פרשת השבוע -חקת

תקציר העניינים: מתחילים עם חוקת התורה – הציווי על פרה אדומה, אולי ה-סמל למצווה לא מובנת. ואם זה לא מספיק, הכהן הגדול זורק עץ ארז ואזוב לתוך שריפת הפרה. הכהן הגדול נטמא מכך עד הערב ועליו לבצע תהליכי טהרה כדי להתנקות מזה. כך גם האדם הטהור שמטפל באפר הפרה. ממשיכים עם טומאת המת ודיני הטהרה הקשורים במי שבא עימו במגע. העם מגיע לקדש וחונה ושם מתה ונקברת מרים. מיד לאחר מותה, הבאר הניסית והפלאית, שנדדה אחרינו לכל מקום, נעלמה. העם מוצא את עצמו במדבר בלי מים. כהרגלם, הם מתלוננים לפני משה ואהרון – למה הוצאתם אותנו ממצרים? למה הבאתם אותנו לפה למות בצמא? שוב מתרצה הקב״ה לתחנוניו של משה, נגלה אליו ואומר לו – לכו, אתה ואהרון ודברו אל הסלע, שיוציא מים. משה לא מדבר אל הסלע, אלא מכה בסלע, פעמיים. מכיון שמשה מפר הוראה ברורה, נגזר עליהם לא להיכנס לארץ. משה שולח שליחים למלך אדום, בבקשה לעבור דרך ארצו והוא מסרב לאפשר זאת. מכיון שאסור לנו להילחם עם האדומים, עשינו אחורה פנה. בהמשך הפרשה הקב״ה מצווה את אהרון הכהן לעלות אל הור ההר ושם הוא נפטר; עם פטירתו של אהרון, נעלמים ענני הכבוד ששמרו והגנו על עם ישראל בדרכם במדבר. לאחר מכן מסופר על מלחמת הכנעני והניצחון עליהם. למרות הניצחון, העם שוב מתלונן על ה-מן שהוא לחם קלוקל. הקב״ה שולח בהם נחשים ושרפים ורבים מקפחים את חייהם. אחרי שחטפו את המכה, רצים שוב למשה והוא פונה ומבקש שיסלח להם. הקב״ה מצווה את משה לעשות נחש של נחושת שישמש סמל לרפואה והצלה. בהמשך מסופר על שירת הבאר שהעם שר , להודיה על הנס שנעשה להם. בסוף הפרשה מסופר על עם ישראל שרוצה לעבור דרך ארצו של סיחון מלך חשבון עבור תשלום כל מה שישתמשו בו; סיחון, לא רק שלא מסכים, אלא שיוצא עם הצבא שלו להפחיד אותם, כמעשה מלך אדום בתחילת הפרשה. סיחון חשב שגם לו יעבוד העניין הזה, אבל העם נלחם בו, מנצח וכובש את ארצו. סיחון היה אמור להיות המעוז האחרון שעומד בפני בני ישראל מלכבוש את הארץ, המגן של כל העמים כנגד עם ישראל, אך זה לא קרה ובהשגחה עליונה – נלחמנו וניצחנו.

נושאים מרכזיים בפרשה:

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (יט,ב)

הפרשה מניחה את היסודות לבנין הרוחני של האדם. הרבי מלובביץ אומר שכל יהודי נמשל לארץ חפץ. הפרשה משרטטת מפת דרכים לקראת הגשמת המטרה/החלום/הייעוד – להיכנס לארץ ישראל. החוקה היא דווקא מה שהשכל לא מבין, היא מעל השכל ומעל ההבנה של בני אנוש והיא התשתית של הבנת החיים כהווייתם – לקבל את הגודל הטבעי שלנו, שלעולם לא נבין הכל, אבל תמיד יהיה היצר (הרע) שמטיל ספק, זהו הטבע האנושי; לכן כדאי לכל הפחות לא לזלזל, לא לזרוק את החוקה כלאחר יד. מעליה ניתן לבנות נדבך של יועצים/ משפיעים/ מדריכים/ רבנים/ מנהיגים שבאים לידי ביטוי בפרשה בדמויותיהם של משה אהרון ומרים שדואגים לעם לכל מחסורי החומרי והרוחני (הבאר, עמודי הכבוד וה-מן) וזאת כדי בכל זאת להתמודד עם אתגרים שהחיים מציבים לנו; הנדבך השלישי הוא דיבור (אל הסלע) ולא הכאה עליו (ולכן גם משה נענש) שהתאימה לדור המדבר אבל כבר לא מתאימה לכניסה לארץ והקומה העליונה לחיי רוח נמצאת התרבות, נמצא הנשגב אליו כדאי לשאוף, הבאים לידי ביטוי בפרשה בשירת הבאר. גם שלמה המלך, החכם באדם, שהבין הכל, חוץ מחקת הפרה האדומה, אמר שככל שהוא מנסה להבין את העניין, כך זה מרחיק אותו; כלומר, הניסיון להבין את הנשגב מבינתנו, לא רק שלא מקדם או תוקע אותנו, זה אף מרחיק אותנו משורש ההוויה, מתמצית האמונה והיסוד של היהדות – תפנימי שיש דברים שאת לא מבינה ואף פעם לא תביני, תהיי בביטול ה״אני״, ביטול האגו, תתחברי לעצמיות, ה״עצם״ הפנימית שבך, שהיא חלקת אלוקה ממעל ממש, הפוטנציאל הגבוה שלך שמתחבר לעולמות עליונים, לחכמה נעלה ונשגת וכך תפני מקום לבורא לפעול בחייך ותגלי ניסים ונפלאות; יקרו לך דברים שאת אפילו לא מסוגלת לדמיין ולחלום כי זה בכלל לא במושגים שלך.

(*) חוקים, עדות, משפטים – משפטים הם הציוויים המובנים, עדות הם אלו שמצריכים הסברים וחוקים הם מעל לטעם ודעת של השכל האנושי. ארבעה חוקים מוזכרים בתורה ועליהם קם היצר הרע לשגע אותנו –

א. על איסור קירבה לאשת האח (במסגרת האיסור על גילוי עריות); מצד שני – יש את מצוות ייבום וחליצה, כשהאח נפטר ואין צאצאים.

ב. מצוות שעטנז – אסור לטוות יחד צמר ופשתן; מצד שני – בציצית, שעשויה מצמר, מותר לטוות את הכנפות מפשתן.

ג. שעיר המשתלח – שעיר לעזאזל, המטמא את העושה אותו אך מטהר את שאר העם.

ד. מצוות הפרה האדומה – מי שעושה את הפרה מטהר את הטמא מטומאת המת, אבל מי ששורף אותה, הוא עצמו הופך להיות טמא (בטומאה אחרת) וצריך להיטהר.

איך דבר שהוא עברה הופך להיות מצווה ואיך דבר טהור הופך לטומאה? איך יכולים שני דברים הפוכים בתכלית להתחבר בתוך מצווה אחת? לא ניתן להבין בשכל האנושי, אלא רק דרך קבלת עול והבנה שלא כל דבר נוכל להבין וכאמור – לפחות לא לזלזל, לכבד.

עץ ארז ואזוב

למה צריך להשליך עץ ארז ואזוב לשריפת הפרה? לתוך החוקה הלא מובנת לאף אדם של הפרה האדומה, מוסיפים עוד נדבך.הדבר בא להדגיש את הכיוונון הפנימי העדין שאנו צריכות לעשות – גם כשאין לנו מושג, גם כשאנחנו בביטול מוחלט של ה״אני״, עלינו לזכור שבאנו לכאן למטרה מסויימת, לבצע שליחות ייחודית לנו לשמה הגענו. עלינו לחיות מתוך ביטול מלפני הקב״ה, משל היינו אזובים, אך באותו זמן לא לשכוח לבטא את העוצמות והמתנות שניחנו בהן, כדי לשרת את הציבור, כדי לתת מעצמנו ולחיות מתוך הוויה של – מה אני יכולה לתרום ולא מתוך הוויה של – מה אני עשויה לקבל; מה הרווח שלי מכל זה. ה״רווח״ שלי יהיה במילוי השליחות והייעוד שלי, כי שם אני אחת ויחידה וזה החותם שאטביע על העולם. אלו הם חיים בעלי משמעות אמיתית, הנובעים ממעיינות פנימיים ואינם תלויים בגורמים חיצוניים.

החטא ועונשו

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים (כ,יא) יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם (כ,יב). המפרשים מסבירים לנו שבפעם הראשונה יצאו מים, אבל זרזיף דק, שהיה גורם לעיכוב רב במילוי המימיות והשקיית הילדים והצאן ולכן משה מכה שוב בסלע ויוצאים מים רבים וכולם שותים ושמחים. הקב״ה כועס על משה ומטיל עליו גזרה עצומה – לא להיכנס לארץ, למרות שזו תכלית המסע במדבר; זו ה-תכלית של העבודה הפנימית שאנו עושות: לכבוש את ה״ארץ״ הפרטית שלנו, לכבוש את היצרים שמשתבשים, עד שמאזנים אותם ואפשר לחזור לחיות בשלווה ובשלום. משה ״בסך הכל״ הכה בסלע במקום לדבר אליו. הוא הרי כבר עשה זאת בעבר. מה קרה הפעם? אומרים המפרשים שאסור היה למשה לגזור גזירה שווה בין אז לעכשיו – כשיצאו ממצרים, הם היו בעלי מנטליות של עבדים, שרק ״מכה״ או ניעור יכולים לטלטל את אמות הסיפים כדי שיצאו מהם ״מים״, שהם הסמל לחיים, לזרימה. כעת, אחרי שהתחשלו מהנדודים במדבר, אי אפשר רק להכות בהם, רק להנחית עליהם דברים; צריך לדבר אליהם, כדי שיבינו ויעשו את המוטל עליהם מתוך הבנה ושיתוף פעולה, כדי לגייס את המשאבים הפנימיים ואת תעצומות הנפש. הסבר נוסף לחומרת העונש מתמקד ב: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים (כ,י), הכינוי שמשה מכנה את בני ישראל; לאף אחד, אפילו לא למשה, יש זכות להטיל דופי בעם ישראל! אם יש למשה בעיה עם העם (והיו לו בעיות רבות), שיתפטר. אבל יש הסבר אחר, לפיו משה לא נכנס לארץ לא בגלל שנענש, אלא דווקא בגלל דבקותו בבני ישראל, מתוך הרצון הפנימי האמיתי שלו כמנהיגם, לגזור על עצמו גזירה שווה יחד עם העם, יחד עם האנשים שהוא הבטיח להם שיכניס אותם לארץ ואם הם לא נכנסים – גם הוא לא נכנס.

האם עונשי אהרון ומשה שווים?

לפני מותו הוא זוכה אהרון לפשוט את בגדי הכהן הגדול ולהלביש בהם את בנו. לכן עם כל הקושי והכאב עם פטירתו של אהרון, הוא זוכה למעמד מאד מיוחד – לראות ברגעיו האחרונים איך הגדולה והמנהיגות שלו, הכהונה בה נשא, עוברת אל בנו, דבר שגם משה רצה אך לא זכה לו – את משה ירש יהושע בן נון ולא בניו. כמו כן, האבל על אהרון היה רב וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (כ,כו) בעוד משה – מקום קבורתו לא נודע…

ניצול הזדמנויות ע״י האויב

הכנענים שומעים שאהרון נפטר ובאים להילחם בעם ישראל דרך האתרים, הפרשנים מסבירים שהאתרים=דרך ה״תרים״, דרך המרגלים שנשלחו לתור את הארץ וזרעו פחד בעם, כך נוצר לכנענים חלון הזדמנויות לפתוח במלחמה, כשהם ״הריחו״ אצל המצב השברירי של עם ישראל ושל משה מנהיגו ששרוי באבל על אחיו. הם החליטו להילחם בנו, לתקוף אותנו ולשבות בנו שבי… ״וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי״  הפרשנים מסבירים שזה נאמר בלשון יחיד משום שהם לקחו רק שבויה אחת, שפחה, בשבי; אבל עם ישראל מתעקש לא לוותר ובשביל שפחה אחת משיבים מלחמה וזוכים להחזיר את השבויה הביתה ולהביס אותם.

התלונות על המזון והשתיה

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם (כא,ד) – אחרי הנצחון על הכנענים, העם נח על זרי הדפנה ומוצא זמן ופניות להתלונן על החוסר במים ועל הלחם הקלוקל (ה-מן), למרות כל היתרונות הגלומים בו – הוא מגיע בחינם, יורד כל יום טרי מהשמים, לא מייצר פסולת בגוף, מכיל את כל הטעמים ומזין כל אדם בכל מצב וגיל; לפעמים דווקא העושר, דווקא כשיש הכל, ההתמודדות היא יותר קשה כי נדמה לנו שזה בזכות כוחי ועוצם ידי. דווקא כשחסר לנו, אנחנו יודעות להתפלל ולבקש, אבל כשיש הכל, תמיד נרצה עוד ועוד או נחשוב שזה תלוי בנו. במקרים כאלו גם מה שיש לא מספיק או לא מוערך ומתחילים להתלונן.

מה עניין הנחשים השרפים ואיך הנחש פעם ממתי ופעם מרפא?

הקב״ה שולח בעם את הנחשים והשרפים, הנחשים ששורפים מבפנים את האדם כשהם מכישים אותו. העם מקבל דווקא את העונש הזה מכיון שהתנהגו כמו הנחש שלקה בדיבור לא טוב, שקילקל בפיו, שפיתה את חווה על ידי דיבור חלקלק. הנחש חטא בפיו וגם הם חטאו בפיהם. העם דיבר לא יפה על החסדים הגדולים שהקב״ה עושה איתם ולכן נענש בנחשים השרפים. להראות שדיבור רע עושה נזק לפנימיות, שורף מבפנים. נחש הנחושת הוא ה״תרופה״ שמשה מצווה לעשות והוא סמל הרפואה עד ימינו. לכן הכל תלוי בנומי שמאמין בהשגח העליונה, הנחש יגן עליו, אבל אם יתלונן ויכפור בהשגחה העליונה, הנחש ימית אותו.

שירת הבאר

הפרשנים מבארים שעם ישראל עובר בנקיק צר בעוד אויביו נעמדים על ראשי ההרים משני צידי הנקיק ומתכננים להשליך על העם אבנים וחיצים ולטבוח בהם. רגע לפני שזה קורה, הקב״ה עושה רעידת אדמה קטנה ולרגע קט ראשי ההרים נושקים אחד לשני וכל אותם לוחמים שתכננו לטבוח את עם ישראל – נמחצים ומתים. העם בכלל לא מודע לזה, עד שבאה הבאר המופלאה של מרים, שחזרה בזכותו של משה, ומציפה את הנחל בגופותיהם של כל אלה שנמחצו ורק אז הם מבינים ממה ניצלו. כדאי לנו כל יום להודות על הניסים הגלויים אבל גם על הניסים הנסתרים שקורים לנו. לחיות חיים של הוקרת תודה והודיה על הניסים שקורים לנו ואנחנו אפילו לא שמות לב אליהם. לא תמיד נמצאת הבאר המופלאה, שמציפה את הדברים מול עינינו ומראה את הנס שקרה לנו. צריך להתבונן ולשים לב, "להקשיב" לבריאה. לשמוע ולראות איך הקב"ה מסייע לנו בלי הרף. הוא לא עושה עבורינו את העבודה, אלא יוצר עבורנו את התנאים, כך שאנחנו נוכל לעשות אותה ולהצליח. גם כאשר אנחנו מתפללות לסיוע, לא לבקש שהבעיה תיעלם. לבקש כוחות להתמודד. לבקשה כזו יש סיכוי גדול יותר להתקבל. לא לבקש לזכות בפתרון, אלא לבקש למצוא את העיסוק, או התפקיד שיאפשר לנו ליצור ולהשפיע רבות בעולם ולקבל תמורה ראויה עבור כך.

תופיני מילים לשבת:

חֻקַּת הַתּוֹרָה…פָרָה אֲדֻמָּה (יט,ב)

עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב (יט,ו)

חֻקַּת עוֹלָם (יט,י)

וּמַיִם אַיִן (כ,ה)

מֵי מְרִיבָה (כ,יג)

הֹר הָהָר (כ,כב)

וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי (כא,א)

נְחַשׁ נְחֹשֶׁת (כא,ט)

עֲלִי בְאֵר (כא,יז)

עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן (כא,לג)

ג׳ תמוז תשע״ט-הרב זקס

לרגל עשרים וחמש שנים להסתלקותו של הרבי, הקליט הרב-הלורד-הפרופסור יונתן זקס סרטון.

להלן עיקרי הדברים: הרב זקס נפגש עם הרבי בשלוש צמתים חשובות בחייו. השפעתו של הרבי עליו היתה כל כך גדולה, עד כדי כך שבעקבות המפגשים הוא שינה את מסלול חייו ונהיה מנהיג.

הרב זקס מזכיר שלושה מסרים ומפעלים של הרבי, לאהבה כחיסון נגד שנאה:

  1. השלוחים: כמענה לרוע בשואה ולרדיפת הנאצים אחר יהודים בכל מקום – פריסת מערך שליחים למצוא ולתמוך באהבה בכל יהודי באשר הוא.
  2. הייעוד והשליחות האישיים: הרבי האמין שכל אדם צריך לשאול את עצמו – לא מה אני רוצה מהחיים אלא מה החיים רוצים ממני. ויקטור פרנקל זכה לעידוד אישי מהרבי למרות שמחקריו נדחו בתקופתו, אולם בסופו של דבר נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הפסיכותרפיה ומייסד הלוגותרפיה.
  3. יפוצו מעיינותיך: כשמגיעים לחיי רוח (להבדיל מחומר) – ככל שחולקים יותר, כך זה מתרבה. הרבי הבין, עודד ותמך בכך שככל שנחלוק יותר את היהדות/חיי הרוח עם אחרים כך היהדות/חיי הרוח שלנו יתחזקו.

כשנקיים הלכה למעשה דברים אלו, רוחו של הרבי תפעם בנו.

הרב זקס מסיים את דבריו במדרש: הפרשנים דנו בהבדלים בין משה לשמואל – שניהם היו נביאים. אולם בעוד אנשים עולים אל משה, שמואל יוצא אל האנשים. כשהקב״ה רוצה לדבר אל משה, הוא מזמן את משה אליו, אבל כהוא רוצה לדבר אל שמואל – הוא הולך אליו ועומד לצידו. הקב״ה אהב את שמואל כי הוא יצר את הגשר, את החיבור בשטח. לא בטוח שהמדרש אומר ששמואל היה גדול ממשה, אבל הוא אומר לנו שכשיוצאים, מגיעים, נוגעים ועוזרים לאנשים באשר הם, הקב״ה יוצא אלינו, מגיע ונוגע בנו ועוזר לנו מקרוב.

פרשת השבוע-פרשת קורח2

תקציר העניינים: תיכף אחרי פרשת המרגלים, קרח חובר לדתן ואבירם ויחד עם מאתיים וחמישים סלבס מהעדה הם נקהלים על משה ואהרון וקוראים תיגר על מנהיגותם. הטענה העיקרית שלהם היא כי כולם קדושים, כולם היו במעמד הר סיני, מה פתאום משה ואהרון מתנשאים מעליהם? משה שומע ונופלות פניו. הוא פונה אל קרח ועדתו ומציע להם להיפגש בבוקר לדו-קרב של מחתות ומי שהקטורת שלו תתקבל – הוא ינצח. הוא פונה אליהם בענווה ואומר – יש מקום לכולם: לכל אחד יש את הייעוד והתפקיד שלו בעולם הזה; אהרון ואני נבחרנו לכהונה ולהנהגה, לכם הלוויים יש את התפקידים המיוחדים שלכם, למה אתם מבקשים גם כהונה? ומה יש לכם לקטרג על אהרון? אז הוא קורא לדתן ואבירם להצטרף והם מסרבים לו ומתלוננים על שלקח אותם מסיר הבשר במצרים, ארץ זבת חלב ודבש (באמת???)… למחרת בבוקר נפגשים והקב״ה אומר למשה ולאהרון – זוזו טיפה הצידה, אתם מפריעים לי לכלות אותם, בשניה אני מעלים את כולם. ושוב משה מסנגר על קרח ועדתו ומזהיר אותם להתרחק, אך הם בוחרים להישאר במקומם והארץ פותחת את פיה ובולעת את כולם; במקביל יוצאת אש ומכלה את מאתיים וחמישים הנשיאים המורדים שעשו יד אחת עם קרח ועדתו. כל הנותרים נבהלים ובורחים. משה מצווה להתיך את המחתות ולצפות בהן את המזבח לזכרון עולם לעם ישראל, על מנת שלא יהיו כקרח ועדתו. העם ממשיך בסורו ובתלונותיו ומאשים את משה שהוא הורג אותם. שוב הקב״ה מאיים לכלותם במיידי ואף מתחיל במלאכה – פורצת מגפה; משה שב ויוצא להגנתם וממהר את אהרון להדליק את המחתה כדי לכפר על עוונותיהם לפני שמגיפה מתפשטת. אהרון רץ לכפר על העם וחוצץ בגופו בין החיים למתים ומצליח לעצור את המגיפה, ממנה הספיקו למות 14700 נוספים, מעבר לעדת קרח שנבלעה באדמה. כדי לבטל את תלונות בני-ישראל על הכהונה, מצווה הקב״ה כי נשיא מכל שבט יכניס מטה אל המשכן, והמטה שיפרח יסמן כי זה השבט שנבחר לכהונה. הם עושים זאת ובבוקר מתגלה שמטהו של אהרון משבט לוי פרח, הוציא ציץ ושקדים. לכן המטה נשאר בתוך המשכן לשמש תזכורת מי נבחר לכהונה. אז פונה הקב״ה לאהרון ומצווה אותו את תפקידי הכהנים ומציין של-לויים לא תהיה נחלה בארץ – השם הוא נחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה:

שמו של קורח מתנוסס בראש הפרשה ואף זכה שתקרא על שמו. מדובר באדם שלילי, מתסיס, חותר תחת ההנהגה, אדם המונע מקנאה ודחפים שליליים שגם העונש שנגזר עליו וסופו הקטלני מעידים על חומרת מעשיו. בהקשר הרחב יותר – מדובר בפרשה בעיצומו של ספר במדבר, השם את הדיבור במרכז הבמה. הפרשנים מסבירים כי יתכן ואין מדובר באדם כה שלילי, או לפחות לא שלילי באופן מוחלט. זכות הדיבור שניתנת לו והלגיטימציה לומר את דבריו, מוסברות בכך שאין רע בלהעביר ביקורת, אין רע לחלוק – אפילו על מנהיגים. הבעיה היא הדרך – קורח משחיר את פניהם של משה ואהרון, מפיץ פייק ניוז בלי למצמץ ואף מטיל ספק בהנהגת הבורא. הבעיה, כמו תמיד, עם הקצנה ופסילת הצד השני, תוך ששוכחים שעם אחד אנחנו. כדי שהדרך ״תעבוד״, כדאי לזכור שאהבה היא הדרך והדרך היא אהבה. לכן, מסבירים הפרשנים, אין כל רע במחלוקת- כל עוד היא לשם שמיים; כשהמחלוקת נובעת משנאה, קנאה, תאווה (כמו במקרה של קורח ועדתו) – כולם מפסידים; כשהמחלוקת היא לשם שמים – זה יוצא נשכר וזה לא מפסיד משום שמי שצודק, אומר אמת ומי שלא צודק, לומד את האמת.

לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי (טז,טו)

משה, ה-מנהיג, מבין שהוא צריך לשמש דוגמה ומופת לעם, ששום דבר לא מובן מאליו ושעל מנהיגים לנהוג בשקיפות מלאה ולדווח ביושר. סביר להניח שהוא מגיב על פייק-ניוז של קורח, כאילו הוא עושק וגוזל את העם. לכן הוא מכריז שאינו משתמש וגוזר טובות הנאה, למרות ועל אף מעמדו הרם. הפרשנים מסבירים שניתן ללמוד מפסוק זה שלקורח היו 300 חמורים, שנשאו את מפתחות האוצרות שלו; ידוע ושגור עד ימינו הביטוי – עשיר כקורח.

תופיני מילים לשבת:

אַנְשֵׁי-שֵֽׁם (טז,ב)

רַב-לָכֶם֒ (טז,ג)

וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו (טז,ד)

וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו (טז,יא)

כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר (טז,יג)

הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף (טז,כב)

וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם…וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה (טז,ל)

וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה (יז,טו)

וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (יז,כג)

בְנֵי-מֶרִי (יז,כה)

פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה (יח,טו)

מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר (יח,כו)

פרשת השבוע-שלח2

תקציר העניינים: משה שולח אנשים מכל שבט, נשיאים ונישאים, לתור (ולא לרגל) את ארץ כנען. הפרשה מפרטת את שמותיהם. משה משנה את שם הושע ליהושע וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ (יג,טז). משה שולח אותם לדרכם, לבדוק את כל איזורי הארץ, שכן כל שבט אמור להתנחל במקום אחר; כמו כן משה מנחה אותם לבדוק: מה זו הארץ הזו? מי הם היושבים בה? האם הערים מבוצרות ומוגנות? איזו תבואה יש בארץ ואילו פירות? הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה, מביאים מפירותיה עימם ובתום ארבעים יום הם שבים ממשימתם למחנה בני ישראל. קבל עם ועולם הם מפרטים את ממצאיהם, מראים את הפירות שהביאו ומדווחים שיושבים שם עמים חזקים ועזים וכן כי נתקלו בילידי ענק. כלב בן יפונה, אחד הנשיאים מהמשלחת, מהסה אותם ואומר שאף על פי כן יש לעלות לארץ ואין לו ספק שיוכלו להם וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל). אז מגיעה האמירה הדרמטית והמסקנה אליה הגיעו רוב הנשיאים וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ (יג,לא). הם לא מסתפקים בכך ומוציאים דיבת הארץ בפרהסיה. האפקט של הדברים על העם גדול מאד והם מעדיפים לחזור למצרים או – למות. מנגד, מצטרפים כלב בן יפונה ויהושע בן נון למשה ואהרון ומדברים בשבחי הארץ ומנסים להרגיע את העם וכמעט נרגמים באבנים. הקב״ה קץ בהתנהגות כפויית הטובה וחסרת האמונה ומתנהל שיח בינו לבין משה עבדו על מידות ההכלה והרחמים שהוא יפגין. השם סולח בעקבות בקשתו של משה אך מחליט כי איש מבני הדור הזה לא ייכנס לארץ, למעט כלב ויהושע שנשאו רוח אחרת. על כל יום מ-40 ימי התיור/ריגול – יקבלו שנה של נדידה במדבר שבסך הכול תימשך 40 שנה. אז חל מהפך – קבוצת מעפילים משנה את דעתה ומחליטה כן לעלות לארץ והם נוחלים תבוסה קשה. העם מקבל את מה שביקש וכששומע את הבשורה המרה מתאבל קשות ומרגיש שנוצר חיץ בינו לבין אלוהיו. בהמשך מפורטים נהלי הנסך (יין) והמנחה (סולת בלולה בשמן) וכן הפרשת החלה. מפורטים דיני עבודה זרה/עבודת כוכבים- מי בשוגג ומי בכוונה וסדרי הקורבנות עבור כל אחת ממהם; מה קורה עם מי שלא מקיים מצוות שמירת שבת שבת במזיד/בשוגג ומובאת הדוגמה של מקושש העצים שמחלל שבת. מפורט הציווי לעשיית המצוות והציות השלם להנחיות הבורא כדי שהכל ייראה וייעשה כאן בעולם באופן מוחשי ופרקטי וכן כי דין אחד הוא לתושב ול-גר. כל החטאים ועונשים שמפורטים כאן כבר לא שגורים כיום ויש לציין כי גם בזמנם, גזר דין מוות היה נדיר ביותר. הפרשה מסתיימת במצוות ציצית אשר תהווה תזכורת לקיום המצוות כדי להיות קדושים בפני הקב״ה, שהוציאם מארץ מצרים להיות זה שהם מאמינים בו והולכים בדרך שהוא מכתיב.

נושאים מרכזיים:

הסמיכות לסיפור מרים והצרעת ולמה הפרשה מסתיימת במצוות ציצית?

סיפור המרגלים והסיפור על הצרעת של מרים סמוכים זה לזה. בשני המקרים, יאמר לזכותם של ה״נאשמים״ שמדובר על אמירת אמת – משה אכן התרחק מציפורה ומשלחת הנשיאים שיצאה לתור את הארץ אכן ראתה את האיומים. אולם, בשני המקרים, האופן שבו נאמרו הדברים היה שגוי ולקוי – מרים לא היתה צריכה לדבר על העניין בפרהסיה וכך גם הנשיאים. מעבר לזה שהם חרגו מתפקידם – הם התבקשו לתור את הארץ ולא לרגל, כלומר לדווח על מה שהם רואים אבל לא להסיק מסקנות, הם הביאו את מסקנותיהם בפני כולם ולא מצאו לנכון לדבר עם משה בדלתיים סגורות. סיפור המרגלים השאיר את חותמו וטביעות אצבעותיו על האנושות בכלל והעם היהודי בפרט לאורך השנים. יצויין כי אף לא פעם אחת כתוב שמדובר במרגלים או, לחלופין, שמדובר במשימת ריגול ובכל זאת – הדעה והידיעה הרווחות עד עצם היום הזה הן כי מדובר במרגלים. למרות שהם נשלחים לתור את הארץ והם מביאים את אשר ראו עיניהם, הפרשה מסתיימת במצוות ציצית שמזכירה לנו לא להאמין למה שרואות עינינו בבחינת – כזה ראה וקדש! גם ראייה (כמו יתר החושים) היא סובייקטיבית ומושפעת מאמונות, מתת מודע, מהאופי, מהתכונות, מהיתרונות ומהפגמים. יש סכנה ב״לתור אחר הלב והעיניים״ וכדי להימנע מזה, צריך לפעול ולאמץ סולם ערכים שאינו תלוי בשיפוט העצמי, ליברלי ואוניברסלי ככל שנהיה (למשל עשרת הדיברות).

כלב בן יפונה ויהושע בן נון

כלב בן יפונה הוא בעלה של מרים והוא ויהושע היחידים שדבקו במטרה. איך הם עשו זאת? משה משנה את שמו של עוזרו הנאמן מ-הושע ל- יהושע, שיצא ב״מוד״ עבודה של זהירות ושיש עליו השגחה פרטית – יש מי שיושיע אותו ויציל מעצת מרגלים ואילו כלב בן יפונה מתחבר לאבות אבותיו ושואב מהם את כוחו ועוצמתו וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן (יג,כב) – כולם עלו לנגב, אבל רק כלב בא אל חברון ובהפגנת מנהיגות ודוגמה וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל). וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ–קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם (יד,ו). וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי–וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה (יד,כד). וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ (יד,לח)

מה הניע את הנשיאים לחרוג מתפקידם?

בכל סיפור טוב יש התלבטות בין שני ערכים ושניהם חייבים להיות ערכים ״טובים״, אחרת אין באמת התלבטות (דוגמאות: דילמה בין שמירה על נאמנות למשפחה לבין נאמנות לאמת; בין התמסרות למשפחה לבין התמסרות לקריירה או לשליחות ועוד). פרשנים מסבירים שבאיזשהו מקום בתודעה שלהם, הנשיאים מבינים שאקט הכניסה לארץ יגזור עליהם את הפרידה ממשה, המנהיג הנערץ והאהוב שלהם, שמלווה אותם לאורך זמן ועבר איתם ניסים ונפלאות. אין פלא שליבם נחמץ ונקרע בין הגשמת החזון להגיע אל הארץ המובטחת (בה לא ממש מחכים להם עם דגלים לבנים ושטיח אדם), לבין הכרוניקה הידועה מראש של התקרבות להתממשות הפרידה ממשה. דילמה עצומה ועצובה. אמנם הענשתו של משה באי כניסתו לארץ מובאת בסוף ספר במדבר, אך הזרעים לחטאו של משה נטמנו עוד הרבה קודם (באפיזודת ההכאה על הסלע למשל בספר שמות).

דעי את תפקידך ושליחותך, אבל היי מודעת גם לגבולות גזרתך

מה היה כל כך נורא במה שהמשלחת עשתה? הם בסך הכול אמרו שיש סכנות ואיומים ושכיבוש הארץ בלתי ניתן לביצוע. אם להודות על האמת – מעבר לאמיתות דבריהם, הם גם לא הפריזו בסכנות; יתרה מזאת, הציפיה ממשהו במעמד הנשיאות היא שאם הוא מבחין בדגל שחור שמתנוסס על פקודה (על אחת כמה וכמה כשמדובר ב-תכנית) בלתי חוקית בעליל – הוא יתריע על כך קבל עם ועדה. אם כך – מה היתה חומרת מעשיהם עד כדי הענשה במחיקת דור שלם מעל פני האדמה? הסוד טמון במילה אחת – ממנו (״כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ״ פרק י״ג פסוק לא): הערכת האיומים והסיכונים יכולה להיות מכוונת כלפי אדם, אבל לא כלפי הבורא! הספק שהמרגלים מטילים איננו הספק ביכולתו של העם ואפילו לא ספק ביכולתו של משה להנהיג ולהוביל את העם להשיג את הארץ המובטחת; הספק שהם מטילים הוא בכוחו של הקב״ה! בימינו זה דבר שעוד מתקבל על דעת – יש אתאיסטים ואגנוסטיים ואפילו דאיסטים או חסרי דת בכלל; אבל איך יתכן שבדור המדבר, מי שחוו את הניסים של הקב״ה – החל בעשר המכות, עבור דרך יציאת מצרים וכלה בעמוד האש ועמוד הענן המלווים את המחנה ומילוי כל הצרכים הפיזיים במדבר (מן, מלבושים, מי שתיה ועוד) – יהיו מי שיטילו ספק במילוי והגשמת ההגעה והכניסה לארץ המובטחת? הם נשלחו לארץ לתור ולא לרגל. הראיה לכך וגם לכך שההשגחה הפרטית אינה מובנת מאליה ועבדה שעות נוספות עבורם בעת שהותם בארץ היא שיוצאת משלחת של אנשי רמי מעלה, עם בגדים יוצאי דופן כנראה (כאלה שלא צריך לכבס וגדלים עמם) ואף אחד לא עוצר אותם ולא מפריע להתנהלותם במשך 40 יום; בארץ יושבים עמים רבים והחבורה עוברת מממלכה אחת לשניה באין מפריע, להבדיל מבני יעקב שירדו מצרימה והוא הנחה אותם להיכנס ממקומות נפרדים ולא כדבוקה אחת כדי שלא יחשדו בריגול. למשימת ריגול לא שולחים משלחת גדולה ובולטת. עלינו לדעת את שליחותינו ותפקידינו, אך עלינו גם לדעת את הגבול; לעשות את המוטל עלינו, אך לדעת מתי להרפות ולשחרר ולתת מקום ואפשרות להתערבות למי ששלח אותנו לכאן.

דימוי עצמי (נמוך)

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם: מילא ש״אובייקטיבית״, על פי השוואת מידות, היו בני ישראל קטנים פיזית מהענקים היושבים בארץ; אולם אצל מאמינים בני מאמינים – אין משמעות לגודל הפיזי אלא למידות הפנימיות ולמידת החוסן והעוצמה המצויים בתוכם כתולדה ישירה של אמונתם; יתרה מזאת, הם מגדילים לעשות ו״מדברים״ גם בשם האויב – בטוחים שכך הם גם נראים ונתפסים על ידי הצד השני. מי שמרגיש מראש שהוא קטן (במידות ובאמונה) למעשה גוזר על עצמו תוצאה ידועה מראש, כנבואה המגשימה את עצמה. הסיכויים לנצח במצב כזה הם אפסיים עד לא קיימים. צריך לזכור שלא מדובר באספסוף – נשיא = איש+נ: בתורה המילה איש מתארת אדם ממעלה גבוהה ונשיא הוא איש בניחן במדרגת ה-נ׳, מדרגת הבינה.

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם

הכניעה ליצרים שיוצאים מאיזון וההליכה אחר מה שהלב אומר ומה שהעיניים רואות משולים לזנות. עד כדי כך יכול להתל בנו לבבנו ומראה עינינו. ״אדם אצל עצמו הוא גר״ ואל לו להאמין אמונה מוחלטת במה שליבו אומר או מה שעיניו רואות משום שהם עלולים להביאו לידי חטא. רק קיום המצוות והתזכורת להן בדמות הציצית תעלה את האדם על דרך הישר ודרך הדבקות בהוראות ההפעלה הוא לא יסטה מין הדרך וייפול ויפעל על יצריו ותאוותיו האפלים. תיקון וכיוונון הפנימיות נעשה על ידי עבודה פנימית אינטנסיבית ומתמדת, הכרוכה במאמץ שוטף ובתשומת לב ממוקדת, תוך חיבור לרצון הגבוה ולניצוץ האלוקי. בזוית נשית – נשים אינן מצוות במצוות ציצית. בכלל, יש טענה שהבעיה הגדולה עם חטא המרגלים היא ששלחו גברים ולא נשים – נשים לא חטאו בחטא העגל, נשים יותר מאמינות, נשים אינן צריכות מצוות שגברים נצרכים בהם לא כי הן פחות טובות או פחות נחשבות, אלא דווקא כי הן יותר מיומנות וכי יש להן מנוע פנימי מוסרי ערכי וחינוכי בילד-אין.

תופיני מילים לשבת:

פְּרִי הָאָרֶץ…בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (יג,כ)

אֶשְׁכֹּל…אֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ (יג,כג)

ארץ זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ (יג,כז)

עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙…כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל)

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (יג,לב)

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים (יג,לג)

פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ (יד,יח)

מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה (יד,לז)

וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם (יד,מה)

צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת (טו,לח)

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם (טו,לט)

פרשת השבוע-בהעלותך2

תקציר העניינים: הפרשה מתחילה בהוראות של משה לאהרון בדבר העלאת האור במנורה שבמשכן, והיא גם שופכת אור על חיי היומיום של בני ישראל במדבר: העברת הלוויים תהליך טיהור; הבאת קורבנות עבורם והכשרתם לעבודת המשכן תחת אהרון ובניו; הגדרת חתך הגילאים של הלוויים לעבודת המשכן, מתי הם פורשים ולטובת מה; מוזכרים נהלי חג הפסח וההזדמנות לתיקון ולמקצה שיפורים – פסח שני: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח…בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם–יַעֲשׂוּ אֹתוֹ (ט,י-יא), כולל התייחסות לגר ולתושב הארץ חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ (ט,יד). המסע במדבר רצוף בהרבה מצבים פלאיים: עמוד הענן ועמוד האש שליוו יומיום את בני ישראל וסימנו להם מתי לזוז ומתי לחנות על פי סדר המסעות במדבר, לחם מין השמים שירד טרי בכל בוקר והספיק לכולם וכן תופעת הנביאים והמתנבאים: שבעים איש שרוח הקודש נאצלת עליהם, אלדד ומידד שמתנבאים במחנה וכמובן מרים הנביאה, אהרון ומשה והפולמוס שביניהם. תוך כדי הנדודים במדבר, מתאוננים בני ישראל על התנאים הקשים ומתאווים לאיזה סטייק טוב. הדבר מאד לא מוצא חן בעיני הקב״ה ומשה המיואש מבקש להתפטר מהמנהיגות – כבד עליו! גדול עליו! הוא מעדיף למות וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג. אז מגיעה מכה גדולה על העם ורבים מתים ונקברים ב- קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה:  כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים (יא,לד). למרים יוצא להקשיב לשיחה של ציפורה אשת משה, אשר צופה עתיד קשה לנשות אלדד ומידד כנביאים והיא מחליטה יחד עם אחיה אהרון לקרוא את משה לסדר. מרים נענשה בצרעת והוגלתה אל מחוץ למחנה. הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים. משה מתפלל לרפואתה בתפילה קצרה, היא נסגרת מחוץ למחנה לשבעה ימים, כולם מחכים לה וברגע שהיא חוזרת – היא מצטרפת אל העם להמשך המסע.

בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת (ח,ב)

מהסמיכות לפרשת נשא, בה מפורטים תפקידיהם של נשיאי השבטים אולם מקומו של אהרון נפקד, אפשר ללמוד כי הסבלנות משתלמת. אהרון מקבל את תפקיד העלאת הנרות במנורה אשר במשכן, המסמלת יותר מכל את תפקידו בהעלאת עם ישראל בדרגה, על ידי אורה של התורה. ההעלאה בדרגה אינה משימה או מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להכרת הטוב – מסופר במדרש על הפיקח שעוזר לסומא בדרך ואומר לו: כשנחזור הביתה תדליק לי את הנר; הסומא מתפלא – אני העיוור אדליק לך את הנר? עונה הפיקח – על מנת שלא תחזיק לי טובה. כמו שהפיקח לא ״צריך״ את הדלקת הנר על ידי הסומא, כך גם הבורא לא ״צריך״ שנדליק את הנרות. הדלקת הנרות, העלאת האור והטוב בעולם הם ההשתדלות שלנו מלמטה למעלה, הם בשבילנו, בשביל שנזכור שזה תלוי בנו, במחשבותינו, בדיבורינו ובמעשינו, לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר. האור העולה מלמטה, מהעולם (מלשון היעלם), מהפיזיות, מעולם החומר הוא הרבה יותר חשוב מהאור הרוחני שיורד מלמעלה, שבדרך כלל שמור ליחידי סגולה (כמו בפרשתינו לאותם שבעים זקנים, לאלדד ומידד ולשלושת האחים – מרים אהרון ומשה).

זֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא (ח,ד)

ייחודיות המנורה שנעשתה מיקשה אחת. למעשה טוענים הפרשנים שמי שהיה אמור ליצור את המנורה לא ״הצליח״; כנראה בלתי אפשרי למצוא מטיל זהב בגודל כזה ולכן יש פרשנויות שאומרות שמלאכת יצירת המנורה היא מעל הטבע האנושי. גם פה יש חיזוק ותזכורת שטבע האדם, במיוחד מי שמגיע לתפקידים בכירים, לחשוב שהוא בכישוריו וכישרונותיו השיג את מה שיש לו בחייו. כל זה נכון, כל אחת ואחת מאיתנו היא ברוכת כישורים וכישרונות, אבל אסור לנו להתבלבל ולשכוח שהתוצאות הן לא בידיים שלנו ושכל מה שיש לנו ניתן לנו במתנה, כדי להביא בשורה לעולם ולהעביר, בכלים שעומדים לרשותנו, את השליחות שלשמה הגענו לפה. בפרשה יש דוגמה יפה לענווה של אהרון, הכהן הגדול (שחיכה בסבלנות מהפרשה הקודמת וש״רק״ מעלה את הנרות); לפעמים יש נטיה לשכוח עד כמה אהרון עניו בעצמו, מכיוון שרוב הזמן הוא מופיע לצידו של משה, עליו אומרת בפירוש התורה שהיה עניו מכל אדם.

מנהיגות והתגייסות טובת הכלל

מי מתגייס ומתי יוצאים לפנסיה? בפרשה מוזכרים גילאי הלוויים לעבודת המשכן. חתך הגילאים מגדיר פלח מאד מסויים שיכול לעשות זאת, שכן מדובר בעבודה שדורשת מאמץ פיזי ורוחני גדולים. לכן, הרעיון הוא שאין להתעלם מעייפות החומר, אבל מצד שני – לא באנו לפה כדי לנוח. המנוחה היא חלק מאורח חיים שמשרת מטרה מסויימת (כל אחת והשליחות שלה) ואינה עומדת בפני עצמה, כמו בדתות ואמונות אחרות, בהן המטרה היא להגיע אל השלווה ואל המנוחה (למשל נירוונה).

האם התפקוד והמנהיגות הם רק על פי גיל או על פי מינוי? בפרשה מוזכרים שבעים הזקנים עליהם נאצלה רוח הקודש אך לצידם, אלדד ומידד המתנבאים במחנה. בעוד שיש מי שתפקידו לעשות סדר ולדווח – וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (יא,כז) ויהושע בן-נון וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו–וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם (יא,כח), משה, דוגמה ומופת למנהיגות הגדולה ביותר, בוודאי גדולה מימינו, מלמד שיעור מאלף וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם (יא,כט). ללמדינו שיש מנהיגות על פי גיל, יש מנהיגות על פי מינוי, אך יש ואף צריך לעודד מנהיגות הנובעת מכריזמה אישית וממוטיבציה פנימית; לפנות מקום ולקבל גם את מי שלא הוסלל/ה לתפקידים ציבוריים כי לפעמים – מהן תבוא הבשורה.

מהו יחס התורה לזקנים? גם מי שפורש עקב גילו, שסביר להניח שהפרישה היא תוצאה מעייפות החומר, יש לו תפקיד ויש לו משמעות. התורה בכלל והפרשה הזו בפרט, מאבחנת את הייחודיות שבגיל המתקדם- צבירת ניסיון חיים, התמתנות באופי, דברים שרואים משם לא רואים מכאן ועוד, כולם מכשירים אותנו להיות בעלות ערך שלא יסולא בפז לייעץ לדור הצעיר. התורה נותנת מקום של כבוד לזקנים וייעוד משמעותי לשלב זה בחיים והלוואי ונלמד מכך גם אנחנו והדורות הבאים אחרינו.

ייחודיות הנבואה של משה

הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ (יב,ו)) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים (פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט (יב,ח)). הפרגון של משה לאלדד ומידד לאחר שיהושע והנער מדווחים עליהם ויהושע אף ממליץ למשה אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם (יא,כח) אינו מובן מאליו ומנוגד לטבע האנושי. למשה, כנראה, חסר גן: גן הקנאה והוא משיב ליהושע עוזרו הנאמן: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם (יא,כט). הוא גם לא מפחד ש״ייגנבו״ לו את ההצגה ואומר – אדרבא, כל מי שרוצה ויכול-שיהיה נביא.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב,א) – מרים הנביאה ועונשה

לא כתוב בפירוש מה מרים אמרה, שבעקבותיו ״זכתה״ לצרעת. גם מהפרשות הקודמות וגם משם החומש עצמו- במדבר, אנו לומדות על משמעות הדיבור ועל כוחו וכן על משמעות נצירת הלשון והשאיפה לדיבור נקי והולם כל הזמן. יש פרשנויות והשערות רבות באשר לתוכן דבריה של מרים, מה שמראה שגם גדולי האומה נופלים לפעמים בצורך לספק את הסקרנות – מה בדיוק היה שם? מה נאמר בדיוק? זה לא משנה; העובדה שהתורה בוחרת שלא להזכיר זאת, היא כשלעצמה סימן ומופת להתנהגות ראויה – לנצור את הלשון, להמנע מללכת רכיל ומלשון הרע. לצד זאת, וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם (יב,טו) – מרים היא מנהיגה, היא היחידה עליה נאמר ״נביאה״, אבל מעל הכל – מרים היתה אהובה על העם שלא מוכן לזוז בלעדיה, ומחכה לה עד שמסיימת לרצות את עונשה. זה כל כך לא מובן מאליו וכל כך נדיר – כל אחת טועה; בוודאי מנהיגות טועות; יחד עם זאת, להיות אהודה ואהובה כל כך – רק מרים יכולה.

תופיני מילים לשבת:ֿ

וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה (ח,טו)

פִּטְרַת כָּל-רֶחֶם בְּכוֹר (ח,טז)

לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת (ח,כו)

חֲצוֹצְרֹת (י,ב)

הַצַּר הַצֹּרֵר (י,ט)

וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ (י,לה)

וְהָאסַפְסֻף…הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה (יא,ד)

קִּשֻּׁאִים…אֲבַטִּחִים…בְּצָלִים…שּׁוּמִים (יא,ה)

עֵין הַבְּדֹלַח (יא,ז)

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ…שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק (יא,יב)

וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ (יא,יז)

וַאֲכַלְתֶּם…עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא (יא,יח-כ)

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב,ג)

מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (יב,י)

אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ (יב,יג)

פרשת השבוע-נשא2

תקציר העניינים: בהמשך ישיר לפרשת במדבר ובהקשר להקמת מחנה ישראל וההכנות לנסיעה מהר סיני אל ארץ ישראל, מצווה משה: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם (ד,כב) ופקוד אותם לעבודת המשכן. מובא פירוט תפקידם – לשאת את היריעות, המיתרים וכלי העבודה, איפשהו באמצע מבחינת החשיבות, בין בני קהת לבני מררי, שגם את התפקדותם ותפקידיהם סוקרת הפרשה. מי שמנחה את כולם הם הכהנים עַל-פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה (ד,כז)… וּמִשְׁמַרְתָּם–בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (ד,כח). משה מקבל הוראות לצוות את בני ישראל: לשלח מהמחנה את הטמאים, פרטי דיני מעילה, ההנהגות לגבי חוטאים וביניהם הדין המיוחד לאישה סוטה (אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (ה,יב)) והלכות נזיר והחזרה מנדר הנזירות. אז מגיעה הברכה, אולי המרגשת ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – ברכת הכהנים: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם (ו,כד-כז).

משה מסיים את הקמת המשכן, מושח את הכלים ומקדש אותם. נשיאי ישראל מביאים את הקורבנות ומקריבים אותם לפני המשכן. משה מצווה לקחת את הקורבנות ולהעביר ללוויים, על פי חלוקת העבודה ביניהם. הגענו לאירוע החגיגי של חנוכת המזבח, בו עולים נשיא אחד ביום להקריב קורבן עבור שבטו, החל משבט יהודה ולאחריו יששכר, זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר ולבסוף נפתלי. בסיום הפרשה, כשמשה מגיע לאהל מועד לדבר עם הקב״ה, הוא שומע את קול השם מעל הכפורת שעל ארון העדות, מבין שני הכרובים.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

נָשֹׂא (ד,כב)

פרשה שלמה בתורה מוקדשת למילה ואף נקראת כך. בנוסף, מדובר בפרשה הארוכה ביותר בתורה (176 פסוקים) ולא בכדי היא תמיד צמודה לשבועות – חג מתן תורה (נקראית בשבוע שלפניו או אחריו). גם המיקום של המילה בפסוק השני, מכוון את תשומת ליבנו שכדאי לפעול באופן מאוזן ושקול (לא תיכף בהתחלה אבל מיד בתחילת הפסוק השני), מקום טוב באמצע. השורש נ.ש.א נושא בחובו מספר משמעויות – להתרומם, להתעלות שהם דברים ברורים ומבורכים, בוודאי בחיי הלימוד והרוח; אבל להתנשא פירושו גם להתגאות ובמקום שיש גאווה, עלול להיות פגם. עלינו לנקוט במשנה זהירות בבואנו להתנשא ולהתרומם, שמא נתנשא ונתרומם מעל אחרות ואחרים. בחיי היומיום, בגלל הפוטנציאל לפעול על מידת הגאווה, שהיא חלק מהטבע האנושי, כדאי להשתדל לנהוג במידת הענווה, הצניעות ואפילו ההתבטלות, להקדים תרופה למכה, כדי לא ליפול למקומות אפלים – שחלילה לא נחשוב שאנו נעלות על אחרים. יחד עם זאת, באה התורה ובאופן חד משמעי מדגישה (בהקדישה לכך את שם הפרשה, מאריכה בפסוקיה ומפרטת את קורבנות כל נשיאי שבטי ישראל אחד לאחד) שיש מקום להתנשא, יש מקום לקחת תפקיד של נשיאות והתרוממות, רק שעלינו לנקוט במשנה זהירות, לבחון את הנחיצות ולבחור: במקרה של הוראה או הנהגה, מי שאין לה את ״גן״ ההתנשאות והגאווה כנראה לא תבחר לעלות על במות, להשמיע את קולה; אך האם זה אומר שהיא צריכה לשתוק? לדמום? לכל אחת מאיתנו תפקידים רבים – בקריירה, במשפחה, בחברה; תבררי את מילותיך, תשתדלי ותשאפי לחשוב טוב, לומר טוב ולעשות טוב אבל אל תשתקי – האסונות הגדולים ביותר של האנושות קרו כאנשים עמדו מנגד ושתקו. תדברי, תתקשרי, תתווכחי, תסכימי לא להסכים, אבל בבקשה – אל תשתקי.

בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם

כאמור, בהמשך ישיר לפרשת המדבר, בה פורטו תפקידי בני קהת ומררי (קהת-העוסקים בקודש הקודשים ומררי במעטפת) גם פרשת נשא עוסקת בלוויים ומשלימה את תפקידי בני גרשון-לשאת את היריעות, המסך, המיתרים וכלי העבודה. לכאורה, גרשון הוא הבכור, אך הוא לא קיבל את התפקיד החשוב ביותר – אותו קיבלו בני קהת. ההפרדה הברורה, עד כדי מעבר בין שתי פרשות, מטרתה להדגיש את העובדה שבקודש הקודשים אין משמעות לבכורה; מי שמתאים – מקבל את התפקיד ולאו דווקא על פי סדר הילודה. אולם, מעבר לכך, מציינים הפרשנים שבהיבט פנימיות התורה, בכל אחת מאיתנו יש קצת קהת וקצת גרשון וגם קצת מררי. בכל אחת מאיתנו קיים הפוטנציאל לנשיאת ארון הקודש כבני קהת, כל אחת מאיתנו לפעמים ״מקטינה ראש״ כמו בני מררי ובסופו של דבר – בכל אחת מאיתנו יש גם את ה״אמצעית״ או ה״בינונית״, כפי שקוראים לזה הפרשנים. זו לא בהכרח מילת גנאי – נהפוך הוא: כדאי וראוי למצוא את קו האמצע, את האיזון; ללמוד ולדעת שבכל אחת מאיתנו יש את הנפש האלוקית (או, לפחות את הפוטנציאל להיות כבני קהת), את הנפש הבהמית (כבני מררי, שבסיטואציות מסויימות פועלת מתוך מרירות) אבל יש גם את האמצע והוא לא פחות חשוב – למצוא את האיזון בין העולמות, ללמוד לחיות בדואליות (ולא בקונפליקט) בין הנפשות הפועלות בתוכנו, זאת תכלית קיומנו בעולם הזה. אין ציפיה שנהיה כמלאכיות ובוודאי שלא כבהמות, כל שנדרש הוא השתדלות לעשות כמיטב יכולתנו בכל עניין ודבר.

ברכת הכהנים

הטקסט המקראי הקדום ביותר שהתגלה עד כה, רשום על לוחיות כסף שנמצאו במערת קבורה בכתף הינום שבירושלים, מתוארך בשלהי תקופת בית ראשון, שנת 600 לפני הספירה בקירוב. מתחילים ב: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". זוהי המהות וזהו תמצית הייעוד והשליחות של הכהנים – אהבת ישראל. עליהם ניתן לסמוך בלב שקט כי ברכתם טהורה, לשונם נקיה והמניע הפנימי לפעילותם היא האהבה. לכן עליהם הוטלה המשימה המיוחדת הזו, כמו גם האחריות לפעול בניגוד למהות העולם (-היעלם) ולחשוף, לגלות ולרומם את האחדות (ולא האחידות) בעם ישראל, דבר שיכול לצאת לפועל רק מאהבה.

תופיני מילים לשבת:

לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה (ד,כג)

כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ (ה,ב)

מִנְחַת קְנָאֹת (ה,טו)

מַיִם קְדֹשִׁים (ה,יז)

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים (ה,יח)

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (ו,ג)

מִשְׁרַת עֲנָבִים (ו,ג)

מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג (ו,ד)

רְקִיק (ו,יט)

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (ז,י)

מגילת רות – עוצמה נשית

כשקראתי את מגילת רות, חשבתי על אישה נפלאה שהלכה השבוע לעולמה; אישה שלצד ענוונותה, אהבת האדם והארץ שלה, תחזוקת זוגיות מופלאה ואמהות משובחת, תמיד חושבת על עצמה כאחת מאיתנו.

מבקשת להקדיש את הפוסט לנחמה ריבלין ז״ל; לוואי שתהווה נחמה לכולנו שאפשר גם אחרת.

בראש סיפור המגילה עומדות נשים – בעיקר נעמי ורות וגם ערפה. עליהן קמים ונופלים הדברים. זהו סיפור של אמונה וחוסר אמונה, של עשירות מופלגת ועוני ורעב קיצוניים, של יראת שמים ועבודה זרה, סיפור של נשיאת הפכים. אישה מסוגלת לנשיאת הפכים ולא רק מסוגלת, אלא נולדת לתוך זה: מולידה ילד וצריכה ללמוד לשחרר, מתחתנת ומנהיגה את הבית, אך צריכה ללמוד להתפשר ולעיתים גם לשאת בנטל הפרנסה (בנוסף ולצד המשרה הראשונה – האמהות והזוגיות).

תקציר העניינים: מגילת רות מתארת את סיפורה של הגיורת רות המואביה, ההולכת אחרי חמותה אל שדות בית לחם, את תהליך התערותה והשתלבותה בחברה היהודית ואת היותה אם שושלת מלכות בית דוד. תחילתה במשפחתו של אלימלך, כנראה טייקון של אותם ימים, שבשל משבר כלכלי בארץ (רעב) יורדת למואב, שם מת אלימלך. בניו נישאים לרות ולערפה המואביות ולאחר עשר שנים מתים גם הם. נשארות שלוש נשים: נעמי אלמנת אלימלך ושתי כלותיה המואביות האלמנות. מכיוון שהמצב בארץ השתפר, מחליטה נעמי הענייה לחזור לארץ מולדתה, אך מפצירה בכלותיה להישאר בארצן מאחר ולעניות דעתה, אין להן עתיד במחיצתה, אין לה בנים שיוכלו ליבם אותן וגם אם יתממש הסיכוי האפסי שהיא תמצא בן זוג חדש והסיכוי העוד יותר אפסי שהיא תהרה – יעברו שנים רבות עד שיתאפשר ליבם אותן. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות דבקה בה, דבקה בדרכה ודבקה באלוהיה. הן שבות לבית לחם, שם יוצאת רות ללקט למחייתן שיבולים שהשאירו החקלאים בשדהו של בעז, שמבחין בה מבין כל המלקטות והמלקטים והוא מפציר בה שלא תלך ללקט בשדות זרים. כשמסתבר לנעמי שהוא קרוב משפחה של אלימלך ושרות מוצאת חן בעיניו, היא יועצת לרות להיפגש עימו בלילה. למרות שבעז נבהל מהעלמה הממתינה לו בחשכת הליל, המפגש ביניהם עולה יפה כשהוא מבין במי מדובר והוא מבטיח שיעשה כל שלאל ידו כדי לשאתה לאישה. יש עוד מכשול קטן להתגבר עליו בדרך – מסתבר שיש קרוב משפחה נוסף שמועמד להמשיך את השושלת, אך בעז משכנע אותו לרדת מזה, בשל ההתחייבויות הכרוכות בדבר וכך נסללת הדרך לאיחוד בין בני הזוג – מייסדי שושלת המלוכה של עמנו: הם מולידים את עובד אבי ישי, שהוא אבי דוד המלך.

הידעת?

מגילת רות היא חלק מספרי התנ״ך (תורה, נביאים, כתובים).

שייכת ל-כתובים הכוללים: שלושה ספרי אמ״ת (איוב, תהילים, משלי) וחמש מגילות.

חמשת המגילות: אסתר ורות (סיפורת/פרוזה), איכה, קהלת, שיר השירים (שירים/חריזה).

נהוג לקרוא את מגילת רות בחג שבועות.

מתוארכת לימי השופטים וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (א,א) וכתיבתה מיוחסת לשמואל הנביא.

פרשת השבוע – במדבר

תקציר העניינים: ספר במדבר נפתח בהכנות למסע העם לכנען הנמצאת ממש בהישג יד. בשנה השנייה ליציאת מצרים נערך מפקד בו סופרים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (א,ג), סופרים ונערכים למסע כיבוש צבאי. לא סופרים – "אַךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מט). זאת מכיוון שללווים תפקיד מיוחד הם משרתי המשכן האמונים על נשיאתו בזמן המסע ושמירה עליו בזמן החנייה. הם ייספרו במפקד מיוחד משלהם, בסוף הפרשה (פרק ג) בעוד יומיים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

בְּמִדְבַּר (א,א)

המדבר – no man's land, אינו מקום למגורי אדם, בוודאי לא למגורי קבע. המדבר הוא החלק המחבר בין יציאה מין המיצרים לבין היותנו עם חופשי בארצנו. כדי לצאת לחופשי מתודעה של עבד ולהפוך לבן חורין – נדרש תהליך, מסע במקום של שממה, של חוסר הסחות דעת. ישנן פרשנויות ומדרשים רבים על הנושא, אולם אחד היפים שבהם הוא שהתורה שייכת לעולמות עליונים, לקב״ה ולמלאכי עליון. אז למה ירדה מלמעלה וניתנת לנו (חלק מהעולם הזה, חלק מהאנושות, חלק מכל החי עלי אדמות) ולמה דווקא במדבר? כי רק במקום כזה, יכול הקב״ה לשמוט/לשחרר את התורה אלינו, בני אדם, המורכבים מנפש אלוקית ונפש בהמית. בהיבט של עבודה פנימית ועבודת המידות, על מנת לעסוק ברוח, בדברים נשגבים, ראוי ומוטב למצוא מקום להתכנסות פנימה, להתבוננות ואולי אף התבודדות, לעשות סקירה מקפת של אמתחתנו – מהן מעלותינו, מהם פגמינו, איזה תיקון נדרש ממני לבצע על מנת להשתפר ולהתעלות מעל הנפש הבהמית שבי. כי מעבר לזה ש״נתאווה לעשות לו דירה בתחתונים״, באנו לעולם על מנת לתקן; זה התפקיד שלנו. באנו לתקן את עצמנו (ולא אף אחד אחר), לצאת מעבדות (לנפש הבהמית) לחירות, על ידי התחברות והתקשרות לחלק אלוקה ממעל ממש.

תפקידי הלוויים וחלוקתם לשלוש קטגוריות: גרשון קהת ומררי

מבחינה נפשית – קשה לעבור מקודש לחול בהינף יד: רגע אחד בני לוי עובדים בעבודות הקודש ורגע אחרי הם צריכים לפרק ולהרכיב ברמה הטכנית את המשכן. לכן חולקו לשלוש קטגוריות של תפקידים והקב״ה מצווה שאהרון ובניו יהיו אלה שיארגנו ויכסו את כלי המשכן ורק לאחר מכן בני קהת ישנעו אותם. שלא יצטרכו לראותם ולהתייחס אליהם באופן קונפליקטואלי – רגע אחד קודש הקודשים ורגע אחרי כלים/ חומרים לשינוע. המעברים החדים בין המצבים עלולים לסכן את נפש האדם ולערער אותה עד כדי איום על החיים. כמו כן, הלוויים במקום הבכורים; מדוע? בהתחלה נבחרו הבכורים לשרת בקודש, אולם מכיוון שהם חטאו בחטא העגל, נמצאו הלווים ראויים לעבוד הקודש ולכן באים במקומם.

שיתופי פעולה ושלם הגדול מסך חלקיו

וַיִּקַּח מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן (א,יז) – למה וייקח ולא וייקחו? הפרשנים מסבירים: אשר פקד משה ואהרון – שניים שהם אחד. אין משמעות קיומית לאחד בלי השני. איש איש ותפקידיו, איש איש ומאפייניו.

מסדר המפקד

בתחילת החומש הרביעי, כשלא עבר זמן רב מהמפקד הקודם, נערך מפקד נוסף. דווקא בשממה, במדבר, בשטח הפקר, פוקדים (שוב) את עם ישראל. הפרשנים מסבירים שדווקא בתוך הכאוס, במקום שאינו ראוי למחיית אדם, נדרש סדר מופתי, תכנון וירידה לפרטים. אי אפשר ואסור לחיות בהפקרות, בלי גבולות וככל העולה על רוחינו ולא משנה איפה אנחנו נמצאות. סדר צריך להיות! כמו כן, המפקד נערך לפי שבטים. אבל סדר השבטים מפתיע. הוא לא בדיוק סדר הלידה, וגם לא בדיוק הסדר לפי ההתייחסות לאימהות (לאה, רחל, בלהה וזלפה), אולם מקומו של ראובן כראשון נשמר, לפחות בפרק הזה – "רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל" (כ). ועכשיו זה רשמי: בני יוסף – אפרים ומנשה הם באופן רשמי שני שבטים. וכך נוצר מחדש המספר 12 (אחרי שהלוויים קיבלו קידום). שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (ב). טכנית הביטוי מתאר את המפקד שנערך על ידי רישום שמות המתפקדים וספירתם. אבל מילולית – נולד ביטוי יפה שמכיל את המתח בין היותם "מספר" סידורי אחד מיני רבים, לבין היותם בעלי ייחוד ומשמעות – "שם" פרטי.

תופיני מילים לשבת:

בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (א,ב; א,כ; א,כד ועוד)

רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (א,טז)

וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת (א,נא; ג,י ועוד)

דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה (ב,ג)

כְּלִיל תְּכֵלֶת (ד,ו)

לֶחֶם הַתָּמִיד (ד,ז)

מְנֹרַת הַמָּאוֹר (ד,ט)

בֶּגֶד אַרְגָּמָן (ד,יג)

שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וּמִנְחַת הַתָּמִיד, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (ד,טז)

פרשת השבוע-בחוקותיי

תקציר העניינים: הפרשה היא אחת משתי פרשות בתורה המכונות ״תוכחה״ על שום עקרון ה-מידה כנגד מידה עליו היא מושתתת: מי שישמור את החוקים והמצוות יזכה לשלל ברכות ומי שלא, ״יזכה״ לשלל קללות ועונשים. בסוף הפרשה, למרות דברי התוכחה המובאים בה, מובאים דברי נחמה, אשר מציינים את הקשר בין הבורא לעם הנבחר, קשר שאינו תלוי ואינו מותנה בדבר. הפרשה מקנחת בסדרה של  דיני נדרים, ערכין, הקדשות ובכורות. סיימנו את ספר ויקרא – חזק חזק ונתחזק.

אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ (כו,ג)

למרות האמור לעיל, למרות התוכחות הנוראיות בגוף הפרשה, במבט שני ניתן להבחין במידת הרחמים/חמלה, בעדינות, באיפשור, העולים מהמילים הפותחות את הפרשה. ״אם״ – יש ברירה, יש אפשרות בחירה; נכון שמדובר על מילוי המצוות והחוקים ונכון שההליכה בדרך המותווית תתגומל (וסטיה ממנה תגרור תוכחות ומפגעים), אבל בני האדם לא תמיד רוצים/מצליחים ללכת בדרך זו. אחרת היינו בגן עדן או לפחות מביאים את הגאולה. יש פה פרוטוקול מופלא של הדינמיקה של הטבע האנושי – הבחירה בטוב אינה מובנת מאליה, לאו דווקא בגלל שהאדם לא טוב; יש אינספור סיבות ונסיבות שמביאות אותנו לבחור בדרכים עקלקלות, למרות שדרך הישר גלויה ופתוחה בפנינו. והבורא מעביר לנו מסר באמצעות הפרשה – אני יודע, אני מבין את נפש האדם, צאנה וראינה איך זה עובד: יש מי שמנהל את העולם והוא רואה אותנו, נותן לנו כלי, ספר הוראות, מראה מול הפנים; הנשמה מורכבת מאין ספור חלקיקים, זכרונות, ניסיונות, חוויות וכולן מעצבות אותה בגלוי ובנסתר, במודע ובתת מודע. אותה נשמה מורכבת ממידות, מתכונות ומפגמים. בקשר ישיר לל״ג בעומר החל השבוע ולעיצומה של ספירת העומר – הגענו לעולם הזה על מנת לתקן את השברים, הפגמים, להשתפר ולנסות להיות טובות יותר מניסיון לניסיון. איך? אם נבחר ללכת בדרך הנכונה. מהי הדרך הנכונה? דרך השלום, האהבה, השמירה על הארץ והאדמה.

עוד פרשנות נפלאה על נפש האדם מביא אבן עזרא, שמסביר באמצעות ההבדל הכמותי בין מספר הברכות המצומצם (11 פסוקים) למספר הקללות הרב (33 פסוקים) שכשטוב לנו, אנחנו לא מאריכות ומפרטות: מה שלומך? הכל טוב, סבבה וממשיכות לדבר הבא; כשלא טוב לנו, אנחנו נוטות להיכנס לפרטי פרטים ולהאריך: וואי וואי וואי… אל תשאלי- קשה לי, כואב לי, אכלו לי שתו לי, אי אפשר יותר ככה וכן הלאה.

אז כל שנותר הוא ללמוד איך נפש האדם פועלת ומגיבה, לתרגל ולהתאמן עצירה והתבוננות ולזכור תמיד שאת המציאות רק הקב״ה יכול לשנות; מה שאנחנו יכולות לשנות היא אך ורק הגישה שלנו. וגם זה המון ומתאפשר רק על ידי תשומת לב, התמקדות, נחישות והתמדה. אם נתמיד ונחזור זה יפעל ויעזור!

תופיני מילים לשבת:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (כו,ד)

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (כו,ה)

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ (כו,ו)

יָשָׁן, נוֹשָׁן (כו,י)

וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ (כו,י)

וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (כו,יג)

וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם (כו,יז)

וְנָשַׁמּוּ, דַּרְכֵיכֶם (כו,כב)

וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תִשְׂבָּעוּ (כו,כו)

וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם (כו,לא)

עָלֶה נִדָּף (כו,לו)

פרשת השבוע-בהר

תקציר העניינים: הפרשה מתחילה בהר סיני ומכאן שמה. ציון מיקום הוא ענין מאד ייחודי וחריג כשמדובר בשמות הפרשות בתורה. הנושא הראשון והעיקרי בה – שמיטה. אז מה עניין שמיטה (הנושא העיקרי) להר סיני המצויין ומוכוון בשם הפרשה? תיכף:). הפרשה מפרטת את החוקים בעבודת האדמה וכן תשתית להסדרים כלכליים וחברתיים. בתחילה מדובר כאמור על מצוות השמיטה, לאחר מכן על מצוות היובל ובסוף על איסור ההונאה הכלכלית ועל חוקים וכללים הדנים בעבדים וכן זכויותיהם וחובותיהם של הבעלים כלפיהם.

בְּהַר (כה,א)

עוד משם הפרשה אנו למדות כי הפעם הפוקוס הוא על האדמה ֿ(הר=שם הפרשה) והקשר של האדם אליה. האדמה – אדם+ה כל כך מרכזית בחשיבותה, שהתורה ממש מאנישה אותה וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ (כה,ב)… שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ (כה,ד).

מספר נקודות לעיון ומחשבה:

  1. אז מה באמת עניין שמיטה להר סינילמה דווקא בהר סיניבהר סיני מתרחשים המעמדים המכוננים של עם ישראל למול הבורא – ברית בינו לעמו ישראל, קבלת לוחות הברית בהם עשרת הדיברות, כמו גם ענייני השמיטה והמצוות הנוספות שבפרשתינו. הַכְוָנָה ברורה לרוח הדברים, מיקומם בסדר העדיפויות וחשיבותם הרבה.
  2. מהי העבודה הפנימית הקשורה למצוות השמיטהשמיטה היא רעיון מהפכני, חדשני ונועז (בוודאי בעבר) שכל כך רלוונטי לימינו, בהם המרדף אחר והשיעבוד ל-חומר בכלל ולנדל״ן בפרט, אם נרצה וגם אם לא, מהווים את העבדות החדשה. זאת מאחר ונדמה לנו שאם שילמנו ממיטב כספינו – הדבר אותו רכשנו שלנו. גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שזה אכן שלנו ולא משנה מהי המשנה הכלכלית הסדורה (הפרטית או הציבורית) לפיה אנו חיות – אסור לנו לנצל את משאבינו עד שהם מתרוקנים לחלוטין, מכיוון שאז אין להם אפשרות להתאושש ולהתחדש. כדאי לדעת לעצור בזמן, לבדוק את מצב המצברים ולשמוט את האחיזה מהניהול, התכנון והשליטה. מדובר בקושי אדיר וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת (כה,כ), הכרוך בשינוי אמונות בסיסיות בנפש האדם ובראשם: א. וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ:  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי (כה,כג) – לזכור בכל רגע ורגע שאין לי בעלות אמיתית על משהו! הכל ניתן לי במתנה ובהשאלה. ב. אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו (כה,יד); לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ (כה,טז); וַעֲשִׂיתֶם, אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם–וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח (כה,יח); וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ (כה,יט) – רק אם אשכיל לנהוג בהגינות, ביושר, בניקיון, ובדיוק כמיטב יכולתי בכל רגע נתון מול הבורא ומול ברואיו, יתכן ויתאפשר לי להמשיך לאחוז בקניין הפיזי או הרוחני וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים (כה,כא). ג. כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה–תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ (כה,יב) – גם כשמשהו לכאורה שלי, זה בוודאי לא לעולמי עד; עלי ללמוד לשחררררררר.
  3. שנת היובלריסטרט חברתי וכלכלי – וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (כה,י). כל זאת בניגוד למקובל באותם ימים, בהם היתה היררכיה ברורה בין מעמדות (בוודאי בקרב הגויים), חלוקת תפקידים ומקצועות מאד מובהקת ותלות מאד גדולה בטבע. השורש ג.א.ל מופיע פעמים רבות בפרשה, בדגש על היחסים הבינאישיים. כנראה הדרך לגאולה עוברת דרך היחס לאדמה גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ (כה,כד) ודרך מערכות היחסים שבין אדם לחברו ומכאן החשיבות הרבה להתנהלות החברתית והכלכלית המתוקנות שעיקרן מובא בפרשתינו – הגבלת הכוח הנמצא בידי עשירים, צמצום ההיתרים הנתונים בידיים פרטיות ופיקוח הריבון עליהם, והכי חשוב – יחס של חמלה לזולת.
  4. אֶת-כַּסְפְּךָ–לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ (כה,לז) – איסור הונאה: כל אחת יכולה ליפול למקום הזה. לאף אחד אין ביטוח מוחלט שלא יקלע לצרות כלכליות. לכן, לאחר שקודם לכן דובר על ואהבת לרעיך כמוך, אפשר לרדת רזולוציה ולהתעמק ב״סעיף הסל״ הזה, להיכנס לפרטים הערכיים והמוסריים שבין אדם לחברו וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ–לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד (כה,לט) מתוך הבנה שהגלגל מסתובב ואנו עלולות למצוא עצמנו בדיוק בפוזיציה ובבעיות שיש למישהי אחרת כרגע. על כן ראוי להתייחס באופן מכבד והוגן ואף מעבר לכך מתוך ראיית האחר וחמלה כלפיו וכלפי מצבו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (כה,לו) לֹא-תִרְדֶּה בוֹ, בְּפָרֶךְ (כה,מג) אֶחָד מֵאֶחָיו, יִגְאָלֶנּוּ (כה,מח).
  5. כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה (כה,ב) – מדובר במצווה שמקויימת רק כאשר מגיעים אל הארץ. כיום רוב העם היהודי עדין בתפוצות ולכן זו אחת מהמצוות דהורייתא שלא מקיימים עקב הנסיבות.

תופיני מילים לשבת:

תִּזְרַע שָׂדֶךָ…תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ (כה,ג)

סְפִיחַ קְצִירְךָ…עִנְּבֵי נְזִירֶךָ (כה,ה)

וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ…יוֹבֵל הִוא (כה,י)

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ (כה,יט)

צְמִתֻת (כה,כג)

אִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ, דֵּי הָשִׁיב לוֹ (כה,כח)

נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (כה,לו)

וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ (כה,לט)

אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו (כה,מא)

מִמְכֶּרֶת עָבֶד (כה,מב)

שְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ (כה,מט)

יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ (כה,נג)

%d בלוגרים אהבו את זה: