פרשת השבוע-מטות2

תקציר העניינים: הפרשה מתחילה בחוקי הנדרים ביהדות והחובה לקיימם, עם דגשים מיוחדים ומפורטים לגבי חוקי הנדרים החלים במערכות יחסים שבין איש לאשתו ו-אב לבתו. לאחר שסידר את ענייני הנדרים, מקבל משה מהקב״ה את המשימה האחרונה לפני מותו – לנקום נקמת בני ישראל במדיינים. משה מחלץ אנשי צבא מהעם ומסדר אותם במטות מסודרים ובראש המטה הכללי (מטכ״ל) – הרמטכ״ל (ראש המטה הכללי): פנחס. צבא ישראל יוצא לבצע את המשימה שהוטלה עליו והורג את חמשת מלכי מדיין, ביניהם צור, אביה של כוזבי שזנתה תחת זמרי (אותם הרג פנחס), את בלעם הנבל הראשי וכן כל זכר ממדיין. את הנשים, הילדים, הבהמות והמקנה לקחו בשבי, בזזו את חילם והעלו באש את עריהם. את כל השלל שלקחו הם מביאים עמם חזרה למחנה בני ישראל. משה, אלעזר ונשיאי העדה יוצאים לקראתם וקצפו של משה יוצא על השבים והשובים מהמלחמה. הוא מנחה אותם להרוג כל זכר, וכל אישה וילדה אשר ידעו גבר. לאחר מכן מצווה עליהם את נהלי הטוהרה לעצמם ולציודם להשלמת המשימה. כמו כן, משה מנחה לגבי המכסות מהשבויות, מהמלקוח ומהשלל שיש להעביר תרומה לאלוקים ולכהנים.

בעודם מתקרבים אל הארץ, בני ראובן ובני גד, להם מקנה רב, מזהים אתר פורה שבו יוכלו לנהל את עסקיהם מחוץ לארץ ישראל והם מבקשים ממשה, אלעזר והנשיאים להישאר שם. לא מתאים להם להיכנס, להילחם ולכבוש את הארץ. משה קצת המום מהשאלה, פונה אליהם ואומר – האחים שלכם יילחמו ואתם תשבו מנגד? ונגיד שאני זורם איתכם, מה נראה לכם – שלא תהיה לכזה דבר השפעה על המוטיבציה של כולם, כשהם יראו שאתם מתחמקים מאחריות לקחת חלק בנטל? אתם מתנהגים בדיוק כמו המרגלים שיצאו ״לתור״ את הארץ וחזרו עם מסקנות שאף אחד לא ביקש מהם וזרעו נזק ופחד עצומים בעם. הדבר מעורר את זעמו של הקב״ה על כך שהעם הזה חוזר על טעויות העבר ולא לומד למרות העונש הכבד של נדודים ארבעים שנה במדבר. בני ראובן ובני גד מחשבים מסלול מחדש ומשנים גישה – הם מציעים להשאיר את המקנה והטף בעבר הירדן, אבל לצאת לפני בני ישראל, להוביל אותם אל הארץ ולא לשוב לבתיהם עד שכל בני ישראל יתיישבו בנחלותיהם.  משה מקבל את הצעתם ומביא אותה בפני העם. בני גד, ראובן וחצי המנשה מתחייבים קבל עם ועולם לצאת חלוץ ולהובילם למלחמה על הארץ בטרם יתיישבו חזרה בנחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת (ל,ב)

עניין נדרים(*) ושבועות מתייחס לעולם הרשות ולא לעולם החוקים והמצוות. כשאת נשבעת או נודרת, את מוסיפה על עצמך איסורים או דרישות. נראה שבעניין זה עזרתם של ״ראשי המטות״ היא חיונית מאד. בכל הנוגע לחוק הקיים ישנם גבולות ודרישות. תפקידם של המנהיגים בעניין זה ברור- לקיים את דרישות החוק. בכל פעם שמתעורר ספק בהבנת החוק, הם צריכים לדון ולשקול מה כוונתו ואיך יש לנהוג. הם גם יכולים להוסיף תקנות משלהם כדי להסיר מכשלות מעל הציבור או כדי לכוון את הציבור לדרך מסויימת. בסופו של דבר, אדם נורמטיבי אינו נזקק להם בחיי היומיום. לא כך הדבר בעולם הרשות. שם אין כללים מוגדרים וכל אחת רשאית להוסיף על עצמה מדרגות מוסר והתנהגות מיטיבות כראות עיניה. דווקא בעניין זה חשוב להתייעץ עם מאמנת או יועצת, שתעזור להחליט האם כדאי לקבל על עצמה ומה.

הרמב"ם בסוף הלכות נדרים (י"ג,כג-כה) מנסה להסביר: "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, וכן מי שהיה רודף שלמונים ואסר על עצמו המתנות. או מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואע"פ שהן עבודה לשם לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר- מצווה להשאל על נדרו כדי שלא יהיה מכשול פניו…".

אם כך – עניין ההחלטות הטובות והנדרים אינו פשוט ולכן חשוב להתייעץ עם מומחיות. אנו צריכות לעמוד בדיוק על אופיין של ההחלטות ועל כוונותינו בהן. האם באמת נועד הדבר להרחיק עצמנו מאיסורים שאנו חוזרות ונכשלות בהם או שהנחלטה נובעת מתוך אגו מסויים? מהי בדיוק המוטיבציה לנדור? האם תצליחי לעמוד בנדר או סביר שתכשלי בו ואז עדיף להימנע כדי שלא תוסיפי על עצמך מכשלות לחינם? החלטות מסוג אלו קשות מאד ולכן חשוב מאד להיעזר ב"ראשי המטות" בעניינם, ביועצת חיצונית מומחית.

כמו כן יש להחליט איך לנדור. הגמרא מסבירה את ההבדל בין נדרים ושבועות – נדרים פירושם לאסור עליו את החפץ, שבועות פירושן לאסור עצמו מן החפץ. ישנן שתי דרכים לפתור בעיה של חולשה כלפי הנאות העולם – או לתקן את עצמך או לתקן את העולם. יש להחליט בכל פעם באיזו דרך לנקוט. בנוסף לכך יש להחליט אלו דברים לאסור ולכמה זמן.

ישנן נשים הבקיאות בחוקים, אך כאשר הן מגיעות לעולם הרשות, כאשר הן צריכיות לנווט את דרכן בחיים ולקבוע את הלכות חייהן, הן מתקשות למצוא את דרכן ולכן חשוב שתלכנה אל "ראשי המטות" להתייעץ עמם. בסופו של דבר מובן שרק מי שלוקח החלטה או נודר יקבע לעצמו האם לידור ומה, אך לפני כן רצוי שלקבל הדרכה ממי שמתמצאת בעניינים אלו.

(*) אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה (ל,ג)

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בחשיבות קיום הנדרים. הפרשנים רואים משנה חשיבות לנושא משום שזהו הבסיס לחברה מתוקנת: מה ש״יוצא מהפה״ ״נכנס לאוזניים״ של אדם אחר וגם ואולי במיוחד – לאוזניים שלנו; אם לא ננהג ביושרה ובאחריות כלפי מה שיוצא מהפה שלנו, אם לא נעמוד מאחורי הדברים שאנחנו אומרות, איך אפשר יהיה לנהל מערכות יחסים, בראש ובראשונה עם עצמנו ואחר כך עם האנשים הקרובים והרחוקים לנו? הדבר מלמד אותנו לשקול היטב את המילים היוצאות מפינו, גם אם מדובר ב-דיבור פנימי, אחרת – יווצרו בלבול, מתח וחרדות, עקב חוסר ההלימה בין הדברים. אמנם אנחנו בנות אנוש ועלולות לטעות, אך במהותנו עלינו לקחת אחריות על המחשבות, בוודאי על הדיבור ועל אחת כמה וכמה על המעשים שלנו ולעמוד מאחוריהם.

הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א (לא,ג)

״חלוץ״ – להוציא כוח לוחם ראשון שיצא להילחם על הארץ.ישנם המפרשים זאת כמשימה לא פשוטה שעמדה בפני משה – זו משימת חייו האחרונה, בטרם יאסף אל אבותיו, כך שגם הרעיון העומד מאחורי המשימה, להוביל את נקמת בני ישראל במדיינים אינו קל לעיכול וגם הביצוע אינו פשוט כלל. פרשנות מרגשת במיוחד אומרת שהעם יודע שאוטוטו הוא מאבד את אחרון מנהיגיו ואולי הגדול שבהם מאז ולעולם, שהיה עבורם כרועה את עדרו, שתמיד הגן עליהם בפני הקב״ה, לא משנה מה עשו, שתמיד דן אותם לכף זכות והלכה למעשה הקדיש את עצמו וחייו עבורם, לכן משימת ההתגייסות לקראת הפרידה, גם מצידו של העם, אינה פשוטה ונדרשות התכוונות והתעלות יוצאות דופן, על מנת למלא את המשימה, על אף ולמרות הקושי והעצב.

מדוע פנחס עומד בראש הצבא?

מכיוון שהוא התחיל במשימה והמתחיל אומרים לו: גמור. כמו כן הוא הוכיח שהוא איש העשוי ללא חת, דבק בהנחיות, נאמן למנהיג-משה ויוצא להגנתו.

מדוע כעס משה על שלקחו שבויות?

קצפו של משה יצא על הלוחמים השבים משדה הקרב ולקחו שבויות אל תוך מחנה ישראל.אותן שבויות היו אלה שגרמו להידרדרות המוסרית של עם ישראל: לא זו בלבד שהן זנו תחתם, הן גם גרמו להם לעבוד אלילים – את בעל פעור. להכניס אויב/ת הביתה? לא בבית ספרנו!

תופיני מילים לשבת:

יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר…הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ …לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ (ל,ג)

מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ (ל,ז)

מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ (ל,ט)

הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ (ל,טו)

שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת (לא,ל)

אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז (לא,נ)

תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים (לב,יד)

נֵחָלֵץ חֻשִׁים (לב,יז)

פרשת השבוע-פנחס2

תקציר העניינים: הפרשה פותחת בדברי שבח לפנחס, על שקינא את קנאת השם והשיב=נתן תשובה לחמתו של הבורא על עם ישראל, שאם לא כן- כנראה לא היתה מסתיימת המגיפה וכולם היו מתים בשל מעשיהם. לא סתם דברי שבח – אלא נכרתת עימו ועם זרעו ברית כהונה לשלום לעולם. לאחר מכן מפורטות גם השושלות של החוטאים שהרג. בני ישראל מצווים להכות את המדיינים ומשה שולח את יוצאי הצבא לעשות זאת. אחרי שנגמרה המגיפה, מתבצע מפקד נוסף של בני ישראל, לקראת חלוקת הארץ, תוך פירוט של השבטים והמשפחות, ביניהן סיפור מופלא על דתן ואבירם שלא באמת מתו ככל בני עדת קורח ושרדו זאת באופן ניסי וכן עניין צלופחד שהיה נטול בנים. משה מקבל הנחיות כיצד לחלק את הארץ – מספר הנחלות כמספר השבטים, גודלן לפי גודל השבטים וחלוקתן שתיקבע על פי גורל. גם השושלת של הלוויים מפורטת, למרות שאין להם נחלה – הם משרתים בקודש ושוב נזכר מקרה נדב ואביהוא ודבקותם שיצאה מפרופורציה עד כדי הבערת אש זרה. כמו כן מצויין שדור המדבר למעט יהושע וכלב לא יזכו להיכנס לארץ. בנות צלופחד, באומץ רב יש לומר, יוצאות להגן על מורשת אביהן וזוכות לדין שווה ויתרה מכך – בעקבות דבריהן והפסיקה לטובתן, נקבעים כללי ירושת הנחלות גם במקרים נוספים בהם לא היה ברור מי זכאי לרשת.

הקב״ה מצווה את משה להשקיף על הארץ בטרם יאסף אל אבותיו במדבר, העונש שקיבל בשל פרשת מי המריבה וההכאה על הסלע. משה, כמו משה, בכל סיטואציה שם את עצמו בצד ודואג לעם – מי ינהיג אחרי לכתו, וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה (כז,יז). הקב״ה לא משיב את פניו ריקם ומנחה אותו למנות את יהושע כיורש הראוי להמשיכו.

בסיום הפרשה מפורט סדר הקרבת הקורבנות על פי ימי החול והמועדים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (כה,יא)

שם הפרשה ממקד את תשומת ליבנו בפנחס, שעשה מעשה קנאות ל-שם. הפרשה שמה במרכז הבמה אדם שהורג שני אנשים. היתכן שהתורה מעודדת מעשי רצח? התשובה היא ממש לא! ראשית, מדובר בחוק שאין בו שימוש (להרוג בשעת מעשה), כמו בן סורר ומורה, או בימינו – היתר לבית הדין הצבאי להטיל עונש מוות, דבר שמעולם לא קרה. הלכה – ואין מורים כן. פנחס לוקח על עצמו סיכון גדול מאד ונכנס לסיטואציה בלי לדעת מה תהיה התוצאה, בין היתר משום שאם יחטיא את הרגע ויהרוג אותם טיפה לפני או אחרי – הוא מוגדר כרוצח. אז פנחס עושה את המעשה אבל ״זוכה״ אחר כך שירננו מאחורי גבו – אומרים חכמינו שקינטרו אותו שהוא לוחם צדק ומקנא לשם, אבל זה כי דם של אכזרים המתחפשים לרחמנים זורם בקרבו – הוא נכדו של יתרו, שמעבר לזה שהיה כהן מדין, היה מפנק/מפטם בקר… לשחיטה! גם על פנחס אמרו שהוא רץ לבצע את המעשה מתוך חדוות הריגה. לכן טורחים לציין את הצד השני של שורשיו – אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ולכן הקב״ה לא רק משבח את פנחס, לא רק עוצר את המגיפה בזכותו, אלא גם כורת עימו ברית שלום לעולם. מי שרוצה לעסוק בהריגה – חייב להיות נקי כפיים, נטול אינטרס אישי, לפעול באופן מדוייק ביותר ולקחת על עצמו את אי הוודאות כיצד יסתיימו הדברים. אין ביטוח ואין ערובה לקנאים – זה צל״ש או טר״ש, כמו גם סיכויים מראש השואפים לאפס ועל כך יעידו הפעמים הספורות בודדות שנעשו מעשים כאלה וזכו לתהילה. צריך לשים לב טוב – משה, אליו יצא זמרי בהאשמות, מוציא עצמו מהמשוואה משום שהוא נגוע בדבר – הוא עצמו נשוי למדיינית (שאמנם התגיירה) ועשויה להיות מראית עין שהוא לא יכול לקיים ההלכה באופן נטול פניות. מעניין שבפרשה אומרים חכמינו שנסתלקה הלכה ממשה, פעמיים – גם במקרה של זמרי בן סלוא וגם בהמשך, לגבי הכרעה בדבר ירושת בנות צלופחד. ההסבר הוא שמשה כל כך ישר ונקי כפיים, שכשמזכירות בנות צלופחד שאביהן לא חטא (מת לפני חטא המרגלים) ואף לא היה שייך לעדת קורח – מעצם האזכור פוסל עצמו משה מלפסוק הלכה ופונה להכרעת הקב״ה.

בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם…הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם (כה,יא-יב).קנאות ושלום-איך זה מסתדר?

דווקא פנחס, שהורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון וכזבי בת צור בת כהן מדין, שמכונה קנאי, זוכה לברית עם הקב״ה, לשלום. זאת כדי להראות שהוא לא עושה מעשה של אגו, או חלילה של טירוף או חמת זעם. לשם כך גם מפורטת (שוב) השושלת ממנה בא – פנחס הוא נצר לאהרון הכהן הגדול, איש שלום, אוהב הבריות ולאלעזר הכהן הגדול שירש את אביו. המלאכה ניתנת דווקא בידיו של מי שעיקרו ומהותו הוא חסד ולא בידיו של מי שבטבע שלו הוא שוחט. טבעי ומתקבל על הדעת היה שדווקא מי שהוא ״מומחה״ בשחיטה יקבל תפקיד זה. דווקא הלוויים שאינם כוהנים נשלחים לשיר, לזמר ולנגן במקדש, אותם אלה שחיסלו חצי משכם כשאנסו את אחותם דינה, שעל פי האופי והטבע שלהם מתבקש היה שיעסקו בהקרבת הקורבנות. לעומתם, עבודה  זו ניתנה דווקא לכהנים ודווקא משום שליבם נחמץ בבואם לעשות זאת. כדי להשחיז סכין באבן צריך להרטיב אותה; מספרים שהסכינים של הכהנים נרטבו מדמעותיהם; עד כדי כך רגישים ומלאי חסד הם. בתוך כל אחת מאיתנו, בבית המקדש הפרטי שלה, מצויות מידת החסד ומידת הגבורה. אם נעבוד על מידותנו באופן מתמיד, נוכל להשתמש במידת החסד בבואנו לעשות מעשה גבורה ובמידת הגבורה=הצבת גבולות בבואנו לעשות חסדים; לא להיסחף לנתינה חסרת גבולות ומצד שני לא להתרגל להנות ממעשה סופני שיש עימו דין (כמו שחיטה). זהו המפתח לחיים מאוזנים ומדוייקים, שלא נסחפים אחר היצרים הטבעיים, התענוגות והרצונות העצמיים. חיים של תפארת.

תופיני מילים לשבת:

הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי (כה,יט)

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (כה,יג)

בְּעַרְבֹת מוֹאָב (כו,ג)

וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים–כִּי אִם-בָּנוֹת (כו,לג)

מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ (כז,יד)

אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר (כז,טז)

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם (כח,ג)

פרשת השבוע-בלק2

תקציר העניינים: אחרי שניצחו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן, עם ישראל מגיע לפאתי ארץ ישראל, בואכה מואב ובלק בן ציפור, מלך מואב, שהיתה ממלכה קטנה יחסית ולא חזקה במיוחד – נבהל. בלק פונה לזקני מדין, בתקווה שהם זוכרים את הבחור (משה, כן?) שחי איתם במשך כשישים שנה ויוכלו לספק מודיעין לגביו. הוא מבין שלא יוכל להם בכוח הזרוע ולכן שולח את זקני מדין וזקני מואב לגייס את הסלב התורן – בלעם בן בעור, נביא וקוסם לעת מצוא. קדימה, תעשה את מה שאתה הכי טוב בו – תקלל את עם ישראל, מבקש בלק מבלעם. בלעם אומר – תראו, זה לא ככה, אני צריך לישון על זה קצת, לתקשר עם הבורא ואני, צנוע שכמותי, רק צריך לשמוע מה הוא רוצה ממני ואעדכן בהקדם. בלעם לא היה פנטזיונר – הוא באמת היה בעל כוחות נבואיים ובאמת דיבר עם הקב״ה. הוא מקבל תשובה שלילית – לא לקלל ולא ללכת עם המשלחת ומעדכן בהתאם. הם חוזרים לבלק והוא, מותקף חרדות כנראה, אוסף אנשים בכירים יותר ושולח אותם לבלעם, לניסיון נוסף. הם מביאים את דבר המלך לבלעם והוא אומר – לא עושה, גם לא תמורת ההון של המלך; אבל אתם יודעים מה? תשנו פה הלילה ונבדוק את מצב ה״רוח״ בבוקר. גם הלילה מתגלה אליו הבורא ומתיר לו לצאת עימם לדרך, אבל עם הערת אזהרה – לעשות אך ורק את מה שיגיד לו. בלעם שומע רק מה שמתאים לו, לא מחכה להוראות, עולה על אתונו ויוצא עם המשלחת לדרך. הקב״ה כועס ושולח מלאך בדמות שטן לעצור את בלעם. האתון רואה את המלאך עם חרב בידו, נרתעת ומטה את צעדיה מהדרך אל השדה. בלעם מתעצבן ומכה אותה כדי להחזירה לתלם. המלאך מחכה להם במשעול הכרמים, האתון נבהלת ונצמדת אל הקיר תוך שהיא מועכת את הרגל של בלעם. שוב בלעם מכה אותה ושוב הם חוזרים לדרך ושוב המלאך מבהיל את האתון והיא רובצת תחתיה. בלעם מתעצבן נורא ומכה אותה נמרצות. הקב״ה פותח את פי האתון והיא שואלת את בלעם לפשר יחסו אליה. משום מה הוא לא מופתע מכך ועונה לה, כאילו מדובר בעניין יומיומי – התעללת בי ואם היתה חרב בידי ברגע זה, הייתי מחסל אותך! איך זה יתכן? שואלת האתון, אני – שהייתי לצידך שנים רבות כל כך, ששירתתי אותך בנאמנות אין קץ, פעם אכזבתי אותך? לא, עונה בלעם ואז מגלה את המלאך, מכה על חטא וחוזר בו. בלעם מגיע לבלק אבל לא יכול להבטיח לו שיקלל – מה שהשם ישים בפי, זאת אומר. בלעם מנחה את בלק לגבי סדרי הקורבנות שצריך להכין והם עושים את כל ההכנות הדרושות. בלעם מוציא מפיו את הברכות במקום הקללות ובלק מתאכזב – לא בשביל זה הבאתי אותך, הוא אומר. הם מנסים לשנות מקום ובכך לשנות את המזל מספר פעמים וכלום לא עוזר – התקשורים של בלעם עם הקב״ה מביאים רק ברכות ונבואות טובות לעם ישראל. כשהם מבינים שזה לא הולך, הם נפרדים איש איש לדרכו. העיצה האחרונה שבלק מקבל כדי להביס את עם ישראל, היא לשלוח את בנות מואב לזנות תחת בני ישראל ולדרדרם לעבודה זרה. כך קורה שבנות מואב ומדין מפתות את בני ישראל שאכן מדרדרים מדחי אל דחי. הקב״ה מצווה את משה להוקיע את החוטאים ולהרוג את הנצמדים לדברי בלעם. בינתיים פורצת מגיפה, שמכלה עשרים וארבעה אלף איש ונעצרת רק כשפנחס בן אהרון הכהן, שולף את הרומח והורג את אחד ממנהיגי ישראל שהלך עם מדיינית.

בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר (כב,ב)

פרשת בלק היא היחידה בתורה שנקראת על שמו של נוכרי רשע. זה קצת תמוה – בלק זכה לכבוד ששמור לאנשים בעלי מוניטין ושם טוב (נוח, יתרו, שרה, פנחס, להבדיל). בנוסף, קשה להתעלם מכך שהפרשה מתחילה בפסוק ב בפרק כב ולא בפסוק א, כלומר מנסים לעורר תהייה ולמשוך את תשומת ליבנו. בנוסף, אין בפרשה נתונים לטובתו של בלק, או אפילו כאלו שרק ירמזו על איזושהי זכות שעומדת לו. בכל מקום בתנ״ך שבו יש פער משמעותי במידע, זה כדי לגרות את הדימיון של הקורא, שינסה להשלים את הפער. כנראה שזה איתגר את חכמינו. הגמרא אומרת שהקריב ארבעים ושניים קרבנות על המזבח, כמפורט בפרשה ולכן זכה שתצא ממנו רות, ומ-רות נולדו דוד ושלמה. מכאן שבלק נושא בתוכו את שורשיו של דוד, מלך המשיח ולכן זכה שתהיה פרשה על שמו. כך שגם אם מדובר ברשע גמור, לכאורה או לא, תמיד ניתן, אם נרצה, למצוא נקודת אור. אולי בתוך כל אחת מאיתנו שוכן לו בלק קטן (או גדול) – עם ישראל בכלל לא התכוון לתקוף את מואב ("אל תצר את מואב") אבל שמעו הלך לפניו ונצחונותיו על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן עשו את שלהם והילכו אימים על בלק. בלק המבועת מתחיל לחפש כל פתרון אפשרי להתכונן לרע מכל. הפחד, מלבד איבוד הבטחון והאמונה, גונב לנו את החיים עצמם. החרדות מפני העתיד לבוא גונבות את הדעת, מסיתות את המחשבה ותשומת הלב מה-הווה ובכך לוכדות אותנו באשליות של שליטה מדומה על התוצאות (עתיד), בעוד שבאמת, אם כבר יש לנו איזושהי יכולת השפעה, הרי היא רק על מה שקורה כאן ועכשיו; לא ניתן לשנות את העבר ולא ניתן לשלוט על העתיד ומי שמשלה את עצמה שזה אפשרי – במוקדם (בדרך כלל) או במאוחר תנחל אכזבה. אצל בלק לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם פעלה לטובת עם ישראל – הם התברכו בברכות נעלות ביותר על ידי בלעם. הזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון והוספת הטוב. ואכן, הברכות של בלעם הן נכסי צאן ברזל ונאמרות בתפילות היומיומיות, חוזות פני עתיד.

תופיני מילים לשבת:

אָרָה-לִּי…אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר (כב,ו)

וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן (כב,כח)

קִרְיַת חֻצוֹת (כב,לט)

וַיֵּלֶךְ, שֶׁפִי (כג,ג)

כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (כג,ט)

הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (כג,כד)

שְׁתֻם הָעָיִן (כד,ג)

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל (כד,ה)

מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר (כד,ט)

וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו (כד,י)

יֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן (כד,טז)

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (כד,יז)

פרשת השבוע -חקת

תקציר העניינים: מתחילים עם חוקת התורה – הציווי על פרה אדומה, אולי ה-סמל למצווה לא מובנת. ואם זה לא מספיק, הכהן הגדול זורק עץ ארז ואזוב לתוך שריפת הפרה. הכהן הגדול נטמא מכך עד הערב ועליו לבצע תהליכי טהרה כדי להתנקות מזה. כך גם האדם הטהור שמטפל באפר הפרה. ממשיכים עם טומאת המת ודיני הטהרה הקשורים במי שבא עימו במגע. העם מגיע לקדש וחונה ושם מתה ונקברת מרים. מיד לאחר מותה, הבאר הניסית והפלאית, שנדדה אחרינו לכל מקום, נעלמה. העם מוצא את עצמו במדבר בלי מים. כהרגלם, הם מתלוננים לפני משה ואהרון – למה הוצאתם אותנו ממצרים? למה הבאתם אותנו לפה למות בצמא? שוב מתרצה הקב״ה לתחנוניו של משה, נגלה אליו ואומר לו – לכו, אתה ואהרון ודברו אל הסלע, שיוציא מים. משה לא מדבר אל הסלע, אלא מכה בסלע, פעמיים. מכיון שמשה מפר הוראה ברורה, נגזר עליהם לא להיכנס לארץ. משה שולח שליחים למלך אדום, בבקשה לעבור דרך ארצו והוא מסרב לאפשר זאת. מכיון שאסור לנו להילחם עם האדומים, עשינו אחורה פנה. בהמשך הפרשה הקב״ה מצווה את אהרון הכהן לעלות אל הור ההר ושם הוא נפטר; עם פטירתו של אהרון, נעלמים ענני הכבוד ששמרו והגנו על עם ישראל בדרכם במדבר. לאחר מכן מסופר על מלחמת הכנעני והניצחון עליהם. למרות הניצחון, העם שוב מתלונן על ה-מן שהוא לחם קלוקל. הקב״ה שולח בהם נחשים ושרפים ורבים מקפחים את חייהם. אחרי שחטפו את המכה, רצים שוב למשה והוא פונה ומבקש שיסלח להם. הקב״ה מצווה את משה לעשות נחש של נחושת שישמש סמל לרפואה והצלה. בהמשך מסופר על שירת הבאר שהעם שר , להודיה על הנס שנעשה להם. בסוף הפרשה מסופר על עם ישראל שרוצה לעבור דרך ארצו של סיחון מלך חשבון עבור תשלום כל מה שישתמשו בו; סיחון, לא רק שלא מסכים, אלא שיוצא עם הצבא שלו להפחיד אותם, כמעשה מלך אדום בתחילת הפרשה. סיחון חשב שגם לו יעבוד העניין הזה, אבל העם נלחם בו, מנצח וכובש את ארצו. סיחון היה אמור להיות המעוז האחרון שעומד בפני בני ישראל מלכבוש את הארץ, המגן של כל העמים כנגד עם ישראל, אך זה לא קרה ובהשגחה עליונה – נלחמנו וניצחנו.

נושאים מרכזיים בפרשה:

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (יט,ב)

הפרשה מניחה את היסודות לבנין הרוחני של האדם. הרבי מלובביץ אומר שכל יהודי נמשל לארץ חפץ. הפרשה משרטטת מפת דרכים לקראת הגשמת המטרה/החלום/הייעוד – להיכנס לארץ ישראל. החוקה היא דווקא מה שהשכל לא מבין, היא מעל השכל ומעל ההבנה של בני אנוש והיא התשתית של הבנת החיים כהווייתם – לקבל את הגודל הטבעי שלנו, שלעולם לא נבין הכל, אבל תמיד יהיה היצר (הרע) שמטיל ספק, זהו הטבע האנושי; לכן כדאי לכל הפחות לא לזלזל, לא לזרוק את החוקה כלאחר יד. מעליה ניתן לבנות נדבך של יועצים/ משפיעים/ מדריכים/ רבנים/ מנהיגים שבאים לידי ביטוי בפרשה בדמויותיהם של משה אהרון ומרים שדואגים לעם לכל מחסורי החומרי והרוחני (הבאר, עמודי הכבוד וה-מן) וזאת כדי בכל זאת להתמודד עם אתגרים שהחיים מציבים לנו; הנדבך השלישי הוא דיבור (אל הסלע) ולא הכאה עליו (ולכן גם משה נענש) שהתאימה לדור המדבר אבל כבר לא מתאימה לכניסה לארץ והקומה העליונה לחיי רוח נמצאת התרבות, נמצא הנשגב אליו כדאי לשאוף, הבאים לידי ביטוי בפרשה בשירת הבאר. גם שלמה המלך, החכם באדם, שהבין הכל, חוץ מחקת הפרה האדומה, אמר שככל שהוא מנסה להבין את העניין, כך זה מרחיק אותו; כלומר, הניסיון להבין את הנשגב מבינתנו, לא רק שלא מקדם או תוקע אותנו, זה אף מרחיק אותנו משורש ההוויה, מתמצית האמונה והיסוד של היהדות – תפנימי שיש דברים שאת לא מבינה ואף פעם לא תביני, תהיי בביטול ה״אני״, ביטול האגו, תתחברי לעצמיות, ה״עצם״ הפנימית שבך, שהיא חלקת אלוקה ממעל ממש, הפוטנציאל הגבוה שלך שמתחבר לעולמות עליונים, לחכמה נעלה ונשגת וכך תפני מקום לבורא לפעול בחייך ותגלי ניסים ונפלאות; יקרו לך דברים שאת אפילו לא מסוגלת לדמיין ולחלום כי זה בכלל לא במושגים שלך.

(*) חוקים, עדות, משפטים – משפטים הם הציוויים המובנים, עדות הם אלו שמצריכים הסברים וחוקים הם מעל לטעם ודעת של השכל האנושי. ארבעה חוקים מוזכרים בתורה ועליהם קם היצר הרע לשגע אותנו –

א. על איסור קירבה לאשת האח (במסגרת האיסור על גילוי עריות); מצד שני – יש את מצוות ייבום וחליצה, כשהאח נפטר ואין צאצאים.

ב. מצוות שעטנז – אסור לטוות יחד צמר ופשתן; מצד שני – בציצית, שעשויה מצמר, מותר לטוות את הכנפות מפשתן.

ג. שעיר המשתלח – שעיר לעזאזל, המטמא את העושה אותו אך מטהר את שאר העם.

ד. מצוות הפרה האדומה – מי שעושה את הפרה מטהר את הטמא מטומאת המת, אבל מי ששורף אותה, הוא עצמו הופך להיות טמא (בטומאה אחרת) וצריך להיטהר.

איך דבר שהוא עברה הופך להיות מצווה ואיך דבר טהור הופך לטומאה? איך יכולים שני דברים הפוכים בתכלית להתחבר בתוך מצווה אחת? לא ניתן להבין בשכל האנושי, אלא רק דרך קבלת עול והבנה שלא כל דבר נוכל להבין וכאמור – לפחות לא לזלזל, לכבד.

עץ ארז ואזוב

למה צריך להשליך עץ ארז ואזוב לשריפת הפרה? לתוך החוקה הלא מובנת לאף אדם של הפרה האדומה, מוסיפים עוד נדבך.הדבר בא להדגיש את הכיוונון הפנימי העדין שאנו צריכות לעשות – גם כשאין לנו מושג, גם כשאנחנו בביטול מוחלט של ה״אני״, עלינו לזכור שבאנו לכאן למטרה מסויימת, לבצע שליחות ייחודית לנו לשמה הגענו. עלינו לחיות מתוך ביטול מלפני הקב״ה, משל היינו אזובים, אך באותו זמן לא לשכוח לבטא את העוצמות והמתנות שניחנו בהן, כדי לשרת את הציבור, כדי לתת מעצמנו ולחיות מתוך הוויה של – מה אני יכולה לתרום ולא מתוך הוויה של – מה אני עשויה לקבל; מה הרווח שלי מכל זה. ה״רווח״ שלי יהיה במילוי השליחות והייעוד שלי, כי שם אני אחת ויחידה וזה החותם שאטביע על העולם. אלו הם חיים בעלי משמעות אמיתית, הנובעים ממעיינות פנימיים ואינם תלויים בגורמים חיצוניים.

החטא ועונשו

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים (כ,יא) יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם (כ,יב). המפרשים מסבירים לנו שבפעם הראשונה יצאו מים, אבל זרזיף דק, שהיה גורם לעיכוב רב במילוי המימיות והשקיית הילדים והצאן ולכן משה מכה שוב בסלע ויוצאים מים רבים וכולם שותים ושמחים. הקב״ה כועס על משה ומטיל עליו גזרה עצומה – לא להיכנס לארץ, למרות שזו תכלית המסע במדבר; זו ה-תכלית של העבודה הפנימית שאנו עושות: לכבוש את ה״ארץ״ הפרטית שלנו, לכבוש את היצרים שמשתבשים, עד שמאזנים אותם ואפשר לחזור לחיות בשלווה ובשלום. משה ״בסך הכל״ הכה בסלע במקום לדבר אליו. הוא הרי כבר עשה זאת בעבר. מה קרה הפעם? אומרים המפרשים שאסור היה למשה לגזור גזירה שווה בין אז לעכשיו – כשיצאו ממצרים, הם היו בעלי מנטליות של עבדים, שרק ״מכה״ או ניעור יכולים לטלטל את אמות הסיפים כדי שיצאו מהם ״מים״, שהם הסמל לחיים, לזרימה. כעת, אחרי שהתחשלו מהנדודים במדבר, אי אפשר רק להכות בהם, רק להנחית עליהם דברים; צריך לדבר אליהם, כדי שיבינו ויעשו את המוטל עליהם מתוך הבנה ושיתוף פעולה, כדי לגייס את המשאבים הפנימיים ואת תעצומות הנפש. הסבר נוסף לחומרת העונש מתמקד ב: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים (כ,י), הכינוי שמשה מכנה את בני ישראל; לאף אחד, אפילו לא למשה, יש זכות להטיל דופי בעם ישראל! אם יש למשה בעיה עם העם (והיו לו בעיות רבות), שיתפטר. אבל יש הסבר אחר, לפיו משה לא נכנס לארץ לא בגלל שנענש, אלא דווקא בגלל דבקותו בבני ישראל, מתוך הרצון הפנימי האמיתי שלו כמנהיגם, לגזור על עצמו גזירה שווה יחד עם העם, יחד עם האנשים שהוא הבטיח להם שיכניס אותם לארץ ואם הם לא נכנסים – גם הוא לא נכנס.

האם עונשי אהרון ומשה שווים?

לפני מותו הוא זוכה אהרון לפשוט את בגדי הכהן הגדול ולהלביש בהם את בנו. לכן עם כל הקושי והכאב עם פטירתו של אהרון, הוא זוכה למעמד מאד מיוחד – לראות ברגעיו האחרונים איך הגדולה והמנהיגות שלו, הכהונה בה נשא, עוברת אל בנו, דבר שגם משה רצה אך לא זכה לו – את משה ירש יהושע בן נון ולא בניו. כמו כן, האבל על אהרון היה רב וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (כ,כו) בעוד משה – מקום קבורתו לא נודע…

ניצול הזדמנויות ע״י האויב

הכנענים שומעים שאהרון נפטר ובאים להילחם בעם ישראל דרך האתרים, הפרשנים מסבירים שהאתרים=דרך ה״תרים״, דרך המרגלים שנשלחו לתור את הארץ וזרעו פחד בעם, כך נוצר לכנענים חלון הזדמנויות לפתוח במלחמה, כשהם ״הריחו״ אצל המצב השברירי של עם ישראל ושל משה מנהיגו ששרוי באבל על אחיו. הם החליטו להילחם בנו, לתקוף אותנו ולשבות בנו שבי… ״וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי״  הפרשנים מסבירים שזה נאמר בלשון יחיד משום שהם לקחו רק שבויה אחת, שפחה, בשבי; אבל עם ישראל מתעקש לא לוותר ובשביל שפחה אחת משיבים מלחמה וזוכים להחזיר את השבויה הביתה ולהביס אותם.

התלונות על המזון והשתיה

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם (כא,ד) – אחרי הנצחון על הכנענים, העם נח על זרי הדפנה ומוצא זמן ופניות להתלונן על החוסר במים ועל הלחם הקלוקל (ה-מן), למרות כל היתרונות הגלומים בו – הוא מגיע בחינם, יורד כל יום טרי מהשמים, לא מייצר פסולת בגוף, מכיל את כל הטעמים ומזין כל אדם בכל מצב וגיל; לפעמים דווקא העושר, דווקא כשיש הכל, ההתמודדות היא יותר קשה כי נדמה לנו שזה בזכות כוחי ועוצם ידי. דווקא כשחסר לנו, אנחנו יודעות להתפלל ולבקש, אבל כשיש הכל, תמיד נרצה עוד ועוד או נחשוב שזה תלוי בנו. במקרים כאלו גם מה שיש לא מספיק או לא מוערך ומתחילים להתלונן.

מה עניין הנחשים השרפים ואיך הנחש פעם ממתי ופעם מרפא?

הקב״ה שולח בעם את הנחשים והשרפים, הנחשים ששורפים מבפנים את האדם כשהם מכישים אותו. העם מקבל דווקא את העונש הזה מכיון שהתנהגו כמו הנחש שלקה בדיבור לא טוב, שקילקל בפיו, שפיתה את חווה על ידי דיבור חלקלק. הנחש חטא בפיו וגם הם חטאו בפיהם. העם דיבר לא יפה על החסדים הגדולים שהקב״ה עושה איתם ולכן נענש בנחשים השרפים. להראות שדיבור רע עושה נזק לפנימיות, שורף מבפנים. נחש הנחושת הוא ה״תרופה״ שמשה מצווה לעשות והוא סמל הרפואה עד ימינו. לכן הכל תלוי בנומי שמאמין בהשגח העליונה, הנחש יגן עליו, אבל אם יתלונן ויכפור בהשגחה העליונה, הנחש ימית אותו.

שירת הבאר

הפרשנים מבארים שעם ישראל עובר בנקיק צר בעוד אויביו נעמדים על ראשי ההרים משני צידי הנקיק ומתכננים להשליך על העם אבנים וחיצים ולטבוח בהם. רגע לפני שזה קורה, הקב״ה עושה רעידת אדמה קטנה ולרגע קט ראשי ההרים נושקים אחד לשני וכל אותם לוחמים שתכננו לטבוח את עם ישראל – נמחצים ומתים. העם בכלל לא מודע לזה, עד שבאה הבאר המופלאה של מרים, שחזרה בזכותו של משה, ומציפה את הנחל בגופותיהם של כל אלה שנמחצו ורק אז הם מבינים ממה ניצלו. כדאי לנו כל יום להודות על הניסים הגלויים אבל גם על הניסים הנסתרים שקורים לנו. לחיות חיים של הוקרת תודה והודיה על הניסים שקורים לנו ואנחנו אפילו לא שמות לב אליהם. לא תמיד נמצאת הבאר המופלאה, שמציפה את הדברים מול עינינו ומראה את הנס שקרה לנו. צריך להתבונן ולשים לב, "להקשיב" לבריאה. לשמוע ולראות איך הקב"ה מסייע לנו בלי הרף. הוא לא עושה עבורינו את העבודה, אלא יוצר עבורנו את התנאים, כך שאנחנו נוכל לעשות אותה ולהצליח. גם כאשר אנחנו מתפללות לסיוע, לא לבקש שהבעיה תיעלם. לבקש כוחות להתמודד. לבקשה כזו יש סיכוי גדול יותר להתקבל. לא לבקש לזכות בפתרון, אלא לבקש למצוא את העיסוק, או התפקיד שיאפשר לנו ליצור ולהשפיע רבות בעולם ולקבל תמורה ראויה עבור כך.

תופיני מילים לשבת:

חֻקַּת הַתּוֹרָה…פָרָה אֲדֻמָּה (יט,ב)

עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב (יט,ו)

חֻקַּת עוֹלָם (יט,י)

וּמַיִם אַיִן (כ,ה)

מֵי מְרִיבָה (כ,יג)

הֹר הָהָר (כ,כב)

וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי (כא,א)

נְחַשׁ נְחֹשֶׁת (כא,ט)

עֲלִי בְאֵר (כא,יז)

עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן (כא,לג)

ג׳ תמוז תשע״ט-הרב זקס

לרגל עשרים וחמש שנים להסתלקותו של הרבי, הקליט הרב-הלורד-הפרופסור יונתן זקס סרטון.

להלן עיקרי הדברים: הרב זקס נפגש עם הרבי בשלוש צמתים חשובות בחייו. השפעתו של הרבי עליו היתה כל כך גדולה, עד כדי כך שבעקבות המפגשים הוא שינה את מסלול חייו ונהיה מנהיג.

הרב זקס מזכיר שלושה מסרים ומפעלים של הרבי, לאהבה כחיסון נגד שנאה:

  1. השלוחים: כמענה לרוע בשואה ולרדיפת הנאצים אחר יהודים בכל מקום – פריסת מערך שליחים למצוא ולתמוך באהבה בכל יהודי באשר הוא.
  2. הייעוד והשליחות האישיים: הרבי האמין שכל אדם צריך לשאול את עצמו – לא מה אני רוצה מהחיים אלא מה החיים רוצים ממני. ויקטור פרנקל זכה לעידוד אישי מהרבי למרות שמחקריו נדחו בתקופתו, אולם בסופו של דבר נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הפסיכותרפיה ומייסד הלוגותרפיה.
  3. יפוצו מעיינותיך: כשמגיעים לחיי רוח (להבדיל מחומר) – ככל שחולקים יותר, כך זה מתרבה. הרבי הבין, עודד ותמך בכך שככל שנחלוק יותר את היהדות/חיי הרוח עם אחרים כך היהדות/חיי הרוח שלנו יתחזקו.

כשנקיים הלכה למעשה דברים אלו, רוחו של הרבי תפעם בנו.

הרב זקס מסיים את דבריו במדרש: הפרשנים דנו בהבדלים בין משה לשמואל – שניהם היו נביאים. אולם בעוד אנשים עולים אל משה, שמואל יוצא אל האנשים. כשהקב״ה רוצה לדבר אל משה, הוא מזמן את משה אליו, אבל כהוא רוצה לדבר אל שמואל – הוא הולך אליו ועומד לצידו. הקב״ה אהב את שמואל כי הוא יצר את הגשר, את החיבור בשטח. לא בטוח שהמדרש אומר ששמואל היה גדול ממשה, אבל הוא אומר לנו שכשיוצאים, מגיעים, נוגעים ועוזרים לאנשים באשר הם, הקב״ה יוצא אלינו, מגיע ונוגע בנו ועוזר לנו מקרוב.

פרשת השבוע-פרשת קורח2

תקציר העניינים: תיכף אחרי פרשת המרגלים, קרח חובר לדתן ואבירם ויחד עם מאתיים וחמישים סלבס מהעדה הם נקהלים על משה ואהרון וקוראים תיגר על מנהיגותם. הטענה העיקרית שלהם היא כי כולם קדושים, כולם היו במעמד הר סיני, מה פתאום משה ואהרון מתנשאים מעליהם? משה שומע ונופלות פניו. הוא פונה אל קרח ועדתו ומציע להם להיפגש בבוקר לדו-קרב של מחתות ומי שהקטורת שלו תתקבל – הוא ינצח. הוא פונה אליהם בענווה ואומר – יש מקום לכולם: לכל אחד יש את הייעוד והתפקיד שלו בעולם הזה; אהרון ואני נבחרנו לכהונה ולהנהגה, לכם הלוויים יש את התפקידים המיוחדים שלכם, למה אתם מבקשים גם כהונה? ומה יש לכם לקטרג על אהרון? אז הוא קורא לדתן ואבירם להצטרף והם מסרבים לו ומתלוננים על שלקח אותם מסיר הבשר במצרים, ארץ זבת חלב ודבש (באמת???)… למחרת בבוקר נפגשים והקב״ה אומר למשה ולאהרון – זוזו טיפה הצידה, אתם מפריעים לי לכלות אותם, בשניה אני מעלים את כולם. ושוב משה מסנגר על קרח ועדתו ומזהיר אותם להתרחק, אך הם בוחרים להישאר במקומם והארץ פותחת את פיה ובולעת את כולם; במקביל יוצאת אש ומכלה את מאתיים וחמישים הנשיאים המורדים שעשו יד אחת עם קרח ועדתו. כל הנותרים נבהלים ובורחים. משה מצווה להתיך את המחתות ולצפות בהן את המזבח לזכרון עולם לעם ישראל, על מנת שלא יהיו כקרח ועדתו. העם ממשיך בסורו ובתלונותיו ומאשים את משה שהוא הורג אותם. שוב הקב״ה מאיים לכלותם במיידי ואף מתחיל במלאכה – פורצת מגפה; משה שב ויוצא להגנתם וממהר את אהרון להדליק את המחתה כדי לכפר על עוונותיהם לפני שמגיפה מתפשטת. אהרון רץ לכפר על העם וחוצץ בגופו בין החיים למתים ומצליח לעצור את המגיפה, ממנה הספיקו למות 14700 נוספים, מעבר לעדת קרח שנבלעה באדמה. כדי לבטל את תלונות בני-ישראל על הכהונה, מצווה הקב״ה כי נשיא מכל שבט יכניס מטה אל המשכן, והמטה שיפרח יסמן כי זה השבט שנבחר לכהונה. הם עושים זאת ובבוקר מתגלה שמטהו של אהרון משבט לוי פרח, הוציא ציץ ושקדים. לכן המטה נשאר בתוך המשכן לשמש תזכורת מי נבחר לכהונה. אז פונה הקב״ה לאהרון ומצווה אותו את תפקידי הכהנים ומציין של-לויים לא תהיה נחלה בארץ – השם הוא נחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה:

שמו של קורח מתנוסס בראש הפרשה ואף זכה שתקרא על שמו. מדובר באדם שלילי, מתסיס, חותר תחת ההנהגה, אדם המונע מקנאה ודחפים שליליים שגם העונש שנגזר עליו וסופו הקטלני מעידים על חומרת מעשיו. בהקשר הרחב יותר – מדובר בפרשה בעיצומו של ספר במדבר, השם את הדיבור במרכז הבמה. הפרשנים מסבירים כי יתכן ואין מדובר באדם כה שלילי, או לפחות לא שלילי באופן מוחלט. זכות הדיבור שניתנת לו והלגיטימציה לומר את דבריו, מוסברות בכך שאין רע בלהעביר ביקורת, אין רע לחלוק – אפילו על מנהיגים. הבעיה היא הדרך – קורח משחיר את פניהם של משה ואהרון, מפיץ פייק ניוז בלי למצמץ ואף מטיל ספק בהנהגת הבורא. הבעיה, כמו תמיד, עם הקצנה ופסילת הצד השני, תוך ששוכחים שעם אחד אנחנו. כדי שהדרך ״תעבוד״, כדאי לזכור שאהבה היא הדרך והדרך היא אהבה. לכן, מסבירים הפרשנים, אין כל רע במחלוקת- כל עוד היא לשם שמיים; כשהמחלוקת נובעת משנאה, קנאה, תאווה (כמו במקרה של קורח ועדתו) – כולם מפסידים; כשהמחלוקת היא לשם שמים – זה יוצא נשכר וזה לא מפסיד משום שמי שצודק, אומר אמת ומי שלא צודק, לומד את האמת.

לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי (טז,טו)

משה, ה-מנהיג, מבין שהוא צריך לשמש דוגמה ומופת לעם, ששום דבר לא מובן מאליו ושעל מנהיגים לנהוג בשקיפות מלאה ולדווח ביושר. סביר להניח שהוא מגיב על פייק-ניוז של קורח, כאילו הוא עושק וגוזל את העם. לכן הוא מכריז שאינו משתמש וגוזר טובות הנאה, למרות ועל אף מעמדו הרם. הפרשנים מסבירים שניתן ללמוד מפסוק זה שלקורח היו 300 חמורים, שנשאו את מפתחות האוצרות שלו; ידוע ושגור עד ימינו הביטוי – עשיר כקורח.

תופיני מילים לשבת:

אַנְשֵׁי-שֵֽׁם (טז,ב)

רַב-לָכֶם֒ (טז,ג)

וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו (טז,ד)

וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו (טז,יא)

כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר (טז,יג)

הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף (טז,כב)

וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם…וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה (טז,ל)

וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה (יז,טו)

וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (יז,כג)

בְנֵי-מֶרִי (יז,כה)

פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה (יח,טו)

מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר (יח,כו)

פרשת השבוע-שלח2

תקציר העניינים: משה שולח אנשים מכל שבט, נשיאים ונישאים, לתור (ולא לרגל) את ארץ כנען. הפרשה מפרטת את שמותיהם. משה משנה את שם הושע ליהושע וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ (יג,טז). משה שולח אותם לדרכם, לבדוק את כל איזורי הארץ, שכן כל שבט אמור להתנחל במקום אחר; כמו כן משה מנחה אותם לבדוק: מה זו הארץ הזו? מי הם היושבים בה? האם הערים מבוצרות ומוגנות? איזו תבואה יש בארץ ואילו פירות? הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה, מביאים מפירותיה עימם ובתום ארבעים יום הם שבים ממשימתם למחנה בני ישראל. קבל עם ועולם הם מפרטים את ממצאיהם, מראים את הפירות שהביאו ומדווחים שיושבים שם עמים חזקים ועזים וכן כי נתקלו בילידי ענק. כלב בן יפונה, אחד הנשיאים מהמשלחת, מהסה אותם ואומר שאף על פי כן יש לעלות לארץ ואין לו ספק שיוכלו להם וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל). אז מגיעה האמירה הדרמטית והמסקנה אליה הגיעו רוב הנשיאים וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ (יג,לא). הם לא מסתפקים בכך ומוציאים דיבת הארץ בפרהסיה. האפקט של הדברים על העם גדול מאד והם מעדיפים לחזור למצרים או – למות. מנגד, מצטרפים כלב בן יפונה ויהושע בן נון למשה ואהרון ומדברים בשבחי הארץ ומנסים להרגיע את העם וכמעט נרגמים באבנים. הקב״ה קץ בהתנהגות כפויית הטובה וחסרת האמונה ומתנהל שיח בינו לבין משה עבדו על מידות ההכלה והרחמים שהוא יפגין. השם סולח בעקבות בקשתו של משה אך מחליט כי איש מבני הדור הזה לא ייכנס לארץ, למעט כלב ויהושע שנשאו רוח אחרת. על כל יום מ-40 ימי התיור/ריגול – יקבלו שנה של נדידה במדבר שבסך הכול תימשך 40 שנה. אז חל מהפך – קבוצת מעפילים משנה את דעתה ומחליטה כן לעלות לארץ והם נוחלים תבוסה קשה. העם מקבל את מה שביקש וכששומע את הבשורה המרה מתאבל קשות ומרגיש שנוצר חיץ בינו לבין אלוהיו. בהמשך מפורטים נהלי הנסך (יין) והמנחה (סולת בלולה בשמן) וכן הפרשת החלה. מפורטים דיני עבודה זרה/עבודת כוכבים- מי בשוגג ומי בכוונה וסדרי הקורבנות עבור כל אחת ממהם; מה קורה עם מי שלא מקיים מצוות שמירת שבת שבת במזיד/בשוגג ומובאת הדוגמה של מקושש העצים שמחלל שבת. מפורט הציווי לעשיית המצוות והציות השלם להנחיות הבורא כדי שהכל ייראה וייעשה כאן בעולם באופן מוחשי ופרקטי וכן כי דין אחד הוא לתושב ול-גר. כל החטאים ועונשים שמפורטים כאן כבר לא שגורים כיום ויש לציין כי גם בזמנם, גזר דין מוות היה נדיר ביותר. הפרשה מסתיימת במצוות ציצית אשר תהווה תזכורת לקיום המצוות כדי להיות קדושים בפני הקב״ה, שהוציאם מארץ מצרים להיות זה שהם מאמינים בו והולכים בדרך שהוא מכתיב.

נושאים מרכזיים:

הסמיכות לסיפור מרים והצרעת ולמה הפרשה מסתיימת במצוות ציצית?

סיפור המרגלים והסיפור על הצרעת של מרים סמוכים זה לזה. בשני המקרים, יאמר לזכותם של ה״נאשמים״ שמדובר על אמירת אמת – משה אכן התרחק מציפורה ומשלחת הנשיאים שיצאה לתור את הארץ אכן ראתה את האיומים. אולם, בשני המקרים, האופן שבו נאמרו הדברים היה שגוי ולקוי – מרים לא היתה צריכה לדבר על העניין בפרהסיה וכך גם הנשיאים. מעבר לזה שהם חרגו מתפקידם – הם התבקשו לתור את הארץ ולא לרגל, כלומר לדווח על מה שהם רואים אבל לא להסיק מסקנות, הם הביאו את מסקנותיהם בפני כולם ולא מצאו לנכון לדבר עם משה בדלתיים סגורות. סיפור המרגלים השאיר את חותמו וטביעות אצבעותיו על האנושות בכלל והעם היהודי בפרט לאורך השנים. יצויין כי אף לא פעם אחת כתוב שמדובר במרגלים או, לחלופין, שמדובר במשימת ריגול ובכל זאת – הדעה והידיעה הרווחות עד עצם היום הזה הן כי מדובר במרגלים. למרות שהם נשלחים לתור את הארץ והם מביאים את אשר ראו עיניהם, הפרשה מסתיימת במצוות ציצית שמזכירה לנו לא להאמין למה שרואות עינינו בבחינת – כזה ראה וקדש! גם ראייה (כמו יתר החושים) היא סובייקטיבית ומושפעת מאמונות, מתת מודע, מהאופי, מהתכונות, מהיתרונות ומהפגמים. יש סכנה ב״לתור אחר הלב והעיניים״ וכדי להימנע מזה, צריך לפעול ולאמץ סולם ערכים שאינו תלוי בשיפוט העצמי, ליברלי ואוניברסלי ככל שנהיה (למשל עשרת הדיברות).

כלב בן יפונה ויהושע בן נון

כלב בן יפונה הוא בעלה של מרים והוא ויהושע היחידים שדבקו במטרה. איך הם עשו זאת? משה משנה את שמו של עוזרו הנאמן מ-הושע ל- יהושע, שיצא ב״מוד״ עבודה של זהירות ושיש עליו השגחה פרטית – יש מי שיושיע אותו ויציל מעצת מרגלים ואילו כלב בן יפונה מתחבר לאבות אבותיו ושואב מהם את כוחו ועוצמתו וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן (יג,כב) – כולם עלו לנגב, אבל רק כלב בא אל חברון ובהפגנת מנהיגות ודוגמה וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל). וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ–קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם (יד,ו). וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי–וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה (יד,כד). וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ (יד,לח)

מה הניע את הנשיאים לחרוג מתפקידם?

בכל סיפור טוב יש התלבטות בין שני ערכים ושניהם חייבים להיות ערכים ״טובים״, אחרת אין באמת התלבטות (דוגמאות: דילמה בין שמירה על נאמנות למשפחה לבין נאמנות לאמת; בין התמסרות למשפחה לבין התמסרות לקריירה או לשליחות ועוד). פרשנים מסבירים שבאיזשהו מקום בתודעה שלהם, הנשיאים מבינים שאקט הכניסה לארץ יגזור עליהם את הפרידה ממשה, המנהיג הנערץ והאהוב שלהם, שמלווה אותם לאורך זמן ועבר איתם ניסים ונפלאות. אין פלא שליבם נחמץ ונקרע בין הגשמת החזון להגיע אל הארץ המובטחת (בה לא ממש מחכים להם עם דגלים לבנים ושטיח אדם), לבין הכרוניקה הידועה מראש של התקרבות להתממשות הפרידה ממשה. דילמה עצומה ועצובה. אמנם הענשתו של משה באי כניסתו לארץ מובאת בסוף ספר במדבר, אך הזרעים לחטאו של משה נטמנו עוד הרבה קודם (באפיזודת ההכאה על הסלע למשל בספר שמות).

דעי את תפקידך ושליחותך, אבל היי מודעת גם לגבולות גזרתך

מה היה כל כך נורא במה שהמשלחת עשתה? הם בסך הכול אמרו שיש סכנות ואיומים ושכיבוש הארץ בלתי ניתן לביצוע. אם להודות על האמת – מעבר לאמיתות דבריהם, הם גם לא הפריזו בסכנות; יתרה מזאת, הציפיה ממשהו במעמד הנשיאות היא שאם הוא מבחין בדגל שחור שמתנוסס על פקודה (על אחת כמה וכמה כשמדובר ב-תכנית) בלתי חוקית בעליל – הוא יתריע על כך קבל עם ועדה. אם כך – מה היתה חומרת מעשיהם עד כדי הענשה במחיקת דור שלם מעל פני האדמה? הסוד טמון במילה אחת – ממנו (״כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ״ פרק י״ג פסוק לא): הערכת האיומים והסיכונים יכולה להיות מכוונת כלפי אדם, אבל לא כלפי הבורא! הספק שהמרגלים מטילים איננו הספק ביכולתו של העם ואפילו לא ספק ביכולתו של משה להנהיג ולהוביל את העם להשיג את הארץ המובטחת; הספק שהם מטילים הוא בכוחו של הקב״ה! בימינו זה דבר שעוד מתקבל על דעת – יש אתאיסטים ואגנוסטיים ואפילו דאיסטים או חסרי דת בכלל; אבל איך יתכן שבדור המדבר, מי שחוו את הניסים של הקב״ה – החל בעשר המכות, עבור דרך יציאת מצרים וכלה בעמוד האש ועמוד הענן המלווים את המחנה ומילוי כל הצרכים הפיזיים במדבר (מן, מלבושים, מי שתיה ועוד) – יהיו מי שיטילו ספק במילוי והגשמת ההגעה והכניסה לארץ המובטחת? הם נשלחו לארץ לתור ולא לרגל. הראיה לכך וגם לכך שההשגחה הפרטית אינה מובנת מאליה ועבדה שעות נוספות עבורם בעת שהותם בארץ היא שיוצאת משלחת של אנשי רמי מעלה, עם בגדים יוצאי דופן כנראה (כאלה שלא צריך לכבס וגדלים עמם) ואף אחד לא עוצר אותם ולא מפריע להתנהלותם במשך 40 יום; בארץ יושבים עמים רבים והחבורה עוברת מממלכה אחת לשניה באין מפריע, להבדיל מבני יעקב שירדו מצרימה והוא הנחה אותם להיכנס ממקומות נפרדים ולא כדבוקה אחת כדי שלא יחשדו בריגול. למשימת ריגול לא שולחים משלחת גדולה ובולטת. עלינו לדעת את שליחותינו ותפקידינו, אך עלינו גם לדעת את הגבול; לעשות את המוטל עלינו, אך לדעת מתי להרפות ולשחרר ולתת מקום ואפשרות להתערבות למי ששלח אותנו לכאן.

דימוי עצמי (נמוך)

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם: מילא ש״אובייקטיבית״, על פי השוואת מידות, היו בני ישראל קטנים פיזית מהענקים היושבים בארץ; אולם אצל מאמינים בני מאמינים – אין משמעות לגודל הפיזי אלא למידות הפנימיות ולמידת החוסן והעוצמה המצויים בתוכם כתולדה ישירה של אמונתם; יתרה מזאת, הם מגדילים לעשות ו״מדברים״ גם בשם האויב – בטוחים שכך הם גם נראים ונתפסים על ידי הצד השני. מי שמרגיש מראש שהוא קטן (במידות ובאמונה) למעשה גוזר על עצמו תוצאה ידועה מראש, כנבואה המגשימה את עצמה. הסיכויים לנצח במצב כזה הם אפסיים עד לא קיימים. צריך לזכור שלא מדובר באספסוף – נשיא = איש+נ: בתורה המילה איש מתארת אדם ממעלה גבוהה ונשיא הוא איש בניחן במדרגת ה-נ׳, מדרגת הבינה.

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם

הכניעה ליצרים שיוצאים מאיזון וההליכה אחר מה שהלב אומר ומה שהעיניים רואות משולים לזנות. עד כדי כך יכול להתל בנו לבבנו ומראה עינינו. ״אדם אצל עצמו הוא גר״ ואל לו להאמין אמונה מוחלטת במה שליבו אומר או מה שעיניו רואות משום שהם עלולים להביאו לידי חטא. רק קיום המצוות והתזכורת להן בדמות הציצית תעלה את האדם על דרך הישר ודרך הדבקות בהוראות ההפעלה הוא לא יסטה מין הדרך וייפול ויפעל על יצריו ותאוותיו האפלים. תיקון וכיוונון הפנימיות נעשה על ידי עבודה פנימית אינטנסיבית ומתמדת, הכרוכה במאמץ שוטף ובתשומת לב ממוקדת, תוך חיבור לרצון הגבוה ולניצוץ האלוקי. בזוית נשית – נשים אינן מצוות במצוות ציצית. בכלל, יש טענה שהבעיה הגדולה עם חטא המרגלים היא ששלחו גברים ולא נשים – נשים לא חטאו בחטא העגל, נשים יותר מאמינות, נשים אינן צריכות מצוות שגברים נצרכים בהם לא כי הן פחות טובות או פחות נחשבות, אלא דווקא כי הן יותר מיומנות וכי יש להן מנוע פנימי מוסרי ערכי וחינוכי בילד-אין.

תופיני מילים לשבת:

פְּרִי הָאָרֶץ…בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (יג,כ)

אֶשְׁכֹּל…אֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ (יג,כג)

ארץ זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ (יג,כז)

עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙…כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל)

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (יג,לב)

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים (יג,לג)

פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ (יד,יח)

מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה (יד,לז)

וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם (יד,מה)

צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת (טו,לח)

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם (טו,לט)

פרשת השבוע-בהעלותך2

תקציר העניינים: הפרשה מתחילה בהוראות של משה לאהרון בדבר העלאת האור במנורה שבמשכן, והיא גם שופכת אור על חיי היומיום של בני ישראל במדבר: העברת הלוויים תהליך טיהור; הבאת קורבנות עבורם והכשרתם לעבודת המשכן תחת אהרון ובניו; הגדרת חתך הגילאים של הלוויים לעבודת המשכן, מתי הם פורשים ולטובת מה; מוזכרים נהלי חג הפסח וההזדמנות לתיקון ולמקצה שיפורים – פסח שני: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח…בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם–יַעֲשׂוּ אֹתוֹ (ט,י-יא), כולל התייחסות לגר ולתושב הארץ חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ (ט,יד). המסע במדבר רצוף בהרבה מצבים פלאיים: עמוד הענן ועמוד האש שליוו יומיום את בני ישראל וסימנו להם מתי לזוז ומתי לחנות על פי סדר המסעות במדבר, לחם מין השמים שירד טרי בכל בוקר והספיק לכולם וכן תופעת הנביאים והמתנבאים: שבעים איש שרוח הקודש נאצלת עליהם, אלדד ומידד שמתנבאים במחנה וכמובן מרים הנביאה, אהרון ומשה והפולמוס שביניהם. תוך כדי הנדודים במדבר, מתאוננים בני ישראל על התנאים הקשים ומתאווים לאיזה סטייק טוב. הדבר מאד לא מוצא חן בעיני הקב״ה ומשה המיואש מבקש להתפטר מהמנהיגות – כבד עליו! גדול עליו! הוא מעדיף למות וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג. אז מגיעה מכה גדולה על העם ורבים מתים ונקברים ב- קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה:  כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים (יא,לד). למרים יוצא להקשיב לשיחה של ציפורה אשת משה, אשר צופה עתיד קשה לנשות אלדד ומידד כנביאים והיא מחליטה יחד עם אחיה אהרון לקרוא את משה לסדר. מרים נענשה בצרעת והוגלתה אל מחוץ למחנה. הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים. משה מתפלל לרפואתה בתפילה קצרה, היא נסגרת מחוץ למחנה לשבעה ימים, כולם מחכים לה וברגע שהיא חוזרת – היא מצטרפת אל העם להמשך המסע.

בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת (ח,ב)

מהסמיכות לפרשת נשא, בה מפורטים תפקידיהם של נשיאי השבטים אולם מקומו של אהרון נפקד, אפשר ללמוד כי הסבלנות משתלמת. אהרון מקבל את תפקיד העלאת הנרות במנורה אשר במשכן, המסמלת יותר מכל את תפקידו בהעלאת עם ישראל בדרגה, על ידי אורה של התורה. ההעלאה בדרגה אינה משימה או מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להכרת הטוב – מסופר במדרש על הפיקח שעוזר לסומא בדרך ואומר לו: כשנחזור הביתה תדליק לי את הנר; הסומא מתפלא – אני העיוור אדליק לך את הנר? עונה הפיקח – על מנת שלא תחזיק לי טובה. כמו שהפיקח לא ״צריך״ את הדלקת הנר על ידי הסומא, כך גם הבורא לא ״צריך״ שנדליק את הנרות. הדלקת הנרות, העלאת האור והטוב בעולם הם ההשתדלות שלנו מלמטה למעלה, הם בשבילנו, בשביל שנזכור שזה תלוי בנו, במחשבותינו, בדיבורינו ובמעשינו, לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר. האור העולה מלמטה, מהעולם (מלשון היעלם), מהפיזיות, מעולם החומר הוא הרבה יותר חשוב מהאור הרוחני שיורד מלמעלה, שבדרך כלל שמור ליחידי סגולה (כמו בפרשתינו לאותם שבעים זקנים, לאלדד ומידד ולשלושת האחים – מרים אהרון ומשה).

זֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא (ח,ד)

ייחודיות המנורה שנעשתה מיקשה אחת. למעשה טוענים הפרשנים שמי שהיה אמור ליצור את המנורה לא ״הצליח״; כנראה בלתי אפשרי למצוא מטיל זהב בגודל כזה ולכן יש פרשנויות שאומרות שמלאכת יצירת המנורה היא מעל הטבע האנושי. גם פה יש חיזוק ותזכורת שטבע האדם, במיוחד מי שמגיע לתפקידים בכירים, לחשוב שהוא בכישוריו וכישרונותיו השיג את מה שיש לו בחייו. כל זה נכון, כל אחת ואחת מאיתנו היא ברוכת כישורים וכישרונות, אבל אסור לנו להתבלבל ולשכוח שהתוצאות הן לא בידיים שלנו ושכל מה שיש לנו ניתן לנו במתנה, כדי להביא בשורה לעולם ולהעביר, בכלים שעומדים לרשותנו, את השליחות שלשמה הגענו לפה. בפרשה יש דוגמה יפה לענווה של אהרון, הכהן הגדול (שחיכה בסבלנות מהפרשה הקודמת וש״רק״ מעלה את הנרות); לפעמים יש נטיה לשכוח עד כמה אהרון עניו בעצמו, מכיוון שרוב הזמן הוא מופיע לצידו של משה, עליו אומרת בפירוש התורה שהיה עניו מכל אדם.

מנהיגות והתגייסות טובת הכלל

מי מתגייס ומתי יוצאים לפנסיה? בפרשה מוזכרים גילאי הלוויים לעבודת המשכן. חתך הגילאים מגדיר פלח מאד מסויים שיכול לעשות זאת, שכן מדובר בעבודה שדורשת מאמץ פיזי ורוחני גדולים. לכן, הרעיון הוא שאין להתעלם מעייפות החומר, אבל מצד שני – לא באנו לפה כדי לנוח. המנוחה היא חלק מאורח חיים שמשרת מטרה מסויימת (כל אחת והשליחות שלה) ואינה עומדת בפני עצמה, כמו בדתות ואמונות אחרות, בהן המטרה היא להגיע אל השלווה ואל המנוחה (למשל נירוונה).

האם התפקוד והמנהיגות הם רק על פי גיל או על פי מינוי? בפרשה מוזכרים שבעים הזקנים עליהם נאצלה רוח הקודש אך לצידם, אלדד ומידד המתנבאים במחנה. בעוד שיש מי שתפקידו לעשות סדר ולדווח – וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (יא,כז) ויהושע בן-נון וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו–וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם (יא,כח), משה, דוגמה ומופת למנהיגות הגדולה ביותר, בוודאי גדולה מימינו, מלמד שיעור מאלף וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם (יא,כט). ללמדינו שיש מנהיגות על פי גיל, יש מנהיגות על פי מינוי, אך יש ואף צריך לעודד מנהיגות הנובעת מכריזמה אישית וממוטיבציה פנימית; לפנות מקום ולקבל גם את מי שלא הוסלל/ה לתפקידים ציבוריים כי לפעמים – מהן תבוא הבשורה.

מהו יחס התורה לזקנים? גם מי שפורש עקב גילו, שסביר להניח שהפרישה היא תוצאה מעייפות החומר, יש לו תפקיד ויש לו משמעות. התורה בכלל והפרשה הזו בפרט, מאבחנת את הייחודיות שבגיל המתקדם- צבירת ניסיון חיים, התמתנות באופי, דברים שרואים משם לא רואים מכאן ועוד, כולם מכשירים אותנו להיות בעלות ערך שלא יסולא בפז לייעץ לדור הצעיר. התורה נותנת מקום של כבוד לזקנים וייעוד משמעותי לשלב זה בחיים והלוואי ונלמד מכך גם אנחנו והדורות הבאים אחרינו.

ייחודיות הנבואה של משה

הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ (יב,ו)) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים (פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט (יב,ח)). הפרגון של משה לאלדד ומידד לאחר שיהושע והנער מדווחים עליהם ויהושע אף ממליץ למשה אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם (יא,כח) אינו מובן מאליו ומנוגד לטבע האנושי. למשה, כנראה, חסר גן: גן הקנאה והוא משיב ליהושע עוזרו הנאמן: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם (יא,כט). הוא גם לא מפחד ש״ייגנבו״ לו את ההצגה ואומר – אדרבא, כל מי שרוצה ויכול-שיהיה נביא.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב,א) – מרים הנביאה ועונשה

לא כתוב בפירוש מה מרים אמרה, שבעקבותיו ״זכתה״ לצרעת. גם מהפרשות הקודמות וגם משם החומש עצמו- במדבר, אנו לומדות על משמעות הדיבור ועל כוחו וכן על משמעות נצירת הלשון והשאיפה לדיבור נקי והולם כל הזמן. יש פרשנויות והשערות רבות באשר לתוכן דבריה של מרים, מה שמראה שגם גדולי האומה נופלים לפעמים בצורך לספק את הסקרנות – מה בדיוק היה שם? מה נאמר בדיוק? זה לא משנה; העובדה שהתורה בוחרת שלא להזכיר זאת, היא כשלעצמה סימן ומופת להתנהגות ראויה – לנצור את הלשון, להמנע מללכת רכיל ומלשון הרע. לצד זאת, וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם (יב,טו) – מרים היא מנהיגה, היא היחידה עליה נאמר ״נביאה״, אבל מעל הכל – מרים היתה אהובה על העם שלא מוכן לזוז בלעדיה, ומחכה לה עד שמסיימת לרצות את עונשה. זה כל כך לא מובן מאליו וכל כך נדיר – כל אחת טועה; בוודאי מנהיגות טועות; יחד עם זאת, להיות אהודה ואהובה כל כך – רק מרים יכולה.

תופיני מילים לשבת:ֿ

וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה (ח,טו)

פִּטְרַת כָּל-רֶחֶם בְּכוֹר (ח,טז)

לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת (ח,כו)

חֲצוֹצְרֹת (י,ב)

הַצַּר הַצֹּרֵר (י,ט)

וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ (י,לה)

וְהָאסַפְסֻף…הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה (יא,ד)

קִּשֻּׁאִים…אֲבַטִּחִים…בְּצָלִים…שּׁוּמִים (יא,ה)

עֵין הַבְּדֹלַח (יא,ז)

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ…שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק (יא,יב)

וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ (יא,יז)

וַאֲכַלְתֶּם…עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא (יא,יח-כ)

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב,ג)

מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (יב,י)

אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ (יב,יג)

פרשת השבוע-נשא2

תקציר העניינים: בהמשך ישיר לפרשת במדבר ובהקשר להקמת מחנה ישראל וההכנות לנסיעה מהר סיני אל ארץ ישראל, מצווה משה: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם (ד,כב) ופקוד אותם לעבודת המשכן. מובא פירוט תפקידם – לשאת את היריעות, המיתרים וכלי העבודה, איפשהו באמצע מבחינת החשיבות, בין בני קהת לבני מררי, שגם את התפקדותם ותפקידיהם סוקרת הפרשה. מי שמנחה את כולם הם הכהנים עַל-פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה (ד,כז)… וּמִשְׁמַרְתָּם–בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (ד,כח). משה מקבל הוראות לצוות את בני ישראל: לשלח מהמחנה את הטמאים, פרטי דיני מעילה, ההנהגות לגבי חוטאים וביניהם הדין המיוחד לאישה סוטה (אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (ה,יב)) והלכות נזיר והחזרה מנדר הנזירות. אז מגיעה הברכה, אולי המרגשת ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – ברכת הכהנים: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם (ו,כד-כז).

משה מסיים את הקמת המשכן, מושח את הכלים ומקדש אותם. נשיאי ישראל מביאים את הקורבנות ומקריבים אותם לפני המשכן. משה מצווה לקחת את הקורבנות ולהעביר ללוויים, על פי חלוקת העבודה ביניהם. הגענו לאירוע החגיגי של חנוכת המזבח, בו עולים נשיא אחד ביום להקריב קורבן עבור שבטו, החל משבט יהודה ולאחריו יששכר, זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר ולבסוף נפתלי. בסיום הפרשה, כשמשה מגיע לאהל מועד לדבר עם הקב״ה, הוא שומע את קול השם מעל הכפורת שעל ארון העדות, מבין שני הכרובים.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

נָשֹׂא (ד,כב)

פרשה שלמה בתורה מוקדשת למילה ואף נקראת כך. בנוסף, מדובר בפרשה הארוכה ביותר בתורה (176 פסוקים) ולא בכדי היא תמיד צמודה לשבועות – חג מתן תורה (נקראית בשבוע שלפניו או אחריו). גם המיקום של המילה בפסוק השני, מכוון את תשומת ליבנו שכדאי לפעול באופן מאוזן ושקול (לא תיכף בהתחלה אבל מיד בתחילת הפסוק השני), מקום טוב באמצע. השורש נ.ש.א נושא בחובו מספר משמעויות – להתרומם, להתעלות שהם דברים ברורים ומבורכים, בוודאי בחיי הלימוד והרוח; אבל להתנשא פירושו גם להתגאות ובמקום שיש גאווה, עלול להיות פגם. עלינו לנקוט במשנה זהירות בבואנו להתנשא ולהתרומם, שמא נתנשא ונתרומם מעל אחרות ואחרים. בחיי היומיום, בגלל הפוטנציאל לפעול על מידת הגאווה, שהיא חלק מהטבע האנושי, כדאי להשתדל לנהוג במידת הענווה, הצניעות ואפילו ההתבטלות, להקדים תרופה למכה, כדי לא ליפול למקומות אפלים – שחלילה לא נחשוב שאנו נעלות על אחרים. יחד עם זאת, באה התורה ובאופן חד משמעי מדגישה (בהקדישה לכך את שם הפרשה, מאריכה בפסוקיה ומפרטת את קורבנות כל נשיאי שבטי ישראל אחד לאחד) שיש מקום להתנשא, יש מקום לקחת תפקיד של נשיאות והתרוממות, רק שעלינו לנקוט במשנה זהירות, לבחון את הנחיצות ולבחור: במקרה של הוראה או הנהגה, מי שאין לה את ״גן״ ההתנשאות והגאווה כנראה לא תבחר לעלות על במות, להשמיע את קולה; אך האם זה אומר שהיא צריכה לשתוק? לדמום? לכל אחת מאיתנו תפקידים רבים – בקריירה, במשפחה, בחברה; תבררי את מילותיך, תשתדלי ותשאפי לחשוב טוב, לומר טוב ולעשות טוב אבל אל תשתקי – האסונות הגדולים ביותר של האנושות קרו כאנשים עמדו מנגד ושתקו. תדברי, תתקשרי, תתווכחי, תסכימי לא להסכים, אבל בבקשה – אל תשתקי.

בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם

כאמור, בהמשך ישיר לפרשת המדבר, בה פורטו תפקידי בני קהת ומררי (קהת-העוסקים בקודש הקודשים ומררי במעטפת) גם פרשת נשא עוסקת בלוויים ומשלימה את תפקידי בני גרשון-לשאת את היריעות, המסך, המיתרים וכלי העבודה. לכאורה, גרשון הוא הבכור, אך הוא לא קיבל את התפקיד החשוב ביותר – אותו קיבלו בני קהת. ההפרדה הברורה, עד כדי מעבר בין שתי פרשות, מטרתה להדגיש את העובדה שבקודש הקודשים אין משמעות לבכורה; מי שמתאים – מקבל את התפקיד ולאו דווקא על פי סדר הילודה. אולם, מעבר לכך, מציינים הפרשנים שבהיבט פנימיות התורה, בכל אחת מאיתנו יש קצת קהת וקצת גרשון וגם קצת מררי. בכל אחת מאיתנו קיים הפוטנציאל לנשיאת ארון הקודש כבני קהת, כל אחת מאיתנו לפעמים ״מקטינה ראש״ כמו בני מררי ובסופו של דבר – בכל אחת מאיתנו יש גם את ה״אמצעית״ או ה״בינונית״, כפי שקוראים לזה הפרשנים. זו לא בהכרח מילת גנאי – נהפוך הוא: כדאי וראוי למצוא את קו האמצע, את האיזון; ללמוד ולדעת שבכל אחת מאיתנו יש את הנפש האלוקית (או, לפחות את הפוטנציאל להיות כבני קהת), את הנפש הבהמית (כבני מררי, שבסיטואציות מסויימות פועלת מתוך מרירות) אבל יש גם את האמצע והוא לא פחות חשוב – למצוא את האיזון בין העולמות, ללמוד לחיות בדואליות (ולא בקונפליקט) בין הנפשות הפועלות בתוכנו, זאת תכלית קיומנו בעולם הזה. אין ציפיה שנהיה כמלאכיות ובוודאי שלא כבהמות, כל שנדרש הוא השתדלות לעשות כמיטב יכולתנו בכל עניין ודבר.

ברכת הכהנים

הטקסט המקראי הקדום ביותר שהתגלה עד כה, רשום על לוחיות כסף שנמצאו במערת קבורה בכתף הינום שבירושלים, מתוארך בשלהי תקופת בית ראשון, שנת 600 לפני הספירה בקירוב. מתחילים ב: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". זוהי המהות וזהו תמצית הייעוד והשליחות של הכהנים – אהבת ישראל. עליהם ניתן לסמוך בלב שקט כי ברכתם טהורה, לשונם נקיה והמניע הפנימי לפעילותם היא האהבה. לכן עליהם הוטלה המשימה המיוחדת הזו, כמו גם האחריות לפעול בניגוד למהות העולם (-היעלם) ולחשוף, לגלות ולרומם את האחדות (ולא האחידות) בעם ישראל, דבר שיכול לצאת לפועל רק מאהבה.

תופיני מילים לשבת:

לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה (ד,כג)

כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ (ה,ב)

מִנְחַת קְנָאֹת (ה,טו)

מַיִם קְדֹשִׁים (ה,יז)

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים (ה,יח)

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (ו,ג)

מִשְׁרַת עֲנָבִים (ו,ג)

מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג (ו,ד)

רְקִיק (ו,יט)

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (ז,י)

מגילת רות – עוצמה נשית

כשקראתי את מגילת רות, חשבתי על אישה נפלאה שהלכה השבוע לעולמה; אישה שלצד ענוונותה, אהבת האדם והארץ שלה, תחזוקת זוגיות מופלאה ואמהות משובחת, תמיד חושבת על עצמה כאחת מאיתנו.

מבקשת להקדיש את הפוסט לנחמה ריבלין ז״ל; לוואי שתהווה נחמה לכולנו שאפשר גם אחרת.

בראש סיפור המגילה עומדות נשים – בעיקר נעמי ורות וגם ערפה. עליהן קמים ונופלים הדברים. זהו סיפור של אמונה וחוסר אמונה, של עשירות מופלגת ועוני ורעב קיצוניים, של יראת שמים ועבודה זרה, סיפור של נשיאת הפכים. אישה מסוגלת לנשיאת הפכים ולא רק מסוגלת, אלא נולדת לתוך זה: מולידה ילד וצריכה ללמוד לשחרר, מתחתנת ומנהיגה את הבית, אך צריכה ללמוד להתפשר ולעיתים גם לשאת בנטל הפרנסה (בנוסף ולצד המשרה הראשונה – האמהות והזוגיות).

תקציר העניינים: מגילת רות מתארת את סיפורה של הגיורת רות המואביה, ההולכת אחרי חמותה אל שדות בית לחם, את תהליך התערותה והשתלבותה בחברה היהודית ואת היותה אם שושלת מלכות בית דוד. תחילתה במשפחתו של אלימלך, כנראה טייקון של אותם ימים, שבשל משבר כלכלי בארץ (רעב) יורדת למואב, שם מת אלימלך. בניו נישאים לרות ולערפה המואביות ולאחר עשר שנים מתים גם הם. נשארות שלוש נשים: נעמי אלמנת אלימלך ושתי כלותיה המואביות האלמנות. מכיוון שהמצב בארץ השתפר, מחליטה נעמי הענייה לחזור לארץ מולדתה, אך מפצירה בכלותיה להישאר בארצן מאחר ולעניות דעתה, אין להן עתיד במחיצתה, אין לה בנים שיוכלו ליבם אותן וגם אם יתממש הסיכוי האפסי שהיא תמצא בן זוג חדש והסיכוי העוד יותר אפסי שהיא תהרה – יעברו שנים רבות עד שיתאפשר ליבם אותן. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות דבקה בה, דבקה בדרכה ודבקה באלוהיה. הן שבות לבית לחם, שם יוצאת רות ללקט למחייתן שיבולים שהשאירו החקלאים בשדהו של בעז, שמבחין בה מבין כל המלקטות והמלקטים והוא מפציר בה שלא תלך ללקט בשדות זרים. כשמסתבר לנעמי שהוא קרוב משפחה של אלימלך ושרות מוצאת חן בעיניו, היא יועצת לרות להיפגש עימו בלילה. למרות שבעז נבהל מהעלמה הממתינה לו בחשכת הליל, המפגש ביניהם עולה יפה כשהוא מבין במי מדובר והוא מבטיח שיעשה כל שלאל ידו כדי לשאתה לאישה. יש עוד מכשול קטן להתגבר עליו בדרך – מסתבר שיש קרוב משפחה נוסף שמועמד להמשיך את השושלת, אך בעז משכנע אותו לרדת מזה, בשל ההתחייבויות הכרוכות בדבר וכך נסללת הדרך לאיחוד בין בני הזוג – מייסדי שושלת המלוכה של עמנו: הם מולידים את עובד אבי ישי, שהוא אבי דוד המלך.

הידעת?

מגילת רות היא חלק מספרי התנ״ך (תורה, נביאים, כתובים).

שייכת ל-כתובים הכוללים: שלושה ספרי אמ״ת (איוב, תהילים, משלי) וחמש מגילות.

חמשת המגילות: אסתר ורות (סיפורת/פרוזה), איכה, קהלת, שיר השירים (שירים/חריזה).

נהוג לקרוא את מגילת רות בחג שבועות.

מתוארכת לימי השופטים וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (א,א) וכתיבתה מיוחסת לשמואל הנביא.

%d בלוגרים אהבו את זה: