הכתיבה פעיל ביותר. 

לפני כחודש פתחתי בלוג ב״סלונה״, על היתרונות והחסרונות הכרוכים בכך והיום אני פורסת כנפיים ומנסה לעוף לבד.

אולי אמריא ואולי אתרסק…

אם לא אנסה -לא אדע. 

יבורכו כל המצטרפות והמצטרפים.

דרך צלחה!

%d בלוגרים אהבו את זה: