אחרי תשעה ימים במרוקו ועוד יומיים וחצי של ניטרול טוטאלי אחרי הנחיתה, חוזרת לאט לאט לעצמי… מזל שזו כבר שנה שניה ואפשר למחזר פוסט קודם על הפרשה, בבקשה:
שני צירי עלילה מרכזיים:
עלילות יוסף: אחרי שהקים את השבט המשפחתי על נשותיו וילדיו, יעקב מגיע לארץ אבותיו ומתיישב בה. יוסף, הבן האהוב והמועדף דה פקטו: יעקב מכבד אותו בכתונת הפסים, רועה את אחיו(!) בצאן ובלי הרבה מסננות של פוליטיקלי קורקט – מדווח לאביו על הנעשה איתם. האחים לא מסוגלים לשאת את הדיבור ושונאים את אחיהם. שנאתם מתגברת כאשר שוב, בלי לשקול מילים, יוסף מספר את חלומותיו בהם בני משפחתו סרים למרותו. הקנאה והשנאה מצד האחים ודבקותו של יוסף בצדקת דרכו גורמת להם למכור אותו, לטבול את כותנתו בדם ולספר לאביהם שבנו האהוב נטרף. יעקב לא יודע את נפשו מצער וממאן להתנחם. בסופו של דבר יוסף נמכר לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים.
תמר ויהודה: בתפנית חדה מעלילות יוסף, מסופר על יהודה שנפרד מאחיו ומעמיד שלושה צאצאים. הוא מחתן את בכורו עם תמר ולאחר שהבן מת – מבקש מבנו השני לייבם אותה. גם הבן הזה מת ואז שולח יהודה את תמר האלמנה חזרה לבית אביה, מפחד שתיקשר גם לבן השלישי הקטן וסופו יהיה כסופם של השניים הקודמים. בינתיים מתה אשתו של יהודה והוא יוצא לרעות צאן עם ידידו משכבר הימים. הדבר מובא לידיעתה של תמר, שמבינה שהבן הצעיר גדל והיא נשארה באלמנותה ולכן מחליטה לעשות מעשה – היא התחפשה לזונה על אם הדרך, יהודה עצר אצלה והיא הרתה לו. מכיוון שהוא לא סחב איתו את ארנקו, היא מבקשת שישאיר לה כערבון חפצים אישיים שלו, עד שיוכל לשלם לה ב-גדי עיזים. יהודה שולח את החוב עם ידידו ומבקש לקבל חזרה את הערבון אך הוא לא מוצא אותה. כשמתגלה הריונה של תמר, מדווחים עליה לחמיה, אשר גוזר דינה לשריפה. בדרך היא שולפת את הערבון ומעבירה מסר שהיא הרה לאיש אליו שייכים החפצים. יהודה מבין כי אלו הם בניו וכי תמר נועדה לשאת ברחמה את צאצאיו; למעשה, כשעיכב את חיבורה לבנו הצעיר, ניסה למנוע ממנה את ה״מכתוב״ שלה, אך , כמו שראינו כבר במקרים קודמים – לאישה יש יכולת נבואית וגם אם עורמים בפניה מכשולים, היא מסוגלת לכוון את הדברים ולבחור, כך שתגשים את השליחות והייעוד שלה. וכך תמר יולדת תאומים, את פרץ וזרח. וספויילר ״קטן״ אך ידוע – ממלכות יהודה נולד המלך דוד ועל שמה נקראים כולנו, יהודים.
חזרה לעלילות יוסף – המתכון להצלחה: פוטיפר קונה את יוסף, אשר מגלה את סוד ההצלחה – להתחבר לניצוץ הפנימי, לייעוד ולשליחות בזמן ובמקום שהוא נמצא. יוסף יכול להתלונן על אחיו, יכול להצטער על העבר, יכול לחשוב על מה היה קורה אילו, אבל הוא חי את האמת שלו ועושה את תפקידו הנוכחי. החיבור למהות, הנוכחות ברגע העכשיוי – הם המתכון להצלחה. כל אשר מזמנים לו החיים – איתו הוא מתמודד. אי אפשר לשנות את העבר וקשה מאד לחזות את העתיד. הזמן היחידי שבו ועליו ניתן להשפיע – הוא ההווה. פוטיפר כנראה יודע לזהות מנהלים טובים ומוצלחים וממנה את יוסף כאחראי על כל העניינים והעסקים. מכיון שיוסף היה גם טוב מראה, חושקת בו אשת פוטיפר ומנסה לפתות אותו. לאחר שהיא לא מצליחה, היא מעלילה עליו כי ניסה לכפות עצמו עליה. פוטיפר מתעצבן וזורק אותו לכלא. גם שם מגלה המנהל את כישוריו של יוסף ושם אותו כממונה על האסירים ועל הנעשה בכלא.
בממלכת מצרים כמו בממלכת מצרים, מוצאים את עצמם שר המשקים ושר האופים נזרקים לכלא על ידי פרעה, אותו כלא בו נמצא יוסף. הם חולמים חלומות ואיש לא מצליח לפענח אותם. יוסף לוקח על עצמו את משימת פתרון החלומות, מתוך מודעות ליכולתיו וסגולותיו – הוא מספר לשר המשקים שיחזור לתפקידו ולרום מעמדו ולשר האופים שיוצא להורג. יוסף, שלפני הכול ואחרי הכול בן אדם הוא, בוחר בכל זאת לסמוך על בן אנוש, מגולל בפני שר המשקים את השתלשלות העניינים ומבקש ממנו לזכור אותו ולהזכיר אותו לטובה בפני פרעה כשהאחרון יחון אותו. פרשנותו של יוסף מתגשמת במלואה, אך שר המשקים לא טורח לזכור את הבטחתו ליוסף.
רעיונות מהפרשה –
עמידה בפיתויים וביצרים ושמירה על ערכים ומוסר. אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף מספר פעמים ואפשר להבין מהכתוב שהוא כמעט מתפתה אך כובש את ייצרו. יוסף הוא איש צדיק אבל הוא גם אנושי ולכן עושה ומונע מ-יצרים. הדרך לתקן פגמים או ללמוד את השיעור ולא לחזור על טעויות, היא בראש ובראשונה – להודות בהן. איזהו גיבור – הכובש את ייצרו וגם: במקום בו עומדים בעלי תשובה, לא עומדים גם צדיקים גמורים.
ירידה לצורך עליה – יוסף ויהודה יורדים מגדולתם ומדרדרים לתהומות שחורים. אך זוהי גם הדרך לגאולה, או בשמה האחר – ביאת המשיח, מכיון שמיהודה, בעקבות האירועים עם תמר, יוצאים אבותיו של משיח; אמנם הוא יורד מגדולתו, אך זוהי ירידה לצורך עליה. כך גם לגבי יוסף בבית אביו ומערכות היחסים עם אחיו, מתחילה הדרדרות למקומות אפלים מאד: זריקתו לבור ומכירתו, הדיווח קורע הלב לאביו על מותו כביכול, אביו הממאן להתנחם, אשת פוטיפר, זריקתו לכלא; כל אלה ועוד הן ירידות לצורך עליה שכן בסופו של דבר הוא צופה את הרעב ומאפשר לאימפריה המצרית להיערך אליו. החושך שלפני עלות השחר הוא השחור ביותר אבל אחריו מגיע אור גדול.
לעשות טוב – לעשות את השליחות והייעוד ולחיות מתוך חיבור פנימי. הפרשה רצופה בציון האנשים המצליחים (יוסף) כעושים שליחותם וכשהם עושים זאת, הם מקרינים אור סביבם ומשפיעים (מהמילה – שפע) גם על סביבתם ולראייה גם הבוסים (פוטיפר ומפקד הכלא) מזהים זאת. כך גם בניו של יהודה, להבדיל, שלא עושים את הדבר הטוב והמוסרי ולכן נגזר דינם למות, בטח במובן הרוחני.
לבסוף, יוסף נזרק לבור ריק ורש״י מפרשן שמשנשאר הבור ריק – הוא התמלא בנחשים ועקרבים; ייעודו של הבור לאסוף מים שהם היסוד והסימן לחיים; דבר שמתרוקן מתוכנו החיובי, סופו שייתמלא בתוכן שלילי. כך גם הנפש פנימה – אם תתרוקן מתכנים טובים וחיוביים , עלולה להתמלא בדברים רעים ושליליים.
תופיני מילים לשבת (שעברה):
כתנת הפסים
להוציא דיבתם רעה
את אחי אני מבקש
ואני אנא אני בא
תקציר העניינים: בעקבות האיום של אחיו התאום על חייו, יעקב יוצא לחפש כלה אצל משפחת אמו בחרן. הוא מוצא מנוח לנפשו העייפה כנראה מתלאות הדרך וחולם על – סולם יעקב כמובן. בחלומו הוא מקבל ברכות והבטחות לרשת את הארץ, הוא וזרעו אחריו. הוא מקיץ מהחלום מטולטל מההתגלות, נוכח באופן אישי שיש בורא לעולם והוא פגש בו במקום שהוא השער לשמים. יעקב מקים מצבה ונודר לעשר מכל אשר לו אם וכאשר יחזור הביתה בשלום. יעקב ממשיך את מסעו לחרן ופוגש רועי עדרים המגיעים אל פי הבאר ומתבשר כי בקרוב אמורה להגיע רחל עם צאן אביה. ההתרגשות בשיאה בעקבות האיחוד המשפחתי ויעקב מוזמן אחר כבוד להתארח ולשהות בביתם. עבור שהות ועבודה של חודש, לבן ״משחק אותה״ נדיב וישר ומציע ליעקב תמורה עבור עבודתו, אך יעקב שהתאהב עד כלות ברחל, יודע שלבן התרשם מחוזקו וחריצותו, מציע עצמו לעבודה שבע שנים תמימות כדי לקבל את ידה. לבן, הסוחר התחמן, מנצל את ההזדמנות ומקבל את ההצעה. אחרי שבע שנים מגיע הזמן לפדות את ההבטחה, אך יעקב ההמום מתעורר בבוקר עם לאה. לבן מסביר את ה״רציונל״ – להשיא את הבכירה לפני הצעירה ומשכנע את יעקב לקחת גם את רחל לאישה, תמורת שבע שנות עבודה נוספות. יעקב ורחל נישאים והוא משלם את חובו לחמו. לאה ורחל עקרות, אך לאה, השנואה על בעלה, נפקדת ומתחילה להעמיד צאצאים, בתקווה שיקרה הנס ובעלה ירצה אותה. רחל מקנאה באחותה ודורשת מבעלה שיעמיד לה צאצאים – אם לא ממנה אז לפחות מ-שפחתה בלהה. כך ממשיכה השושלת להתרחב כשלאה, רחל ושפחותיהן יולדות ילדים ליעקב. לאחר שנים רבות, יעקב נכנס למשא ומתן עם חמו על מנת לקבל רכוש וממון תמורת עבודתו והאימפריה האדירה שבנה עבורו. גם כאן מנסה לבן לתחמן את יעקב, אך האחרון נהנה מהשגחה פרטית וידו על העליונה. הדבר גורם לקנאה מצד בניו של לבן וכבר ניתן לחוש את מלחמת הירושה שבפתח. יעקב מסביר באריכות ובפירוט לנשותיו מדוע מקומם אינו עוד עם אביהן, הוא זוכה לתמיכתן המוחלטת וכולם יוצאים לדרך חזרה ארצה. לבן חוטף מכה אחר מכה – בתו רחל גונבת את התרפים שלו, יעקב חתנו לוקח את כל החמולה ונעלם והוא מגלה זאת באחור של שלושה ימים… לבן רודף אחריהם לכלותם אך מקבל מסר חד משמעי שלא כדאי לו להתעסק עם יעקב וכשהם נפגשים, הוא הופך את פניו וכוונותיו ובא אל יעקב בדברי נועם וחלקלקות – למה מהרת לברוח? חבל, הייתי מוציא אותך בכבוד בתופים ובכינורות, רק למה סחבת לי את אלילי? יעקב, שלא ידע כי יד רחל במעש, מבטיח כי העבריין לא יחיה. לבן עורך חיפוש, אך רחל מצליחה להחביא את התרפים בחוכמה ובערמומיות (כמעט כמו אביה). יעקב ולבן מסכמים על שלום קר ומציבים גל אבנים ביניהם, אשר ימנע מלחמה אך יאפשר קשרי מסחר ושכנות טובה. יעקב זובח זבח לרגל ההסכם, מזמין את פמליית לבן לסעודה ולאחר שנת לילה בהר, הם נפרדים ואיש איש הולך לדרכו בחזרה אל ביתו.
תקציר העניינים: אחרי שהתוודענו לאברם בפרשה הקודמת, הוא עובר לקידמת הבמה. עליו ללכת אל הנודע ותמורת אומץ ליבו, אמונתו ונחישותו – הוא מקבל הבטחות מופלאות. ההיסטוריה של אברהם אבי האומה מתחילה בגיל שבעים וחמש, כשהוא לוקח את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הרכוש הרב שהיה לו ויוצא לדרך אל ארץ האבות, הארץ המובטחת לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את (יב,ז). הם מגיעים אל הארץ, ונשארים בה עד שנופל עליה רעב. הם יורדים מצרימה (סימן לבאות), אברם מתחזה לאחיה כדי להינצל ממוות, מבקש תמורתה רכוש רב, מקבל אותו, לאחר שפרעה מוכה בנגעים מהקב״ה מכיון שלקח אשת איש וכדי להיפטר מהצרה – משלח אותם לדרכם עם כל מה שקיבלו. מרבה נכסים מרבה דאגה – אנשי אברם ואנשי לוט לא יכולים לחיות יחד תחת קורת גג אחת ואברם מציע ללוט להיפרד כידידים. לוט בוחר ללכת מזרחה ואברם נשאר בארץ כנען. בסוף הפרק חוזרות ונישנות ההבטחות לגבי ארץ האבות. בהמשך מסופר על מלחמות המלכים ב״שכונה״ שלנו (סימן לבאות ולימינו אנו) ולוט נופל בשבי. אברם לא מהסס ויוצא למלחמה כדי לשחררו. הוא יוצא כשידו על העליונה וברכוש רב וזוכה להערכת המלכים השכנים. מלך סדום מנסה לעשות סחר חליפין עם אברם – רכוש תמורת נפש, אבל אברם מבין שהונו ורכושו לא יכולים להיות מתנת יד אדם ולכן מסרב. הוא מוגן ומתוגמל על ידי ההשגחה העליונה, אך אומר שכל זה לא שווה לו אם הוא יישאר ערירי ומי שימשיך את דרכו יהיה העבד שלו. הוא מקבל הבטחה שממשיכו יהיה מזרעו ושוב הבטחות לגבי ארץ האבות. אברם מעלה קורבנות לקב״ה וחוזה בחלום/נבואה את גלות מצרים ויציאת מצרים (שוב – סימן לבאות). בפרק הבא שרי העקרה נותנת את שפחתה הגר לאברם ששומע בקולה יִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי (טז,ב). הגר נכנסת להריון ומתחילה לזלזל בגבירתה; שרי לא מטאטאת את הדברים מתחת לשטיח ואומרת את אשר על ליבה ואברם נותן בידיה את המנדט לעשות סדר. יחסה של שרי מבריח את הגר למדבר, שם היא פוגשת מלאך שמנחה אותה לחזור לגבירתה ומבטיח לה שלבנה ישמעאל צפויים צאצאים רבים וְה֤וּא יִֽהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן (טז,יב). סופסוף זוכה אברם לצאצא יוצא חלציו, בגיל שמונים ושש. בתחילת הפרק האחרון בפרשה, בגיל תשעים ותשע מוספת האות ה לשמו והוא הופך ל-אברהם, מקבל הבטחות להרבות זרעו והנחיות כיצד ומתי לשמור על ברית עם הבורא. אז משתנה גם שמה של אישתו מ-שרי ל-שרה. שינוי שמות מבשר על השינויים הניסיים שמעבר לטבע ולהבנה והקב״ה מבטיח לאברהם ששרה תלד לו בן. אברהם מתפקע מצחוק לנוכח המחשבה שהוא בגיל מאה והיא בגיל תשעים יביאו ילד לעולם וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד (יז,יז). אברהם מל ישמעאל בגיל שלוש עשרה, את כל בני ביתו ובגיל תשעים ותשע נימול אף הוא.
Shelli Artman's Personal Blog הבלוג של שלי 