ענף שנגדע – חיים פיש ז״ל

לזכרו ולעילוי נשמתו.

יום הזכרון תש״פ – יום מוזר, כמו כל הימים שהפכו להיות מוזרים בעת הזו.

אבל יום הזכרון הוא לא יום ככל הימים – הוא משהו אחר בשבילי.

עשרים וחמש שנים של שירות בצה״ל, חלק נכבד מהן במערך הנפגעים, שנים בהן בכל פעם התייחדנו עם הנופלים שהם אחיותינו ואחינו לנשק, בשר מבשרינו, בטקס צבאי מכובד.

ובכל זאת, השנה זכיתי להירשם למפגש זום לזכרו של חיים ז״ל, שהיה בן יחיד להוריו ולאחר שנהרג – נגדע הענף המשפחתי הזה מעל פני האדמה.

זכיתי, כי שוב ראיתי את ארץ ישראל היפה, את הטובים באנשינו שעושים מעשים של חסד בלי תקשורת, בלי יחסי ציבור, בלי צפות לקבל משהו בתמורה – הרי הוא מת…

זכיתי לשבת לשעה קלה (יותר משהו כמו עשרים דקות ממוקדות ומפוקסות), להתנתק מהקורונה ומהבלי העולם הזה ולשקוע בסיפור שעולה מהשכחה, שהרי חוץ מחיילי צה״ל שפוקדים את הקברים בערבי יום הזכרון, שלא בטוח שהם קולטים ומבינים את גדולת מעשם, אף אחד כנראה לא הזכיר את השם חיים פיש, לא את שם הוריו, לא את מקום ונסיבות קבורתו כבר שנים רבות.

זכיתי, כי יוזמה של אדם מין הישוב גרמה לכך ששורה סתמית בדוח צבאי, המדווחת על הרוג, הפכה לרגע לחיבור מרגש של שורשים ומורשת בין א.נשים.

זכיתי, כי ילדיי היו עדים לסיפור ספציפי של נופל, להנצחה ולהכרת תודה למי שמסר את חייו, פשוטו כמשמעו, כדי שאנחנו נחיה כאן.

וחשבתי על הדימיון שבין הנצחה וזכרון אצלי, החילונית, לבין פעילות לעילוי נשמת המת אצל אחיותיי ואחיי הדתיים.

זכיתי, כי מה שחשוב לי – לזכור ולהנציח, חשוב לכולנו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן!

  • אם מבינה נכון – על פי היהדות, הנשמה שעוזבת את הגוף עולה למעלה, לעולם שכולו טוב, אבל מכיוון שזה גם הטוב המוחלט והעליון – אין איך להתעלות; רק מעשים טובים שלנו כאן, דווקא בעולם המקולקל למטה, המוקדשים לעילוי הנשמה שם למעלה – יכולים להשפיע ולרומם אותה.

הכרת הטוב (וגם שני טיפים על הדרך)

הבוקר שטפתי את הכדים שבהם היו מונחים הפרחים.

כי הרי בסוף כל זר, יש כד מלוכלך שצריך לנקות.

שנים נמנעתי מלהביא פרחים חיים הביתה, אבל השנה קיבלתי פרחים מהממים ליומולדת, שעשו לי שמחה גדולה בלב! ומה יותר טוב מדרך (לגיטימית) לשמוח? עכשיו. תמיד!

אחרי שניקיתי את הכדים, התפנתי לנקות גם את המניעות והעיכובים:

  • לא חבל לקטוף?
  • בסוף הם ממילא מתים;
  • המים נשארים מסריחים;
  • הירוקת והמשקעים – גועל נפש!

זהו – שלא:

  • המים היו כמעט צלולים;
  • נעדרי ריח;
  • תעשיית הפרחים מספקת פרנסה להרבה אנשים טובים.
  • זר יפה וריחני ממלא את הבית – הפיזי והרוחני-נשמתי.

ניקוי פיזי בדרך כלל משפיע על ניקוי פנימי ובית פיזי בדרך כלל משפיע על בית נשמתי.

ככה זה אצלי, בכל אופן.

אז מה זה הכרת הטוב?

זה שלב שאני בדרך כלל מדלגת עליו; מוקירה את הטוב – מבינה כמה הוא יקר, אבל שוכחת לפעמים להכיר שהטוב כבר נמצא פה – רק צריך להגיע אליו!

כן, עכשיו; ממש עכשיו – לא מחר ולא בשש אחרי המלחמה (בקורונה) ולא כש…שקר כלשהו.

וזה עניין של תרגול, אימון, עשיית פעולות/ניסיונות – עד שמגיע הרגע המיוחל שבאמת מרגישה את כל הטוב שקיים בעולם הזה.

אולי זה לא תמיד קל, אבל זה מאד פשוט.

ממש עכשיו זה הזמן – להכיר את הטוב והמיטיב, כי רק את הרגע הזה באמת אפשר לשנות במחשבה, בדיבור, במעשה.

הטיפים –

  1. לשים אקונומיקה באגרטל ולהחליף את המים פעם בכמה ימים; זה באמת עובד!
  2. לא להפסיק לחפש את הדרך(*) – כל פעם מתרגשת מחדש לגלות שזה בכלל קורה; בדרך כלל הרבה יותר מהר ממה שנדמה לי…

(*) דרך = שמחה, אהבה, זוגיות, הורות, אמהות, למידה – כל אחת והדרך שלה💜

 

מה עושה לי להרגיש טוב בימים אלה

מסתכלת סביבי – הרבה דברים מתחילים לעצבן אותי ובמיוחד, מתעלה מעל כולם – ה-zoom הזה!

באיזשהו שלב, לא הצלחתי להפעיל אותו דרך הטלפון, כנראה שיחקתי עם ההגדרות.

כשזה הסתדר, אם יש שיחה עם יותר מארבעה משתתפים – לא רואים את כולם בטלפון.

במחשב – נכנסות שיחות או התראות ומעיפות אותי מהשיעור… ש-ע-ו-ת לוקח לחזור.

מה – אני מתלוננת? מבקרת? שהייתי כל כך הפי -הפי???

איזה קטע – כנראה גם אני מאבדת את זה.

בהתחלה מנסה לגייס את הכלים השגרתיים – להגיד תודה על מה שיש, לעשות ספירת מלאי ולמסור את חוסרי האונים, לכתוב, להתקשר, לתקשר…

אבל כנראה ש״שגרתי״ זה הכי פברואר 2020; לא רלוונטי, לא תופס, לא עובד לי.

ובמקום לשבת על סשן ביוונית עתיקה לקראת ״בוחן הכבוד״ (על כל החומר שלמדנו!) שיש מחר, המוח עושה תרגילי התחמקות (מה שמתבל את כל העניין גם ברגשות אשמה וייסורי מצפון) וגורר אותי לארגן את המטבח, להזיז (בפעם המי יודעת כמה) את סידורי הפרחים מפה לשם, להציץ שנייה במייל…

ושם מצאתי אוצר – אחת שכותבת כמו שאני הכי אוהבת, שנמצאת (אם הבנתי נכון) במקום שאני הכי אוהבת, ששואלת שאלות ומניחה הנחות בדיוק, אבל בדיוק – כמו שאני אוהבת. בטח שיש קישור: http://www.dvarimbealma.com/2020/04/6311.

ולרגע הקריאה לקחה אותי הכי רחוק מהסחי והמאוס שהרגשתי והעבירה מסך עכור שאפילו לא ידעתי (או שהתכחשתי אליו) שהיה שם.

מה שגרם לי להרגיש הוקרת תודה ולא רק להגיד…

וכשמרגישים יותר טוב – זה מושך טוב!

אז הנה רשימה של עוד כמה דברים שעושים לי להרגיש טוב הימים אלה:

  1. הבת המופלאה שלי לימדה אותי איך לצלם תמונה עם פוקוס והתוצאה לפניכן.
  2. הפרחים האלו, לא רק שתמכנו בחקלאים, לא רק היופי שלהם עושה פרפור (חיובי) בלב, ה-ריח, איזה ריח! של סבון וניקיון ושמחה!
  3. כשמבשלת, וזה קורה די הרבה לאחרונה, שמה מוזיקה לטינית וביחד עם תנועות הקולפן/ סכין/ מצקת, גם הגוף והנשמה מתחילים להתנועע; האנדורפינים עולים, החיוך נמרח על הפרצוף והאוכל יוצא טעיםםםםםםם.
  4. מל רובינס התחילה להעלות סשן יומי קצר חמש פעמים בשבוע. היא נהדרת. הנה למשל איך היא מתמודדת עם העצבים בתקופה הזו https://youtu.be/P_B3Ghj1uQY

יאללה, הולכת ללמוד יוונית עתיקה…

איך תפסתי את עצמי הבוקר בשקר

״מה פתאום? אני יוצאת מהבית רק אם ממש, אבל ממש חייבת!״

ככה סיפרתי למישהי הבוקר ואז שמעתי את מה שפי מדבר וקראתי לעצמי לשיחה:

חמודה! (באמת שאני חמודה🥰) – צאי מהסרט הזה! שימי לב לעיגולי הפינות, ההנחות והעלמות העין ואף יותר מכך (אותם אין לי כוונה לפרט כאן; למה? ככה).

האינסטינקט הראשון היה לתת כותרת לפוסט הזה: ״איך יצאתי הבוקר שקרנית״, אבל בחרתי כותרת אחרת. כי אני לא שקרנית, בדרך כלל, כששמה לב… מה אני כן? חמודה🥰

בואי נשים את זה על השולחן: כמעט כולם משקרים, כל הזמן, בעיקר לעצמם. שקר הוא מנגנון של דבק חברתי (אמרו גדולים וטובים ממני), שאילמלא הוא – כנראה לא היינו מצליחות לחיות אחת עם השניה ועם השני.

רוצה דוגמאות? בבקשה: מה עונה לחברה/ קרובה/ קולגה ששואלת או אומרת:

  • מה שלומך?
  • יואו, איזו שמנה/מקומטת/זקנה אני…
  • התגעגעת אלי?

לא מכירה הרבה א.נשים שמעזות לומר את האמת בפנים, בכל אופן – לא כל הזמן.

בכלל לא בטוח שזה עדיף.

הימים הם לא ימים רגילים – יתכן ששקר קטן/לבן, יציאה (או שתיים או שלוש או עשר) מיותרת מהבית תגרום להידבקות/הדבקה מ/בקורונה, לסכנת חיים ממשית.

הנאיבית (החמודה🥰, כן?) מיד התגייסה: מצבינו בסך הכל ממש טוב יחסית לעולם מבחינת אחוז התמותה;

אבל ההיא, עם המודעות החברתית והעצמית הקצת יותר גבוהה אומרת:

כל זמן שזה רחוק מאיתנו – הסטטיסטיקות יכולות להוות מקור לנחמה;

חס וחלילה וחס, רחוק מאיתנו – מי שזה התדפק על דלתה, חרב עליה עולמה.

תכל׳ס? צודקת!

לראות את התמונה הרחבה (i wish) לא אומר שאפשר לשנות אותה.

מזל שהתמונה הגדולה מורכבת מהרבה פרטים קטנים (כמוני, חמודה🥰).

מה לעשות?

אפשר למצוא השראה מספר הספרים (ויקרא, י״ט, 18):

״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״

ולגזור את האקסטרה מייל שלנו –

אפשר לוותר על יציאה אחת מתוכננת, שהייתי בטוחה שהיא חיונית בעליל, לשנות את התסריט ואת הסיפור ואולי אולי להציל או להינצל… מי יודעת?

ולהתייחס אל עצמנו כמו שאנחנו: חמודות🥰 – 

כמו שלא מרזות באותו רגע שבו מחליטות לעשות דיאטה,

כך גם לא נהיות (יש מילה כזו?) טובות/מושלמות בין רגע.

חמודה🥰, כבר אמרתי?

*** בתמונה: win-win situation – בית מלב💜לב💜 ומריח וגם תמיכה בחקלאיי ארצנו🌸.

 

החיפוש אחר פרשנות מחזקת

הפרופ׳ החביבה עלי, הציבה בפנינו אתגר-חיפוש אחר פרשנות מחזקת לימי הקורונה.

החיפוש הזה משתלב היטב עם חג הפסח, ליל הסדר וה״יהיה בסדר״, אם רק:

*נזכור שהחיזוק הוא לעצמנו (ולא חיזוק הקורונה), כי לְמָה ששמים 💜 – שם הוא נמצא.

*נוודא שהחיזוק העצמי הוא לרוח ולא (רק) לנפש הבהמית; להיות מחוזקת כדי לעזור אחרים ולא (רק) למען העצמי.

*נצא מה״אני״ הזה – התעניינות יומית ב-קרובה, רחוקה, בודדה, מבוגרת, מאותגרת; כשזה נעשה – תמיד באה לחזק ויוצאת מחוזקת.

*נטרח בשביל בני המשפחה מבלי לצפות לתמורה, סתם ככה כי אוהבת.

*נבדוק את הציפיות – שמישהוא כבר ייקח אחריות, שמישהו יודיע מתי כל זה ייגמר, שיעריכו את מה שאני עושה, שנסיים לקרוא את ההגדה, שהקטנים (בן 18 ובת 15, כן!?!) לא יתקוטטו…

נזכור – שציפיות נועדו לכסוי הכריות! בכל ״מצב צבירה״ אחר – הן עושות יותר נזק מתועלת…

מועדים לשמחה, בשורות טובות והרבה בריאות💜

*בתמונה – עידן אחר (לפני שנה?); ניו יורק My fav.

ניסוי בבנות חוה (ואדם)

אוטוטו יומולדת. וגם פסח. איך אתאים את המתנות והחגיגות השנה ל״מצב״?

את הבוקר פתחתי בעיצוב לוגו חדש, שגרם לי לחייך מקיר לקיר. זה גם תקע לי את המחשב – אין דבר מושלם בעולם הזה…

אחר כך הלכתי לחפש מבצעים, אבל אי אפשר באמת ללכת יותר ממאה מטרים וגם ככה הקניונים והחנויות שאינן חיוניות סגורים.

בואו נדבר על זה שניה: מי מחליט מה חיוני? ומתי? ולמי? ומה עם מי שיש לה יומולדת? לא מגיע לה? אה???

אז הלכתי לטייל במוח שלי וחשבתי על דיל של 1+1, מתנה + ביעור חמץ:

להתנתק מחשבון הוואטסאפ.

רק שזה כרוך במחיקת החשבון.

חוץ מזה שמפחדת לעשות צעדים דרסטיים ובלתי הפיכים (מי ישמע?), אין לדעת מה תהיינה ההשלכות של זה (נו, באמת);

גם ככה הבידוד הולך וקונה לו אחיזה בעולמנו.

אין חכמה כבעלת ניסיון – מאז שמחקתי את האפליקציה של פייסבוק מהטלפון באוגוסט (נדמה לי), נכנסת לשם לעיתים נדירות, אם בכלל. מה שעבד עם פייסבוק, יכול לעבוד גם עם וואטסאפ, לא?

בשלב ראשון מוחקת את האפליקציה מהנייד.

אולי פעם אפנים את גילי המספרי ואפסיק לפחד מצעדים דרסטיים וחיות דמיוניות אחרות.

איך אסתדר? ימים יגידו…

מה אפספס? כנראה כלום, אולי רק אתעדכן באיחור. עמכן הסליחה.

איחולים לחג שמח, של יציאה מעבדות לחירות.

אצלי, בכל אופן, זה הניסיון הראשון…

סצנות מחיי יומיום

סצנה 1:

אני בגן עדן, מתבודדת עם איטלקי בגיל מתקדם, שרמנטי וקצת מחוספס (קוראים לספר: ״הפיתוי להיות מאושרים״; מומלץ).

באיזה יקום תוכלו לתפוס אותי קוראת ספר, ״סתם״ ספר – לא של הלימודים, לא קשור לעבודה פנימית/ צמיחה/ התקדמות/ התפתחות, בין שבע ועשרה לתשע וחצי בבוקר?

חוזרת ללמוד…

סצנה 2:

מחסירה פעימה.

זה יכול להיות? גם הציפורן בבוהן השניה נשברה???

אה, לא – זה העיטור של הדולפין מהפדיקור האחרון…

הקוסמטיקאיות סגרו את שעריהן; לא נותר אלא להתרפק על העבר (ועל הדולפין).

סצנה 3:

מסיימת מפגש מקוון וניגשת לעשות ״בוחן כבוד״ ביוונית עתיקה;

החלק הראשון די בסדר; בחלק השני עושה סמתוכה שלמה בין פרטיקיפיום לאופטטיבוס…

שולחת למרצה מייל מתנצל על זה שאני חיה; בתור אחת שסיימה את סימסטר א׳ עם ציון גבוה (מאד) – בא לי למות…

מתעצבנת על החוגגים את ניצחונם ובו בזמן מטנפים על אנשים;

מתבאסת שעד שהואלתי בטובי להתייחס, כולם זוכים להוקרת תודה חוץ ממני;

מתוסכלת מהבוחן ביוונית…

אה, נכון! משם בעצם הכל התחיל…

ב-H.P MOMENT (*):

  • מאחלת יומולדת שמח ומתכתבת עם ילד (בן 19, אבל מי סופר) שנמצא בבידוד;
  • מחזירה טלפון לגברת נחמדה;
  • מתקשרת לשניים-שלושה בני הגיל השלישי לדרוש בשלומם בימים אלה וזוכה לשיתופים מרגשים והמון אהבה;

לוקחת צעד אחורה (נו, בטח שהצעד וירטואלי) וחושבת על כל הדברים הטובים:

  • המשפחה והחברות, טפו חמסה, בסך הכל בסדר
  • משחקות משחק קופסה בערב (ניצחתי; פעמיים:)
  • יש דיבור ויש התייעצות… כן, ממש שיחה; לא מלמולים כדי לצאת לידי חובה
  • אחרי מקלחת מתלבשת כמו דובונת אכפת לי (פיג׳מה מיוניקלו, תמונה למעלה)
  • פחות זיהום אוויר
  • לא ממהרת לשום מקום
  • לא בלחץ…

שינויים מרעננים. אני מאושרת💜

(*) HP = Hashgacha Pratit = השגחה פרטית

התלבטות או הסתלבטות?

תגידי ארץ אהובה: את מתלבטת או מסתלבטת?

מה זאת הפרעת הקשב והריכוז הזאת, המכונה לעיתים בטעות –

בחירות?

טייק 3??

???and the good is yet to come

זה, ביחד עם הקורונה = מדינה בהפרעה!

עדין לא הצבעתי: מתלבטת בין התוכן (חברתי) לבין הגודל (למי יש יותר סיכוי).

העזר (שבדרך כלל מאד בעד; במקרה הזה ממש כנגד) מציע שלא אצביע…

הולכת, בטח הולכת! אבל אחרי מה – הלב או השכל?

מקווה להיות חכמת לב, ביטוי המופיע ״במקרה״ בפרשת השבוע – תצוה: ספר שמות פרק כח פסוק ג…

בהצלחה לנו💜

כתיבה גוררת כתיבה

משחק אסוציאציות:

״עבירה גוררת עבירה״.

מה המקור?

יצאתי לבדוק…

מיד אשוב🔜

🔙מצאתי:
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה.
שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.
שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה

משנה אבות ד ב https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%93_%D7%91

שכחתי את החלק של המצווה🙈

ותודה לחז״לינו🌸

ציפורן שבורה

אז זהו… שכדי לכתוב טוב- צריך לכתוב; על כל דבר. מוצאת את עצמי משתהה עם הפינישים האחרונים של המטלה הראשונה (כן, קראתן טוב: ה-ר-א-ש-ו-נ-ה; כבר יש שניה והזמן עובר): מתשע בבוקר מחפשת פדיקוריסטית לטפל בציפורן שבורה ברגל, ״מתנה״ שקיבלתי בסיור בהארלם בשבוע שעבר. כמה דחיינות מ-1 עד ״אין לי כוח לטחון שוב את המוח עם המטלה הזו״?

תקשיבי טוב: אין נימת תלונה בדבריי, אפילו לא טיפונת. עפה על הלימודים באוניברסיטה ברמות של סיפוק ואושר שלא הכרתי; אבל… אוקיי: אין אבל. יאללה- לעבודה!

שניה… רק לפני כן, הולכת לאכול משהו ולנוח. לנוח ממה, למען השם???

טוב, הייתי…

נ. ב: מה קשורה התמונה? לא קשורה ממש, אבל זו האמרה, שלא לומר- קלישאה, שכתובה בפיצריה קטנטונת בשם פינוקיו, בהארוורד/ קיימברידג׳/ בוסטון, ממנה נוהג מארקי-מרק צ. להטיס פיצות לקליפורניה. עדות העזר שכנגד: שווה!!!

%d בלוגרים אהבו את זה: