ריטה החליטה לנסוע לברלין.
היא החלה את לימודיה באוניברסיטה מיד לאחר שירות צבאי מלא, מכיון שבמשפחתה – לאביה הרופא ולאמה העומדת בראש אחת האוניברסיטאות הגדולות בארץ – אין סבלנות למסעות חיפוש עצמי או לחופשות ארוכות מידי…
ועכשיו, לאחר סמסטר ראשון עמוס בפקולטה למשפטים, היה ברור לה שהיא צריכה להתרחק- מהבית, מהאוניברסיטה, משצף החיים…
היא הזמינה ברגע האחרון כרטיס טיסה בנקודות שנצברו מנסיעות קודמות, וחדר במלון ה״ריץ קרלטון״ בפוטסדאם פלאץ, בטבורה של העיר. היא עצמה עיניים והתענגה על הזיכרונות מהעובדים הנחמדים בדלפק הקבלה שתמיד מקבלים את פניה בסבר פנים יפות, מארוחת הבוקר השווה, החדר המפנק, שירות ה״ספא בחדר״ שכלל הכנת אמבט עם נרות, שמנים ומלחים ריחניים.
הדרך לשדה התעופה עברה במהירות והיא שכחה להתקשר לחברת הסלולר כדי לרכוש חבילת חו״ל. לאחר שהתיישבה בכסאה במטוס, ממתינה להמראה, נזכרה בכך, אולם החליטה שרק טוב יכול לצאת מהתנתקות מוחלטת… היא הרי נוסעת ליומיים בלבד, פרק זמן סביר ביותר להיעלם מבלי להשאיר סימן.
שעות ספורות מאוחר יותר, צנחה תשושה על הספה בחדרה שבמלון. היא קיוותה להירדם, אך לא הצליחה. ריטה החליטה להזמין את שירות ה״ספא בחדר״ ולרדת לנשנש דבר מה בלובי עד שהחדרנית תסיים את עבודתה. להפתעתה לא הייתה זאת חדרנית אלא בחור תמיר ויפה תואר, העונה על רוב הקריטריונים הפיזיים שברשימת המשאלות שלה. היה נדמה לה שהוא מגניב מבט מזמין לעברה, אולם במחשבה שניה פסלה זאת, שכן מעולם לא הבחינה ברמז דומה כלשהו בעבר מצד אנשי השירות במלון; יחד עם זאת, מעולם לא הגיעה בגפה – תמיד נסעה לחופשה עם אחד או יותר מבני משפחתה או עם בן זוגה לשעבר, עמו חלקה מערכת יחסים בת שלוש שנים, עד שנפרדו בתחילת הסמסטר.
היא הגיעה ללובי דקות ספורות לפני סיום הגשת ה- Five Oclock והצליחה, לשמחתה, להזמין מעמד של כריכונים ועוגיות עם קנקן גדול של תה ירוק. כשסיימה, עלתה לחדרה וצללה אל האמבט החם והריחני שחיכה לה.
היא התעוררה באמצע הלילה, בתוך מים צוננים. כשהיא רועדת מקור, עברה למקלחון ופתחה את זרם המים החמים, שהחזירו את הטמפרטורה הנורמלית לגופה הקפוא. אחר כך יצאה מהמקלחת בצער, בחושבה על הערב האבוד ועל בדידותה. אולם המחשבה ליפול למיטה רכה ומפנקת, בלי לוחות זמנים, בלי חדשות, מבחנים ועבודות, בלי לכוון שעון לעשרה לשש בבוקר – עודדה אותה! איזו מתנה נפלאה!!!
הלא ייאמן קרה – ריטה הקיצה למחרת בשעות אחר הצהרים המאוחרות, רעבה עד כאב. היא החליטה לקפוץ למסעדה האיטלקית הסמוכה, הזמינה פסטה וסלט עשויים במקום וקינחה בתותים עם קצפת וכוס קפה.
הערב ירד והיא החליטה לצאת למועדון ברגהיין, שאמנם לא מכניס כמעט תיירים אל בין כתליו, אך אישה יפה, דוברת גרמנית רהוטה (סופסוף איזושהי תועלת מבית הגידול היקי), תמיד מתקבלת בברכה.
היא התקדמה אל עבר השומר שעמד בפתח דלת הכניסה הסתמית של המועדון, שכמו נבלעת בבניין אדיר הממדים שהיה פעם תחנת כוח, והחליפה עמו מספר מילות נימוס בגרמנית רהוטה. השומר הסיט למענה את המחסום והיא דילגה על המון האדם שצבא על המקום בשעת השיא. היא עומדת לרקוד את נשמתה, עד טיפת אונה האחרונה, לשכוח את הוריה ואת רף דרישותיהם הבלתי אפשרי, את ה-אקס המקסים שהיא כל כך מתגעגעת אליו, אך לא יכלה להקדים ולהשתלב בתכניותיו וברצונו להתחתן בהקדם ולהביא לעולם ילדים; את המירוץ המטורף אחר הישגים באקדמיה ואת כל רגעי הלחץ והחרדה שהיו תוקפים אותה חדשות לבקרים בחיי היומיום.
אחרי חמישה דרינקים של קוקטייל מריר-מתוק, היא השתחררה לגמרי והשתוללה לקצב הטכנו המוטרף שבקע מהרמקולים. אז ככה מרגישים בגהינום, חשבה לעצמה…דווקא נחמד! אולי כדאי לחתוך חזרה למלון, הרהרה. היא חיפשה את הטלפון שלה ומשמצאה אותו, נוכחה לדעת שהוא כבוי. היא הדליקה אותו ונזכרה שלא קנתה חבילת חו״ל. היא כיבתה אותו וזרקה אותו למעמקי תיקה. אז החליטה להתנתק סופית מסיפור חייה ולחיות כאן ועכשיו!
היא הבחינה בדמות העוקבת אחריה, או שזה רק נדמה לה?!?
הדמות התקרבה אליה, גבוהה ותמירה, לבושה במעין טוגה שטשטשה את צלליתה, מסיכה על פניה וצלוחית עם תותים וקצפת בידיה. הם התיישבו בפינה והדמות האכילה אותה בטעימות מהפרי האדום המתוק להפליא בשילוב עם הקצפת המלטפת. נראה היה שכול העכבות והשכל הישר הוסרו…
הדמות הסירה את המסיכה וריטה הביטה בפנים המוכרות. היא לא הצליחה להיזכר מהיכן. הם בילו ערב סוער והזוי, כשהם נעים בין הבר, לשירותים, לרחבת הריקודים וחוזר חלילה.
כשהגיע הבוקר, ניסה לשכנע אותה לקפוץ אליו לדירה. היא לא הסכימה, היא הרי לא מכירה אותו! ומאיפה הוא בכלל יודע שהיא אוהבת תותים עם קצפת? ומאיפה, לעזאזל, היא מכירה אותו???
בחלקיק אחרון של היגיון יצאה החוצה, תפסה מונית וחזרה אל המלון המוכר והידוע. היא יצאה מהמונית, מתנודדת; הבל בוי עזר לה להגיע למעלית וכשהיא נשענת עליו, הוציאה את כרטיס חדרה והצליחה בכוחותיה האחרונים ללחוץ על כפתור הקומה בה שהתה.
היא לא זכרה מה קרה. היה חלל של זמנים שכמו נבלע בתת הכרתה. היא התעוררה לקול צלצול הפעמון וכמעט לא הצליחה לשחזר היכן היא… חדר; מלון; ברלין… היא מזגה לעצמה כוס מים והתחילה לאט לאט לחזור לעצמה. הפעמון לא ויתר והמשיך בצלצולו המעיק. היא קמה לפתוח. בכניסה עמד החדרן המושך… רגע – הכול התחיל להתחבר: זה הוא שפגשה במועדון, זה הוא שהגיש לה את התותים, זה הוא שהזמין אותה לביתו.
ריטה הכניסה אותו. ״איך ידעת שאני אוהבת תותים עם קצפת?״ שאלה.
״ראיתי אותך אוכלת מבעד לחלון המסעדה כשסיימתי את המשמרת שלי אתמול״ השיב.
״עקבת אחרי גם למועדון?״
״לא, זו היתה יד הגורל. אפשר להזמין אותך לארוחת ערב אצלי?״ ניסה שוב את מזלו.
היא החליטה לשחרר את המעצורים והעכבות ולבטוח בו. אחרי הכול הוא עובד במלון ואתמול, במהלך הבילוי הסוער במועדון, לא עשה כל צעד פוגעני.
ריטה הנידה ראשה בחיוב.
מאוחר יותר, הם נפגשו בתחנת ה-מטרו ונסעו בשתיקה לביתו. לאחר שני דרינקים ולפני שהספיקה להניד עפעף – מצאה את עצמה בעיצומו של סקס סוער, קצת יותר בהכרה מאמש, משחזרת עמו את האקטים שביצעו בשירותי המועדון באופן מלא ועל ספת האירוח באופן חלקי. הוא לא ידע שובע. הוא טרף והטריף אותה ללא לאות.
כשנגשה לחדר השירותים, לשטוף פנים ולהתרענן, הביטה במראה ולפתע נזכרה כי בקרוב עליה לתפוס טיסה. מבולבלת ונסערת אספה את בגדיה וניסתה להזמין מונית. מענה אוטומטי השיב שאין באפשרותה להשלים את החיוג… הוא ניסה לעצור בעדה, נעל את דלת הכניסה ונשען עליה. לא היה לה סיכוי נגדו. היא הסתגרה בחדר השירותים, ניסתה ליצור קשר עם חברת הסלולר, ללא הצלחה. היא ניסתה לבצע שיחת חירום, אך גם זה לא צלח. היא החלה לבכות ולהתנשם בכבדות והרגישה שכול עולמה סוגר עליה. פתאום שמה לב לשקט מעברה השני של הדלת. היא חיכתה מספר שניות ואחר פתחה את הדלת לכדי חריץ צר. לא היה סימן לבחור. ריטה פסעה במהירות לעבר דלת היציאה, פתחה ביד רועדת את הדלת – נפתח! היא יצאה אל חדר המדרגות ולשמחתה נוכחה לדעת שהיא לא לבד – איש מבוגר נד בראשו לעברה; היא הציצה מעבר לכתפה לכיוון הדירה אותה עזבה זה עתה וראתה את הבחור מציץ מבעד לדלת פנימית שעד לאותו רגע לא הבחינה בקיומה. היא החלה לרוץ ונמלטה למלונה, לפני שהספיק לעצור בעדה.
במשך כול הטיסה ניסתה לשחזר את השתלשלות העניינים . ראשה הסתחרר, גופה התחיל לעקצץ והיא חשה בחילה קלה. בתחילה האשימה את המשקאות, אחר כך את עננת הגראס ולבסוף הרימה ידיים – אין לה מושג מה עבר עליה! היא נמנמה עד להכרזת הקברניט על הנחיתה. היא התבקשה ליישר את גב כסאה ולקפל את המגש שלפניה ואז הבחינה בכתמים חומים כהים מאד על זרועותיה. לאן זה עוד יכול להידרדר? חשבה לעצמה.
היא התמהמהה עוד מעט על מקומה לפני שאספה את חפציה ופתחה את הטלפון הנייד. מאות הודעות טקסט הציפו את המכשיר וכן כמה הודעות קוליות מודאגות מאמה.
״אימא, אני בסדר, נחתתי הרגע… קפצתי לארבעים ושמונה שעות לברלין… כן, התאכסנתי בריץ, הכול בסדר… אני רק לא מרגישה כל כך טוב… אהיה בקשר מאוחר יותר״ אמרה וניתקה את השיחה. כשהגיעה הביתה, פתחה את הברז באמבטיה והתפשטה. לרגע חשכו עיניה – כל גופה היה מכוסה בנקודות חומות גדולות כהות, חלקן בעלות פצע מוגלתי. נסערת נכנסה לקרצף את עצמה, אולם המגע רק צרב ופצע אותה יותר. בלית ברירה החליטה להתייעץ עם אביה, שפקד עליה להגיע בדחיפות לבית החולים בו עבד.
כשהגיעה לבית החולים, כבת של פרסונל, טופלה מידית ונערכו לה כול הבדיקות האפשריות. גופה להט ושום תרופה לא עזרה בהורדת החום ובשיכוך הכאבים. למחרת, משלא חל שיפור במצבה, הוחלט לקחת דגימות מהפצעים ולשלוח לפענוח במעבדה. התוצאות לא היו חד משמעיות. אף אחד לא ידע ממה היא סובלת.
מנהל חדר המיון, ידיד קרוב של אביה, שעקב מקרוב אחר השתלשלות העניינים, מאותגר מעצם היותו ידיד המשפחה, החליט להפיץ את הממצאים שהתקבלו מהבדיקות לקולגות שלו בבתי חולים אחרים ממגוון תחומי התמחויות. אף לא אחד מהם הצליח להגיע למסקנה חד משמעית. יום נוסף עבר ומצבה של ריטה היה בכי רע. הטלפון בכיסו של מנהל חדר המיון צלצל. היה זה ידידו הפתולוג, ששאל בעדינות האם מדובר באישה חיה או מנוחה… הרופא המופתע השיב כי מדובר באישה חיה, אם כי במצב שהולך ומדרדר. הפתולוג השתתק למספר שניות ובהיסוס מה פתח ואמר: ״אינני מבין ואינני יודע כיצד הדבר יתכן- הממצאים מצביעים על מצב ידוע ומוכר… אצל גוויות! בכול עשרים וחמש שנותי כפתולוג, מעולם לא נתקלתי באדם חי הנושא על גופו ממצאים כאלה… לא יודע מה לומר!״.
מנהל חדר המיון מיהר אל הרופא המטפל האחראי על ריטה וביחד נועצו עם מנהל בית החולים והוחלט על קונסיליום מורחב שהציע פרוטוקול טיפולי ייחודי. זמן קצר לאחר מתן התרופות – חל שיפור דרמטי. ריטה לא שיתפה פעולה עם שאלות הרופאים, אך לבסוף נשברה וסיפרה את שעבר עליה באותן ארבעים ושמונה שעות.
הרופא החליט לדווח על המקרה המוזר למשרד הבריאות, שעדכן את משטרת ישראל.
בפשיטה של משטרת ברלין על ביתו של החדרן, התגלו שתי גופות בחדר קירור נסתר בדירתו…
Shelli Artman's Personal Blog הבלוג של שלי 