מומלצים

ללמוד להיות עדינה

אוטוטו ארבע עשרה שנים וחצי של המנעות מפחמימות וסוכרים ומה שמאפשר את זה הן צלחות כאלה של צבע ויופי.

אלא מה? הגיע שלב שזה לא הספיק; הגוף והנפש רוצים להתקדם, לצמוח ולהתפתח וכך ויתרתי גם על בשר ודגים לפני כחמש שנים.

בעקבות צום תשעה באב גם הנשמה הצטרפה למשחק החיים ומאז בהמנעות מקפה, ממתיקים, משקאות מוגזים, מלח וביצים.

הייתי שמחה להתגאות בדרך הזו. אמנם חלקה הוא תוצר של בחירותיי אבל חלקה נכפה עלי.

ההשראה ללכת בדרך הבריאות הטבעית היא מהרב יובל הכהן אשרוב, כדי שיחד עם המזון המשתבח שנכנס לגוף, יהיה מזון משובח שנכנס לנשמה

לא צריך להיות אישה דתיה כדי להינות ולהתענג על כתבי היהדות והכתר שלראשם-ספר הספרים. כל כך הרבה חוכמה, בינה ודעת יש בארון הספרים היהודי.

אל הנסיבות שעוטפות אותי וגורמות לי לעדן את הנהגותיי כלפי גופי ואורח חיי, מצטרפת ליבה של הנהגות לנשמה ולנפש שמביאות לחיי שפע של שמחה, חסד, אהבה, הכרת הטוב והוקרת תודה.

קוביות סלק מבושל ואנטי פסטי מחציל, קישוא, בצל ופלפל לצד ירקות טריים עם גבינת עזים וקצח

מומלצים

לחפש את המנוע (הפנימי)

כמעט כל בוקר, יד נעלמה שולחת לי תמונות משנים שעברו. טוב נו, זה גוגל פוטו, לא בדיוק יד נעלמה. יותר אח גדול.

לפני 9 שנים טיילתי בממלכה הקסומה(?) של נפאל.

קסומה או לא קסומה? תשפטי בעצמך: איך שנחתתי בקטמנדו, עטף אותי הערפיח הכל כך לא חינני, בעל הריח האופייני למזרח הרחוק. ירדתי מהמטוס – וממש לא היה לי ברור לאן הגעתי. רק בהמשך, כשטסתי משם לפוקרה במטוס קל (שאיך שעליתי עליו התחרטתי ורציתי לרדת אבל כבר לא היה לי נעים), הבנתי שקטמנדו היא לא רק בירת נפאל, אלא בירת החדשנות הקידמה והטכנולוגיה בהשוואה ליתר המקומות במדינה. וואי וואי, מה חיכה לי… 

כשירדנו, יחד עם מטען האפרוחים החיים, חיכה לנו בחור חביב ביותר (זה ההוא ששם לי את הזר הצהוב בתמונה), שליווה אותנו לאוטובוס תיירים מקרטע, ובהיותינו מתרחקים אל הלא נודע, התחילו הדמעות לבעבע בנשמה ואחר כך פרצו החוצה. תגידי, את רצינית? בשביל ג׳יפת העולם הזו עזבת את העזר שכנגד והילדים? עברה יממה שלמה לפני שהצלחתי לשחרר ולהבין שזה מה יש, כדאי לוותר על השכשוך והדכדוך, להזדקף פיזית ונפשית ולקוות שאולי בסוף אצליח גם להנות.

קצרה היריעה מלתאר את כל ההרפתקאות שכללו בין היתר: 99% בתי שימוש בול פגיעה; לוויות של גוססים שמובלים לנהר לצרור את נשמתם; בני ה-שֶׁרְפָּה החמודים שעזרו לסחוב משאות כבדים ולטפס על ההימלאיה; טיול אופניים על גדת האגם הקסום בפוקרה; מנזרים ומקדשים; קופים ופרות שמסתובבים ברחובות כמעט כמו כלבים וחתולים במערב.

אז איך זה שבכל זאת מחייכת בכל התמונות?

כנראה (טוב נו, לא כנראה – זה הוכח מדעית) שיש חלק צעיר יחסית במוח שלנו ששולט על ההיגיון, חלק קצת יותר ותיק על הרגשות והחלק הקדמוני ביותר שמנהל את הערכים והאמונות שלנו. להגיע לשם – זה לפגוע בול בפוני.

וזה מה שכל חברה (קהילתית, פוליטית, מסחרית) בעולם רוצה – לפגוש את הערכים והאמונות שלנו, להתחבר אליהם ולגרום לנו להזדהות איתם. כי ככה הופכים לקוחות מזדמנות ללקוחות מרוצות, חוזרות ונאמנות. וכל אחת יודעת שהרבה יותר קל (וכייף, אם יורשה לי) לתקשר ולמכור ללקוחה נאמנה מאשר לגייס לקוחה חדשה. אותו הדבר לגבי עובדות, שותפות ו-כן, אפילו חברות.

תחפשי מה מניע אותך, מה גורם לך להאמין, מה מושך אותך להזדהות. זה מה שקרה לי בנפאל:)

אחרי שמסירים את הקליפות והמגננות, אפשר לְפַנּוֹת דֶּרֶךְ ללב – להתחבר ולתקשר, להאמין ולהזדהות.

טריק לעבודה פנימית: תבדקי עם עצמך –

  1. האם את רואה את המניעות והעיכובים ועוסקת בהתנגדויות?
  2. האם את רואה את המאחד והמקרב ועוסקת בערכים ובאמונות?

תבחרי. זה בידיים וב-💜 שלך.

מומלצים

לחשוב בגדול – לעשות בקטנה

אוטוסטרדת המחשבות שעוברת לי בראש נעה על 200 קמ״ש. זה לא קורה סתם – כבר מגיל צעיר אובחנתי כרגישת יתר לכל דבר שזז. בעבר חשבתי שזה פגם או חולשה או חסרון. במעלה השנים הבנתי שתכונות אופי הן פשוט תכונות אופי. השאלה הקריטית היא – מה את עושה איתן?

רגישות היתר גורמת הרבה פעמים לכאב; אפשר למסך אותו – עם אוכל עם סמים עם אלכוהול או עם כל אמצעי משנה תודעה אחר; אפשר להתעלם ממנו – אבל כבר ידוע שאם נתעלם זה לא ייעלם; אפשר להתכחש אליו – אבל אז כנראה נקבל תרגולים חוזרים.

ואפשר להשתמש בו – לעשות עבודה פנימית, להסתכל לו ישר בלבן של ה-מה שזה לא יהיה, להגדיר אותו במדוייק – הכי טוב בשבילי לכתוב. ואז, טאדאם: לטפל בו.

היום לקחתי את רגישות היתר והשתמשתי בה כדי להגדיר את הכאב והעצב שהרגשתי. כלפי מה? פחות חשוב.

מה שחשוב זה שהעבודה הפנימית הזו גרמה לי לשים 💜 שכל הגוף והנשמה בסטרס – הכל קפוץ ולחוץ.

אז מה את רוצה – להיות פחות רגישה? להיות פחות מושפעת? להיות יותר חזקה?

היום את הכי בוגרת, מנוסה, חכמה ו..כן, אולי גם הכי רגישה מאי פעם. את בהחלט יכולה להתייחס לדברים האלה כנכסים – הרווחת אותם ביושר, בזיעה ובדמעות.

התהליך הזה שחרר בי משהו, איפשר לי לבחור בין שתי אלטרנטיבות – להיות קורבנית: כואב לי, עצוב לי, קשה לי; או להיות אחראית: לקבל ואפילו לחבב ולאהוב את מה שיש.

קבלי טריק לעבודה פנימית –

על אדי הקורונה האחרונים – תבחרי מה הדבר האחד שאת לוקחת איתך לחיים שאחרי. תכתבי על פתק קטן ושימי במקום נגיש: על המקרר, בארנק, בתיק, ליד מברשת השיניים; העיקר שתפגשי בו כל יום, כמה פעמים ביום. כי בלי לבחור ובלי תזכורת מתמדת – אנחנו על טייס אוטומטי; אפשר לשחרר אותו לפנסיה מוקדמת:)

אם את רוצה לקבל עוד טריקים לעבודה פנימית – תרשמי ותתחברי, יש כפתור ממש כאן למטה👇

תנסי – מקסימום תצליחי!

 

מומלצים

מה עושה לי להרגיש טוב בימים אלה

מסתכלת סביבי – הרבה דברים מתחילים לעצבן אותי ובמיוחד, מתעלה מעל כולם – ה-zoom הזה!

באיזשהו שלב, לא הצלחתי להפעיל אותו דרך הטלפון, כנראה שיחקתי עם ההגדרות.

כשזה הסתדר, אם יש שיחה עם יותר מארבעה משתתפים – לא רואים את כולם בטלפון.

במחשב – נכנסות שיחות או התראות ומעיפות אותי מהשיעור… ש-ע-ו-ת לוקח לחזור.

מה – אני מתלוננת? מבקרת? שהייתי כל כך הפי -הפי???

איזה קטע – כנראה גם אני מאבדת את זה.

בהתחלה מנסה לגייס את הכלים השגרתיים – להגיד תודה על מה שיש, לעשות ספירת מלאי ולמסור את חוסרי האונים, לכתוב, להתקשר, לתקשר…

אבל כנראה ש״שגרתי״ זה הכי פברואר 2020; לא רלוונטי, לא תופס, לא עובד לי.

ובמקום לשבת על סשן ביוונית עתיקה לקראת ״בוחן הכבוד״ (על כל החומר שלמדנו!) שיש מחר, המוח עושה תרגילי התחמקות (מה שמתבל את כל העניין גם ברגשות אשמה וייסורי מצפון) וגורר אותי לארגן את המטבח, להזיז (בפעם המי יודעת כמה) את סידורי הפרחים מפה לשם, להציץ שנייה במייל…

ושם מצאתי אוצר – אחת שכותבת כמו שאני הכי אוהבת, שנמצאת (אם הבנתי נכון) במקום שאני הכי אוהבת, ששואלת שאלות ומניחה הנחות בדיוק, אבל בדיוק – כמו שאני אוהבת. בטח שיש קישור: http://www.dvarimbealma.com/2020/04/6311.

ולרגע הקריאה לקחה אותי הכי רחוק מהסחי והמאוס שהרגשתי והעבירה מסך עכור שאפילו לא ידעתי (או שהתכחשתי אליו) שהיה שם.

מה שגרם לי להרגיש הוקרת תודה ולא רק להגיד…

וכשמרגישים יותר טוב – זה מושך טוב!

אז הנה רשימה של עוד כמה דברים שעושים לי להרגיש טוב הימים אלה:

  1. הבת המופלאה שלי לימדה אותי איך לצלם תמונה עם פוקוס והתוצאה לפניכן.
  2. הפרחים האלו, לא רק שתמכנו בחקלאים, לא רק היופי שלהם עושה פרפור (חיובי) בלב, ה-ריח, איזה ריח! של סבון וניקיון ושמחה!
  3. כשמבשלת, וזה קורה די הרבה לאחרונה, שמה מוזיקה לטינית וביחד עם תנועות הקולפן/ סכין/ מצקת, גם הגוף והנשמה מתחילים להתנועע; האנדורפינים עולים, החיוך נמרח על הפרצוף והאוכל יוצא טעיםםםםםםם.
  4. מל רובינס התחילה להעלות סשן יומי קצר חמש פעמים בשבוע. היא נהדרת. הנה למשל איך היא מתמודדת עם העצבים בתקופה הזו https://youtu.be/P_B3Ghj1uQY

יאללה, הולכת ללמוד יוונית עתיקה…

מומלצים

איך תפסתי את עצמי הבוקר בשקר

״מה פתאום? אני יוצאת מהבית רק אם ממש, אבל ממש חייבת!״

ככה סיפרתי למישהי הבוקר ואז שמעתי את מה שפי מדבר וקראתי לעצמי לשיחה:

חמודה! (באמת שאני חמודה🥰) – צאי מהסרט הזה! שימי לב לעיגולי הפינות, ההנחות והעלמות העין ואף יותר מכך (אותם אין לי כוונה לפרט כאן; למה? ככה).

האינסטינקט הראשון היה לתת כותרת לפוסט הזה: ״איך יצאתי הבוקר שקרנית״, אבל בחרתי כותרת אחרת. כי אני לא שקרנית, בדרך כלל, כששמה לב… מה אני כן? חמודה🥰

בואי נשים את זה על השולחן: כמעט כולם משקרים, כל הזמן, בעיקר לעצמם. שקר הוא מנגנון של דבק חברתי (אמרו גדולים וטובים ממני), שאילמלא הוא – כנראה לא היינו מצליחות לחיות אחת עם השניה ועם השני.

רוצה דוגמאות? בבקשה: מה עונה לחברה/ קרובה/ קולגה ששואלת או אומרת:

  • מה שלומך?
  • יואו, איזו שמנה/מקומטת/זקנה אני…
  • התגעגעת אלי?

לא מכירה הרבה א.נשים שמעזות לומר את האמת בפנים, בכל אופן – לא כל הזמן.

בכלל לא בטוח שזה עדיף.

הימים הם לא ימים רגילים – יתכן ששקר קטן/לבן, יציאה (או שתיים או שלוש או עשר) מיותרת מהבית תגרום להידבקות/הדבקה מ/בקורונה, לסכנת חיים ממשית.

הנאיבית (החמודה🥰, כן?) מיד התגייסה: מצבינו בסך הכל ממש טוב יחסית לעולם מבחינת אחוז התמותה;

אבל ההיא, עם המודעות החברתית והעצמית הקצת יותר גבוהה אומרת:

כל זמן שזה רחוק מאיתנו – הסטטיסטיקות יכולות להוות מקור לנחמה;

חס וחלילה וחס, רחוק מאיתנו – מי שזה התדפק על דלתה, חרב עליה עולמה.

תכל׳ס? צודקת!

לראות את התמונה הרחבה (i wish) לא אומר שאפשר לשנות אותה.

מזל שהתמונה הגדולה מורכבת מהרבה פרטים קטנים (כמוני, חמודה🥰).

מה לעשות?

אפשר למצוא השראה מספר הספרים (ויקרא, י״ט, 18):

״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״

ולגזור את האקסטרה מייל שלנו –

אפשר לוותר על יציאה אחת מתוכננת, שהייתי בטוחה שהיא חיונית בעליל, לשנות את התסריט ואת הסיפור ואולי אולי להציל או להינצל… מי יודעת?

ולהתייחס אל עצמנו כמו שאנחנו: חמודות🥰 – 

כמו שלא מרזות באותו רגע שבו מחליטות לעשות דיאטה,

כך גם לא נהיות (יש מילה כזו?) טובות/מושלמות בין רגע.

חמודה🥰, כבר אמרתי?

*** בתמונה: win-win situation – בית מלב💜לב💜 ומריח וגם תמיכה בחקלאיי ארצנו🌸.

 

מומלצים

ניסוי בבנות חוה (ואדם)

אוטוטו יומולדת. וגם פסח. איך אתאים את המתנות והחגיגות השנה ל״מצב״?

את הבוקר פתחתי בעיצוב לוגו חדש, שגרם לי לחייך מקיר לקיר. זה גם תקע לי את המחשב – אין דבר מושלם בעולם הזה…

אחר כך הלכתי לחפש מבצעים, אבל אי אפשר באמת ללכת יותר ממאה מטרים וגם ככה הקניונים והחנויות שאינן חיוניות סגורים.

בואו נדבר על זה שניה: מי מחליט מה חיוני? ומתי? ולמי? ומה עם מי שיש לה יומולדת? לא מגיע לה? אה???

אז הלכתי לטייל במוח שלי וחשבתי על דיל של 1+1, מתנה + ביעור חמץ:

להתנתק מחשבון הוואטסאפ.

רק שזה כרוך במחיקת החשבון.

חוץ מזה שמפחדת לעשות צעדים דרסטיים ובלתי הפיכים (מי ישמע?), אין לדעת מה תהיינה ההשלכות של זה (נו, באמת);

גם ככה הבידוד הולך וקונה לו אחיזה בעולמנו.

אין חכמה כבעלת ניסיון – מאז שמחקתי את האפליקציה של פייסבוק מהטלפון באוגוסט (נדמה לי), נכנסת לשם לעיתים נדירות, אם בכלל. מה שעבד עם פייסבוק, יכול לעבוד גם עם וואטסאפ, לא?

בשלב ראשון מוחקת את האפליקציה מהנייד.

אולי פעם אפנים את גילי המספרי ואפסיק לפחד מצעדים דרסטיים וחיות דמיוניות אחרות.

איך אסתדר? ימים יגידו…

מה אפספס? כנראה כלום, אולי רק אתעדכן באיחור. עמכן הסליחה.

איחולים לחג שמח, של יציאה מעבדות לחירות.

אצלי, בכל אופן, זה הניסיון הראשון…

מומלצים

פרשת השבוע-פרשת קורח2

תקציר העניינים: תיכף אחרי פרשת המרגלים, קרח חובר לדתן ואבירם ויחד עם מאתיים וחמישים סלבס מהעדה הם נקהלים על משה ואהרון וקוראים תיגר על מנהיגותם. הטענה העיקרית שלהם היא כי כולם קדושים, כולם היו במעמד הר סיני, מה פתאום משה ואהרון מתנשאים מעליהם? משה שומע ונופלות פניו. הוא פונה אל קרח ועדתו ומציע להם להיפגש בבוקר לדו-קרב של מחתות ומי שהקטורת שלו תתקבל – הוא ינצח. הוא פונה אליהם בענווה ואומר – יש מקום לכולם: לכל אחד יש את הייעוד והתפקיד שלו בעולם הזה; אהרון ואני נבחרנו לכהונה ולהנהגה, לכם הלוויים יש את התפקידים המיוחדים שלכם, למה אתם מבקשים גם כהונה? ומה יש לכם לקטרג על אהרון? אז הוא קורא לדתן ואבירם להצטרף והם מסרבים לו ומתלוננים על שלקח אותם מסיר הבשר במצרים, ארץ זבת חלב ודבש (באמת???)… למחרת בבוקר נפגשים והקב״ה אומר למשה ולאהרון – זוזו טיפה הצידה, אתם מפריעים לי לכלות אותם, בשניה אני מעלים את כולם. ושוב משה מסנגר על קרח ועדתו ומזהיר אותם להתרחק, אך הם בוחרים להישאר במקומם והארץ פותחת את פיה ובולעת את כולם; במקביל יוצאת אש ומכלה את מאתיים וחמישים הנשיאים המורדים שעשו יד אחת עם קרח ועדתו. כל הנותרים נבהלים ובורחים. משה מצווה להתיך את המחתות ולצפות בהן את המזבח לזכרון עולם לעם ישראל, על מנת שלא יהיו כקרח ועדתו. העם ממשיך בסורו ובתלונותיו ומאשים את משה שהוא הורג אותם. שוב הקב״ה מאיים לכלותם במיידי ואף מתחיל במלאכה – פורצת מגפה; משה שב ויוצא להגנתם וממהר את אהרון להדליק את המחתה כדי לכפר על עוונותיהם לפני שמגיפה מתפשטת. אהרון רץ לכפר על העם וחוצץ בגופו בין החיים למתים ומצליח לעצור את המגיפה, ממנה הספיקו למות 14700 נוספים, מעבר לעדת קרח שנבלעה באדמה. כדי לבטל את תלונות בני-ישראל על הכהונה, מצווה הקב״ה כי נשיא מכל שבט יכניס מטה אל המשכן, והמטה שיפרח יסמן כי זה השבט שנבחר לכהונה. הם עושים זאת ובבוקר מתגלה שמטהו של אהרון משבט לוי פרח, הוציא ציץ ושקדים. לכן המטה נשאר בתוך המשכן לשמש תזכורת מי נבחר לכהונה. אז פונה הקב״ה לאהרון ומצווה אותו את תפקידי הכהנים ומציין של-לויים לא תהיה נחלה בארץ – השם הוא נחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה:

שמו של קורח מתנוסס בראש הפרשה ואף זכה שתקרא על שמו. מדובר באדם שלילי, מתסיס, חותר תחת ההנהגה, אדם המונע מקנאה ודחפים שליליים שגם העונש שנגזר עליו וסופו הקטלני מעידים על חומרת מעשיו. בהקשר הרחב יותר – מדובר בפרשה בעיצומו של ספר במדבר, השם את הדיבור במרכז הבמה. הפרשנים מסבירים כי יתכן ואין מדובר באדם כה שלילי, או לפחות לא שלילי באופן מוחלט. זכות הדיבור שניתנת לו והלגיטימציה לומר את דבריו, מוסברות בכך שאין רע בלהעביר ביקורת, אין רע לחלוק – אפילו על מנהיגים. הבעיה היא הדרך – קורח משחיר את פניהם של משה ואהרון, מפיץ פייק ניוז בלי למצמץ ואף מטיל ספק בהנהגת הבורא. הבעיה, כמו תמיד, עם הקצנה ופסילת הצד השני, תוך ששוכחים שעם אחד אנחנו. כדי שהדרך ״תעבוד״, כדאי לזכור שאהבה היא הדרך והדרך היא אהבה. לכן, מסבירים הפרשנים, אין כל רע במחלוקת- כל עוד היא לשם שמיים; כשהמחלוקת נובעת משנאה, קנאה, תאווה (כמו במקרה של קורח ועדתו) – כולם מפסידים; כשהמחלוקת היא לשם שמים – זה יוצא נשכר וזה לא מפסיד משום שמי שצודק, אומר אמת ומי שלא צודק, לומד את האמת.

לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי (טז,טו)

משה, ה-מנהיג, מבין שהוא צריך לשמש דוגמה ומופת לעם, ששום דבר לא מובן מאליו ושעל מנהיגים לנהוג בשקיפות מלאה ולדווח ביושר. סביר להניח שהוא מגיב על פייק-ניוז של קורח, כאילו הוא עושק וגוזל את העם. לכן הוא מכריז שאינו משתמש וגוזר טובות הנאה, למרות ועל אף מעמדו הרם. הפרשנים מסבירים שניתן ללמוד מפסוק זה שלקורח היו 300 חמורים, שנשאו את מפתחות האוצרות שלו; ידוע ושגור עד ימינו הביטוי – עשיר כקורח.

תופיני מילים לשבת:

אַנְשֵׁי-שֵֽׁם (טז,ב)

רַב-לָכֶם֒ (טז,ג)

וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו (טז,ד)

וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו (טז,יא)

כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר (טז,יג)

הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף (טז,כב)

וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם…וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה (טז,ל)

וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה (יז,טו)

וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (יז,כג)

בְנֵי-מֶרִי (יז,כה)

פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה (יח,טו)

מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר (יח,כו)

מומלצים

פרשת השבוע-מצורע2

תקציר העניינים: בפרשה מתוארים תפקידי הכוהנים באבחון וטיפול המצורעים בגופם, בבגדיהם ובביתם וכן סדר הקרבת הקורבנות בכל אחד מהמקרים.

תפקיד הכהנים: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן (יד,ב)        ***************************************************************

על הכהנים הוטל לאבחן ולהחליט מי נגוע ומי לא. מה פתאום כהן? למה לא רב שהוא הפוסק בענייני רוחניות בדרך כלל? או רופא, אם מדובר במחלה? בזכות מידת אהבת האדם שהכהנים משופעים בה. אם כהן שוקל להכריז על אדם כלשהו כמצורע, על כל המשתמע מכך, הוא יעשה זאת לא רק במקצועיות, ביושר ובהגינות, אלא בדחילו ורחימו. החומרים בהם השתמשו הכהנים לטהר את הצרעת היו די נדירים ובכל זאת בעת מחלה רוחנית מצאו לנכון להשתמש בהם ולהשמיד אותם; מדובר ב-עֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב (יד,ד): ארז ושני מתארים מוצרים רמים ונישאים, הרומזים על גאווה ואולי אפילו על חטא היוהרה; תולעת ואזוב הם נחותים ושפלים, מעין ״אנטיביוטיקה״ לשניים הראשונים. התורה אינה ספר רפואה (טומאה וטוהרה אינם חולי ובריאות) והמתכונים והמרשמים הכתובים בה אינם באים לרפא מחלה פיזית (אולי גם, על הדרך); התורה, באמצעות הכהנים, מורה – תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (שם) איך לטפל ולחיות במישור הרוחני. ההסדרה ברמה החברתית נעשית באמצעות מנגונים של בושה, דבר נדיר ביהדות, המבוססת בדרך כלל על אשמה (ההבדל ביניהן – בושה זה מול העולם החיצון ואילו אשמה היא מנגנון של סבל פנימי). גם הטיפול אינו בגדר ענישה (סקילה, מוות וכדו׳ כמו שהתורה יודעת להעניש כשיש בכך צורך), אלא הוצאה מין המחנה, הרחקה, על מנת להשיב את המצב לקדמותו ולמנוע מגע וטומאה מאנשים אחרים.

שלוש דרגות לצרעת

****************

בתורה כתוב במפורש רק על שניים שלקו בצרעת – משה ומרים. כמובן שמדובר באנשים משכמם ומעלה. למה דווקא איתם באים חשבון? הפרשנים מסבירים שהדבר בא ללמד דווקא על הזכות והטוהר שלהם ועל רקע כזה – גם הכתם הכי קטן בולט, על אחת כמה וכמה דיבור שאינו לעניין. רק אנשים שהם במעלה רוחנית גבוהה ביותר ידרשו להיזהר בלשונם כפל כפליים ובכלל לתת תשומת לב יתרה לנראותם הן בדיבור והן במעשה. ישנם שלושה מקומות בהם מופיעה צרעת – בבית, בבגדים, בגוף. הפרשנים מסבירים ששלוש דרגות הנגע הן בחזקת שלוש דרגות של אזהרה שנשלחות – בהתחלה איום מבחוץ: הבית, לאחר מכן זה מתקרב: בגדים ולבסוף תוקף את הגוף עצמו, שתפקידו לשאת את נשמת האדם במדרגה הזכה והטהורה ביותר האפשרית. ולהיפך – בהתחלה זה תוקף רק את הגוף (ואת זה אולי אפשר להסתיר) וככל שהמצב מחמיר – זה תוקף גם את הבגד ואת הבית. בכל מקרה – מדובר בהחמרה, אם מכאן ואם מכאן. השורש הרוחני הנסתר של הצרעת (הרקב/הנגע הפנימי, למשל אותם גאווה ויוהרה מהסעיף הקודם) בא לידי ביטוי ב-נִגְלֶה: נ-שמה, ג-וף, ל-בוש ו-ה-יכל.

הצרעת וראשית האנטישמיות (הרעיון מהספר ״איך נולד התנ״ך?״ מאת ישראל קנוהל; ההגדרה לעיל מויקיפדיה)

***************************************************************************

דוגמאות ראשונות ברורות לרגשות אנטי-יהודיים ניתן למצוא בתקופה ההלניסטית, באלכסנדריה במאה ה-3 לפני הספירה. הזרם המרכזי של ההיסטוריונים של אלכסנדריה היה ידוע לשמצה בשנאת היהודים שלו. אחת הסיבות לעוינות זו נבעה מן העובדה שילידים מצריים רבים, שחיו חיי אומללות תחת השליטה היוונית והרומית, לא יכלו לסבול את הפריחה והשגשוג שזכו בו היהודים הזרים. קנאה חברתית זו השתרשה כמעט בכל הכתבים של הסופרים ההלניסטיים באלכסנדריה ובסביבתה.ֿ בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקָטָאיוֹס איש אבְּדֵרה (Hecataeus), היסטוריון יווני שחי סביב שנת 300 לפנה"ס, שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". הקטאיוס כתב כי משה "בגלל זיכרון הגלות של עמו (כתוצאה מטראומת גירוש העם ממצרים) הנהיג עבורם דרך חיים של מיזנתרופיה (מיזנתרופ=שונא אדם) ועוינות כלפי זרים." גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.

בחיבורו של מנתון (אגיפטיקה), כומר והיסטוריון מצרי-הלני מן התקופה, מופיעה הטענה, כי בני עם החיקסוס (קבוצה ממוצא שמי ששלטה בצפון מזרח מצרים) היו "אבות היהודים". בכך שולל מנתון את הסיפור המקראי ואת תפיסת הזהות העצמית של היהודים ומנסה להשפילם. הנואם היווני אפיון, שחי במאה הראשונה לספירה באלכסנדריה ונודע בשנאתו ליהודים, טען בחיבוריו (שהתבססו על כתביו של מנתון), כי בני ישראל הם צאצאי אנשים מצורעים שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם 'אוסרסף' (Osarseph) "שלא מעריץ את האלים", מרד בפרעה בשיתוף מורדים כנענים וכאשר פרעה התגבר על המרד, הוא גירש את המורדים המצורעים הללו למדבר, בו שינה אוסרסף את שמו למשה. אפיון טען כי סיפורו הוא למעשה הגרסה ה"אמיתית" לסיפור יציאת מצרים שאותו מספרים היהודים, ובכך רצה לציירם כמצרים מצורעים וטמאים שצריך לגרשם ולנדותם.

תופיני מילים לשבת:

****************

הַצָּרוּעַ (יד,ג)

עַל-מַיִם חַיִּים (יד,ה)

תְּנוּךְ אֹזֶן… בֹּהֶן (יד,יד)

אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת (יד,כא)

אֲחֻזָּה (יד,לד)

וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ (יד,מא)

וְטָח אֶת-הַבָּיִת (יד,מב)

 

מומלצים

פרשת השבוע-שמיני2

עיקרי הדברים: אחרי שבעת ימי ההכנות לחנוכת המשכן בפרשה הקודמת (ימי המילואים), מגיע היום השמיני. משה קורא לאהרון, לבניו ולזקני ישראל, פונה לאהרון ומתדרך אותו בענייני הקורבנות לקראת מעמד מיוחד הצפוי להם – לראות את האלוקות. הם עושים כאשר צוו, על פי מפרט מאד מדוקדק כדי שיהיה לכך תוקף. אהרון ובניו עושים כל אחד את תפקידו ואת חלקו בעבודת הקורבנות עבור חטאי היחידים ועבור חטאיהם כעם. בסיום הקרבת הקורבנות, משה ואהרון יורדים אל העם ומברכים אותו. לאחר מכן השכינה יורדת אל עולמנו, יוצאת אש מלפניה שמאכלת את מה שהוקרב והעם בהתלהבות שיא. גם נדב ואביהוא בני אהרון בהתלהבות שיא ומבלי שנתבקשו ונצטוו – מעלים אש זרה. אז יוצאת אש השכינה שאוכלת אותם והם מתים. משה קורא לקרובי אהרון ומנחה אותם לפנות את גופות קרוביהם אל מחוץ למחנה, את אהרון ובניו הנותרים להישאר באוהל מועד ולהמשיך בעיניניהם והבכי על לכת הבנים יהיה של בית ישראל. משה ממשיך להנחות את הכהנים לגבי עבודתם במשכן, למרות ואולי בגלל האסון שפקד אותם. לאחר מכן מפורטות מצוות אכילת הבשר לסוגיו והאיסורים הכרוכים בכך, ההבדלים בין החיות הנאכלות לאלו שלא.

שמיני מעל הטבע

העולם מנוהל בסדרים של שבע

  • שבעת ימי השבוע
  • היום השביעי – שבת
  • שבעת הרקיעים
  • שבעת קני המנורה
  • שבעה תווים במוסיקה
  • שבעה פתחים בראש האדם
  • השנה השביעית – שנת שמיטה
  • שבעה שבועות – ספירת העומר
  • שבעה ימי חג – פסח, סוכות
  • ״שבעה״ – ימי אבלות

הנחת יסוד ביהדות היא שיש דברים שהם מעבר להיגיון ולטבע, מעבר לבינה ולדעת האנושית, בבחינת תזכורת למקום שממנו הגענו – ״אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״ (ספר בראשית יח,כז). מה שמגיע אחרי ה-שבע, אחרי הסדר ה״הגיוני״ וה״טבעי״ הוא ה-שמונה ולכן הוא מעל. כך מתייחסים למצוות ולחוקים שכתובים בתורה: הם בבחינת כזה ראה וקדש, אין ויכוחים האם לבצע או לא ואין הסברים. כאשר זוהי תפיסת העולם, אפשר לקבל את הרעיון של ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (ספר שמות כד,ז), של כוח עליון שמנהל את העולם, דרך התנהלות שנסללה על ידי אבות אבותינו. זאת כדי להגביל ולתחום תפיסת יסוד אחרת בארון הספרים היהודי, לפיה ״בשבילי נברא העולם״ (משנה, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, פרק ד' משנה ה' לז).

צמצום הוויית האדם כתכלית הבריאה

במשך שנים התנגדתי נחרצות לרעיון הצמצום הזה – איך יכול להיות שיש מישהו שיודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי? מה טוב לבני ביתי? אני יודעת, אני מנהלת, אני שולטתתת! ב-א-מ-ת??? בכל פעם שטעיתי (וזה לא קרה הרבה, יש לציין) – הרגשתי תחושת כישלון.

בשנים האחרונות אימצתי תפיסה חדשה – יש מי שמנהל את העולם (ולא משנה אם קוראים לו אלוהים או הבורא או יוסי) וזו לא אני – במקום לנסות לשלוט על הנסיבות (דבר שבמוקדם או במאוחר נדון לכישלון כמובן), יכולה לבחור איך להגיב למה שקורה לי ובכך לייצר את מציאות חיי, מתוך אחריות לתגובה ולא מתוך מצג שווא של שליטה בתוצאות (״הצלחות״ או ״כשלונות״) המוביל לגאווה או לאשמה, חרטה ואף קורבנות.

להתקרבן או להקריב

ספר ויקרא כולו ופרשת שמיני בתוכו, עוסקים באופן נרחב ומפורט ביותר בקורבנות. אחד הרעיונות שמסתתר מאחורי עניין זה מוצא חן בעיני הרבה יותר מהתיאורים הפלסטיים של מלאכת הקורבנות – בכל רגע ורגע, אם נזכור מי מנהל את העולם, יש סיכוי שעל ידי הקרבת האגו מבחירה, נוכל להימנע מלהפוך להיות קורבן של הנסיבות/תוצאות. לפעמים אני מתבלבלת, שוכחת שיש מי שמנהל את העולם ונקלעת למצגי שווא של ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה״ (ספר דברים ח,יז) – מתכון בטוח לאכזבה, כעס, מרמור, עלבון, חרטה וקורבנות. כשנזכרת שזו לא אני ששולטתתתת, כשאני ״מקריבה״ את האגו שלי – משתחרר עול כבד וחיי הופכים להיות שלווים, נעימים ומכילים יותר ואני הופכת הרבה יותר ידידותית לסביבה ולעצמי.

גאווה, ענווה ומה שביניהן

על פניו – יש סתירה בין שתי תפיסות היסוד. את הסתירה הזו מיישב רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך. בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (שם), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (שם). ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."

הלוואי שנשכיל להשתמש בכיס הנכון בזמן הנכון…

תופיני מילים לשבת:

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (י,ג)

וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן (י,ג)

חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם (י,ט)

לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר (י,י)

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ (יא,ג)

כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים–אֹתָם תֹּאכֵלוּ (יא,ט)

זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ (יא,לז)

 

מומלצים

הרהורים לפורים

שותפתי הנפלאה Miri Schneorson ביקשה שאכין כמה מילים, שמבחינתי אין תענוג גדול מזה…

קבלו הרהורים לפורים🤡

**********************

מבוסס על שיעור נפלא של דב אלבוים לפורים.

מושגי יסוד בפורים:

להתחפש-לצאת לחיפוש.

להתפשט (מהמסכה/תחפושת)- להיות פשוט.

בהתאם לקונטקסט של פרשת השבוע, פרשת זכור, לפני פסח- לזכור את זכר עמלק שאותו צריך למחות. סוג של פרדוקס- איך למחוק משהו מהתודעה אם כל הזמן מזכירים אותו???

הדבר מכוון לשאלה: מה מקור הרוע? הסיפור במדרש על שני הרבנים שהשתכרו עד דלא ידע ואחד הרג את השני, אבל בזכות כוחותיו העצומים- החזיר את המת לחיים למחרת. זה מה שקורה שכמגיעים למצב של שכרון חושים, חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע. ה״מזל״ שלאותו צדיק היתה יכולת להחזיר לחיים, אבל לא לכולם יש יכולת כזו… כמו שלא לכולם יש יכולת להבחין בין טוב לרע, בין שקר לאמת.

רבי נחמן אומר שאפשר לזהות אמת בשני אופנים: בדיעבד- בפירות של החיים; או ברגע אחד- בהתבוננות בפנים, כמו הכרובים שהיו פנים אל פנים, פנים face= פנים inside, פנימיות היא האמת מסיכה היא השקר, עבודת האלילים.

המגיד ממעזריץ׳ אומר שכדי להגיע לאמת, לפנים, לפנימיות, צריך לתפוס את הרגע שבין הורדת המסיכות היומיומיות להשמת מסכת פורים. זהו רגע שבו אפשר לחזור להיות גולם, מלשון חומר גלם, להיות אני האמיתי והוא אפשרי רק ברגע היציאה הזה מהשגרה, בפורים, כי אפילו רגעי החלפת המסכות ביומיום כבר נעשים על אוטומט…

על פי גישת החסידות, פורים יותר נעלה וקדוש מיום הכיפורים, למרות שלכאורה הוא חג מאד חילוני- אין איסורים, מותר לעבוד, זה יום ״רגיל״ ואפילו במגילה לא מופיע שם הבורא ולו פעם אחת… אבל הקדושה לא נמצאת בהכרח במקומות שמחפשים אותה (בבית הכנסת, בתפילות, באיסורים), לפעמים ואולי לרוב היא נמצאת דווקא במקומות שהם בלי תחפושות, בחיי היומיום, בנקודה השברירית, העדינה והקדושה של האבחנה בין פנים לבין מסכה.

פורים הוא גם חג מאד חברתי, מאד נטוע בחיי היומיום בעוד שביום הכיפורים העבודה נעשית בתנאי מעבדה- אני מול הבורא. ההתמודדות האמיתית והקשה יותר, או במילים של פורים: החיפוש (תחפושת) הפנימי (של הפנים האמיתיות) היא בין אדם לחברו, ב״לכלוך״ של השוק, של האינטרסים, של הסיפורים וההשלמות שאנחנו עושים ובסיטואציות הללו, להתנקות מהביקורת והשיפוטיות ולפתוח את הלב באמת- זו הדרך לאחדות ואפילו לגאולה פרטית וכללית.

ואם לחזור ולסגור מעגל לתחילת הדברים- בפורים עדלאידע, איבוד שליטה, חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע, בלאגן אחד גדול, מגיע לפני פסח, לפני ליל הסדר. את הסדר אפשר לעשות כשמתבוננים נכוחה במציאות, אם רואים את הגולה, את המצרים שחיים בהם, מתחפשים- יוצאים בחיפוש, מוכנים להוריד את המסכות/הקפאון להשתחרר מהעבדות- אז ניתן לעשות סדר מחדש, לכונן בסיס איתן להמשך חיים של התקדמות, צמיחה ופריחה ולא בכדי זה קורה בדיוק באביב.

חג שמח!

בתמונה- חגיגת אחדות וקירוב לבבות. על ההפקה המושקעת (ולכן נעדרת מהתמונה😂), האחת והיחידה- Yael Zeevy שיחד עם שרון אדם ה-👑 ועוד רבים וטובים זיכו אותנו בקריאת מגילה, חנוכת בית כנסת, משתה כיד המלך, שמחה ואורה. חג שמח💐💐💐 #נפלאות #מירישניאורסון #עוצמהנשית #שליארטמן #נשיםפועלותלמעןאחדותוקירובלבבות

ענף שנגדע – חיים פיש ז״ל

לזכרו ולעילוי נשמתו.

יום הזכרון תש״פ – יום מוזר, כמו כל הימים שהפכו להיות מוזרים בעת הזו.

אבל יום הזכרון הוא לא יום ככל הימים – הוא משהו אחר בשבילי.

עשרים וחמש שנים של שירות בצה״ל, חלק נכבד מהן במערך הנפגעים, שנים בהן בכל פעם התייחדנו עם הנופלים שהם אחיותינו ואחינו לנשק, בשר מבשרינו, בטקס צבאי מכובד.

ובכל זאת, השנה זכיתי להירשם למפגש זום לזכרו של חיים ז״ל, שהיה בן יחיד להוריו ולאחר שנהרג – נגדע הענף המשפחתי הזה מעל פני האדמה.

זכיתי, כי שוב ראיתי את ארץ ישראל היפה, את הטובים באנשינו שעושים מעשים של חסד בלי תקשורת, בלי יחסי ציבור, בלי צפות לקבל משהו בתמורה – הרי הוא מת…

זכיתי לשבת לשעה קלה (יותר משהו כמו עשרים דקות ממוקדות ומפוקסות), להתנתק מהקורונה ומהבלי העולם הזה ולשקוע בסיפור שעולה מהשכחה, שהרי חוץ מחיילי צה״ל שפוקדים את הקברים בערבי יום הזכרון, שלא בטוח שהם קולטים ומבינים את גדולת מעשם, אף אחד כנראה לא הזכיר את השם חיים פיש, לא את שם הוריו, לא את מקום ונסיבות קבורתו כבר שנים רבות.

זכיתי, כי יוזמה של אדם מין הישוב גרמה לכך ששורה סתמית בדוח צבאי, המדווחת על הרוג, הפכה לרגע לחיבור מרגש של שורשים ומורשת בין א.נשים.

זכיתי, כי ילדיי היו עדים לסיפור ספציפי של נופל, להנצחה ולהכרת תודה למי שמסר את חייו, פשוטו כמשמעו, כדי שאנחנו נחיה כאן.

וחשבתי על הדימיון שבין הנצחה וזכרון אצלי, החילונית, לבין פעילות לעילוי נשמת המת אצל אחיותיי ואחיי הדתיים.

זכיתי, כי מה שחשוב לי – לזכור ולהנציח, חשוב לכולנו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן!

  • אם מבינה נכון – על פי היהדות, הנשמה שעוזבת את הגוף עולה למעלה, לעולם שכולו טוב, אבל מכיוון שזה גם הטוב המוחלט והעליון – אין איך להתעלות; רק מעשים טובים שלנו כאן, דווקא בעולם המקולקל למטה, המוקדשים לעילוי הנשמה שם למעלה – יכולים להשפיע ולרומם אותה.

הכרת הטוב (וגם שני טיפים על הדרך)

הבוקר שטפתי את הכדים שבהם היו מונחים הפרחים.

כי הרי בסוף כל זר, יש כד מלוכלך שצריך לנקות.

שנים נמנעתי מלהביא פרחים חיים הביתה, אבל השנה קיבלתי פרחים מהממים ליומולדת, שעשו לי שמחה גדולה בלב! ומה יותר טוב מדרך (לגיטימית) לשמוח? עכשיו. תמיד!

אחרי שניקיתי את הכדים, התפנתי לנקות גם את המניעות והעיכובים:

  • לא חבל לקטוף?
  • בסוף הם ממילא מתים;
  • המים נשארים מסריחים;
  • הירוקת והמשקעים – גועל נפש!

זהו – שלא:

  • המים היו כמעט צלולים;
  • נעדרי ריח;
  • תעשיית הפרחים מספקת פרנסה להרבה אנשים טובים.
  • זר יפה וריחני ממלא את הבית – הפיזי והרוחני-נשמתי.

ניקוי פיזי בדרך כלל משפיע על ניקוי פנימי ובית פיזי בדרך כלל משפיע על בית נשמתי.

ככה זה אצלי, בכל אופן.

אז מה זה הכרת הטוב?

זה שלב שאני בדרך כלל מדלגת עליו; מוקירה את הטוב – מבינה כמה הוא יקר, אבל שוכחת לפעמים להכיר שהטוב כבר נמצא פה – רק צריך להגיע אליו!

כן, עכשיו; ממש עכשיו – לא מחר ולא בשש אחרי המלחמה (בקורונה) ולא כש…שקר כלשהו.

וזה עניין של תרגול, אימון, עשיית פעולות/ניסיונות – עד שמגיע הרגע המיוחל שבאמת מרגישה את כל הטוב שקיים בעולם הזה.

אולי זה לא תמיד קל, אבל זה מאד פשוט.

ממש עכשיו זה הזמן – להכיר את הטוב והמיטיב, כי רק את הרגע הזה באמת אפשר לשנות במחשבה, בדיבור, במעשה.

הטיפים –

  1. לשים אקונומיקה באגרטל ולהחליף את המים פעם בכמה ימים; זה באמת עובד!
  2. לא להפסיק לחפש את הדרך(*) – כל פעם מתרגשת מחדש לגלות שזה בכלל קורה; בדרך כלל הרבה יותר מהר ממה שנדמה לי…

(*) דרך = שמחה, אהבה, זוגיות, הורות, אמהות, למידה – כל אחת והדרך שלה💜

 

החיפוש אחר פרשנות מחזקת

הפרופ׳ החביבה עלי, הציבה בפנינו אתגר-חיפוש אחר פרשנות מחזקת לימי הקורונה.

החיפוש הזה משתלב היטב עם חג הפסח, ליל הסדר וה״יהיה בסדר״, אם רק:

*נזכור שהחיזוק הוא לעצמנו (ולא חיזוק הקורונה), כי לְמָה ששמים 💜 – שם הוא נמצא.

*נוודא שהחיזוק העצמי הוא לרוח ולא (רק) לנפש הבהמית; להיות מחוזקת כדי לעזור אחרים ולא (רק) למען העצמי.

*נצא מה״אני״ הזה – התעניינות יומית ב-קרובה, רחוקה, בודדה, מבוגרת, מאותגרת; כשזה נעשה – תמיד באה לחזק ויוצאת מחוזקת.

*נטרח בשביל בני המשפחה מבלי לצפות לתמורה, סתם ככה כי אוהבת.

*נבדוק את הציפיות – שמישהוא כבר ייקח אחריות, שמישהו יודיע מתי כל זה ייגמר, שיעריכו את מה שאני עושה, שנסיים לקרוא את ההגדה, שהקטנים (בן 18 ובת 15, כן!?!) לא יתקוטטו…

נזכור – שציפיות נועדו לכסוי הכריות! בכל ״מצב צבירה״ אחר – הן עושות יותר נזק מתועלת…

מועדים לשמחה, בשורות טובות והרבה בריאות💜

*בתמונה – עידן אחר (לפני שנה?); ניו יורק My fav.

סצנות מחיי יומיום

סצנה 1:

אני בגן עדן, מתבודדת עם איטלקי בגיל מתקדם, שרמנטי וקצת מחוספס (קוראים לספר: ״הפיתוי להיות מאושרים״; מומלץ).

באיזה יקום תוכלו לתפוס אותי קוראת ספר, ״סתם״ ספר – לא של הלימודים, לא קשור לעבודה פנימית/ צמיחה/ התקדמות/ התפתחות, בין שבע ועשרה לתשע וחצי בבוקר?

חוזרת ללמוד…

סצנה 2:

מחסירה פעימה.

זה יכול להיות? גם הציפורן בבוהן השניה נשברה???

אה, לא – זה העיטור של הדולפין מהפדיקור האחרון…

הקוסמטיקאיות סגרו את שעריהן; לא נותר אלא להתרפק על העבר (ועל הדולפין).

סצנה 3:

מסיימת מפגש מקוון וניגשת לעשות ״בוחן כבוד״ ביוונית עתיקה;

החלק הראשון די בסדר; בחלק השני עושה סמתוכה שלמה בין פרטיקיפיום לאופטטיבוס…

שולחת למרצה מייל מתנצל על זה שאני חיה; בתור אחת שסיימה את סימסטר א׳ עם ציון גבוה (מאד) – בא לי למות…

מתעצבנת על החוגגים את ניצחונם ובו בזמן מטנפים על אנשים;

מתבאסת שעד שהואלתי בטובי להתייחס, כולם זוכים להוקרת תודה חוץ ממני;

מתוסכלת מהבוחן ביוונית…

אה, נכון! משם בעצם הכל התחיל…

ב-H.P MOMENT (*):

  • מאחלת יומולדת שמח ומתכתבת עם ילד (בן 19, אבל מי סופר) שנמצא בבידוד;
  • מחזירה טלפון לגברת נחמדה;
  • מתקשרת לשניים-שלושה בני הגיל השלישי לדרוש בשלומם בימים אלה וזוכה לשיתופים מרגשים והמון אהבה;

לוקחת צעד אחורה (נו, בטח שהצעד וירטואלי) וחושבת על כל הדברים הטובים:

  • המשפחה והחברות, טפו חמסה, בסך הכל בסדר
  • משחקות משחק קופסה בערב (ניצחתי; פעמיים:)
  • יש דיבור ויש התייעצות… כן, ממש שיחה; לא מלמולים כדי לצאת לידי חובה
  • אחרי מקלחת מתלבשת כמו דובונת אכפת לי (פיג׳מה מיוניקלו, תמונה למעלה)
  • פחות זיהום אוויר
  • לא ממהרת לשום מקום
  • לא בלחץ…

שינויים מרעננים. אני מאושרת💜

(*) HP = Hashgacha Pratit = השגחה פרטית

%d בלוגרים אהבו את זה: