כתיבה גוררת כתיבה

משחק אסוציאציות:

״עבירה גוררת עבירה״.

מה המקור?

יצאתי לבדוק…

מיד אשוב🔜

🔙מצאתי:
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה.
שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.
שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה

משנה אבות ד ב https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%93_%D7%91

שכחתי את החלק של המצווה🙈

ותודה לחז״לינו🌸

ציפורן שבורה

אז זהו… שכדי לכתוב טוב- צריך לכתוב; על כל דבר. מוצאת את עצמי משתהה עם הפינישים האחרונים של המטלה הראשונה (כן, קראתן טוב: ה-ר-א-ש-ו-נ-ה; כבר יש שניה והזמן עובר): מתשע בבוקר מחפשת פדיקוריסטית לטפל בציפורן שבורה ברגל, ״מתנה״ שקיבלתי בסיור בהארלם בשבוע שעבר. כמה דחיינות מ-1 עד ״אין לי כוח לטחון שוב את המוח עם המטלה הזו״?

תקשיבי טוב: אין נימת תלונה בדבריי, אפילו לא טיפונת. עפה על הלימודים באוניברסיטה ברמות של סיפוק ואושר שלא הכרתי; אבל… אוקיי: אין אבל. יאללה- לעבודה!

שניה… רק לפני כן, הולכת לאכול משהו ולנוח. לנוח ממה, למען השם???

טוב, הייתי…

נ. ב: מה קשורה התמונה? לא קשורה ממש, אבל זו האמרה, שלא לומר- קלישאה, שכתובה בפיצריה קטנטונת בשם פינוקיו, בהארוורד/ קיימברידג׳/ בוסטון, ממנה נוהג מארקי-מרק צ. להטיס פיצות לקליפורניה. עדות העזר שכנגד: שווה!!!

פרשת השבוע-כי תצא2

תקציר העניינים: ממשיכות עם הקניין הרוחני שמשה משאיר לעם ישראל, לפני הכניסה לארץ המובטחת, במטרה ברורה – לבער את הרע מקרבינו. מדובר בפרשה עתירת מצוות – פרשה המפרטת שבעים וארבע מצוות, יותר מצוות בפרשה אחת מכל פרשה אחרת בתורה. העיקריות שבהן – דיני מלחמות – חובה ורשות, הלכות אשת יפת תואר, משפט הבכורה, בן סורר ומורה, איסור השארת גופת נידון למוות שנתלה, מצוות השבת אבידה, איסור החלפת מלבושים וכלים בין המינים, צער בעלי חיים, מצוות שילוח הקן, חובת התקנת מעקה על גג בית, איסור כלאיים ושעטנז, הסדרת קשרים בין גבר לאישה וענישה על חריגות, דיני נישואין וגירושין, ממזרות, יחסים עם אומות העולם, יחס לגר ולעני, דיני כספים והלוואות, דיני נדרים והפרתם, דיני ממונות, שכר פרנסה תרומה ונדבה, משפט צדק, דיני עדים ועדויות, דיני יבום, שלמות המידות במסחר, למחות את זכר עמלק. בקונטקסט רחב יותר – הפרשה נקראת תמיד בחודש אלול וקשורה לעבודה המיוחדת שבו. בנוסף, תמיד מגיעה אחרי פרשת שופטים ולפני פרשת כי תבוא (מין הסתם) ולא בכדי.

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ (כא,י)

יש בפרשה חוקים ומצוות סתומים, שגם המפרשים לאורך הדורות חלוקים לגביהם, או מותירים אותם כחידה בלתי פתורה. פרשה שמכילה כל כך הרבה הנחיות מוסריות, חברתיות ופרטיות, מתחילה דווקא במילים: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ. אם היינו חיות על אי בודד, בלי שותפות ושותפים מסביבנו, כנראה היה לנו קל יותר מבחינה מוסרית כיון שכל החלק של התמודדות עם מערכות יחסים וחיים קהילתיים היו נמנעים מאיתנו. אבל, כדי למלא את חלקינו בעולם הזה – כנשים, כמנהיגות, כבנות זוג, כבעלות עסקים, כאמהות ועוד, כנראה עלינו לצאת למלחמה עם אויבנו; בראש ובראשונה מדובר לעניות דעתי באויבינו הפנימיים: גדולים וטובים ממני כבר אמרו שכל מה שאדם רואה – קיים בתוכו ונשלח אליו כדי לעשות תיקון בנפשו. כל התסבוכות, המבוכות, הבלבולים, הייסורים והסבל (האמיתיים או המדומים), משליכים על ההתנהגות שלנו לטוב ולמוטב. עבודה פנימית של מלחמה עם האויבים (פגמים, חולשות, אגו), אבל לא פחות חשוב – טיפוח המלאכים/מלאכיות (חוזקות, מעלות, אהבות), הם שייצרו קרקע פוריה לנתינה, חמלה, הכלה, נאורות וחברות אמיתיות. ואין דרך לעשות זאת מלבד חיבור לכוח העליון, לניצוץ האלוהי, לאמת הפנימית ולאהבה העצמית.

צער בעלי חיים

עם כל הקושי שנתקלת בו במהלך קריאת המצוות והחוקים במקרא כצמחונית, מבינה ש:

א. לא מבינה בכלל את התיאוריות, הפרשנויות וההסברים על אכילת בשר; הדבר היחידי שמבינה הוא שאם כך בני אדם נוהגים (אוכלים בשר) – יש צורך בהסדרה מדוייקת ומדוקדקת ככל האפשר כדי למנוע הדרדרות מוסרית של התעללות בבעלי חיים והסרת עורלת הלב והאדישות לגביהם.

ב. לצד חוסר ההבנה וחוסר ההסכמה עם אכילת בעלי חיים, מוצאת נחמה ביחס של המקרא לחיות, הבא לידי ביטוי בפרשתינו, למשל במצוות שילוח הקן: כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים; שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ (כב,ו-ז); צריך לזכור שמדובר בתקופה שבה לא היה סופרמרקט או שוק נגישים וכדי לאכול בשביל לשרוד, היה צורך להשתמש בכל אשר נקרה בדרכם; גם בתקופה כזו, יש לתרגל את השליטה ביצר הבהמי ולגלות איפוק, חמלה וערכים והכתוב עושה זאת בצורה יוצאת מין הכלל: בהתחלה מדובר ב״ציפור״ וב״אפרוחים או ביצים״; אז עוברים ל-״אם הרובצת על האפרוחים/ביצים״ ובסוף: ״האם על הבנים״. הכתוב מעביר אותנו תהליך נפשי-מוסרי: מהסתכלות אדישה על ציפור ווולדיה, להפעלה של הרגש ההורי: אם על בניה, שנדמה לי שאין מי שתשאר אדישה – הן כאמא של… ו/או כבת של…

תופיני מילים לשבת:

וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (כא,י)

אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר (כא,יא)

רֵאשִׁית אֹנוֹ (כא,יז)

וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ (כא,כא)

מַעֲקֶה (כב,ח)

שַׁעַטְנֵז (כב,יא)

עֲלִילֹת דְּבָרִים (כב,יד)

וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ (כג,טו)

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר (כג,כד)

וְשִׂמַּח, אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח (כד,ה)

לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר, בְּדִישׁוֹ (כה,ד)

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק…תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח (כה,יז-יט)

פרשת השבוע-שופטים2

תקציר העניינים: ממשיכים בספר דברים, הדברים של משה לעם ישראל, שניה לפני הכניסה לארץ. משה ממשיך בתדרוך, בצוואה הרוחנית שהוא משאיר אחריו וממשיך לדבר על נושאים ועקרונות מוסריים, אולם בעוד בפרשה הקודמת נסקרו הדברים הנוגעים לרמת הפרט, בפרשתנו משה סוקר את ענייני הכלל, העניינים החברתיים-ציבוריים: הקמת מערכת משפט המבוססת על צדק ומגובה במערכת שיטור הוגנת; דיני והלכות עדים; המלכת מלך על עם ישראל; הלכות כהנים ולוויים; נביאי אמת ונביאי שקר; ערי מקלט; נוהלי גיוס לצבא; נוהל עגלה ערופה.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ (טז,יח)

מה שאני אוהבת בתנ״ך הוא שאקדח המופיע במערכה הראשונה, יירה בהמשך. העיסוק בעינייני שופטים יוצא לדרך ומאוחר יותר מתרחבת הירי(ע)ה לספר שלם המוקדש לנושא. לאורך כל המקרא ניתן לראות את ההדרדרות האנושית – החל בבריאת אדם וחווה ונפילתם מגן עדן בשל החטא הקדמון, דרך תקופת נוח והמבול, יציאת מצרים, ההליכה במדבר ועד הכניסה לארץ ישראל אשר נדונה בפירוט בפרשתנו. יהושע, יורשו של משה, מצווה את בני ישראל לפני מותו להוריש את הארץ, אך במבוא לספר שופטים הם ״משחקים״ עם ההנחיות והציוויים, מתערים ומתערבבים עם עמי הארץ ובהמשך נקלעים בכל פעם מחדש לצרות. אז מגיע שופט המתפקד על תקן של מושיע, מיישם ומפרסם את ישועת ה׳ והארץ שוקטת לתקופות ממושכות. אם כך – תפקיד השופט/ת אינו שיפוט במובן הקלאסי של ימינו, אלא תפקיד מנהיגותי, לפתרון בעיה נקודתית. כך גם בנפשינו פנימה – לא כדאי לאפשר לשופטים ולשוטרים הפנימיים לקנות להם מקום של קבע בתוכנו; שופטים ושוטרים פנימיים ש״יושבים״ עלינו גורמים לרגשות אשמה, להקטנה, לירידה בערך העצמי ולהכאה על חטא. ללמוד לשלוף את השופט הפנימי אד-הוק, כדי להושיע מבעיה מסויימת ואחר כך לשחרר אותו לדרכו עד ה״עונג״ הבא, הוא משימת חיים. מי שמשחררת לחלוטין את השופטת/שוטרת הפנימית, תתקשה לפתח מצפון ומוסר ברמה גבוהה; מי שתיתן להן לנהל את חייה ביד רמה מדי – תסבול. כמעט כמו בכל תחום בחיים, רמת איזון מירבית תביא לחיים פרטיים וקהילתיים מתוקנים.

תופיני מילים לשבת:

הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (טז,יט)

צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף (טז,כ)

וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ / וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל (יז,ז/יז,יב)

לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו (יז,כ)

תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (יח,יג)

כִּי-יֵחַם לְבָבוֹ (יט,ו)

נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל (יט,כא)

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (כ,יט)

פרשת השבוע-ראה2

חזרה הביתה מהמקום הכי יפה ונקי עלי אדמות… אבל – הכי טוב בבית!

תקציר העניינים: מתחילות בבחירה בין ברכה לקללה: ברכה= לעשות מצוות השם; קללה=לא לעשות את מצוותיו, לסור מהדרך, ללכת אחרי אלוהים אחרים. בהמשך, משה ממשיך בהכנות לכניסה לארץ המובטחת תחת אזהרה שלא להידבק בתחלואים של יושבי הארץ, שהמרכזי שבהם – עבודה זרה. עם ישראל מצווה לשבור את הפסלים של העבודה הזרה ולעשות סדר וניקיון בארצו לאחר שייכנס; לעבוד את השם רק במקום שהוא בוחר – במשכן ובבית המקדש; לא לשכוח את הלוויים כשעולים לרגל ומביאים את הביכורים והמעשרות; לא לשכוח את האביונים ולחזור ולעזור להם. בהמשך הפרשה נמצא איסור אכילת הדם; להשמר לא ללכת בדרכיהם של נביאי השקר המסיתים ולהישמר ממנהגיהם; דיני הכשרות מובאים בפעם השלישית – לא לבשל גדי בחלב אימו; מפורטות שוב מצוות המעשר, השמיטה, חזרה על דיני העבד העברי והתוספת שצריך לתת לו מתנות כשיוצא לחופשי; חזרה על שלושת הרגלים-פסח, שבועות, סוכות. הפרשה מסתיימת במצוות העליה לרגל שלוש פעמים בשנה, כדי לראות ולהראות.

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה (יא,כו)

רבי יוחנן וריש לקיש פגשו קבצן בכניסה למקווה (ספא של ימינו). הקבצן ביקש נדבה. ענו שיתנו לו בדרכם החוצה. כשסיימו את ענייניהם ויצאו, ראו את הקבצן מוטל מת. אמרו לעצמם – מכיון שלא כיבדנו אותו בחייו, נכבדו במותו. כשהפשיטו את גופתו לטהרה לקראת דרכו האחרונה, גילו בכיס ניסתר במעילו מטיל זהב כבד… ראיה היא ענין התלוי בדבר; בדרך כלל במשמעות הנגזרת מהפרשנות שלנו, המבוססת על ניסיוננו ועל הידע שצברנו בעבר, אולם אין לנו אלא את אשר רואות עינינו. בכל סיטואציה כדאי להתחבר למעלה, לניצוץ האלוקי ולעשות את המעשה הראוי באותן נסיבות. התוצאות עשויות להיות מפתיעות.

לֹא תַעֲשׂוּן…אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו (יב,ח) – סייגים וגדרות

הפרשה משופעת בחוקים ובמצוות שמשה מעביר אל העם, בדרכו להיותו חברה הדואגת לפרטים שבה, במיוחד לחלשים/מוחלשים. מי שלא מסוגלת לחיות בתוך מסגרת, תלך לאיבוד או תחוש בדידות. הרצון והצורך הפנימיים בחופש הם מבורכים (העבדות היחידה המומלצת היא עבד השם), אולם בחיי חברה נדרשים כללים המסדירים את החיים בקהילה, בה על כל אחת מאיתנו לוותר על חלק מחופש הפעולה שלה, כדי לדאוג לחסרי הישע ולחסרי האונים; ואין המדובר רק בחוליות החלשות של חברה – גם ילדינו שלנו נולדים חסרי ישע ואבוי לחברה שאינה דואגת להם. יחד עם זאת, מזכירה הפרשה את טבע האדם לנהייה אחר הגורו/ האופנה/ האליל התורנים והשעבוד אליהם. רק אם וכאשר נשכלל את יכולתנו להקשיב ללב, לניצוץ אלוקה ממעל ממש ולא נלך שבי אחר הרצון הבהמי, נוכל לצאת באמת לחופשי ולבחור את הבחירות הנכונות עבורינו ועבור הסביבה בה אנו חיות.

תופיני מילים לשבת:

מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ (יא,ל)

תַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן (יב,ב)

אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה (יב,ט)

הִשָּׁמֶר לְךָ (יב,יג)

כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ (יב,כג)

וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ (יג,ו)

כָּלִיל (יג,יז)

מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה (טז,ט)

וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ…וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ (טז,יד-טו)

פרשת השבוע-ואתחנן+קצת על ט״ו באב

תקציר העניינים: משה מתחנן לקב״ה ושב ומבקש להיכנס לארץ אולם נענה בשלילה. הקב״ה אף מורה אותו לעמוד מנגד, לצפות על הארץ ולהשאר מחוץ לגבולותיה ולהכשיר את היורש כדי שיוכל לעשות את מלאכתו נאמנה ולהכניס את בני ישראל לארץ המובטחת. משה מסכם ומנחה את העם לגבי החוקים והמשפטים שעליהם לקיים, להקפיד על עבודה מדוייקת, לדבוק ברצונו עבורנו ולא ברצון העצמי. משה מביא את עשרת הדיברות, עם מספר שינויים; סוקר את שלוש ערי המקלט; משרטט גבולות גזרת ארץ ישראל ולקראת סוף הפרשה מגיע משפט שהוא נכס צאן ברזל  -שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.

כך כותב הרב זקס על פרשת ואתחנן:

לא נקראנו לגייר את העולם. נקראנו להצית את דמיונו. הוטל עלינו להיות שגריריו של הבורא ולהעיד בגופנו, כמו גם באורח חיינו, שעַם קטן מסוגל לשרוד ולפרוח בתנאים קשים מאין כמותם, לבנות חברה של חירות בחסות החוק שבניה כולם ערֵבים לה וערֵבים זה בזה, ולקיים את הכתוב: "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). דברי משה בפרשת ואתחנן הם כתב השליחות של עם ישראל ויש בהחלט מי שמביט ומתרשם. לא־יהודים מכבדים יהודים שמכבדים את היהדות. נראה שהעולם זקוק כרגע למסר היהודי – המסר האומר שהאל קורא לנו להיות נאמנים לאמונתנו שלנו ולהיות ברכה לבני כל האמונות. דמיינו עולם שבו כולם מאמינים בזה, ומנסים לממש זאת. הלוואי.
אנחנו לא סתם עוד קבוצה אתנית. אנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא. דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שהשם רוצה מאתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". כך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה".

ט״ו באב – ט"וּ באב הוא זמן פיוס ונחמה בעם ישראל. המשנה במסכת תענית מתארת את החגיגות כיום שבו בנות ירושלים היו לובשות בגדי לבן שאולים (כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגד) ויוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא שידוך; ״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים" (פרק ד', משנה ח'). הסיבות ההיסטוריות לחגיגה:

  1. מקבלים חזרה את שבט בנימין אחרי פילגש בגבעה (סיפור ממנו אין איש יוצא ״טוב״).
  2. מפסיקים לכרות עצים למערכה – ערוכים חצי שנה קדימה עם עצים למקדש.
  3. דור המדבר הפסיקו למות – אחרי חטא המרגלים נענשו בחפירת בורות קבורה לעצמם.
  4. הותרו השבטים זה לזה – מותר להתחתן גם בין ולא רק בתוך השבטים.
  5. ניתנו הרוגי בית״ר לקבורה – שבאורח פלא, למרות שהגופות הושארו בחוץ, נותר מה לקבור.
  6. בוטלו שומרי הגבול בדרך לירושלים – לא יאומן, אבל במשך מאות בשנים נמנעה העליה לרגל לירושלים (לשטח יהודה) מאנשי ממלכת ישראל; עניין זה בוטל בט״ו באב.

הרב זקס על חג האהבה היהודי: אהבה שאין עמה הרגלי-מעשה תמות ביום מן הימים. אך עם ההרגלים הללו גחלת האהבה נותרת מאירה ולוחשת, והרוח עוד יכולה להפיח בה אש. בחיי נישואים ארוכים ומאושרים, לא כל יום נחווה כיום החתונה – אבל אפילו אהבה שהזדקנה תישאר עזה אם תישאר בה הכוריאוגרפיה של החיבה והמסירות; אם יפרנסוה הרגלי המעשה של הנדיבות והאדיבות. אם יש את נפשכם להאריך את ימי אהבתכם, בנו סביבה מבנה של התנהגויות  – מעשים קטנים של אדיבות, מחוות קטנות של מנחה מכם למושא אהבתכם – ותזכו בשמחה שקטה, באור פנימי, שיתמידו כל ימיכם.

תופיני מילים לשבת:

אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (ג,כה)

רַב-לָךְ (ג,כו)

עֵינֵיכֶם, הָרֹאוֹת (ד,ג)

הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד…פֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ (ד,ט)

חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל (ד,יא)

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם (ד,טו)

כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן (ד,כו)

מְתֵי מִסְפָּר (ד,כז)

מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם (ד,כח)

לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ (ד,לא)

אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ (ד,לה)

עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים (ה,ט)

וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ (ה,טו)

וְלֹא תִתְאַוֶּה (ה,יז)

וְלֹא יָסָף (ה,יח)

מִי כָל-בָּשָׂר (ה,כב)

לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל (ה,כח)

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד (ו,ד)

בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (ו,ה)

מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ (ו,ט)

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב (ו,יח)

לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (ו,כד)

עַם סְגֻלָּה (ז,ו)

אֶלֶף דּוֹר (ז,ט)

צילום: מלכי שניאורסון המוכשרת

פרשת השבוע-דברים2

תקציר העניינים: זהו, הגענו לישורת האחרונה וגם משה רבנו. בעבר הירדן הוא מדבר אל עמו ובעצם מסכם את כל קורותיהם מאז צאתם ממצרים ועד הגיעם לפתחה של ארץ ישראל. משה, דווקא בימיו האחרונים, כשהוא יודע שזו המשימה האחרונה שלו בטרם יאסף אל אבותיו, מוכיח את העם ומפנה זרקור אל עוולותיהם, כשלא עשו כמצוות האל ולא שמרו חוקותיו. לצד זאת, הוא עושה להם הכנה לקראת הכניסה לארץ המובטחת.

נושאים מרכזיים בפרשה

הרב, הלורד, הפרופסור יונתן זקס: ״האמת היא שזה מרגש: לראות את משה, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו״.

דברים – משנה תורה

ספר דברים מוגדר ״ משנה תורה״ משום שיש חזרה על האמור בארבעת החומשים הראשונים. שם הפרשה, שם החומש, עוסק בדיבור, אבל לא דיבורים בעלמא, אלא דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. ובהמשך עוד דגש – כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. כלומר, אין ולו רגע אחד שבו בודה משה דברים מליבו או פועל בחזקת ״אני ואפסי עוד״ או ״כוחי ועוצם ידי״. משה זוכר כל הזמן ש- הכל זה מלמעלה. התכונה הבולטת ביותר והיחידה שמוזכרת לגביו היא הענווה וזה לא במקרה – משה נחשב ל-״ה״מנהיג מאז ולעולם. היה מתבקש שיצטיין בכריזמה, פיקוד, ניהול, שיפוט, הבנה, חכמה והנה – ענווה היא בראש. ללמדנו שיעור משמעותי ביותר במנהיגות אידאלית – גם גדולי הדור או הדורות כולם, מוטב שלא יפעלו מתוך ה״אני״/האגו, אלא ידברו (ועל כן גם יחשבו ויעשו) את מה שלמעלה מהם; תכלית ההנהגה היא להיות צינור למסרים ולהנהגה העליונה, שרק היא יכולה להוביל בבטחה שכן – אין רע יורד מלמעלה.

למה משה מחכה כל כך הרבה שנים עם התוכחה?

באהבת חינם וברגישות, קודם כל הראה משה שאהבתו אליהם אינה תלויה בדבר ואז הרשה לעצמו להוכיח אותם.

תופני מילים לשבת:

רַב-לָכֶם (א,ו)

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (א,י)

אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם (א,יב)

שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת (א,טו)

לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט…לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ (א,יז)

כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא _א,יט)

אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת (א,כא)

אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ (א,לא)

הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (א,לה)

גַּם-בִּי הִתְאַנַּף (א,לז)

עַד-חָרְמָה (א,מד)

אַל-תִּתְגָּרוּ בָם (ב,ה)

הָחֵל רָשׁ, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ (ב,לא)

עָרִים בְּצֻרֹת, חוֹמָה גְבֹהָה–דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ (ג,ה)

כָּל-בְּנֵי-חָיִל (ג,יח)

פרשת השבוע-מטות2

תקציר העניינים: הפרשה מתחילה בחוקי הנדרים ביהדות והחובה לקיימם, עם דגשים מיוחדים ומפורטים לגבי חוקי הנדרים החלים במערכות יחסים שבין איש לאשתו ו-אב לבתו. לאחר שסידר את ענייני הנדרים, מקבל משה מהקב״ה את המשימה האחרונה לפני מותו – לנקום נקמת בני ישראל במדיינים. משה מחלץ אנשי צבא מהעם ומסדר אותם במטות מסודרים ובראש המטה הכללי (מטכ״ל) – הרמטכ״ל (ראש המטה הכללי): פנחס. צבא ישראל יוצא לבצע את המשימה שהוטלה עליו והורג את חמשת מלכי מדיין, ביניהם צור, אביה של כוזבי שזנתה תחת זמרי (אותם הרג פנחס), את בלעם הנבל הראשי וכן כל זכר ממדיין. את הנשים, הילדים, הבהמות והמקנה לקחו בשבי, בזזו את חילם והעלו באש את עריהם. את כל השלל שלקחו הם מביאים עמם חזרה למחנה בני ישראל. משה, אלעזר ונשיאי העדה יוצאים לקראתם וקצפו של משה יוצא על השבים והשובים מהמלחמה. הוא מנחה אותם להרוג כל זכר, וכל אישה וילדה אשר ידעו גבר. לאחר מכן מצווה עליהם את נהלי הטוהרה לעצמם ולציודם להשלמת המשימה. כמו כן, משה מנחה לגבי המכסות מהשבויות, מהמלקוח ומהשלל שיש להעביר תרומה לאלוקים ולכהנים.

בעודם מתקרבים אל הארץ, בני ראובן ובני גד, להם מקנה רב, מזהים אתר פורה שבו יוכלו לנהל את עסקיהם מחוץ לארץ ישראל והם מבקשים ממשה, אלעזר והנשיאים להישאר שם. לא מתאים להם להיכנס, להילחם ולכבוש את הארץ. משה קצת המום מהשאלה, פונה אליהם ואומר – האחים שלכם יילחמו ואתם תשבו מנגד? ונגיד שאני זורם איתכם, מה נראה לכם – שלא תהיה לכזה דבר השפעה על המוטיבציה של כולם, כשהם יראו שאתם מתחמקים מאחריות לקחת חלק בנטל? אתם מתנהגים בדיוק כמו המרגלים שיצאו ״לתור״ את הארץ וחזרו עם מסקנות שאף אחד לא ביקש מהם וזרעו נזק ופחד עצומים בעם. הדבר מעורר את זעמו של הקב״ה על כך שהעם הזה חוזר על טעויות העבר ולא לומד למרות העונש הכבד של נדודים ארבעים שנה במדבר. בני ראובן ובני גד מחשבים מסלול מחדש ומשנים גישה – הם מציעים להשאיר את המקנה והטף בעבר הירדן, אבל לצאת לפני בני ישראל, להוביל אותם אל הארץ ולא לשוב לבתיהם עד שכל בני ישראל יתיישבו בנחלותיהם.  משה מקבל את הצעתם ומביא אותה בפני העם. בני גד, ראובן וחצי המנשה מתחייבים קבל עם ועולם לצאת חלוץ ולהובילם למלחמה על הארץ בטרם יתיישבו חזרה בנחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת (ל,ב)

עניין נדרים(*) ושבועות מתייחס לעולם הרשות ולא לעולם החוקים והמצוות. כשאת נשבעת או נודרת, את מוסיפה על עצמך איסורים או דרישות. נראה שבעניין זה עזרתם של ״ראשי המטות״ היא חיונית מאד. בכל הנוגע לחוק הקיים ישנם גבולות ודרישות. תפקידם של המנהיגים בעניין זה ברור- לקיים את דרישות החוק. בכל פעם שמתעורר ספק בהבנת החוק, הם צריכים לדון ולשקול מה כוונתו ואיך יש לנהוג. הם גם יכולים להוסיף תקנות משלהם כדי להסיר מכשלות מעל הציבור או כדי לכוון את הציבור לדרך מסויימת. בסופו של דבר, אדם נורמטיבי אינו נזקק להם בחיי היומיום. לא כך הדבר בעולם הרשות. שם אין כללים מוגדרים וכל אחת רשאית להוסיף על עצמה מדרגות מוסר והתנהגות מיטיבות כראות עיניה. דווקא בעניין זה חשוב להתייעץ עם מאמנת או יועצת, שתעזור להחליט האם כדאי לקבל על עצמה ומה.

הרמב"ם בסוף הלכות נדרים (י"ג,כג-כה) מנסה להסביר: "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, וכן מי שהיה רודף שלמונים ואסר על עצמו המתנות. או מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואע"פ שהן עבודה לשם לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר- מצווה להשאל על נדרו כדי שלא יהיה מכשול פניו…".

אם כך – עניין ההחלטות הטובות והנדרים אינו פשוט ולכן חשוב להתייעץ עם מומחיות. אנו צריכות לעמוד בדיוק על אופיין של ההחלטות ועל כוונותינו בהן. האם באמת נועד הדבר להרחיק עצמנו מאיסורים שאנו חוזרות ונכשלות בהם או שהנחלטה נובעת מתוך אגו מסויים? מהי בדיוק המוטיבציה לנדור? האם תצליחי לעמוד בנדר או סביר שתכשלי בו ואז עדיף להימנע כדי שלא תוסיפי על עצמך מכשלות לחינם? החלטות מסוג אלו קשות מאד ולכן חשוב מאד להיעזר ב"ראשי המטות" בעניינם, ביועצת חיצונית מומחית.

כמו כן יש להחליט איך לנדור. הגמרא מסבירה את ההבדל בין נדרים ושבועות – נדרים פירושם לאסור עליו את החפץ, שבועות פירושן לאסור עצמו מן החפץ. ישנן שתי דרכים לפתור בעיה של חולשה כלפי הנאות העולם – או לתקן את עצמך או לתקן את העולם. יש להחליט בכל פעם באיזו דרך לנקוט. בנוסף לכך יש להחליט אלו דברים לאסור ולכמה זמן.

ישנן נשים הבקיאות בחוקים, אך כאשר הן מגיעות לעולם הרשות, כאשר הן צריכיות לנווט את דרכן בחיים ולקבוע את הלכות חייהן, הן מתקשות למצוא את דרכן ולכן חשוב שתלכנה אל "ראשי המטות" להתייעץ עמם. בסופו של דבר מובן שרק מי שלוקח החלטה או נודר יקבע לעצמו האם לידור ומה, אך לפני כן רצוי שלקבל הדרכה ממי שמתמצאת בעניינים אלו.

(*) אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה (ל,ג)

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בחשיבות קיום הנדרים. הפרשנים רואים משנה חשיבות לנושא משום שזהו הבסיס לחברה מתוקנת: מה ש״יוצא מהפה״ ״נכנס לאוזניים״ של אדם אחר וגם ואולי במיוחד – לאוזניים שלנו; אם לא ננהג ביושרה ובאחריות כלפי מה שיוצא מהפה שלנו, אם לא נעמוד מאחורי הדברים שאנחנו אומרות, איך אפשר יהיה לנהל מערכות יחסים, בראש ובראשונה עם עצמנו ואחר כך עם האנשים הקרובים והרחוקים לנו? הדבר מלמד אותנו לשקול היטב את המילים היוצאות מפינו, גם אם מדובר ב-דיבור פנימי, אחרת – יווצרו בלבול, מתח וחרדות, עקב חוסר ההלימה בין הדברים. אמנם אנחנו בנות אנוש ועלולות לטעות, אך במהותנו עלינו לקחת אחריות על המחשבות, בוודאי על הדיבור ועל אחת כמה וכמה על המעשים שלנו ולעמוד מאחוריהם.

הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א (לא,ג)

״חלוץ״ – להוציא כוח לוחם ראשון שיצא להילחם על הארץ.ישנם המפרשים זאת כמשימה לא פשוטה שעמדה בפני משה – זו משימת חייו האחרונה, בטרם יאסף אל אבותיו, כך שגם הרעיון העומד מאחורי המשימה, להוביל את נקמת בני ישראל במדיינים אינו קל לעיכול וגם הביצוע אינו פשוט כלל. פרשנות מרגשת במיוחד אומרת שהעם יודע שאוטוטו הוא מאבד את אחרון מנהיגיו ואולי הגדול שבהם מאז ולעולם, שהיה עבורם כרועה את עדרו, שתמיד הגן עליהם בפני הקב״ה, לא משנה מה עשו, שתמיד דן אותם לכף זכות והלכה למעשה הקדיש את עצמו וחייו עבורם, לכן משימת ההתגייסות לקראת הפרידה, גם מצידו של העם, אינה פשוטה ונדרשות התכוונות והתעלות יוצאות דופן, על מנת למלא את המשימה, על אף ולמרות הקושי והעצב.

מדוע פנחס עומד בראש הצבא?

מכיוון שהוא התחיל במשימה והמתחיל אומרים לו: גמור. כמו כן הוא הוכיח שהוא איש העשוי ללא חת, דבק בהנחיות, נאמן למנהיג-משה ויוצא להגנתו.

מדוע כעס משה על שלקחו שבויות?

קצפו של משה יצא על הלוחמים השבים משדה הקרב ולקחו שבויות אל תוך מחנה ישראל.אותן שבויות היו אלה שגרמו להידרדרות המוסרית של עם ישראל: לא זו בלבד שהן זנו תחתם, הן גם גרמו להם לעבוד אלילים – את בעל פעור. להכניס אויב/ת הביתה? לא בבית ספרנו!

תופיני מילים לשבת:

יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר…הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ …לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ (ל,ג)

מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ (ל,ז)

מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ (ל,ט)

הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ (ל,טו)

שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת (לא,ל)

אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז (לא,נ)

תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים (לב,יד)

נֵחָלֵץ חֻשִׁים (לב,יז)

פרשת השבוע-פנחס2

תקציר העניינים: הפרשה פותחת בדברי שבח לפנחס, על שקינא את קנאת השם והשיב=נתן תשובה לחמתו של הבורא על עם ישראל, שאם לא כן- כנראה לא היתה מסתיימת המגיפה וכולם היו מתים בשל מעשיהם. לא סתם דברי שבח – אלא נכרתת עימו ועם זרעו ברית כהונה לשלום לעולם. לאחר מכן מפורטות גם השושלות של החוטאים שהרג. בני ישראל מצווים להכות את המדיינים ומשה שולח את יוצאי הצבא לעשות זאת. אחרי שנגמרה המגיפה, מתבצע מפקד נוסף של בני ישראל, לקראת חלוקת הארץ, תוך פירוט של השבטים והמשפחות, ביניהן סיפור מופלא על דתן ואבירם שלא באמת מתו ככל בני עדת קורח ושרדו זאת באופן ניסי וכן עניין צלופחד שהיה נטול בנים. משה מקבל הנחיות כיצד לחלק את הארץ – מספר הנחלות כמספר השבטים, גודלן לפי גודל השבטים וחלוקתן שתיקבע על פי גורל. גם השושלת של הלוויים מפורטת, למרות שאין להם נחלה – הם משרתים בקודש ושוב נזכר מקרה נדב ואביהוא ודבקותם שיצאה מפרופורציה עד כדי הבערת אש זרה. כמו כן מצויין שדור המדבר למעט יהושע וכלב לא יזכו להיכנס לארץ. בנות צלופחד, באומץ רב יש לומר, יוצאות להגן על מורשת אביהן וזוכות לדין שווה ויתרה מכך – בעקבות דבריהן והפסיקה לטובתן, נקבעים כללי ירושת הנחלות גם במקרים נוספים בהם לא היה ברור מי זכאי לרשת.

הקב״ה מצווה את משה להשקיף על הארץ בטרם יאסף אל אבותיו במדבר, העונש שקיבל בשל פרשת מי המריבה וההכאה על הסלע. משה, כמו משה, בכל סיטואציה שם את עצמו בצד ודואג לעם – מי ינהיג אחרי לכתו, וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה (כז,יז). הקב״ה לא משיב את פניו ריקם ומנחה אותו למנות את יהושע כיורש הראוי להמשיכו.

בסיום הפרשה מפורט סדר הקרבת הקורבנות על פי ימי החול והמועדים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (כה,יא)

שם הפרשה ממקד את תשומת ליבנו בפנחס, שעשה מעשה קנאות ל-שם. הפרשה שמה במרכז הבמה אדם שהורג שני אנשים. היתכן שהתורה מעודדת מעשי רצח? התשובה היא ממש לא! ראשית, מדובר בחוק שאין בו שימוש (להרוג בשעת מעשה), כמו בן סורר ומורה, או בימינו – היתר לבית הדין הצבאי להטיל עונש מוות, דבר שמעולם לא קרה. הלכה – ואין מורים כן. פנחס לוקח על עצמו סיכון גדול מאד ונכנס לסיטואציה בלי לדעת מה תהיה התוצאה, בין היתר משום שאם יחטיא את הרגע ויהרוג אותם טיפה לפני או אחרי – הוא מוגדר כרוצח. אז פנחס עושה את המעשה אבל ״זוכה״ אחר כך שירננו מאחורי גבו – אומרים חכמינו שקינטרו אותו שהוא לוחם צדק ומקנא לשם, אבל זה כי דם של אכזרים המתחפשים לרחמנים זורם בקרבו – הוא נכדו של יתרו, שמעבר לזה שהיה כהן מדין, היה מפנק/מפטם בקר… לשחיטה! גם על פנחס אמרו שהוא רץ לבצע את המעשה מתוך חדוות הריגה. לכן טורחים לציין את הצד השני של שורשיו – אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ולכן הקב״ה לא רק משבח את פנחס, לא רק עוצר את המגיפה בזכותו, אלא גם כורת עימו ברית שלום לעולם. מי שרוצה לעסוק בהריגה – חייב להיות נקי כפיים, נטול אינטרס אישי, לפעול באופן מדוייק ביותר ולקחת על עצמו את אי הוודאות כיצד יסתיימו הדברים. אין ביטוח ואין ערובה לקנאים – זה צל״ש או טר״ש, כמו גם סיכויים מראש השואפים לאפס ועל כך יעידו הפעמים הספורות בודדות שנעשו מעשים כאלה וזכו לתהילה. צריך לשים לב טוב – משה, אליו יצא זמרי בהאשמות, מוציא עצמו מהמשוואה משום שהוא נגוע בדבר – הוא עצמו נשוי למדיינית (שאמנם התגיירה) ועשויה להיות מראית עין שהוא לא יכול לקיים ההלכה באופן נטול פניות. מעניין שבפרשה אומרים חכמינו שנסתלקה הלכה ממשה, פעמיים – גם במקרה של זמרי בן סלוא וגם בהמשך, לגבי הכרעה בדבר ירושת בנות צלופחד. ההסבר הוא שמשה כל כך ישר ונקי כפיים, שכשמזכירות בנות צלופחד שאביהן לא חטא (מת לפני חטא המרגלים) ואף לא היה שייך לעדת קורח – מעצם האזכור פוסל עצמו משה מלפסוק הלכה ופונה להכרעת הקב״ה.

בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם…הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם (כה,יא-יב).קנאות ושלום-איך זה מסתדר?

דווקא פנחס, שהורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון וכזבי בת צור בת כהן מדין, שמכונה קנאי, זוכה לברית עם הקב״ה, לשלום. זאת כדי להראות שהוא לא עושה מעשה של אגו, או חלילה של טירוף או חמת זעם. לשם כך גם מפורטת (שוב) השושלת ממנה בא – פנחס הוא נצר לאהרון הכהן הגדול, איש שלום, אוהב הבריות ולאלעזר הכהן הגדול שירש את אביו. המלאכה ניתנת דווקא בידיו של מי שעיקרו ומהותו הוא חסד ולא בידיו של מי שבטבע שלו הוא שוחט. טבעי ומתקבל על הדעת היה שדווקא מי שהוא ״מומחה״ בשחיטה יקבל תפקיד זה. דווקא הלוויים שאינם כוהנים נשלחים לשיר, לזמר ולנגן במקדש, אותם אלה שחיסלו חצי משכם כשאנסו את אחותם דינה, שעל פי האופי והטבע שלהם מתבקש היה שיעסקו בהקרבת הקורבנות. לעומתם, עבודה  זו ניתנה דווקא לכהנים ודווקא משום שליבם נחמץ בבואם לעשות זאת. כדי להשחיז סכין באבן צריך להרטיב אותה; מספרים שהסכינים של הכהנים נרטבו מדמעותיהם; עד כדי כך רגישים ומלאי חסד הם. בתוך כל אחת מאיתנו, בבית המקדש הפרטי שלה, מצויות מידת החסד ומידת הגבורה. אם נעבוד על מידותנו באופן מתמיד, נוכל להשתמש במידת החסד בבואנו לעשות מעשה גבורה ובמידת הגבורה=הצבת גבולות בבואנו לעשות חסדים; לא להיסחף לנתינה חסרת גבולות ומצד שני לא להתרגל להנות ממעשה סופני שיש עימו דין (כמו שחיטה). זהו המפתח לחיים מאוזנים ומדוייקים, שלא נסחפים אחר היצרים הטבעיים, התענוגות והרצונות העצמיים. חיים של תפארת.

תופיני מילים לשבת:

הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי (כה,יט)

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (כה,יג)

בְּעַרְבֹת מוֹאָב (כו,ג)

וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים–כִּי אִם-בָּנוֹת (כו,לג)

מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ (כז,יד)

אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר (כז,טז)

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם (כח,ג)

פרשת השבוע-בלק2

תקציר העניינים: אחרי שניצחו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן, עם ישראל מגיע לפאתי ארץ ישראל, בואכה מואב ובלק בן ציפור, מלך מואב, שהיתה ממלכה קטנה יחסית ולא חזקה במיוחד – נבהל. בלק פונה לזקני מדין, בתקווה שהם זוכרים את הבחור (משה, כן?) שחי איתם במשך כשישים שנה ויוכלו לספק מודיעין לגביו. הוא מבין שלא יוכל להם בכוח הזרוע ולכן שולח את זקני מדין וזקני מואב לגייס את הסלב התורן – בלעם בן בעור, נביא וקוסם לעת מצוא. קדימה, תעשה את מה שאתה הכי טוב בו – תקלל את עם ישראל, מבקש בלק מבלעם. בלעם אומר – תראו, זה לא ככה, אני צריך לישון על זה קצת, לתקשר עם הבורא ואני, צנוע שכמותי, רק צריך לשמוע מה הוא רוצה ממני ואעדכן בהקדם. בלעם לא היה פנטזיונר – הוא באמת היה בעל כוחות נבואיים ובאמת דיבר עם הקב״ה. הוא מקבל תשובה שלילית – לא לקלל ולא ללכת עם המשלחת ומעדכן בהתאם. הם חוזרים לבלק והוא, מותקף חרדות כנראה, אוסף אנשים בכירים יותר ושולח אותם לבלעם, לניסיון נוסף. הם מביאים את דבר המלך לבלעם והוא אומר – לא עושה, גם לא תמורת ההון של המלך; אבל אתם יודעים מה? תשנו פה הלילה ונבדוק את מצב ה״רוח״ בבוקר. גם הלילה מתגלה אליו הבורא ומתיר לו לצאת עימם לדרך, אבל עם הערת אזהרה – לעשות אך ורק את מה שיגיד לו. בלעם שומע רק מה שמתאים לו, לא מחכה להוראות, עולה על אתונו ויוצא עם המשלחת לדרך. הקב״ה כועס ושולח מלאך בדמות שטן לעצור את בלעם. האתון רואה את המלאך עם חרב בידו, נרתעת ומטה את צעדיה מהדרך אל השדה. בלעם מתעצבן ומכה אותה כדי להחזירה לתלם. המלאך מחכה להם במשעול הכרמים, האתון נבהלת ונצמדת אל הקיר תוך שהיא מועכת את הרגל של בלעם. שוב בלעם מכה אותה ושוב הם חוזרים לדרך ושוב המלאך מבהיל את האתון והיא רובצת תחתיה. בלעם מתעצבן נורא ומכה אותה נמרצות. הקב״ה פותח את פי האתון והיא שואלת את בלעם לפשר יחסו אליה. משום מה הוא לא מופתע מכך ועונה לה, כאילו מדובר בעניין יומיומי – התעללת בי ואם היתה חרב בידי ברגע זה, הייתי מחסל אותך! איך זה יתכן? שואלת האתון, אני – שהייתי לצידך שנים רבות כל כך, ששירתתי אותך בנאמנות אין קץ, פעם אכזבתי אותך? לא, עונה בלעם ואז מגלה את המלאך, מכה על חטא וחוזר בו. בלעם מגיע לבלק אבל לא יכול להבטיח לו שיקלל – מה שהשם ישים בפי, זאת אומר. בלעם מנחה את בלק לגבי סדרי הקורבנות שצריך להכין והם עושים את כל ההכנות הדרושות. בלעם מוציא מפיו את הברכות במקום הקללות ובלק מתאכזב – לא בשביל זה הבאתי אותך, הוא אומר. הם מנסים לשנות מקום ובכך לשנות את המזל מספר פעמים וכלום לא עוזר – התקשורים של בלעם עם הקב״ה מביאים רק ברכות ונבואות טובות לעם ישראל. כשהם מבינים שזה לא הולך, הם נפרדים איש איש לדרכו. העיצה האחרונה שבלק מקבל כדי להביס את עם ישראל, היא לשלוח את בנות מואב לזנות תחת בני ישראל ולדרדרם לעבודה זרה. כך קורה שבנות מואב ומדין מפתות את בני ישראל שאכן מדרדרים מדחי אל דחי. הקב״ה מצווה את משה להוקיע את החוטאים ולהרוג את הנצמדים לדברי בלעם. בינתיים פורצת מגיפה, שמכלה עשרים וארבעה אלף איש ונעצרת רק כשפנחס בן אהרון הכהן, שולף את הרומח והורג את אחד ממנהיגי ישראל שהלך עם מדיינית.

בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר (כב,ב)

פרשת בלק היא היחידה בתורה שנקראת על שמו של נוכרי רשע. זה קצת תמוה – בלק זכה לכבוד ששמור לאנשים בעלי מוניטין ושם טוב (נוח, יתרו, שרה, פנחס, להבדיל). בנוסף, קשה להתעלם מכך שהפרשה מתחילה בפסוק ב בפרק כב ולא בפסוק א, כלומר מנסים לעורר תהייה ולמשוך את תשומת ליבנו. בנוסף, אין בפרשה נתונים לטובתו של בלק, או אפילו כאלו שרק ירמזו על איזושהי זכות שעומדת לו. בכל מקום בתנ״ך שבו יש פער משמעותי במידע, זה כדי לגרות את הדימיון של הקורא, שינסה להשלים את הפער. כנראה שזה איתגר את חכמינו. הגמרא אומרת שהקריב ארבעים ושניים קרבנות על המזבח, כמפורט בפרשה ולכן זכה שתצא ממנו רות, ומ-רות נולדו דוד ושלמה. מכאן שבלק נושא בתוכו את שורשיו של דוד, מלך המשיח ולכן זכה שתהיה פרשה על שמו. כך שגם אם מדובר ברשע גמור, לכאורה או לא, תמיד ניתן, אם נרצה, למצוא נקודת אור. אולי בתוך כל אחת מאיתנו שוכן לו בלק קטן (או גדול) – עם ישראל בכלל לא התכוון לתקוף את מואב ("אל תצר את מואב") אבל שמעו הלך לפניו ונצחונותיו על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן עשו את שלהם והילכו אימים על בלק. בלק המבועת מתחיל לחפש כל פתרון אפשרי להתכונן לרע מכל. הפחד, מלבד איבוד הבטחון והאמונה, גונב לנו את החיים עצמם. החרדות מפני העתיד לבוא גונבות את הדעת, מסיתות את המחשבה ותשומת הלב מה-הווה ובכך לוכדות אותנו באשליות של שליטה מדומה על התוצאות (עתיד), בעוד שבאמת, אם כבר יש לנו איזושהי יכולת השפעה, הרי היא רק על מה שקורה כאן ועכשיו; לא ניתן לשנות את העבר ולא ניתן לשלוט על העתיד ומי שמשלה את עצמה שזה אפשרי – במוקדם (בדרך כלל) או במאוחר תנחל אכזבה. אצל בלק לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם פעלה לטובת עם ישראל – הם התברכו בברכות נעלות ביותר על ידי בלעם. הזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון והוספת הטוב. ואכן, הברכות של בלעם הן נכסי צאן ברזל ונאמרות בתפילות היומיומיות, חוזות פני עתיד.

תופיני מילים לשבת:

אָרָה-לִּי…אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר (כב,ו)

וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן (כב,כח)

קִרְיַת חֻצוֹת (כב,לט)

וַיֵּלֶךְ, שֶׁפִי (כג,ג)

כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (כג,ט)

הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (כג,כד)

שְׁתֻם הָעָיִן (כד,ג)

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל (כד,ה)

מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר (כד,ט)

וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו (כד,י)

יֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן (כד,טז)

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (כד,יז)

%d בלוגרים אהבו את זה: