פרשת השבוע-אחרי מות2

עיקרי הדברים: אחרי מותם של נדב ואביהוא, הקב״ה מנחה את משה איך מתנהגים בבית המקדש, איך משרתים הכוהנים (ובמיוחד אהרון) ומהן ההנחיות המדוייקות לכניסה אל קודש הקודשים, כאשר השיא הוא בכללי ההתנהגות ביום הכיפורים. דיני טהרה וקדושה שמביאים להתקדשות היחידים כיחידים וכולם ביחד כ-עם. ההתקדשות של עם ישראל היא הנבדלות בינם לבין הגויים. כמו כן, סט של מצוות, בעיקר מצוות ״אל תעשה״ שמהוות תשתית לחברה מתוקנת.

נושאים מרכזיים בפרשה:

להיות חלק

הפרשה פותחת ב-אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן (טז,א) והיא גם נקראת כך. ההסבר: בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ (שם). הכתוב מכוון את תשומת ליבנו לנקודה העיקרית – הקשר שבין קרבתם לקב״ה=הסיבה, אל – מותם=תוצאה; להבדיל מהכתוב בפרשת שמיני – וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם (י,א), שם הסיבה למותם היא אותה אש זרה, על שלל הפרשנויות שניתנו במהלך השנים. יחד עם זאת, הרצון להתקרב לבורא, לניצוץ האלוקי שבכל אחת מאיתנו, הוא תכלית האמונה והדרך היהודית, אבל אינו עומד בפני עצמו. לא הגענו לעולם כדי לנתק את הקשרים הגשמיים ולחיות חיי פרישות ונזירות, כפי שנראה היה שנדב ואביהוא תופסים את המשמעות הקיומית שלהם. נוצרנו כדי לחבר בין עולמות הרוח לחומר, בין עליונים לתחתונים, בין הנסתר לנגלה ובכלל – ללמוד לחיות ולהכיל את השונה, המקוטב, הנפרד והנבדל לכאורה. להשכיל לדעת שכולנו אחד, כולנו חלק מאותו עם/עולם, על מנת שנוכל לחיות בשלום עם עצמנו וזו עם זה. באופן מצמרר ומרגש, פרשת אחרי מות מגיעה בדיוק בשבוע שבו התבשרנו על בחירת שלושת האמהות שתבדלנה לחיים ארוכים – בת-גלים שער אמו של גלעד ז״ל, איריס יפרח אמו של אייל ז״ל ורחלי פרנקל אמו של נפתלי ז״ל, להדליק משואה ביום העצמאות התשע״ט. מי שהפכו את המשמעות והייעוד של חייהן לחתירה לשלום ולאחדות, מאד מזכירות לי בהתנהלותן את אהרון הכהן.

ריבוי חוקים ומצוות טריוויאליים?

הפרשה משופעת בחוקים ומצוות לכאורה טריוויאלייים, הנראים מובנים מאליהם. אך כנראה שהדברים לא היו כל כך טריוויאליים באותה תקופה, נהפוך הוא: הם נפוצו בקרב הגויים – אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה:  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם (יח,כד) כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ (יח,כז). יש צורך לחוקק ולמסד תשתית חברתית ראויה. התשתית המוסרית לחברה מתוקנת נמצאת בעולם הרוח. בעולם זה, אם אין התקדמות, לכאורה יש דריכה במקום, אבל בפועל יש פיחות זוחל, כל פעם עוד הנחה קטנה, עוד העלמת עין, מה שאומר שלמעשה הולכים אחורה! בשביל לשמר ולקדם רמה רוחנית גבוהה שתהווה תשתית איתנה לחברה מתוקנת, צריך לעבוד ולפעול ככל האפשר, לעשות כמיטב יכולתנו להתקדמות (לא לשלמות) כדי לא להתעורר פתאום, יום אחד ולגלות שאנחנו בהדרדרות; לא לזייף, לא לתת לעצמך הנחות קטנות ולעגל פינות, אבל לעשות זאת מתוך ביטול וענווה ולא מתוך קנאות, שעלולה לייצר את ההיפך הגמור ולדרדר למעשים נוראיים. ישנה אימרה במשנה החסידית לפיה ״מה שאסור – אסור ומה שמותר – מיותר!״. במבט ראשון נראה שמדובר על תפיסת עולם סגפנית. למעשה, מדובר בבחירה מודעת הכרוכה בעבודה פנימית מתמדת ונחושה, שלא להפוך עבד לתאוותינו.

תופיני מילים לשבת:

בְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף (טז,ד)

מַּחְתָּה (טז,יב) – כלי לנשיאת גחלים

הַשָּׂעִיר, לַעֲזָאזֵל (טז,כו)

וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם…חֻקַּת, עוֹלָם (טז,לא)

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא (יז,יא)

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲונָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ (יח,כה)

פרשת השבוע-מצורע2

תקציר העניינים: בפרשה מתוארים תפקידי הכוהנים באבחון וטיפול המצורעים בגופם, בבגדיהם ובביתם וכן סדר הקרבת הקורבנות בכל אחד מהמקרים.

תפקיד הכהנים: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן (יד,ב)        ***************************************************************

על הכהנים הוטל לאבחן ולהחליט מי נגוע ומי לא. מה פתאום כהן? למה לא רב שהוא הפוסק בענייני רוחניות בדרך כלל? או רופא, אם מדובר במחלה? בזכות מידת אהבת האדם שהכהנים משופעים בה. אם כהן שוקל להכריז על אדם כלשהו כמצורע, על כל המשתמע מכך, הוא יעשה זאת לא רק במקצועיות, ביושר ובהגינות, אלא בדחילו ורחימו. החומרים בהם השתמשו הכהנים לטהר את הצרעת היו די נדירים ובכל זאת בעת מחלה רוחנית מצאו לנכון להשתמש בהם ולהשמיד אותם; מדובר ב-עֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב (יד,ד): ארז ושני מתארים מוצרים רמים ונישאים, הרומזים על גאווה ואולי אפילו על חטא היוהרה; תולעת ואזוב הם נחותים ושפלים, מעין ״אנטיביוטיקה״ לשניים הראשונים. התורה אינה ספר רפואה (טומאה וטוהרה אינם חולי ובריאות) והמתכונים והמרשמים הכתובים בה אינם באים לרפא מחלה פיזית (אולי גם, על הדרך); התורה, באמצעות הכהנים, מורה – תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (שם) איך לטפל ולחיות במישור הרוחני. ההסדרה ברמה החברתית נעשית באמצעות מנגונים של בושה, דבר נדיר ביהדות, המבוססת בדרך כלל על אשמה (ההבדל ביניהן – בושה זה מול העולם החיצון ואילו אשמה היא מנגנון של סבל פנימי). גם הטיפול אינו בגדר ענישה (סקילה, מוות וכדו׳ כמו שהתורה יודעת להעניש כשיש בכך צורך), אלא הוצאה מין המחנה, הרחקה, על מנת להשיב את המצב לקדמותו ולמנוע מגע וטומאה מאנשים אחרים.

שלוש דרגות לצרעת

****************

בתורה כתוב במפורש רק על שניים שלקו בצרעת – משה ומרים. כמובן שמדובר באנשים משכמם ומעלה. למה דווקא איתם באים חשבון? הפרשנים מסבירים שהדבר בא ללמד דווקא על הזכות והטוהר שלהם ועל רקע כזה – גם הכתם הכי קטן בולט, על אחת כמה וכמה דיבור שאינו לעניין. רק אנשים שהם במעלה רוחנית גבוהה ביותר ידרשו להיזהר בלשונם כפל כפליים ובכלל לתת תשומת לב יתרה לנראותם הן בדיבור והן במעשה. ישנם שלושה מקומות בהם מופיעה צרעת – בבית, בבגדים, בגוף. הפרשנים מסבירים ששלוש דרגות הנגע הן בחזקת שלוש דרגות של אזהרה שנשלחות – בהתחלה איום מבחוץ: הבית, לאחר מכן זה מתקרב: בגדים ולבסוף תוקף את הגוף עצמו, שתפקידו לשאת את נשמת האדם במדרגה הזכה והטהורה ביותר האפשרית. ולהיפך – בהתחלה זה תוקף רק את הגוף (ואת זה אולי אפשר להסתיר) וככל שהמצב מחמיר – זה תוקף גם את הבגד ואת הבית. בכל מקרה – מדובר בהחמרה, אם מכאן ואם מכאן. השורש הרוחני הנסתר של הצרעת (הרקב/הנגע הפנימי, למשל אותם גאווה ויוהרה מהסעיף הקודם) בא לידי ביטוי ב-נִגְלֶה: נ-שמה, ג-וף, ל-בוש ו-ה-יכל.

הצרעת וראשית האנטישמיות (הרעיון מהספר ״איך נולד התנ״ך?״ מאת ישראל קנוהל; ההגדרה לעיל מויקיפדיה)

***************************************************************************

דוגמאות ראשונות ברורות לרגשות אנטי-יהודיים ניתן למצוא בתקופה ההלניסטית, באלכסנדריה במאה ה-3 לפני הספירה. הזרם המרכזי של ההיסטוריונים של אלכסנדריה היה ידוע לשמצה בשנאת היהודים שלו. אחת הסיבות לעוינות זו נבעה מן העובדה שילידים מצריים רבים, שחיו חיי אומללות תחת השליטה היוונית והרומית, לא יכלו לסבול את הפריחה והשגשוג שזכו בו היהודים הזרים. קנאה חברתית זו השתרשה כמעט בכל הכתבים של הסופרים ההלניסטיים באלכסנדריה ובסביבתה.ֿ בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקָטָאיוֹס איש אבְּדֵרה (Hecataeus), היסטוריון יווני שחי סביב שנת 300 לפנה"ס, שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". הקטאיוס כתב כי משה "בגלל זיכרון הגלות של עמו (כתוצאה מטראומת גירוש העם ממצרים) הנהיג עבורם דרך חיים של מיזנתרופיה (מיזנתרופ=שונא אדם) ועוינות כלפי זרים." גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.

בחיבורו של מנתון (אגיפטיקה), כומר והיסטוריון מצרי-הלני מן התקופה, מופיעה הטענה, כי בני עם החיקסוס (קבוצה ממוצא שמי ששלטה בצפון מזרח מצרים) היו "אבות היהודים". בכך שולל מנתון את הסיפור המקראי ואת תפיסת הזהות העצמית של היהודים ומנסה להשפילם. הנואם היווני אפיון, שחי במאה הראשונה לספירה באלכסנדריה ונודע בשנאתו ליהודים, טען בחיבוריו (שהתבססו על כתביו של מנתון), כי בני ישראל הם צאצאי אנשים מצורעים שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם 'אוסרסף' (Osarseph) "שלא מעריץ את האלים", מרד בפרעה בשיתוף מורדים כנענים וכאשר פרעה התגבר על המרד, הוא גירש את המורדים המצורעים הללו למדבר, בו שינה אוסרסף את שמו למשה. אפיון טען כי סיפורו הוא למעשה הגרסה ה"אמיתית" לסיפור יציאת מצרים שאותו מספרים היהודים, ובכך רצה לציירם כמצרים מצורעים וטמאים שצריך לגרשם ולנדותם.

תופיני מילים לשבת:

****************

הַצָּרוּעַ (יד,ג)

עַל-מַיִם חַיִּים (יד,ה)

תְּנוּךְ אֹזֶן… בֹּהֶן (יד,יד)

אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת (יד,כא)

אֲחֻזָּה (יד,לד)

וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ (יד,מא)

וְטָח אֶת-הַבָּיִת (יד,מב)

 

פרשת השבוע-תזריע2

עיקרי הדברים: פרשת תזריע עוסקת בדיני טומאה וטהרה של היולדת ומתחילה לעסוק בצרעת, במצורעים ובטיפול בהם – אבחוני הצרעת בגוף ובבגד וכיצד מתמודדים עימם.

אז איפה טמון הזרע (הפוטנציאל)?

איך כל זה קשור לפסח – חג אביב?

ואיך קשור לפרשה הנוספת הנקראת בשבת – פרשת החודש?

  1. פרשת השבוע – תַזְרִיעַ (יב,ב)

במישור הפיזי

האדם, החי והצומח מתחילים את התפתחותם מזרע מופרה או נובט ומתפתחים לכדי יצירת מופת מופלאה, בתהליך שהוא כמעט בלתי נתפס בשכל האנושי. מרגש לחשוב שממשהו חבוי מהעין, כל כך נעלם ומסתורי, יוצאים לאויר העולם אדם או חיה או פרח או צמח שלמים, שכל התפתחותם מתחילה מנקודה אחת קטנטנה, בלתי נראית, המכילה את מלוא הפוטנציאל של הקיום בהמשך.

במישור הרוחני

נקודת החכמה, הפוטנציאל/הזרע הרוחני, היא המידה הראשונה בשלושת ספירות השכל (מתוך עשר הספירות) ואכן ממנה ואילך אפשר לבנות ולהבין (בינה), ללמוד ולצמוח (דעת), לעבור מהשכל לרגש אהבה ונתינה (חסד), דינים וגבולות (גבורה), השילוב בין השתיים (תפארת), לנצח ולהנציח (נצח) על ידי ענווה – הודיה והודאה (הוד), על בסיס ניקיון וסדר (יסוד), כדי שבסופו של דבר, נוכל לממש את הפוטנציאל (מלכות)- סגירת מעגל עם הספירה הראשונה והתכללות הספירות בעבודת המידות.

איפה טמון הזרע/הפוטנציאל?

הרעיון הטמון בפרשה שותל את הזרע, הפוטנציאל, להמשכיות הפיזית והרוחנית של המין האנושי. בפרשה מפורטים דיני הטהרה, הקובעים גזרה שונה על היולדת: אישה שילדה בן אינה טהורה במשך 40 יום (7 ימים לבעלה ו-33 ימים שאינה מביאה קרבן לבית המקדש) ואילו בלידת בת כפליים: 80 יום (14 לבעלה ו-66 לבית המקדש). לכאורה מגיע ״קנס״ על לידת בת ונראה שליהדות יש משהו נגד לידת בנות. אחת מהפרשנויות המופלאות אומרת שאימא תצטרך בבוא היום להעביר את דיני הטהרה לבת שלה וכדי להעביר תוכן לילדיםעל האימא לדרוש מעצמה כפול (ואיזו יידישע מאמא אינה חיה בהוויה כזו?). הגדלות של הילדים אינה תלויה רק בהם, אלא בעיקר בנו, ההורים. הדרישות של ההורים מעצמם קובעות את אמות המידה ומוסר בבית, אלו מהווים דוגמה ומופת לילדים וקובעים את רמת הציפיות מעצמם ומילדיהם, וההישגים בהתאם. מה שנזרע בחינוך ילדינו, נקצור אנו, הם והאנושות כולה ברבות הימים.

2. פסח ופרשת תזריע

אנחנו בעיצומן של ההכנות לפסח. גם פה-סח וגם הפרשה (צרעת-לשון הרע) עוסקים במימדי הדיבור. מחשבה, גם אם פוגעת, אינה עושה נזק סביבתי ופוגעת בדרך כלל רק במי שחושב אותה, בעוד שמילה שנאמרת – אין לדעת לאן תתגלגל ואיזה נזק ייגרם. מילה שנאמרת יוצרת מציאות; דוגמה מובהקת לכך בימינו – שיימינג. אז מתי מותר לדבר ומתי לא? הפרשנים מסבירים שרמז לכך יש בתחילת הפרשות -וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר (יב,א) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר (י,ב) – פעמיים וידבר ופעמים לאמר; למה צריך גם לדבר וגם לאמור ועוד כפליים? הרעיון הוא שרק אם את מתבקשת לשתף מידע, כדאי שתעשי זאת. כל מה שלא נתבקשת לדבר עליו – מוטב לנצור את הלשון.

מהכלל אל הפרט

אסור לדבר לשון הרע גם על עצמנו, כמובא בסיפור חסידי: עגלון הגיע לעיירה פגש פלוני וביקש ממנו שיכוון אותו אל הבעש״ט. משהפליא אותו עגלון בדברי שבח על הבעש״ט, צינן הפלוני את התלהבות העגלון באומרו שהבעל שם טוב אינו כזה גדול. הזדעזע העגלון מדבריו והיכה אותו נמרצות. מאוחר יותר פגש העגלון את הבעש״ט ונוכח לתדהמתו לגלות שזה אותו פלוני שפגש. שאל העגלון – מדוע לא עצרת בעדי מלהכות אותך? ענה הבעש״ט – בכבודם של אחרים אני נזהר; כנראה הייתי צריך את השיעור הזה כדי שלא לדבר רעות גם על עצמי. לעולם אין לדעת לאן זה יגיע.

3. שבת החודש – הסוד להצלחה בחיים

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות, יב,ב) – הפסוק הראשון בין כלל מצוות התורה שניתנו לנו כעם, שעל שמו נקראת הפרשה כולה. שבת החודש היא אחת מארבע הפרשיות הנוספות: שקלים, זכור, פרה, החודש והיא חלה בשבת שלפני ראש חודש ניסן או בשבת ראש חודש ניסן (כמו השנה). משום כך מוציאים בה השנה שלושה ספרי תורה – הראשון לפרשת השבוע (תזריע), השני לפרשת ראש חודש (ניסן) והשלישי לפרשת החודש (הרביעית מארבע הפרשיות הנוספות). הפרשנים מסבירי שלעם ישראל יש שני ראשי שנהאחד על פי חוקי הטבע כמו לכול העולם ואחד ייחודי לנו, המזכיר שגם אם נגזר הדין בתחילת שנה, יש דברים שהם מעל הטבע=ניסים ומכאן גם שם החודש ניסן ואפשר לשנות גזרת גורל ולהתחיל מחדש. עוד פסוק עם פרשנות מופלאה קושר את חודש ניסן, עידן הנסים דווקא לאביב אֶתחַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹרשִׁבְעַת יָמִיםלְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּיבוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות כג,טו) כלומר הסמיכות של פסח אל החודש החל באביב מצביעה על הכוונה לסמוך את יציאת מצרים (הפיזית והרוחנית) למועד ההתחדשות והפריחה; זה לא נעשה באופן אקרעייש כוונת מכוון. אולם בסמיכות הזו טמון רעיון גדול נוסףכשם שבמחזוריות הטבע, בגלגל השנה, עונת האביב תמיד מגיעה אחרי החורף, כך גם במחזוריות החיים, אם את מרגישה ״חורפית״תקועה, עצובה, מסוגרת, חסרת תקווהתמיד מגיע האביב, תקופה של פריחה והתחדשות. מי שתזכור זאת, תוכל לנצל את ההזדמנות לשינוי חשיבתיתודעתי ותצמיח את עצמה מה״חורף״ ל״אביב״, הסוד להצלחה בחיים. מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לעשות זאת לבד, בבחינת ״הגמל (נאקה) לא רואה את הדבשת שלו/ה״מומלץ לעשות זאת בליווי מורה/יועצת/מנטורית לעבודה פנימית.

תופיני מילים לשבת:

כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּו‍ֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא (יב,ב) דותה – לשון דבר הזב מגופה ד"א לשון מדוה וחולי

פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע (יג,ה) פָּשׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה (יג,ז) נגע – בסיכול אותיות: ענג

פָּר֨וֹחַ תִּפְרַ֤ח (יג,יב)

מִכְוַת־אֵ֑שׁ (יג,כד)

הִ֨תְגַּלָּ֔ח…יְגַלֵּ֑חַ (יג,לג)

מַמְאֶ֨רֶת֙ (יג,נב)

פרשת השבוע-שמיני2

עיקרי הדברים: אחרי שבעת ימי ההכנות לחנוכת המשכן בפרשה הקודמת (ימי המילואים), מגיע היום השמיני. משה קורא לאהרון, לבניו ולזקני ישראל, פונה לאהרון ומתדרך אותו בענייני הקורבנות לקראת מעמד מיוחד הצפוי להם – לראות את האלוקות. הם עושים כאשר צוו, על פי מפרט מאד מדוקדק כדי שיהיה לכך תוקף. אהרון ובניו עושים כל אחד את תפקידו ואת חלקו בעבודת הקורבנות עבור חטאי היחידים ועבור חטאיהם כעם. בסיום הקרבת הקורבנות, משה ואהרון יורדים אל העם ומברכים אותו. לאחר מכן השכינה יורדת אל עולמנו, יוצאת אש מלפניה שמאכלת את מה שהוקרב והעם בהתלהבות שיא. גם נדב ואביהוא בני אהרון בהתלהבות שיא ומבלי שנתבקשו ונצטוו – מעלים אש זרה. אז יוצאת אש השכינה שאוכלת אותם והם מתים. משה קורא לקרובי אהרון ומנחה אותם לפנות את גופות קרוביהם אל מחוץ למחנה, את אהרון ובניו הנותרים להישאר באוהל מועד ולהמשיך בעיניניהם והבכי על לכת הבנים יהיה של בית ישראל. משה ממשיך להנחות את הכהנים לגבי עבודתם במשכן, למרות ואולי בגלל האסון שפקד אותם. לאחר מכן מפורטות מצוות אכילת הבשר לסוגיו והאיסורים הכרוכים בכך, ההבדלים בין החיות הנאכלות לאלו שלא.

שמיני מעל הטבע

העולם מנוהל בסדרים של שבע

  • שבעת ימי השבוע
  • היום השביעי – שבת
  • שבעת הרקיעים
  • שבעת קני המנורה
  • שבעה תווים במוסיקה
  • שבעה פתחים בראש האדם
  • השנה השביעית – שנת שמיטה
  • שבעה שבועות – ספירת העומר
  • שבעה ימי חג – פסח, סוכות
  • ״שבעה״ – ימי אבלות

הנחת יסוד ביהדות היא שיש דברים שהם מעבר להיגיון ולטבע, מעבר לבינה ולדעת האנושית, בבחינת תזכורת למקום שממנו הגענו – ״אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״ (ספר בראשית יח,כז). מה שמגיע אחרי ה-שבע, אחרי הסדר ה״הגיוני״ וה״טבעי״ הוא ה-שמונה ולכן הוא מעל. כך מתייחסים למצוות ולחוקים שכתובים בתורה: הם בבחינת כזה ראה וקדש, אין ויכוחים האם לבצע או לא ואין הסברים. כאשר זוהי תפיסת העולם, אפשר לקבל את הרעיון של ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (ספר שמות כד,ז), של כוח עליון שמנהל את העולם, דרך התנהלות שנסללה על ידי אבות אבותינו. זאת כדי להגביל ולתחום תפיסת יסוד אחרת בארון הספרים היהודי, לפיה ״בשבילי נברא העולם״ (משנה, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, פרק ד' משנה ה' לז).

צמצום הוויית האדם כתכלית הבריאה

במשך שנים התנגדתי נחרצות לרעיון הצמצום הזה – איך יכול להיות שיש מישהו שיודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי? מה טוב לבני ביתי? אני יודעת, אני מנהלת, אני שולטתתת! ב-א-מ-ת??? בכל פעם שטעיתי (וזה לא קרה הרבה, יש לציין) – הרגשתי תחושת כישלון.

בשנים האחרונות אימצתי תפיסה חדשה – יש מי שמנהל את העולם (ולא משנה אם קוראים לו אלוהים או הבורא או יוסי) וזו לא אני – במקום לנסות לשלוט על הנסיבות (דבר שבמוקדם או במאוחר נדון לכישלון כמובן), יכולה לבחור איך להגיב למה שקורה לי ובכך לייצר את מציאות חיי, מתוך אחריות לתגובה ולא מתוך מצג שווא של שליטה בתוצאות (״הצלחות״ או ״כשלונות״) המוביל לגאווה או לאשמה, חרטה ואף קורבנות.

להתקרבן או להקריב

ספר ויקרא כולו ופרשת שמיני בתוכו, עוסקים באופן נרחב ומפורט ביותר בקורבנות. אחד הרעיונות שמסתתר מאחורי עניין זה מוצא חן בעיני הרבה יותר מהתיאורים הפלסטיים של מלאכת הקורבנות – בכל רגע ורגע, אם נזכור מי מנהל את העולם, יש סיכוי שעל ידי הקרבת האגו מבחירה, נוכל להימנע מלהפוך להיות קורבן של הנסיבות/תוצאות. לפעמים אני מתבלבלת, שוכחת שיש מי שמנהל את העולם ונקלעת למצגי שווא של ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה״ (ספר דברים ח,יז) – מתכון בטוח לאכזבה, כעס, מרמור, עלבון, חרטה וקורבנות. כשנזכרת שזו לא אני ששולטתתתת, כשאני ״מקריבה״ את האגו שלי – משתחרר עול כבד וחיי הופכים להיות שלווים, נעימים ומכילים יותר ואני הופכת הרבה יותר ידידותית לסביבה ולעצמי.

גאווה, ענווה ומה שביניהן

על פניו – יש סתירה בין שתי תפיסות היסוד. את הסתירה הזו מיישב רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך. בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (שם), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (שם). ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."

הלוואי שנשכיל להשתמש בכיס הנכון בזמן הנכון…

תופיני מילים לשבת:

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (י,ג)

וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן (י,ג)

חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם (י,ט)

לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר (י,י)

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ (יא,ג)

כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים–אֹתָם תֹּאכֵלוּ (יא,ט)

זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ (יא,לז)

 

פרשת השבוע-צו2

עיקרי הדברים: בהמשך לפרשת ויקרא, בה הוקם המשכן ונדונו בהרחבה ובפירוט ענייני הקורבנות והאנשים המביאים אותם, גם בפרשה זו נדונים עניינים אלו בהרחבה, אך כאן הדגש הוא על עבודת הכהנים בנושא. ההכנות לחנוכת המשכן בעיצומן – מכינים ומקדשים אותו ואת כליו; משה ואהרון מתכוננים ועוסקים בהתקדשות ובקורבנות בעצמם. מוזכר האיסור לאכול חלב ודם הקורבנות. במשך שבעת ימי המילואים – קיום טקסי חנוכת המשכן, פירקו והרכיבו אותו מחדש, החל משבוע לפני ראש חודש ניסן. הפרשה מתארת את טקסי הטהרה, האכילה והקרבת הקורבנות של אהרון ובניו. משה מנחה אותם להישאר את שבעת הימים במשכן וכך הם עושים. מה קורה ביום השמיני? בפרשה הבאה.

צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו (ו,ב)

פרשה זו נפתחת בפניית הבורא אל משה, שיצווה לאהרון ולבניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", במקום בו מופיעות בדרך כלל המילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור' אליו. כמו כן, שם הפרשה נבחר דווקא מהפסוק השני שבה. אפשר היה לקרוא לפרשה וַיְדַבֵּר (ו,א) – אין פרשה בשם כזה. מכאן מסיקים שיש לתת את הדעת לשימוש במילה – צו: צו מלשון ציווי ואכן בכך עוסקת רוב הפרשה והשורש הזה חוזר בה פעמים רבות בהקשר לעבודת הכהנים והקורבנות; כמו כן, צו כבסיס למילה צוותא, יחדיו ואכן הפרשה דנה ארוכות בשיתופי הפעולה שבין משה לאהרון ובניו, בין מנהיגות לכהונה, בין מנהיגים לעם.

פרשנות מעניינת נוספת נמצאת במדרש אותו מביא רש"י, המסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, שיש צורך להשתמש בביטוי חזק זה דווקא בנוגע לקרבן עולה: בקרבן עולה אין רווח לכהן, ולפיכך קיים חשש כלשהו, שהכוהנים יעדיפו להתעסק בהקרבת שלמים (מהם יש להם רווח). לשם כך השימוש בלשון" צו", לזרז ולהזהיר אותם שיש להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן שלמים. אולם, ברוב הדורות, הכהן הגדול היה האדם הקדוש והנעלה ביותר בימיו ואחד התנאים אותם מונה הגמרא למינויו של כהן גדול, הוא עושר. בהתחשב בגדלותו וצדקותו של הכהן מצד אחד, ובעושרו, מצד שני – נראה כי החשש שמא הוא יעדיף לעסוק בקרבן שלמים על פני קרבן עולה, בגלל ההפסד הכספי הפעוט שעלול להיגרם לו – הוא חשש רחוק מאד! מכאן עולה שיעור מאלף ממאמר חז"ל זה: התורה מלמדת אותנו שכאשר מדובר בחמדת ממון, אפילו הכהן הגדול עלול להיחשד בתאווה הזאת.

חז"ל מתייחסים במקומות שונים לכוחו של יצר תאוות הממון. דוגמא בולטת לכך היא הגמרא, העוסקת בעבירות בהן נכשלים בני האדם לעתים קרובות: "רוב בגזל ומיעוט בעריות…" רש"י מסביר שאין כוונת הגמרא שרוב בני האדם הם גזלנים, אלא "כעין גזל, שֶמורין להתיירא במשא ומתן לעכב איש מרווח הראוי לו מחברו" – רוב בני האדם עלולים להיכשל בעוון גזל לסוגיו השונים, ובתוכם שימוש בגדרי ההלכה להצדקת התנהגות אסורה – שנחשבת לגזל על פי ההלכה.

הצדיקים הגדולים ביותר חשו בכוחו של יצר זה. מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שביקר פעם אצל גביר גדול. הגביר נאלץ לצאת מהחדר לזמן קצר, והותיר בו את הרב לבדו. כאשר חזר לשם הגביר, הוא לא מצא את ר' ישראל! לבסוף, נמצא הרב… כשהוא עומד וממתין לו מחוץ לבית. לשאלתו, הסביר ר' ישראל שהיה בחדר סכום כסף גדול שעדיין לא נמנה, והוא לא רצה להישאר בחדר לבד עם הכסף. הוא הזכיר את הגמרא הנ"ל, שאומרת "רוב בגזל, ומיעוט בעריות". והוסיף – אם בעריות, שרק מעטים נכשלים בהם, ישנו איסור "יחוד", שמא יצרו של האדם יגברו עליו – הרי בגזל, שרוב בני אדם נכשלים בו, על אחת כמה וכמה שצריכים להיזהר מ"יחוד" עם כסף.

אם אדם גדול כר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, חש צורך בשמירה יתירה על מנת להגן על עצמו מפיתוי הכסף, ודאי וודאי שגם אנחנו חייבים להיזהר ולהישמר מהיצר הזה!

נראה ששורשה של תאוות הממון נעוץ ב"עבדות" שאנחנו מנסים לעקור בערב פסח. המפרשים מסבירים כי משמעותה האמיתית של "חירות" אינה האפשרות שניתנה לאדם לעשות כל אשר יעלה על רוחו, אלא היכולת להתעלות ולהתנשא מעל לכבלי העולם הזה. תאוות הממון היא אחד הכבלים העיקריים שקושרים ומשעבדים את בני האדם לעולם הזה. השאיפה לצבירת ממון ולרווחים, פוגעת ביכולתם לשמור מצוות ולדבוק באלוקים, משום שקשה להם להיפרד מממונם – ואפילו במקומות שהתורה דורשת זאת מהם.

בחג הפסח, לדוגמא, אנו מדגישים את חירותנו מהעולם הגשמי – אנו אוכלים מצה, העשויה מקמח ומים בלבד, ללא כל תוספות וללא התפחה. כך, גם אנחנו חוזרים בליל הסדר אל המקום הטהור והנקי שלנו, מנותקים מכל חיבור כובל אל החומר.

תופיני מילים לשבת:

אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה (ו,ו)

תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים (ו,יד)

מַּרְחֶשֶׁת (ז,ט)

רְקִיקֵי מַצּוֹת…סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת…חַלֹּת בְּלוּלֹת (ז,יב)

חֻקַּת עוֹלָם (ז,לו)

וַיַּז מִמֶּנּוּ (ח,יא)

קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ (ח,טו)

 

הרהורים לפורים

שותפתי הנפלאה Miri Schneorson ביקשה שאכין כמה מילים, שמבחינתי אין תענוג גדול מזה…

קבלו הרהורים לפורים🤡

**********************

מבוסס על שיעור נפלא של דב אלבוים לפורים.

מושגי יסוד בפורים:

להתחפש-לצאת לחיפוש.

להתפשט (מהמסכה/תחפושת)- להיות פשוט.

בהתאם לקונטקסט של פרשת השבוע, פרשת זכור, לפני פסח- לזכור את זכר עמלק שאותו צריך למחות. סוג של פרדוקס- איך למחוק משהו מהתודעה אם כל הזמן מזכירים אותו???

הדבר מכוון לשאלה: מה מקור הרוע? הסיפור במדרש על שני הרבנים שהשתכרו עד דלא ידע ואחד הרג את השני, אבל בזכות כוחותיו העצומים- החזיר את המת לחיים למחרת. זה מה שקורה שכמגיעים למצב של שכרון חושים, חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע. ה״מזל״ שלאותו צדיק היתה יכולת להחזיר לחיים, אבל לא לכולם יש יכולת כזו… כמו שלא לכולם יש יכולת להבחין בין טוב לרע, בין שקר לאמת.

רבי נחמן אומר שאפשר לזהות אמת בשני אופנים: בדיעבד- בפירות של החיים; או ברגע אחד- בהתבוננות בפנים, כמו הכרובים שהיו פנים אל פנים, פנים face= פנים inside, פנימיות היא האמת מסיכה היא השקר, עבודת האלילים.

המגיד ממעזריץ׳ אומר שכדי להגיע לאמת, לפנים, לפנימיות, צריך לתפוס את הרגע שבין הורדת המסיכות היומיומיות להשמת מסכת פורים. זהו רגע שבו אפשר לחזור להיות גולם, מלשון חומר גלם, להיות אני האמיתי והוא אפשרי רק ברגע היציאה הזה מהשגרה, בפורים, כי אפילו רגעי החלפת המסכות ביומיום כבר נעשים על אוטומט…

על פי גישת החסידות, פורים יותר נעלה וקדוש מיום הכיפורים, למרות שלכאורה הוא חג מאד חילוני- אין איסורים, מותר לעבוד, זה יום ״רגיל״ ואפילו במגילה לא מופיע שם הבורא ולו פעם אחת… אבל הקדושה לא נמצאת בהכרח במקומות שמחפשים אותה (בבית הכנסת, בתפילות, באיסורים), לפעמים ואולי לרוב היא נמצאת דווקא במקומות שהם בלי תחפושות, בחיי היומיום, בנקודה השברירית, העדינה והקדושה של האבחנה בין פנים לבין מסכה.

פורים הוא גם חג מאד חברתי, מאד נטוע בחיי היומיום בעוד שביום הכיפורים העבודה נעשית בתנאי מעבדה- אני מול הבורא. ההתמודדות האמיתית והקשה יותר, או במילים של פורים: החיפוש (תחפושת) הפנימי (של הפנים האמיתיות) היא בין אדם לחברו, ב״לכלוך״ של השוק, של האינטרסים, של הסיפורים וההשלמות שאנחנו עושים ובסיטואציות הללו, להתנקות מהביקורת והשיפוטיות ולפתוח את הלב באמת- זו הדרך לאחדות ואפילו לגאולה פרטית וכללית.

ואם לחזור ולסגור מעגל לתחילת הדברים- בפורים עדלאידע, איבוד שליטה, חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע, בלאגן אחד גדול, מגיע לפני פסח, לפני ליל הסדר. את הסדר אפשר לעשות כשמתבוננים נכוחה במציאות, אם רואים את הגולה, את המצרים שחיים בהם, מתחפשים- יוצאים בחיפוש, מוכנים להוריד את המסכות/הקפאון להשתחרר מהעבדות- אז ניתן לעשות סדר מחדש, לכונן בסיס איתן להמשך חיים של התקדמות, צמיחה ופריחה ולא בכדי זה קורה בדיוק באביב.

חג שמח!

בתמונה- חגיגת אחדות וקירוב לבבות. על ההפקה המושקעת (ולכן נעדרת מהתמונה😂), האחת והיחידה- Yael Zeevy שיחד עם שרון אדם ה-👑 ועוד רבים וטובים זיכו אותנו בקריאת מגילה, חנוכת בית כנסת, משתה כיד המלך, שמחה ואורה. חג שמח💐💐💐 #נפלאות #מירישניאורסון #עוצמהנשית #שליארטמן #נשיםפועלותלמעןאחדותוקירובלבבות

פרשת השבוע-ויקרא2

תקציר העניינים: חומש חדש, פרק חדש, פרשה חדשה. רוב ספר ויקרא והפרשה עוסקים בקרבנות: אילו סוגי עבירות יש ובהתאמה אילו קורבנות יש ומה עושים איתם. ישנם תיאורים גרפיים מפורטים על הקרבת הקורבנות והמעשים הנעשים בהם. סוגי הקרבנות – קורבן עולה, מי שרוצה להקריב קורבן על מזבח רצון כלשהו שלו, שרוצה לבקש משהו מהקב״ה, מקריב בן בקר או צאן או עוף וישנם קורבנות מהצומח, למי שידו אינה משגת, כאשר כל קורבנות הצומח הם כשל״פ – לא מקריבים חמץ. קורבן נוסף – חטאת, מי שחטא חטא גדול בכוונה, צריך להקריב קורבן, אבל גם מי שחטא שלא בכוונה – חייב להקריב. קורבן הכהן הגדול – לו יש סטנדרטים אחרים, הדין לגביהם שונה. כמו כן יש גם חטאת נשיא – גם הוא יכול לעשות עברה ואם הוא מודע ומודה, הוא יכול לכפר על העבירה ולהמשיך בתפקידו (כמובן שזה תלוי בחומרת העבירה). חטאת סנהדרין – יש מצב שהשופטים מחליטים החלטה לא נכונה וכל העם העושה כמצוותם וכפסיקתם, כושל. חטאת כל אדם – האדם הפשוט שעשה עבירה או חטא ורוצה לכפר על מעשיו. קורבן עולה ויורד על מספר עבירות – יש מידתיות של הקרבת הקורבנות על פי מצבו הכלכלי של האדם, כל אחד מקריב על פי יכולתו. אשם מעילה – אדם שמעל בכספי הציבור. אשם תלוי – אדם שלא יודע אם עבר עבירה, אם אין דרך לברר, חייבים להביא קורבן כדי להישאר נקי. אשם גזלות – אפילו הלין שכר שכיר זה נחשב לגזל וצריך להקריב קורבן. עוד ענין שמוזכר בפרשה זה הבאת המלח יחד עם הקורבנות.

וַיִּקְרָא קריאת גוף, נפש ונשמת האדם וקריאה להתעלות

הבורא מעביר למשה מסר שבעזרתו הוא קורא את נפש האדם, מרכיביה וסודותיה: וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה (ב,א)… נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא (ד,ב)… נֶפֶשׁ, כִּי-תִמְעֹל מַעַל (ה,טו)…נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (ה,כא); בנפש האדם יש רצון להתקדש ולהתעלות, לכפר ולהתנקות מליכלוך, יש רצון וצורך להתנקות מאשמה (עצמית-פנימית או ציבורית-חברתית), הבאה לידי ביטוי בכובד ותקיעות הן במישור הפיזי והן המישור הנפשי-רוחני. הדבר מקודד ומשתקף היטב בפירוט הרב והמדוקדק של פסוקי הפרשה, למשל הפעולה הפיזית של לסמוך את הידיים על הבהמה ובכך להעביר אליה את החטאים ולהתנקות מהם בעזרת הקרבתה וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו (א,ד). משה קורא לעם להשתמש נכון באמצעים פיזיים ומוחשיים שהיו מקובלים באותה תקופה, על מנת להתכפר ולהתקדש בפני וכלפי הקב״ה ובכך להתעלות מעל החומר והתלות בו כאמור בפסוק האחרון בפרשה: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ (ה,כו). הקריאה לתיקון וכפרה אינה רק ל״עמך״; יש פסוקים מיוחדים המוקדשים לענייני קורבנות של מנהיגים/כהנים שחטאו ומודים אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא (ד,ג); וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל (ד,יג)…וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת (ד,יד)…וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת-יְדֵיהֶם (ד,טו)…אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא (ד,כב) – נשים לב שלגבי הכהן ועדת ישראל כולה, כתוב ״אם״ ואילו לגבי נשיא, כתוב ״אשר..יחטא״; נראה שאין ספק לגבי הנשיא! לקיחת האחריות וההודאה של המנהיגות כמעט ולא קיימת כיום; נדיר לראות מנהיג או פוליטיקאי שאומרים – עוויתי, חטאתי, פשעתי. התגובה להאשמות היא מתקפת נגד הכחשה והתנערות מהחטא. אז איך אפשר לכפר?

הרבי מלובביץ דן עמוקות וארוכות על שם הפרשה 

  1. ויקרא הוא ספר קשה, דורש לימוד, התעמקות, פרטי פרטים, ציווים לא פשוטים. ודווקא על זה נאמר כי טובזה טוב ללמוד ולהתאמץ כדי להבין, בלי קיצורי דרך ובלי עיגולי פינות.
  2. מתחיל במתיקותויקרא, השם קורא למשה, בחיבה, לפני שהוא מצווה, מפעיל, מורה וכו, וזו צריכה להיות הגישה, לחבב את הדרך, לפתוח בדברי נעם.
  3. השוואה לספר דברי הימים – פונט של א׳בדברי הימים ״אדם״ בא גדולה ובויקרא א קטנה. וזה מפנה את תשומת ליבנומתי אני צריכה להתנהג כגדולהבעולם, במנהיגות, בשליחות; מתי כקטנה מול הקב״ה.
  4. אלוהים מדבר אל משה בהפסקות, ברווחים: וַיִּקְרָא… וַיְדַבֵּר… לֵאמֹר(א,א)… דַּבֵּר… וְאָמַרְתָּ (א,ב) . זאת כדי שיוכל לעכל, ללמוד, להפנים ולהעביר את זה הלאה.

על פי הרבי מלובביץ– וַיִּקְרָא זו קריאה לתנועה, לפעולה. על פי הליטאים ותורת המוסרקריאה לעצירה, לחשבון נפש. מה את בוחרת?

תופיני מילים לשבת:

וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ (ב,ב)

פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (ב,ו)

אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל (ב,יד)

נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה (ד,ב)

קַרְנֹת מִזְבַּח (ד, לד)

נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב (ה,ד)

וְאִם-לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ, דֵּי שֶׂה (ה,ז)

 

פרשת השבוע-פקודי

תקציר העניינים: משה קובע את סידור העבודה: עבודת הלוויים בידי איתמר בן אהרון הכהן ואילו כל אשר משה צווה לגבי בנית המשכן ייעשה על ידי בצלאל ואחיסמך האומנים. חזרה מפורטת על בנית המשכן, בגדי הכהנים והחומרים מהם הם עשויים. כשמסתיימת המלאכה – משה רואה שהעם עשה כדבר השם והוא מברך אותם. הקב״ה מצווה את משה באשר לתהליך המפורט וקביעת זמנים להקמת המשכן – באחד לחודש הראשון, כמו גם מינוי הכהנים וטקסי היטהרותם ומשיחתם. כך אכן קורה, בעקבות ההירתמות והתרומות של בני ישראל שהתאחדו אחרי הנהגתו של משה שהביא את דבר השם. משה מסיים את המלאכה, הענן מכסה את אוהל מועד ורוח אלוהים שורה במשכן. כל הזמן הזה, נעצר מסעם, עד שעולה עמוד הענן והם יכולים לצאת להמשך המסע וכך תהיה הדינמיקה מכאן ואילך – כשעמוד הענן יכסה הם ייעצרו וכשהוא יעלה הם ימשיכו במסעותיהם. ביום ילווה אותם עמוד ענן ובלילה עמוד אש. תם ונשלם ספר שמות. חזק חזק ונתחזק.

אֵלֶּה פְקוּדֵי (לח,כא) – מה חשוב יותר: הרבים או היחיד?

כמו תמיד, יש חשיבות למילה הפותחת את הפרשה. האור החיים מסביר ש-אֵלֶּה מתייחס לחטא עגל הזהב ובא לתת קונטרה לכל פרט מפרטי חטאי בני ישראל בעשותם את עגל הזהב. החשיבות נובעת מהרעיון שכפרה מדוייקת ככל האפשר על החטאים (במקום, בזמן, בנסיבות וכו׳) מביאה לתיקון אמיתי. כבר ניתקלנו ברעיון הזה בעבר – ההסבר לכך שיוסף גורם לאחיו ואפילו לאביו לעבור מסלול ייסורים, כדי שהכפרה והמחילה יהיו שלמות. ההוכחה לכך שזה באמת עובד היא העובדה שהמשפחה הזו מהווה את שבטי ישראל מאז ועד עולם. עוד עניין מעניין הוא שפרשת פקודי באה אחרי פרשת ויקהל. אולם האם באמת הקהל, הקהילה קודמים לפרט? בוודאי שלא – אלמלא הפרט לא היתה נוצרת קהילה, לא היה נוצר קהל. סדר הפרשות מציע רעיון נפלא באשר לסדר הדברים: הטבע האדם, האוטומט הוא לשים את צרכי בראש, לדאוג להם ולמלא אותם. אולם אם כל אחת מאיתנו לא תוותר קצת על ״עצמה״, על נוחותה וצרכיה, לא תוכל לקום קהילה.

וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן (מ,לד)

מתי ה-כובד (של המשכן) הופך ל- כבוד? כשעושים עבודה מדוייקת.

איך עושים עבודה מדוייקת? עם חכמת הלב.

כובד = כבוד = לב = 32 בגימטריה.

תופיני מילים לשבת:

אֲדָנִים (לח,כז)

יִתְדֹת (לח,לא)

בִגְדֵי-שְׂרָד (לט,א)

כְּתֵפֹת (לט,ד)

אַבְנֵי זִכָּרוֹן (לט,ז)

זָהָב, טָהוֹר (לט,טו)

וַיִּרְכְּסוּ (לט,כא)

כְּלִיל, תְּכֵלֶת (לט,כב)

מִּצְנֶפֶת…מִּגְבָּעֹת…מִכְנְסֵי הַבָּד (לט,כח)

וַתֵּכֶל–כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (לט,לב)

 

פרשת השבוע-ויקהל2

תקציר העניינים: משה ממשיך להנחות את בני ישראל על פי הציווי האלוהי בדבר שמירת השבת, התרומות למשכן הקב״ה ושוב יש חזרה על פרטי הפרטים של החומרים מהם תהיה מורכבת הבניה, המאור, הקטורת, הארון, הבדים, הכפורת, הפרוכת, המסך, בגדי הכוהנים ובגדי השרד וכן פירוט רב של המלאכות והפעולות של בניית המשכן. כולן וכולם תורמים מממונם ומכישוריהם לבנית המשכן. שיתוף פעולה בין האומן בצלאל משבט יהודה לבין אחיסמך משבט דן וכל חכמי הלב העוסקים במלאכות ובעבודות המשכן.

נושאים מרכזיים:

וַיַּקְהֵל – תמיד?

שוב פותחת פרשת השבוע באות ו׳ לשם הדגשת החיבור המשמעותי בין מה שקרה בפרש(ו)ת הקודמות ומה שיקרה גם להבא. גם המיקום של המילה על שמה נקראת הפרשה, מטיל זרקור על המשמעות והחשיבות – שם הפרשה הוא המילה הראשונה בה. יש דברים שאין להם משמעות אלא אם הם נעשים בקרב בני אדם, למשל ברפואה, אין שום משמעות ללימודים ולניסיון אם אין מטפלים באנשים – הן ברמת הפרט והן ברמת הציבור, אולי במיוחד ברמת הציבור, שכן אין ספק שבריאות הציבור היא מפתח לבריאותו של הפרט, כמו גם הההשפעה של אדם שחס וחלילה חולה, היא ברורה ומיידית על סביבתו הקרובה והרחוקה. בנוסף, בהתקהלות והתאספות (מנין, קבוצת לימוד, כיתה, קבוצת תמיכה וכדומה) יש כוחות שאין לאדם הבודד. בצוותא, בחברותא, אפשר להתמודד עם דברים שקשה או אי אפשר להתמודד איתם לבד, הן ברמת השירותים שהקהילה נותנת (בנק, בית חולים, בית ספר וכו׳ הם דברים שאנחנו כיחידות לא יכולות לנהל ולהשיג לבד) והן ברמה הנפשית. זוית נוספת ומאד מרגשת היא שיש כאן תיקון לחטא העגל – בפרשה הקודמת למדנו שהעם נלחץ מהתמהמהותו של משה ומיד מחפש תחליפים וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ (לב,א). בדיוק שלושה פרקים אחר כך וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם (לה,א). שוב אנו נוכחות לדעת ולהבין שעצם הפעולה אינו מצביע על טיבה: הקהל זה טוב או רע? מה שנותן תוכן ומשמעות לפעולות הן הכוונות שעומדות מאחוריהן – אם נתקהל לחיפוש תחליפים לדבר האמיתי, בסוף נמעד וניפול ויתכן שאף נרגיש ריקנות ורעב תמידי למשהו אחר. לעומת זאת, אם נתקהל למען מטרה נעלה, נוכל לא רק לייצר תנועת נפש פנימית של שביעות רצון (שובע לעומת רעב), אלא שנוכל לצמוח ולהתפתח ואולי אף לתקן את נפילות וכשלונות העבר. זאת גם אחת הסיבות לחזרה על פרטי הפרטים ובכלל העיסוק בבניית המשכן – קבלת הַכְוָנָה ל-כַּוָּנָה. במישור העבודה הפנימית מדובר בתרגול ההקשבה לקול הפנימי, לחלקת אלוקה ממעל ממש, הבאה לידי ביטוי פעמים רבות באינטואיציה, על מנת לקבל את התנועה (המוטיבציה) הפנימית לעשות את הדבר הנכון, מתוך חכמת הלב ונתינה שמשמעותם – איך להפוך ממקבלת למשפיעה. יש לכך רמזים רבים בפרשה, המשופעת במילים מהשורשים: תרם, נשא, נדב, חכם (בעיקר חכמת הלב), אך גם כאן צריך לנהוג במידתיות – הנכונות והמוטיבציה של העם עלו על גדותיהם עד כדי כך שמשה נצרך להפסיקם מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה… וַיְצַ֣ו משֶׁ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּמַּֽחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַֽעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא… וְהַמְּלָאכָ֗ה הָֽיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר (לו,ה-ז) שאם לא כן – מדובר בהצפה שאין באמת יכולת ואפילו צורך בה וככזו היא אף עלולה לגרום לנזקים. כדי להיות מדוייקים, יש צורך בתכולה המתאימה לכלים, הן ברוח והן בחומר, על מנת להימנע מהצדדים השליליים של ויקהל כגון – תופעת העדר, מה יגידו, חוקים ותקנות שמצמצמים ופוגעים בחופש כפרט. אין ספק שאחד הכישורים של מנהיג צריך להיות יכולתו למנן ולכוון את העם לשמור על האיזון הראוי שבין רצון הפרט לטובת הכלל, שעלולה לבוא לידי ביטוי גם הנתינת יתר (דבר שמתסכל את הנותן, כפי שנרמז במילה וַיִּכָּלֵ֥א (לו,ו). ואם במנהיגות עסקינן – הכתוב בפרשה מחסיר אות – וְהַנְּשִׂאִם (לה,כז בלי יוד). לכל אות ותו יש משמעות בתורה וכך גם לחסרונה. לראשי העם, למנהיגיו, יש תפקיד קריטי והשפעה אקוטית על קהלם, ועל האופן שבו החברה מתנהלת ודי להתבונן סביבינו בימי טרום בחירות. הפרשנים מסבירים שהדבר מכוון כמובן ויתכן שמרמז על סוג של פגם בהתנהלות של ראשי העם – אם אתם באמת מנהיגים, תפקידכם הוא לתת דוגמה לעם ולהיות הראשונים שמתגייסים להרים תרומה, בוודאי לא לקחת. מכיון שלא כך נהגו, מגולם החסר/הפגם בהתנהגות בהחסרת ה-י׳. יחד עם זאת, ישנם פרשנים המצדדים בהיות המנהיגים מתגייסים אחרונים וזאת כדי להשלים את הפערים שיד העם לא היתה משגת ולראיה – את הפריטים היקרים והנדירים ביותר השלימו הנשיאים בסוף התהליך.

תֵּֽעָשֶׂ֣ה מלאכה

מה זאת אומרת ״תֵּֽעָשֶׂ֣ה״? על ידי מי?  הפרשנים מסבירים שהמלאכה תֵּֽעָשֶׂ֣ה מעצמה, הכל זה מלמעלה – אין משהו שקורה למטה, שלא נקבע בעולמות עליונים: אם זה בפרנסה, בזוגיות, באורחות חיים, בהתפתחויות טכנולוגיות ועוד. את ״רק״ צריכה להאמין בזה. ומי שלא מאמינה – שוקעת בעשיה מטורפת, מתמכרת להרגשת הסיפוק והערך כאילו זה תלוי בה. אז מה התפקיד שלנו? א.להאמין בזה. ב. להיות בתשומת לב, בנוכחות כדי לזהות ולאתר את המלאכה שמתבצעת עבורנו ולקפוץ על ההזדמנות בשתי ידיים. זה מאד ״טריקי״ – אם באמת הכל נקבע, אז אני יכולה לרבוץ כל היום על הספה ולתת לעניינים להתנהל; זה לא בדיוק כך – יש צורך לעשות את הפעולות מצד אחד ומהצד השני להיות בהתבטלות וניקיון כדי להבין שאנו רק שליחות והדבר היחיד שיכולה להיות לנו השפעה עליו – זה איך להגיב לכל דבר שקורה. איכות וכמות התגובה שלי הן אלה שיקבעו את איכות חיי וטיבם – אם נגיב בביטול עצמי ובקבלה ואמונה את כל אשר קורה, נחיה בשלווה ובתחושת שלום פנימי; לעומת זאת, אם אנסה לנהל את העניינים ולדחוף את עצמי (שכל, רצון, כוח, חוכמה עצמיים), אהיה מנוהלת מ״הצלחותינו״ או ״כשלונותינו״ וחיי יהיו כמטוטלת. זהו שיעור ענק בענווה – לפעמים נדמה לנו שאנחנו מצילות את העולם, שאם לא נתערב או נעיר או נעשה – נחטא לתפקידנו. תפקידנו איננו להתערב להעיר או לעשות, הדברים ממילא נעשים איתנו ובלעדינו; המהות האמיתית היא להיות מחוברות לייעוד לקב״ה ולבני אדם, לרצון שלו מאיתנו ולרצון שלנו להשפיע (במובן של ״לתת״) ולא לרצון העצמי. אז אולי נוכל למלא את שליחותנו האמיתית, שאינה נמדדת בשכל בידע או בהבנה של בת אנוש.

בצלאל, אחיסמך וארבעת העולמות

על פי הקבלה ישנם ארבעה עולמות: העולם שלנו – עולם העשיה, מעליו נמצא עולם היצירה, מעליו עולם הבריאה ולמעלה מהם עולם האצילות. המילה ״עולם״ טומנת בחובה את המושג ״היעלם״ ומתוך כך באה משמעותו – העולם שאנו חיים בו הוא עולם העשיה, אולם מעליו ישנם עוד ארבעה עולמות שנעלמים ברובם מאיתנו, אולם כל אחד מהם משתקף בצורה גלויה יותר או סמויה יותר גם בעולמנו: רוח אלוהים מילאה את האומן בצלאל (שכל מהותו שייכת לעולם היצירה) בחוכמה, תבונה ודעת ואת שניהם (בצלאל ואחיסמך, משני קצוות הקשת השבטית- קהילתית- חברתית) בחוכמת הלב ליצור את אשר צוו בבניית המשכן; אותם ואת כל מי שמצויה בו חכמת הלב; החיבור בין הקצוות מדגים ומדגיש שיש תפקיד, ייחודיות ומקום לכולם. עולמות הבריאה והאצילות באים לידי ביטוי בעיקר בעולמות העליונים, אך משתקפים גם על פני עולמנו באמצעות פלאי הבריאה, אם רק נשים לב אליהם: הטבע, הניסים הקטנים והגדולים וההשגחה הפרטית שמצויה בכל אחת ואחד בכל רגע, רק שדעתנו מוסחת מהם בשל תנועות נפש של צער וחרטה על העבר או פחד ולחץ מהעתיד. אם נשכיל להיות מחוברים לעצם פנימיותנו, לניצוץ האלוקי שבנו, להרגיע את תנועות הנפש המטלטלות את עולמנו לשווא, נעשה את שליחותנו ומכאן תבוא המשמעות השלמה לקיומנו. הבעיה היא שיש נטיה לשכוח זאת, לספר לעצמנו סיפורים שהם הפרשנות שלנו לדברים ולהיות מוסחות על ידי גורמים חיצוניים שמתחרים על תשומת ליבנו. העבודה האמיתית בעולם העשיה היא לא להיכנע לחזיונות השווא ולהיות מחוברות באופן תמידי אל המקור הגבוה שלנו, שנובע מעולם האצילות שהוא מעל בינה ודעת, מעל לכל פרשנות והיגיון שהשכל שלנו יכול להבין.

תופיני מילים לשבת:

תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (לה,ב)

נְדִיב לִבּוֹ (לה,ה)

חֲכַם-לֵב (לה,י)

מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת (לה,טז)

בִּגְדֵי הַשְּׂרָד (לה,יט)

כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ (לה,כא)

חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז (לה,כב) חח=צמיד (רש״י) כומז=נזם באף (אבן עזרה)

וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב…וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה (לה,כה-כו)

וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ (לה,לד) – נאמר על בצלאל, להדגשת חשיבות תפקיד ההוראה, המורה

כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חשֵׁ֖ב (לו,ח) רש״י – ציורין של בריות

לֻֽלְאֹ֣ת (לו,יא)

מִכְסֶה֙ (לו,יט)

יַּרְכָתָֽיִם (לו,כח)

הַבְּרִ֣יחַ הַתִּיכֹ֑ן לִבְרֹ֨חַ֙ (לו,לג)

מָסָךְ֙ (לו,לז)

אַרְבַּ֣ע פַּֽעֲמֹתָ֑יו (לז,ג)

וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ (לז,כ)

מִּזְרָקֹ֔ת (לח,ג)

נְב֥וּב לֻחֹ֖ת (לח,ז)

פרשת השבוע-כי תשא2

תקציר העניינים: העיסוק בעינייני המשכן ממשיך – משה מקבל הנחיה לפקוד את בני ישראל על ידי מתן מחצית השקל – כפרת עוונות, שיינתנו על עבודת אוהל מועד; דיני רחצה וטהרה; סודות הכנת הקטורת והאיסור על הכנתה באופן פרטי; הזמנת רב האומן בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לנצח על מלאכות האומנות, בשיתוף פעולה עם אהליאב משבט דן בבנית אוהל מועד, כליו, המזבח, בגדי הכהונה והקטורת. ההנחיה הבאה שמשה מקבל היא לצוות את בני ישראל לשמור שבת כברית עולם בינם לבין הקב״ה. כשהקב״ה מסיים – הוא נותן למשה את שני לוחות הברית בהר סיני, פעם ראשונה ואחרונה שבני אנוש מקבלים מוצר שנכתב ישירות על ידי אצבע אלוהים. מכיון שמשה בושש לבוא – העם מחפש תחליף למישהו שיוביל אותו. הם פונים לאהרון והוא אומר להם להביא לו את נזמי הזהב שלהם ועושה מהם מסיכת עגל. לאחר מכן הוא בונה מזבח וקובע חג למחרת. הם משכימים, מעלים עולות, אוכלים שותים ונהנים. הקב״ה מספר למשה את קורותיהם ושהחליט לכלותם ולעשות אותו גוי גדול. משה לא מקבל את גזר הדין ומפציר באלוהים לחזור בו. משה יורד מההר וכשהוא רואה את העגל ואת בני עמו מחוללים – הוא מנתץ בחמת זעם את לוחות הברית. משה מתחקר את אהרון על השתלשלות העניינים ומטפל בעם שסרח כשהלויים לצידו. הקב״ה מנחה את משה להכין לוחות חדשים, במקום אלו שניתץ והברית נכרתת מחדש. אלוהים מבטיח לגרש את עמי הארץ ולפנותה לעם ישראל ואוסר לכרות עימם ברית. אז מגיעה רשימה של מצוות וחוקים הכוללים איסור התבוללות, איסור עבודת אלילים, פסח, שבועות, פטר רחם, שמירת שבת, שלושת הרגלים, איסור אכילת גדי בחלב אימו – וכל אלה יהוו את מימוש הברית בין אלוהים לעם ישראל. משה שוהה עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה וכותב את עשרת הדיברות על הלוחות ויורד חזרה עם פנים קורנות, מה שמפחיד את העם ולכן הוא מסווה את פניו. משה מדבר אל העם כאשר צווה.

כִּי תִשָּׂא – לשאת, להתנשא, נישואין

בפשט – לשאת את ראש בני ישראל: מי ששייך לעם ישראל (ואולי גם מי שלא), עבודת החיים היא להתרומם ולהתנשט בכל פעם שנופלים/ טועים/ פועלים על חולשה או פגם. הבעיה לא היתה עם עגל הזהב – להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם המשכן עשוי זהב ובקודש הקודשים יש כרובים. הבעיה היא שהעם קשה עורףזה החטא הגדול. גם אחר כך, כשמשה מסנגר על בני ישראל הוא אומר: עם קשה עורףללמדנו שכל תכונהתלוי מה עושים איתה: אם בגלל העקשנות והמרדנות עושים עגל זהבזה פגם; אבל אם משתמשים בזה להתמיד ולהיות נחושים במשימות חיינו – זו חוזקה.

אלמלא חטא העגל, לאחר מעמד הר סיני, כשראו את הקולות ושמעו את האורות, אם היו ממשיכים בדרך זו, דרך הישרהיו חיים בעושר ואושר עד עצם היום הזהאבל בחיים זה לא עובד ככה: החיים מלאי דרמות ותהפוכות, עליות וירידות והפרשה מדגימה ומראה את דרך התיקון והתשובה; הכל כדי לרומם ולנשא את העם שאך זה יצא ממצרים ולהתוות לו את הדרך חזרה. כמו אזכך גם היום. איך עושים זאת? זוכרים שמי שמנהל את העולם עושה זאת בי״ג מידות הרחמים, כפי שמופיע בפרשתנואֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַבחֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת נֹצֵ֥ר חֶ֨סֶד֙ לָֽאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד | עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַלבָּנִים֙ וְעַלבְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַלשִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַלרִבֵּעִֽים (לד,וז

להינשא, נישואין – כדאי להיקשר, להתחתן, לצאת מהבדידות. בראש ובראשונה עם עצמנו – זה מה שהבורא ברא, זה הכי טוב שיש, לקבל ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו. לאחר מכן להתחבר לבורא – מתוך לימוד וצמיחה ושיפור מתמיד. ולבסוף – עם בני אדם, אחרת מפסידים ערוץ שלם של מסרים מהבורא, שכן ידוע שאלוהים מדבר דרך אנשים…

תופיני מילים לשבת:

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל (ל,יג) נפרק את המילה: צ=צדקה. מי שקרוב – חי (חצי) ומי שרחוק – מת (מ-חצי-ת)

כִּיּוֹר…לְרָחְצָה (ל,יח)

מִרְקַחַת (ל,כה)

אֶצְבַּע אֱלֹהִים (לא,יח)

אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (לב,יח)

מִי לַיהוָה אֵלָי (לב,כו)

וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (לב,לב)

עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף (לג,ג)

פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ (לג,יא)

אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב-חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת נֹצֵ֥ר חֶ֨סֶד֙ לָֽאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד | עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל-בָּנִים֙ וְעַל-בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים (לד,ו-ז)

אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת (לד,י)

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים (לד,כב)

%d בלוגרים אהבו את זה: