איך לא לצאת מהדעת???

הבכי הקודח חופר במוח. מטמטם את ההוויה. אם רק אפשר היה ללחוץ על ״mute" גם בחיים האמיתיים- בטוח שזה היה יכול למנוע הרבה אסונות!

אבל אי אפשר!!! 

אז מה כן? 

להרחיב את יכולת ההכלה של הרעש שתוקף ומנקר והורס כל חלקה טובה!

איך עושים את זה?

שמים לב. 

זה כזה פשוט: האם שמתי לב למצוקה של הילד/ה (או האיש/ה), זו שגורמת לצעוק או לבכות? האם שמתי לב שזה לא נגדי? שאני זה לא ה״issue" פה???

זה לוקח זמן ודורש תרגול, אבל בסוף זה עובד!

מניסיון!

כשהבכי או הצעקות מגיעים – נדמה שלא ייגמרו לעולם, שזה לנצח!!! 

אבל בסוף זה נגמר, נעלם, מתאייד…

אז – תנסו את זה בבית:)

הכיוון הכללי

לאן הולכת? מה המטרה? מהם היעדים?

לא יודעת ברציונל. יודעת בלב. קוראים לזה אינטואיציה?

מתבוננת על הדרך שעברתי עד כה, על מסלול חיי: יש נתיבים ראשיים, נתיבי איילון כאלו, שמובילים למרחקים ארוכים, שמתאפיינים בהתמדה לאורך זמן, שיש להם סוף ויש להם התחלה; ויש שבילים קטנים, כאלה שהתחילו ונגמרו מהר, שהמרחק בין נקודה לנקודה היה רק קו ישר אחד.

ופתאום הבנתי שיש גם כיכרות: כאלה שדומות לכיכר המדינה, ענקיות, עם המון כניסות ויציאות; ויש כיכרות קטנטנות, שרכב בינוני יתקשה ״לקחת״ בהן את הסיבוב. מחלקן יצאתי ונכנסתי ושוב יצאתי, ובחלקן הסתובבתי שנים, סחור סחור, מפספסת את היציאה או סתם מסתובבת במעגלים סביב מרכז שהוא לא שלי.

 היכולת להתבונן, לזהות, להתחבר, מאפשרת לי לשים לב לבחירות שעושה בחיי, או שחיי בוחרים לעצמם בלי שאני נותנת עליהן את הדעת. היום, מחפשת את המרכז שלי, את היצירה שלי, אותי. את הדבר הזה שיסחוף אותי, ימלא אותי, יגרום לי לאבד את תחושת הזמן ולהיות מוכנה למחיר שאצטרך לשלם עבורו (בזמן, בכסף, באנרגיה, בוויתור על אלטרנטיבות).

 ומה יהיה אם לא אמצא אותו???

היום יודעת שגם אם לא אמצא את ״הדבר״, כבר מצאתי כל כך הרבה דברים בדרך- משפחה מדהימה, עיסוקים, חברות וחברים, שותפות ושותפים לדרך, מורות ומורים, תלמידות ותלמידים, מראות שמשקפות לי וכל כך הרבה דברים להודות עליהם…

עדין, סקרנית מאד: האם אשאיר אחרי איזו יצירת מופת, בנוסף לילדיי?

אולי הסקרנות הזו היא המנוע שלי ואולי הטוב עוד לפני; בינתיים בוחרת להודות על הטוב שיש (שהוא החלק הגדול והמשמעותי בחיי), להיות שמחה בחלקי, לגרש את העצב והרוע ולבחור בשמחה ובטוב.

לפרום את הקשרים במוח

כבר כמה ימים שהקור מככב, אז הסתבך לי איזה פלונטר בראש- יודעת שזה עושה לי טוב, מרגישה שמתאבנת לאטי ובכול זאת: לצאת להליכה במזג אויר כזה? אין סיכוי! בנוסף, בעוד חצי שעה צריך (איפה כתוב שצריך???) להקפיץ את הילדה (שתכף מוציאה רשיון נהיגה, כן?) לבית הספר, אז חבל בכלל על המאמץ… אחר כך מגיע נושא המדיטציה: אין לי שעה ורבע? חבל להתחיל; זה לא אפקטיבי; זה לא מספיק…
אז מה היה לנו?
א. אין סיכוי.
ב. חבל על המאמץ.
ג. זה לא אפקטיבי.
ד. זה לא מספיק.
ה. חבל להתחיל…
ברגע קסום אחד של תשומת לב, ירטתי את המחשבות האלה הבוקר, את הקשרים האלה במוח, שלא מקדמים ולא עוזרים ואפילו עוצרים ומונעים השקעה ותחזוקה של הגוף והנפש ו-פשוט עשיתי: הלכתי ״רק״ עשרים וחמש דקות; עשיתי ״רק״ עשרים ושתיים דקות מדיטציה…. וזו התקדמות, כי אתמול זה לא היה. מתמלאת בהוכרת תודה ושמחה בחלקי.

יוצאת לחופשי

הצורך לכתוב היה קיים בי מאז ומתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. 

תקופות הכתיבה נעו בין כתיבה יומיומית לבין התרחקות בלתי מוסברת מהעט, או, מאוחר יותר, מהמקלדת.

בשנה האחרונה עוסקת בעבודה פנימית וערוץ הכתיבה פעיל ביותר. 

לפני כחודש פתחתי בלוג ב״סלונה״, על היתרונות והחסרונות הכרוכים בכך והיום אני פורסת כנפיים ומנסה לעוף לבד.

אולי אמריא ואולי אתרסק…

אם לא אנסה -לא אדע. 

יבורכו כל המצטרפות והמצטרפים.

דרך צלחה!

%d בלוגרים אהבו את זה: