וַיֵּרָא

חווית הקריאה במקרא היא חוויה רב חושית ופרשת וירא מעמידה בצל כל טלנובלה, טובה ומעניינת ככל שתהיה; אפשר רק ללמוד ולהתפעל מהמקצב של הקריאה, מהפעלים הרבים, מהסצינות העשירות – ולהתמוגג: אחרי שאברהם נימול נראה אליו האל וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ (יח, א). מיד אחר כך אברהם וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא (יח, ב) ואז וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם (יח, ב)… וַיְמַהֵר אַבְרָהָם (יח, ו) וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי (יח, ו)…רָץ אַבְרָהָם (יח, ז) וכן הלאה. עניין הראייה מופיע עוד מספר פעמים בפרשה. אז נכון שלא כל מה שמסופר משובב את הנפש, אבל בהחלט מספק הרבה חומר למחשבה ולעבודה פנימית.

כי כמה פעמים אנחנו הולכות שבי אחרי מראה עיניים, בגלל ההרגל, האוטומט, כבר לא שמות לב למה שמתרחש; לוקחות דברים כמובנים מאליהם, מניחות הנחות שלפעמים הקשר ביניהן לבין המציאות קלוש.

ניקח לדוגמה את הנשים הרבות המופיעות בפרשה: שרה, הגר, שתי בנותיו של לוט שאינן נשואות, בנות לוט הנשואות, אשת לוט, אשת אבימלך ואמהותיו, אשה מארץ מצרים (אשתו של ישמעאל), מלכה, רבקה וראומה.

כמה קיטונות של ביקורת נשפכו על שרה המכחישה וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה (יח, טו); על לוט, המעדיף את טובת אורחיו על פני חיי בנותיו הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי (יט, ח); בנות לוט שחושבות שהן ואביהן הם השרידים האנושיים האחרונים, אחרי שהושמדו סדום ועמורה ולכן לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ (יט, לב); על הגר במדבר, המשליכה את ישמעאל וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם (כא, טו).

אז האם התנ״ך מיזוגיני (נגוע בשנאת נשים)?

לפחות חלק מהמעשים הם גרועים ומגונים, אבל בניגוד גמור למה ש״אמור״ להיות: אברהם מצטווה לשמוע בקול שרה כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ (כא, יב); בנותיו של לוט ניצלות וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה–הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו (יט, ל); בהמשך אותן בנות מעמידות צאצאים וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן (יט, לו); והגר – לא זו בלבד שחייה וחיי בנה ניצלים, אלא שהיא אף זוכה לדבר עם מלאכים וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי (כא, יז).

למרות שהן משניות לגברים, הנשים בפרשה נושאות תפקידי מפתח ומשפיעות על ההיסטוריה ועל הדורות הבאים. הן אינן מגונות על מעשיהן ברמת הפשט ובתחומים מסויימים אפשר אפילו לומר שהן עליונות על הגברים – נשים הן אמהות על כל המשתמע מכך ונשים הן מצילות, בניגוד לגברים ששולחים א.נשים אחרים למות (גם אם זה לא קורה לבסוף).

ואם כבר בנשים עסקינן, אז בסוף הפרשה מבצבצת דמותה של רבקה וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה (כב, כג), כמיועדת לבן הממשיך את השושלת.

לפעמים מראה עיניים יכול לתעתע – מה שנראה נכון/ראוי/מוסרי בתקופה מסויימת, יוצא מהנורמה מאוחר יותר; מי שמכחשת היא לא בהכרח ה״רעה״; ואולי, רק אולי, יש נסיבות שבהן עדיף להשאיר את התוצאה בידי שמיים.

תזכרי בפעם הבאה שאת שופטת מישהי, גם אם היא קרובה אליך מאד: את לא תמיד יודעת את כל האמת; את בדרך כלל לא רואה את כל התמונה; לא כדאי לך להניח הנחות, כי לפעמים מדובר באנחות; ואחרון חביב – אף פעם, לעולם, אל תדוני לכף חובה אף אחת, גם אם נפגעת ואת כואבת ומדממת את נפשך.

טריק לעבודה פנימית:

כשמישהו פוגע בך, למשל מונע ממך לעשות משהו או להגיע למקום כלשהו, תשני את הסיפור שאת מספרת לעצמך: בטוח הוא נשלח אליך בהשגחה פרטית, כדי להציל אותך מתאונה (למשל).

Easy to say, Hard to do את אומרת?

Practice makes perfect! – תמשיכי להתאמן עד שזה יהיה חלק ממך.

תופיני מילים לשבת:

כְּחֹם הַיּוֹם (בראשית יח, א)

פַת-לֶחֶם (יח, ה)

זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים (יח, יא)

אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה (יח, יב)

כָּעֵת חַיָּה (יח, יד)

הַכְּצַעֲקָתָהּ (יח, כא)

הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע (יח, כג)

וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (יח, כז)

מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן (יט, ד)

כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (יט, ח)

בְּצֵל קֹרָתִי (יט, ח)

הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים (יט, יא)

וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח (יט, כו)

סְדֹם וַעֲמֹרָה (יט, כח)

בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי (כ, ה)

כְּסוּת עֵינַיִם (כ, טז)

כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ (כא, יב)

קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ (כב, ב)

אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר (כב, יב)

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם (כב, יז)