פרשת השבוע-תצוה2

תקציר העניינים: פרשת תצווה כשמה כן היא: מפרטת ציווים והלכות של הדלקת נרות, תפקידי ומלבושי הכהונה, מי נושאי בתפקידי הכהונה, תיאור שתיים עשרה אבני השוהם עם שמות שבטי ישראל; יש ירידה לפרטים והוראות הפעלה וייצור עם תכנים רב תחומיים (אינטרדיסיפלינאריים) – מחקלאות (איך להפיק שמן) ועד גמולוגיה (אילו אבנים ישמשו את תכשיטי הכוהנים). מפורטים דיני הטהרה שעל הכהנים (אהרון ובניו) לנקוט בטרם ישרתו בקודש, חוקי ומצוות הקורבנות בעבודת השם, דיני ומצוות כשרות, התרומות לכהנים והשיטה לפיה ימומנו על ידי העם, הלכות יום הכיפורים והלכות קודש וחול, בנית המזבח ונהלי הקטורת.

נושאים מרכזיים בפרשה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה (כז,כ) – ציווי, מצווה, צוותא

משה הוא איש אמת ומבחינתו אין בלתה, מנהיג שהולך עם האמת שלו עד הסוף ומוכן לשלם כל מחיר עבורה: ההצמדות לעם ישראל גורמת לו לעשות דברים, שלנו עלולים להיראות כמנוגדים להיגיון כמו לשבור את לוחות הברית, להתנות תנאים לקב״ה. המחיר שהוא משלם הוא העדר שמו=הגדרתו מהפרשה, כמו גם מניעת כניסתו לארץ ישראל. ההתמודדות עם האגו שמבלבל אותנו, מספר לנו סיפורים כאילו הם עובדות מוגמרות ומתחפש לנו עצמנו, בעוד שעצם הפנימיות שלנו, הניצוץ האלוהי שבנו הוא ממש לא האגו שלנו, עוברת דרך כאב או סבל או ייסורים או כולם ביחד. יחד עם זאת, כדאי לזכור שה״מכה״ לאגו היא איזמל הסתת שחוצב את הדמות מתוך האבן, התגלות היהלום מתוך הפחם. לראשונה מאז נולד משה ועד לאחר הסתלקותו מין העולם, נעלם שמו מהפרשה, בניגוד לאינספור הפעמים בהן שמו מופיע בפרשות האחרות. עד כה היתה הפניה אליו שונה: ויאמר אל משה – צווה (על בני ישראל)/ אמור/ עשה/ הקרב/ הכן וכו׳. לעומת זאת, בפרשת  תצווה, הפניה הישירה אל משה – וְאַתָּה, חוזרת פעמים רבות וכוללת פירוט הפעולות והמעשים שעליו לבצע: תְּצַוֶּה, הַקְרֵב, וְעָשִׂיתָ, תְּדַבֵּר, וְלָקַחְתָּ ועוד. העדר שמו הוא ענין של צניעות, אחת מהתכונות הנעלות ביותר של משה, אך הנוכחות שלו מורגשת היטב בכל אות ותו בפרשה; בנוסף, לענין הצניעות, העדרות שמו מצביעה גם על התכללות עם ישראל במשה רבנו ולהיפך, שכן הוא מקבל את ההנחיות והציוויים, אך מהות העשיה היא שיתוף הפעולה עם אהרון ובניו ובני ישראל, ה-מהות היא ה-צוותא. אולם לא די בכך – החיבור אינו רק בינינו לבין עצמנו כבני אדם בעולמנו התחתון, אפילו כשהוא כולל גדולי עולם כמו משה רבינו; החיבור צריך להיות גם בין עולמות תחתונים לעליונים; העשיה צריכה תמיד להיות מחוברת למעלה – לרוח הדברים ולא רק למטה – עיסוק בחומר, בגשמי. הפרשנים מסבירים שהרמז לכך טמון בדיוק באותה מילה שחוזרת על עצמה תדיר ובה פותחת הפרשה – וְאַתָּה ולכן החזרות המרובות עליה. אז איך עושים זאת? באמצעו הפקת השמן: בפשט מדובר בתאור החקלאי קולינרי של הפיכת הזיתים לשמן; הפרשנים מסבירים שתהליך זה משול לפנימיות התורה והוא מהווה סמל לעבודת המידות בכך שכדי להתעלות ולהתרומם אנחנו צריכות לעבור תהליך ארוך כמו שעובר הזית: להיכתש היטב, להפוך לנוזל עכור, לעבור תהליך של זיקוק וטיהור עד כדי נוזל צלול וארומטי. פרי הזית לא דומה בשום דבר ואופן לשמן המופק ממנו. הכיתות והביתוש של הזית הוא המשל לעבודת המידות של האדם, לכיתות וביטוש האגו עד כדי זיכוך חלקת אלוקה ממעל ממש. אדם העובד על מידותיו, עובר קשיים וניסיונות ועולה במדרגות הקדושה והצדיקות, אינו דומה ל״חומר הגלם״ שהתחיל את התהליך. יותר מכך – נולדנו כדי לעשות תיקון, הגענו לעולם הזה עם שליחות ומשימה, עם ייעוד להגשים ולקיים. הדרך והתהליך שאנחנו עוברות הוא אך ורק לכיוון טוב ומיטיב, למען מטרה טובה (גם אם הסיטואציות לא תמיד נתפסות כך בזמן אמת), של השתפרות והתקדמות ותיקון אישי פנימי של רבים, שיביא לתיקון העולם, כל זאת תוך חיבור לעולמות עליונים, לרוח, למטרה הנעלה לשמה הגענו לכאן.

תופיני מילים לשבת:

שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר (כז,כ)

חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם (כז,כא)

חַכְמֵי-לֵ֔ב (כח,ג)

תַּשְׁבֵּ֖ץ (כח,ד)

מַֽעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם…מֻֽסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב (כח,יא)

הָֽאֵפֹ֔ד (כח,יב)

אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת…נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָֽהֲלֹֽם…לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה…תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָֽשְׁפֵ֑ה (כח,יז-כ)

וְיִרְכְּס֣וּ אֶת-הַ֠חֹ֠שֶׁן (כח,כח)

אֶת-הָֽאוּרִים֙ וְאֶת-הַתֻּמִּ֔ים (כח,ל)

פְּתִ֣יל…מִּצְנָ֑פֶת (כח,לז)

מִכְנְסֵי-בָ֔ד (כח,מב)

מִגְבָּעֹ֔ת (כט,ט)

סָ֨מְכ֜וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם (כט,טו)

רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה (כט,יח)

וְהִזֵּיתָ֤ (כט,כא)

הָֽאַלְיָ֜ה (כט,כב)

וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (כט,מה)

קְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת (ל,ח)

פרשת השבוע-תרומה2

תקציר העניינים: הקב״ה מוריד הנחיות ברורות למשה לתדרך את העם – ממה ואיך לבנות את המקדש, את תשמישי הקדושה ואת ארון הקודש, בתוכו תישכון העדות שהוא נותן לעם ישראל. הפרשה רצופה בהוראות מאד מפורטות, ממש ברמת מפרט טכני של בנית המשכן. סיפור בנית המשכן משתרע על פני מספר הפרשות הרב ביותר בתורה – ארבע וחצי פרשות, שהראשונה מביניהן היא פרשתנו ועל למעלה מ-450 פסוקים (לשם השוואה – לבריאת העולם כולו הוקדשו 26 פסוקים בלבד). אין סיפור אחר בתורה המשתווה לו באורכו. כמו כן, הפרשה רצופה בפעלים – למשל ״ועשית״ מופיע חמישים ואחת פעמים.

וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה (כה,ב)

לבנות את המשכן הפנימי/האישי משמעו עבודה פנימית של לקיחת המשאבים הפנימיים, האנרגיה ובאמצעותה לצמוח, להשתפר ולשכלל את הכלים כדי לתרום, להשפיע.

ההקדשה של ארבע וחצי פרשות לעניין המשכן, הנושא לו מוקדשים הכי הרבה פסוקים בתורה, כולל ירידה לפרטי פרטים וחזרה עליהם, ושם הפרשה– תרומה, מה נדרש מאיתנו, מה חלקנו בבית המקדש החיצוני ומכאן גם הפנימי (אנחנו אלה שצריכות את ההמחשה בחיצוניות כדי להבין) מצביעות על חשיבותו של העניין. כמו כן, מיקומו של שם הפרשה בפסוק השני, מה שלא קורה בדרך כלל, מדגיש את הפנימיות של הדברים. הפרשנים מסבירים שכל בריאת העולם מפורטת בעשרים ושישה פסוקים, כי זה מה שיורד מלמעלה למטה. למשל מעמד הר סיני- שם ניתנה התורה מלמעלה. מה שיורד מלמעלה, מה שמגיע כאקט של השפעה חיצונית- לא מחזיק לאורך זמן ועובדה שהרלוונטיות שלו פגה די מהר. מה שמעניין את הקב״ה זה המאמץ שלנו, הבנין שלנו, מה שעולה מלמטה למעלה וזה בא לידי ביטוי בפרשתנו ובבאות אחריה. מכאן גם נולדה פרשנות נפלאה של הרבי– ויקחו זה בגלל שאי אפשר לצוות על מישהו לתת. הנתינה תלויה ברצון שלנו והוא תלוי רק באיכות העבודה הפנימית שלנו. לכן נדבת הלב היא הפרמטר לנתינה. ה–ויקחו מרמז על הקמת מנגנון של איסוף התרומות, לא על הציווי לתת. כשאת נותנת משהו מעצמך, משלך, זה משפיע עליך, זה משנה אותך לטובה, פנימית. כל עניין התרומה הוא נתינה כנדבת הלב ואת זה אי אפשר להורות, שכן אז הנתינה תוצר של הבקשה ולא כנדבת הלב שלך.

ויקחו– אם את רוצה לקבל את הדבר הכי חשוב, זה נתינה בעלת משמעות. זה הדבר היחידי שהוא באמת נכס שלך וכדאי לקח אותו. כל היתר– בר חלוף, אולי עכשיו שלך, אבל לא באמת; זה זמני, מוגבל. נתינה בעלת משמעות היא הדבר היחידי שאת באמת יכולה לנכס לעצמך ואף אחד לא יכול לקחת ממך. בא לידי ביטוי בשאיפה שנהיה תמיד בצד הנותן–לוקחת לעצמי את הזכות להיות בצד הנותן וזה תמיד עדיף.

נתינת תרומה– כמות, מאיזה חומרים (שמתחברים), איכות (מכל הלב או פחות)- שאיפה להשוואת צורה עם הנתינה של הבורא, שפע בכל המובנים ובכל הפרמטרים: נרמז מהפסוק–ויקחו לי תרומה; למה לא ״ויתנו״? כי בסופו של דבר זו השוואת הצורה= מי שנותנת מנדבת ליבה היא מי שמקבלת הכי הרבה. זה עושה הכי טוב. השוואת צורה עם הבורא זה לתת, רק שהוא נותן אינסופי ואנחנו מוגבלות, אבל בדרך לאינסוף עוסקות בנתינה משמעותית ככל האפשר ובכך הופכות לדומות לבורא, ליוצר, הופכות למשפיעות באמת. האינסוף נמצא בסוף; האין/בלי גבול נמצא בגבול; כך האלוקות נמצאת במשכן. זאת ההוכחה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, נמצא בכל פרט. ההבנה הזו היא לא רק כדי להסביר כמה הוא גדול אלא בעיקר בשבילנו, כדי שנבין את הפרטים הקטנים ונשים אליהם לב, נדע את חשיבותם. אנחנו אלה שצריכות את המוחשי, המרגש, הנוכח. הוא ממילא נמצא ונוכח כל הזמן בכל מקום. 

מדוע צריך בכלל תרומות? כדי שירגישו שותפים, שזה לא משהו שנחת עליהם מלמעלה. בני ישראל יצאו ממצרים, אמנם ברכוש רב, אבל כל הרכוש שהיה עליהם היה כל רכושם עלי אדמות. לא היה להם נדל״ן ולא שדות מניבים. לכן, כל מה שתרמו – בא ישירות מהנכסים שהיו להם באותו רגע ואלו היו גם הבטחונות שלהם לעתיד. זה מאד משמעותי שצריך להכניס יד לכיס ולהשתתף באופן אקטיבי בבניה ולא רק כמתבונן מהצד, שיכול להביא לאדישות או ריחוק או חוסר ענין או כולם יחד.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

איך ניתן לצמצם את האלוקות האינסופית לכדי משהו גשמי ומוגבל? הפרשנים סוברים שבני האדם הם אלו שזקוקים למשכן, למשהו מוחשי להיאחז בו, שיביא לידי ביטוי פיזי את הקרבה והקשר לקב״ה. לשם כך נועדה בנית המשכן. אולם הוא היה רלוונטי אך ורק לתקופת יציאת מצרים, לנדודים במדבר, שכן בארץ ישראל מדובר בבניית המקדש. אז איך זה רלוונטי בימינו? דווקא הארעיות של המשכן היא זו שמצביעה על חשיבותו ומקומו המשמעותי – כאז כן היום, באין מקדש, על כל אחת מאיתנו לעשות ככל שביכולתה כדי להוות מקום משכן לקב״ה ובכך לחבר עולמות עליונים ותחתונים, תכלית ייעודינו ותפקידנו.

ו-למה ״בתוכם״ ולא ״בתוכו״? הכוונה שאלוהים שוכן לא רק בתוך המקדש, הוא שוכן בלבבות ובנשמות של כולם, כל הזמן.

תופיני מילים לשבת:

אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ (כא,ב)

אַבְנֵי-שֹׁ֕הַם (כא,ז)

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם (כא,ח)

זָהָ֥ב טָה֖וֹר (כא,כט)

כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ (כא,לג)

חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל-אֲחֹתָ֑הּ (כו,ג)

סֶ֨רַח֙ הָֽעֹדֵ֔ף (כו,יב)

קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים (כו,לג)

כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ (כז,ה)

פרשת השבוע-משפטים2

תקציר העניינים: אחרי הרגע ההיסטורי של מעמד הר סיני, נראה שיש צניחה לחיי השגרה האפורים. בראש הפרשה – דיני עבדים, מה שממחיש עוד יותר את הניגוד בין הקדושה וההתעלות מהפרשה הקודמת לבין חיי היומיום. הפרשה עוסקת בפרוטרוט (53 מצוות!) ביחס לעבד ולאמה, לריב בין שני אנשים, מה עושים במקרה של רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות, מה דינו של מקלל או מכה אביו ואימו, מה קורה במקרים של גניבת רכוש, של התקלות פיזית עם בעלי חיים ששייכים למישהו אחר, מה קורה אם מישהו כורה בור ובעל חיים של שכנו נופל בו, מה קורה אם פורצת שריפה בשדה והיא עוברת לשדה של השכן, יחסי אישות, דיני גנבים וגניבות, יחס לחוליות החלשות בחברה (גר, יתום, אלמנה), דיני ממון והלוואות, פדיון בכורות, איסור הטיית משפט, התרחקות משקר, שנת שמיטה, שמירת שבת, שלושת הרגלים, איסור עבודת אלילים וחובת עבודת השם. אז שולח הקב״ה מלאך שומר מטעמו, שיגן על עמו ישראל וייגוף את אויביו. לקראת סוף הפרשה מובאת אסטרטגית השתלטות על הארץ המובטחת – לא בבת אחת ולא גירוש או השמדה המוניים, אלא עזיבה הדרגתית של העמים היושבים בארץ, פינוי בינוי לבני ישראל שמגיעים לרשת אותה. בהמשך משה מתייחד עם אלוהיו ויורד אל העם, מעביר אליהם את המסרים והם עונים בקול אחד שיעשו כמצוות וכמשפטים שמשה הביא לפניהם. משה כותב את הדברים, בונה מזבח ושם שתיים עשרה מצבות עבור שני עשר השבטים, שולח את הנערים בני ישראל לעלות עולות ולזבוח זבחים, קורא את ספר הברית שעונה: נעשה ונשמע! המעמד כל כך מיוחד שגם אהרון, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל זוכים לפגוש את הקב״ה. משה נקרא לעלות אל ההר כדי לקבל את לוחות האבן, התורה והמצוות. הוא משאיר את העם בידיים טובות ואמונות ונעלם לתוך ענן הכבוד ואל ההתרחשויות המופלאות למשך ארבעים יום וארבעים לילה.

נושאים מרכזיים בפרשה:

וְאֵ֨לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים – מילים, משפטים ומה שביניהם

שוב ו׳ החיבור, המדגישה ומדגימה את החיבור הישיר בין הפרשות ובכלל את הקונטקסט הכללי ברצף העניינים. עד כה רוב המסרים הועברו על ידי סיפורי עלילות מרתקים, מושכי עין ולב ומרגשים. לפתע יש עצירה וצלילה לתוך פרטי פרטים של מצוות וחוקים, חלקם טריוויאליים וחלקם סתומים. ההבדל בין חוקים, משפטים ועדות הוא בדיוק כאן – מה שנתפס בעינינו כטריוויאלי ומה שסתום או תמוה. כל זאת בשכל האנושי. המוגבל! ולא רק – גם שונה מאדם לאדם. אם לא היה נפרס לפנינו מצע להסדרה חברתית, יתכן ואף סביר שהיינו חיות בגיהנום עלי אדמות. בעולם (מלשון העלם) מוגבל, בעל משאבים מוגבלים, לצד טבע אנושי בלתי מוגבל ברצונות ובמאוויים שלו, כנראה היתה פורצת מלחמת עולם בלתי ניתנת להסדרה והעולם היה קרוב מאד לחורבן. נראה כי החזרות על השורשים וכפילויות המילים הרבות בפרשה [וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא (כא,יט);נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם (כא,כ);עָנ֣וֹשׁ יֵֽעָנֵ֗שׁ (כא,כב);טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף (כב,יב);צָעֹ֤ק יִצְעַק֙…שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע (כב,כב);חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל (כב,כה);עָזֹ֥ב תַּֽעֲזֹ֖ב (כג,ה)], לצד ה׳ הידיעה המצטרפת לשם הפרשה: הַמִּשְׁפָּטִ֔ים (כא,א), באות להדגיש ולהסב את תשומת ליבנו למשהו הוא מעל השכל האנושי ואינו תלוי בו. על מנת לקיים חברה מתפקדת, אחראית שבה ערבים זה לזה, במיוחד לחוליות החלשות שבה, יש להסדיר זאת מגבוה כמשפטים שלאורם נתפקד ונתנהג. מכאן גם נגזרות המילים: (בית) משפט, שיפוט, שופטים; כל אלה מושגים המתארים את מורכבות ההתנהלות החברתית, עליה יש לשים סייגים וגדרות ואף לשים בעלי תפקידים שיחליטו, יאכפו וינהלו את העם.

יחס לגר לאלמנה וליתום

מדובר בחוליות החלשות בחברה, עליה חלה מחוייבות לדאוג להם ולא לענות אותם; במיוחד הדברים אמורים במצב ששרר באותה תקופה. ידוע שחוזקה של שרשרת תלוי בחוליה החלשה שבה – החוליות החזקות יחזיקו מעמד בעוד שאם יופעל לחץ על חוליה חלשה היא כנראה תשבר ותגרום להתפרקות השרשרת (החברה) כולה. זה לא משהו שנתון לשיקול דעת; זו חובה מוסרית וכורח המציאות כדי לשמור על חברה בריאה ואיתנה. ואם זה לא ברור ומובן מאליו – זעקתם לאל שבמרומים תפתח שערי שמים והוא יתעצבן ויגרום לכך שנשות ובני המענים יהפכו לאלמנות ויתומים בעצמם! בכל יום ובכול רגע עלינו לזכור שגם אנחנו יצאנו ממצרים, מבית עבדים; גם אנחנו היינו גרים בארץ זרה. כמה סטטוס כזה הוא קשה להתמודדות, כמה אתגרים הוא מעמיד בפני מי שעובר לארץ חדשה, גם עם סל קליטה וקבלת פנים יפה. הקושי קיים ונוכח וטמון בעצם המעמד והמצב של גרות.

חמורך שונאך רובץ תחת משאו

על פניו הסיבה טמונה בצער בעלי חיים. אולם, עיון מעמיק יותר יפנה זרקור אל מצבי מצוקה של בני אדם, שבהם גם אם הציקו לי ואני שונאת אותם – אני צריכה לשים את זה בצד ולעזור. בבסיס הדברים ישנה הנחת יסוד ששנאה היא אנושית וכנראה תפקוד אותנו מעת לעת. כדאי לזכור ולהבין שמי שמחזיקה בליבה שנאה ואוחזת בה, פוגעת בראש ובראשונה בעצמה. כדאי לנסות להיעזר במצבים שמגיעים לפתחנו ולנצל אותם, כדי להיפטר משנאה וטינה ואיזו הזדמנות טובה יותר מאשר להתעלות מעל יחסים עכורים ולהגיש עזרה לחמור הרובץ תחת משאו?

אסטרטגיה לכניסה לארץ

לא מדובר בהשמדה המונית ולא בגירוש מאסיבי אלא בעזיבה מדודה והדרגתית. הפרשנים מסבירים כי הדבר מדגיש את חוסר המוסריות שבהשמדת עם. בנוסף, אם הארץ מתרוקנת לפתע, סביר להניח שחיות (אמיתיות או חיות אדם) יצליחו לפלוש ולהתנחל הרבה לפני שהעם יצליח לכבוש את כולה. הגעה מסודרת והדרגתית תיתן אפשרות להכנס שלב אחר שלב, מבלי להשאיר שטחים מופקרים.

תופיני מילים לשבת:

בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א (כא,ג)

וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת-אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ (כא,ו)

שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹֽנָתָ֖הּ (כא,י)

חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף (כא,יא)

בִּפְלִלִֽים (כא,כב)

נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ (כא,כג)

עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל (כא,כד)

כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת…פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ (כא,ל)

יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת (כב,טז)

אַל-תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם-רָשָׁ֔ע (כג,א)

מִדְּבַר-שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק (כג,ז)

הַשֹּׁ֨חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים (כג,ח)

לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ (כג,יט)

אָֽיַבְתִּי֙ אֶת-אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת-צֹֽרְרֶֽיךָ (כג,כב)

כִּי-יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ (כג,לג)

נַֽעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע (כד,ז)

לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר (כד,י)

אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה (כד,יח)

פרשת השבוע-בשלח2

תקציר העניינים – היידה, יוצאים ממצרים. אבל את עם ישראל קשה העורף וחסר הסבלנות – אי אפשר להוציא דוך; צריך לקחת אותם בסללומים, כדי לא להשאיר להם פתח מילוט לחזור למצרים. בסך הכל כחמישית (במקרה הטוב) יוצאים לדרך. משה שומר חסד נעורים ואת הבטחתו ליוסף ומעלה עימם את עצמותיו. הם הולכים והולכים, עמוד ענן מלווה אותם ביום ועמוד אש בלילה. ופרעה, כמו פרעה – מכה שנית: שוב אלוהים מקשיח את ליבו והוא מתחרט ששחרר את עם ישראל ויוצא לרדוף אחריהם. עם ישראל שתקוע בין הפטיש לסדן, או, יותר מדויק – בין צבא פרעה שדולק אחריו לבין הים זועק לעזרה ומתלונן כמו חבורת פולניות אורגינליות – מה נסגר? אין קברים במצרים שלקחת אותנו לפה, למות במדבר? יותר עדיף כבר היה להישאר שם כעבדים מאשר ליפול למלכודת! משה מהסה אותם ומכין אותם לניסים ונפלאות שהשם עוד מעט קט מרעיף עליהם: החל מחצית ים סוף, דרך מלאך ששומר את דרכם, ההמשך באמצעות עמוד הענן שיוצא חוצץ בינם לבין המצרים, עמוד האש שמאיר את דרכם בחושך, חומות המים מימינם ומשמאלם, הסרת האופנים ממרכבות המצרים ולקינוח – טביעת המצרים עד האחרון שבהם. זהו, עם ישראל קיבל את ההוכחה על ההשגחה הפרטית שיש עליו וסופסוף מאמין באלוהים ובמשה עבדו.

משה שר לאלוהי אבותיו, מהלל ומפאר את הצלת עמו בטקסט קנוני – שירת הים. אחותו, מרים הנביאה, שולפת את התופים שסחבה כל הדרך ממצרים, יוצאת במחולות וסוחפת אחריה את בנות ישראל.

אבל הזיכרון קצר והקשיים רבים – העם מתלונן שאין לו מי שתיה – משה מתפיל אותם; מתלוננים שאין לחם – יורד עליהם ה-מן; מתלוננים שאין בשר – מגיע השליו; אין מים – יורד טל. משה מצווה עליהם לאכול די צרכם ולא לאגור, אבל כנראה אפשר להוציא את העם ממצרים אבל אי אפשר להוציא את מצרים מהעם – הם אוגרים ושומרים ובבוקר זה מעלה רימות ותולעים. לא כך הדבר בשבת – האוכל שהכינו בשישי נשמר היטב לארוחות השבת. והם ממשיכים להיות קוטרים ומתלוננים חדשות לבקרים על מצוקותיהם עד ששוב נתקלים בצימאון ואז – ומשה היכה בסלע ויצאו ממנו מים, מים.

ומי אורב לעם ישראל בכניסה לארץ המובטח – עמלק. משה שולח את יהושע להילחם בעמלק ומשה אהרון וצור עומדים ומתצפתים על ראש גבעה; כשמשה מרים את ידו – ישראל גוברים וכשהוא מוריד את ידו – עמלק גוברים. סוף טוב, הכל טוב – יהושע מחליש את עמלק שנדון לכליה.

בְּשַׁלַּ֣ח (יג,יז)

בשלח – מתכתב גם עם ההתנצחות של משה עם פרעה: שלח את עמי; לא שלח. בסופו של דבר מי שנושא את המסר של דבר השם, מי שעושה את האמת רק מפני שהיא אמת – סופו לנצח. פרעה סירב בעקשנות לשלוח את עם ישראל כל כך הרבה פעמים, אבל סגירת המעגל היא וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ (יג,יז) – עם ישראל לא יוצא סתם כך לדרך, פרעה, מלך העולם, נאלץ להיכנע לתכתיבים של משה ומשלח את העם לדרכו.

בשלח, מלשון שליחות. פרשנויות רבות נכתבו ונדרשו על הסיבות והמניעים של משה להרוג את המצרי, להתערב במחלוקות, לקבל על עצמו את הנהגת העם למרות היותו כבד פה וכבד לשון ולקשר ביניהם לבין הבורא. משהו בוער בעצמותיו של משה והוא דוגמה ומופת לאקטיביזם חברתי הדוגל במדיניות של ״קום ועשה״. משה יוצא בשליחות, כולל עניין העלאת עצמות יוסף ולא בשביל טובתו האישית – נהפוך הוא: הוא היה יכול להישאר נסיך בארמון פרעה וגם אם הפן החברתי בער בעצמותיו, לעשות את השינוי ״מבפנים״ והיה לכך תקדים בדמות יוסף. הקשר והסמיכות בין שניהם, מכוונים את פוקוס על הדומה והשונה ביניהם, עליהם עמדנו גם בפרשה הקודמת, בין היתר באופן התמודדותם עם פרעה הפנימי והחיצוני. אולם אצל משה, העניו באדם, ברור לחלוטין, גם בפן הפיזי/חומרי,שהוא עושה את שליחותו באופן אלטרואיסטי, כזה ששם את טובתו שלו בצד ואת טובת עמו בראש מעייניו. השליחות היא לא רק בפעולת לקיחת עצמות יוסף, שליחות שהמסר שלה הוא – הבטחות צריך לקיים, אלא יש מסר נוסף הטמון בשליחות זו: העברה בין דורית. משה לא היה זה שהתחייב ליוסף, אבל הוא מקיים את סדר ההשתלשלות, את הערבות ההדדית ואת הקשרים המיוחדים בין בני עם ישראל. זאת מורשת לדורות. דמותו של משה רבנו היא דמות לחיקוי וגם אם אינני מתקרבת לשיעור קומתו, יש לאן לשאוף – לא משנה איפה גדלת, איפה ועל ידי מי התחנכת, כמה אמצעים עומדים לרשותך או מהם הפגמים והמגבלות שאת חשה שיש לך – עליך לאתר את השליחות והייעוד שלך בעולם הזה ולקום ולעשות למענה ולמען הכלל.

אז מה השליחות שלך? מה שאת צוברת בשנות חייך ומה שנולדת איתו (אפילו אם זה נראה בהתחלה כ–עול או פגם כמו ש–ריטה אומרת– מה שחשבה שבעוכריה: עולים חדשים, פרסייה, אישה, הם מקורות הכח, ההשראה וההשפעה שלה היום על העולם). דוגמה נפלאה מהפרשה היא מרים, שמכינה תופים במשך 60 שנה. היא עלולה להיחשב להזויה, משוגעת, מתבודדת, תמהונית אבל הולכת עם השליחות שלה – לצאת את מצרים בתופים ובמחולות. כשמתגלה שהיא צדקה לאורך כל הדרך, כולם מוכנים להיות שותפים לפועלה ויצירתה. היי חמושה(👇) בכשרונותיך או מה שחשבת כפגמייך המולדים, בנכסים הרוחניים והחומריים שצברת לאורך השנים ו… צאי לדרך! קומי ועשי???

חמושים

בני ישראל עולים לארץ חמושים – ניתן לפרש זאת כ-מצויידים, אבל פרשנים מסבירים שמדובר בכמות האנשים שיצאו ממצרים: לא כל בני ישראל זכו לצאת מגלות לגאולה; למעשה הרוב מתו או נשארו במצרים מכמה סיבות: חלקם מתו במכות מצרים וחלקם לא האמין באלוהים ולכן לא האמין שיש מפלט מהעבדות ומהגלות ובחר להישאר שם; הטענה היא שרק חמושים – רק כל אדם חמישי זכה לצאת ממצרים…

תופיני מילים לשבת

יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙…וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ (יג,כא)

לֹֽא-יָמִ֞ישׁ (יג,כב)

אַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר (יד,כד)

אָשִׁ֤ירָה לַּֽיהוָֹה֙ כִּֽי-גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם (טו,א)

עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי-לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה (טו,ב)

תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב (טו,ו)

מִֽי-כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה (טו,יא)

חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט (טו,כה)

וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם-שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל | יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָֽׁמַרְתָּ֖ כָּל-חֻקָּ֑יו כָּל-הַֽמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר-שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֨יִם֙ לֹֽא-אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה רֹֽפְאֶֽךָ (טו,כו)

בְּשִׁבְתֵּ֨נוּ֙ עַל-סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר (טז,ג)

עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת (טז,טז)

וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ (טז,כ)

אֵ֣ת אֲשֶׁר-תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר-תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ (טז,כג)

צַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ (טז,לא)

וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה (יז,יב)

מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת-זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק (יז,יד)

 

פרשת השבוע-בא2

תקציר העניינים: אנחנו בעיצומן של מכות מצרים. משה ואהרון באים בשם הבורא אל פרעה ושואלים אותו למה העקשנות הזו? למה הוא חוזר בו כל פעם מחדש, למרות המכות הכבדות והנזק העצום שנגרם? תקשיב טוב: אם אתה לא משלח את העם מיד ובדיעבד, יבוא ארבה וישמיד את כל המעט שעוד נשאר. המשרתים והעוזרים של פרעה משתכנעים והם פונים אל מלכם ושואלים – עד מתי? שלח אותם לעבוד את אלוהיהם ושחרר אותנו. פרעה מקשיב וקורא אליו את משה ואהרון ומתעניין – מי ההולכים? עונים האחים – כולנו כולל כולם, יחד עם הצאן והבקר שלנו. פרעה מסכים לשחרר רק את הגברים ואז הקב״ה מורה את משה להטיל את מכת הארבה. הארבה היה כה רב, עד שהוא החשיך את ארץ מצרים, מעין פרומו למכה הבאה. פרעה מכה על חטא ומוכן לעשות הכל כדי להשתחרר מהצרה הזו. הריטואל הקבוע חוזר על עצמו, שוב הקב״ה מקשיח את לב פרעה שמסרב לשלח את עם ישראל בזמן אמת ושוב מנחה אלוהים את משה להטיל מכה על מצרים והפעם – חושך. שלושה ימים המצרים לא יכולים אפילו לזוז מרוב שחשוך ואילו אצל בני ישראל, באורח פלא, היה אור. במסגרת מלחמת ההתשה – פרעה שוב מתרצה והפעם מוכן לשחרר גם את הילדים, רק את הצאן והבקר שישאירו. משה מסביר לפרעה שהוא מתבלבל ולא רק שישחרר את כולם כולל הכול, הוא גם יזבח לאלוהי ישראל. פרעה מגרש את משה ומאיים עליו בעונש מוות אם יעז לשוב ולהראות את פניו. הקב״ה אומר למשה שמדובר בעוד מכה אחת ודי, שאחריה פרעה לא רק ישלח אותם, אלא יגרש אותם; רגע לפני, אומר משה לעם לגשת אל שכניו ורעיו ולשאול כלי כסף וזהב. משה, שהיה סלב במצרים, נותן את התחזית למכת בכורות והארץ רועשת וגועשת.

בינתיים, נזכרת המצווה הראשונה על בני ישראל כעם – ראש חודש עברי וכן פירוט על זבח פסח, שאחריו תצא לפועל מכת בכורות, למעט מי שסימן על מזוזות ביתו – עליו המכה תדלג. לאחר מכן מפורטים מנהגי חג הפסח כאות וכזכר ליציאת מצרים וכן סימון הדם על המשקופים והעברת כל האינפורמציה לדורות הבאים. מיד לאחר מכן מגיעה מכת בכורות ופרעה נכנע ומשחרר את עם ישראל סופסוף. מעט לפני סיום הפרשה מוזכרת מצוות המילה והאמירה החזקה שהתורה היא אחת גם לגרים, ששווים בפניה לאזרחי ישראל. בסוף הפרשה מדובר על מצוות פטר הבכור והנחת תפילין במרומז.

בֹּ֖א (י,א) – בוא עוד היום

בעיצומן של מכות מצרים, נקטע הרצף והתורה מקדישה מספר פסוקים, מתוכם אף נלקח שם הפרשה, כדי להתמקד בהתנהלותו של משה מול פרעה. הפרשנים לומדים מהאמור בֹּ֖א אֶל-פַּרְעֹ֑ה כִּֽי-אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת-לִבּוֹ֙ וְאֶת-לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו (י,א) שמשה לכאורה מפחד מהעימות עם פרעה, אלא שלא מדובר בפרעה שהוא בשר ודם אלא ב-פרעה של מעלה. על פי הזוהר והקבלה, ככל שהדמות למטה, בעולמות תחתונים, באה לידי ביטוי כ״רעה״ יותר, כך ההשתקפות שלה למעלה ״טובה״ יותר. משה לא מפחד מפרעה בשר ודם, פרעה של מטה, שחושב ומתנהג כאילו הוא אל, אבל למעשה מתגנב אל היאור כדי לעשות את צרכיו. הוא פוחד מההתגלמות שלו למעלה, שמהווה אור אינסוף מעולם התוהו, דבר שלא ניתן להכניס בתוך חומר, גבול, גוף גשמי. משה פוחד שלא יוכל להכיל את אותו אור אינסוף ולכן הקב״ה לוקח אותו (אומר לו בא) כדי ללוות אותו ולהוביל אותו בֿתוך ה״ארמון״ של פרעה מחדר לחדר עד לחדר ״שלו״, של משה, שהוא החדר הכי פנימי (חדר הלב) ושם הוא במערומיו, ללא קליפות וללא כסות ובגד, מתחבר אל הניצוץ האלוקי במקום הכי בסיסי ועוצמתי (האטומי) שההתגלמות שלו היא בגרעין התא, על מנת לגעת בנימי נפשו, בנקודה האחת שהיא שורש נשמתו. אולם, כפי שמלמדת ההיסטוריה, המגע עם החלקיק הקטנטן טומנת בחובה סכנה ליישום פיצוץ אטומי שיגרום לשואה. אותה עבודה פנימית, שחוקרת את הנשמה ברחל בתך הקטנה ומגיעה עד לחלקיק הקטן ביותר, יכולה להפוך בידיים הלא נכונות להרסנית, מפלצתית, השמדתית בסדר גודל המוני, המתבטאת בהליכה אחר האגו, ליקוי מאורות באשר למי מנהל את העניינים, מחשבה שאני יכולה להבין, להתמודד ואף לשלוט במה שקורה בעולם. לכן, לא בכדי חושש משה מהמפגש עם פרעה והוא צריך ליווי צמוד של הקב״ה כדי להתמודד עם איום גרעיני שכזה, תרתי משמע. 

איך מתמודדים עם פוטנציאל לפרעות, עם כוחות מנגדים עצומים שכאלה?

א. אברהם– ביטול, אנוכי עפר ועפר, לא לעשות כלום והכל מסתדר (שרה פתרה את העניינים)

ב. יוסף– צדיק, יכולת נשיאת הפכים, להיות בו זמנית גם הכי עברי וגם הכי מצרי בלי לרדת לשפל המדרגה הפרעוני. רק צדיק כיוסף, שמצד אחד חי בלב המאפליה, מקבל לידיו כוחות אדירים עם פוטנציאל נפיץ ומצד שני דבק בערכים ובמוסר מבית אביו, יכול להכיל אורות מעולם התוהו מבלי להתבלבל ולהתהפך.

(לכן אברהם אבינו יוסף הצדיק משה רבינו דוד המלך אהרון הכהן וכו)

ג. משה– נצח, נצחנות, עקשנות. בהקדים את המאוחר, בפרשת כי תישא אומר משה: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ (לד,ט). משה מבין את העם, משה עקשן מול פרעה, הולך איתו ראש בראש. כל ההתנהלות של משה מול פרעה היא הרבה יותר כדי ללמד את בני ישראל מאשר להראות להם איך מטפלים במישהו אחר.

אפשר להוריד הראש (להתבטל, להיות פאסיבי), להרים את הראש (להצמד לערכים ולמוסר העליונים (לא לזוז מדרכי אבות) ואפשר ללכת ראש בראש– בכל סיטואציה להתעקש ולמצוא את השיעור והטוב שבה ולמרות הפחד, להאמין שטיב הטוב להיטיב.

סגירת מעגל: מה שמתחיל בביאתו של משה אל פרעה וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל-פַּרְעֹ֑ה (י,א) מסתיים  בביאתו של פרעה אל משה: המדרש לומד מדבריו של משה לֹֽא-אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ (י,כט) שבסוף פרעה הוא זה שבא לביתו של משה כדי להתחנן בפניו שבני ישראל יצאו ממצרים.

כל האמור לעיל אינו בחזקת ניתוח פילוסופי, אלא חקר ולימוד טבע האדם והוראות התנהגות והפעלה לעצמנו. הנקודה החשובה ביותר היא שמשה לא עושה את הדברים למען עצמו, משפחתו, אלא מטביע את חותמו על דפי ההיסטוריה כדי שגם אלפיים ושלושת אלפים שנים אחרי, נוכל גם אנחנו ללמוד וליישם את המודל שהוא מנהיג.

תופיני מילים לשבת:

הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת-לִבּוֹ֙ (י,א)

יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה (י,ה)

יֶֽחֱרַץ-כֶּ֨לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ  (יא,ז)

וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם-פַּרְעֹ֖ה בָּֽחֳרִי-אָֽף (יא,ח)

מִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת (יב,ד)

שֶׂ֥ה תָמִ֛ים (יב,ה)

מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם (יב,יא)

וְהִכֵּיתִ֤י כָל-בְּכוֹר֙…אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים (יב,יב)

חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם (יב,יד)

מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ (יב,טז)

מַחְמֶ֖צֶת (יב,כ)

לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ (יב,מב)

בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל-רֶ֨חֶם֙ (יג,ב)

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּֽעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם (יג,ח)

מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה (יג,י)

וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל-יָ֣דְכָ֔ה וּלְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ (יג,טז)

פרשת השבוע-וארא2

תקציר העניינים: אלוהים מדבר אל משה על השם המפורש שלו והחידוש העכשיוי בתחום, על הברית עם האבות והארץ המובטחת, על כך שהוא שומע את הכריעה תחת הנטל של בני ישראל במצרים ולכן שולח אותו אליהם, להודיע שיציאת מצרים קרובה ושהם העם הנבחר. משה עושה כאשר צווה, אך בני ישראל לא שמעו, הם היו עסוקים וקצרי רוח. אז מצווה משה לפנות לפרעה, שישחרר אותם. משה אומר – אם בני ישראל לא הקשיבו לי, איך פרעה יקשיב לי? ונוסף לכל הצרות – אני גם מגמגם. אלוהים מצווה את משה ואת אהרון לפנות אל העם (גירסה 2.0) ולפרעה להוציאם ממצרים. בהמשך, פסוקים המפרטים את בני המשפחות, בני השבטים וקשרי נישואין, שהחשוב והמוזר שבהם – עמרם לוקח את יוכבד דודתו לאישה.

שוב אלוהים שולח את אהרון ומשה להוציא את בני ישראל ממצרים ומודיע להם שזה לא יהיה פשוט, אך כן יהיה באותות, במופתים ובשפטים. האחים ניגשים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, כשהם מצויידים במופתים – אם פרעה יבקש סימן, יהפוך מטה אהרון לתנין; כשזה קורה – מזמין פרעה את חרטומיו לתת קונטרה וגם מטותיהם הופכים לתנינים. פרעה לא משתכנע לשחרר את בני ישראל. משה נשלח עם צידה חדשה: המכה הראשונה – דם. אם פרעה רוצה סימן, יהפכו מימי היאור לדם. גם כאן פרעה נותן פייט עם חרטומיו וממשיך בסירובו; לא משנה כמה סבל נגרם לעמו או לאחרים – הוא בשלו. אחרי דם – מגיעה מכת צפרדעים. הריטואל הקבוע: חרטומים, אותות, מופתים; ״טוב, נו, משחרר אתכם״ אומר פרעה למשה ״רק תסירו את המכה הזו״. משה מטפל בעניין, אך שוב פרעה מקשיח את ליבו. המכה הבאה – כינים. שוב פרעה מסכים לשחרר אם תוסר המכה ושוב הוא מקשיח את ליבו. לא עזרו הכינים? אולי יעזור ה-ערוב. לא עזר ה-ערוב? אולי יעזור ה-דבר. כשגם זה לא עוזר, משה מפזר אפר שהופך ל״שחין פורח אבעבועות״. ומכה אחרונה ולא חביבה בכלל בפרשה – ברד.

וָֽאֵרָ֗א (ז,ג) לראות את האור

ו׳ החיבור – המשכיות, תהליך, זה לא משהו שקורה פתאום. כל הפרשה רצופה ב-ו׳ החיבור (ובעצם כל התורה, פחות נפוץ בימינו; זו לא כתיבה ״תכלס״), מה שמדגיש שהיציאה ממצרים לא קורית out of no where אלא מדובר בתהליך מורכב של עבודה קשה, של דילמות יומיומיות, של תחרות על תשומת הלב לחשוב ולא למה שדחוף ו״גונב״ את תשומת ליבנו… למשל, לראות את הדוחות המסכמים של השנה ולא להתעלם, לא לדחוק הצידה את המציאות – לראות את 8000 הזקנים שנוספו למעגל העוני. לא להשאר באדישות, בקשיחות הלב או בעבודה הקשה ״שלי״ וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה (ז,ט), לצאת מאזור דמדומים של: אין לי זמן להתנדב עם קשישים, לא יכולה כרגע לתרום לעמותות שמטפלות בהם… הראיה מאפשרת לראות את המציאות, לפרשן אותה על פי הערכים והמוסר שלנו ולהחליט אחרת; למשל על הכרת טובה אל הזקנה הפרטית שלי– הפנימית (זו שכבר אין לה כוח), סבתא/סבא, אמא/אבא, שכנ/ה ופשוט להיות איתם, לתת להם תשומת לב, לחבק אותם… הם הרי לא יהיו פה עוד הרבה זמן…

לראות את יציאת מצרים הן מהצד הפרעוני שלה והן מהצד העברי/יהודי שבה, משל ליצר הרע והיצר הטוב, הנפש האלוקית והנפש הבהמית. ברגע שרואים – מודעים וכשיודעים מול מה מתמודדים, אפשר לבחור. הפרשנים מסבירים שכל מכות מצרים והתהליך שפרעה עובר (שזו מרבית הפרשה) הם לא פחות עבורינו מאשר ללמד על ואת האחר. אין זבנג וגמרנו – פרעה הפנימי כל פעם תוקף ממקום אחר; לפעמים הוא מתחכם – מודה בחטאיו אבל אחרי כמה דקות שוכח ושוב מקשיח את ליבו חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהוָֹה֙ הַצַּדִּ֔יק וַֽאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָֽרְשָׁעִֽים: (ט,כז) …וַיֹּ֣סֶף לַֽחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַֽעֲבָדָֽיו (ט,לד). במאמר מוסגר– יותר קל לטפל ב״חטאים״ כשאנחנו בתחילת הדרך – להחליט בראשונה להמנע (מסיגריות/קפה/ אלכוהול וכו) זה יותר קל מאשר להתמכר ואז לנסות להפסיק. כל אחת צריכה לראות מה הנטיות ההתמכרותיות שלה ובהן לשים גדר מאד ברורה וחדה ולהימנע, אם זה מה שעובד בשבילה. אם לא לוקחים את הביס/ כוסית/ שכטה הראשונה– בהכרח לא תגיע השניה…

תופיני מילים לשבת:

בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים (ו,ו)

וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה (ו,ט)

עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם (ו,יב)

שַׁלַּח֙ אֶת-עַמִּ֔י (ז,טז)

אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא (ח,טו)

יַד-יְהֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ (ט,ג)

וְאֶת-כָּל-עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר (ט,כה)

פרשת השבוע-שמות2

תקציר העניינים: בני ישראל יורדים מצרימה. הדור של יעקב ובניו הולך לעולמו, בני ישראל מתרבים כפי שהובטח לאבות. במצרים קם שליט חדש שלא ידע את יוסף וחושש שמא, במקרה שתפרוץ מלחמה, ישתפו בני ישראל פעולה עם האויב מבפנים ולכן צריך לענות אותם, שלא תהיה להם הזדמנות פניות וכוחות להילחם. מתחילים בשרי מיסים  – לא עוזר; מחריפים לעבודת פרך – לא עוזר; ממררים את חייהם – לא עוזר; בני ישראל ממשיכים לפרות ולרבות. פרעה מצווה על המיילדות להרוג את הבנים הנולדים והן מסרבות פקודה. רואה זאת פרעה ומצווה את עמו להשליך ל-יאור כל בן שנולד (גזרת שמד במימד הפיזי) ואת הבנות להשאיר (גזרת שמד במימד הרוח). במסגרת המרי העממי, נולד משה. אמו יוכבד, מצפינה אותו שלושה חודשים וכשכבר אי אפשר להסתירו – היא משיטה אותו בתיבה על היאור ושולחת את בתה מרים, לתצפת עליו. הבת קולטת את בת פרעה שירדה לנהר, מגלה את התיבה ואת התינוק ומזהה שהוא ילד עברי. הבת, בתושיה רבה, מציעה לה להביא מיינקת ובכך מחברת בחזרה את אמה אל תינוקה, שאפילו מקבלת תשלום עבור ההנקה.

משה גדל ויום אחד, כשהוא יוצא מחוץ לתחומי הארמון, הוא רואה איש מצרי מכה עברי. הוא הורג וקובר אותו כשהוא משוכנע שאף אחד לא רואה. הוא טועה: הענין מגיע עד פרעה שמבקש להרוג אותו ולכן הוא בורח למדיין, שם הוא נקלט היטב, מתחתן ומקים משפחה. יום אחד, בעודו רועה את הצאן, מתגלה אליו הסנה הבוער והוא פותח בדיבור ישיר עם אלוהים, ששולח אותו להציל את בני ישראל. משה פותח במשא ומתן עם אלוהים – מה פתאום אני? עונה לו – כי אני שלחתי אותך. משה לא מפסיק -אוקיי, נגיד שקיבלתי עלי את המשימה; אני מגיע אליהם והם שואלים אותי מי אתה? מה אני עונה? ובמשך פסוקים רבים ממשיך משה את ההתדיינות והקושיות עם אלוהים, שמנחה אותו ומספר לו מה עתיד לקרות. כל מה שנדרש ממשה זה להגיע לפרעה ולבקש לצאת לשלושה ימים כדי להתחבר לקב״ה. משה עדין מפקפק והבורא עושה לו אותות ומופתים שיוכל להשתמש בהם במפגש עם העם – הופך מוט לנחש, הופך את ידו של משה למצורעת ומחזיר מיד את המצב לקדמותו ואת היד מבריא, הופך את מי היאור לדם. אבל משה לא מפסיק לשאת ולתת ומסביר לקב״ה שהוא לא יכול להיות דיפלומט ולשאת ולתת עם מלך מצרים כי הוא מגמגם. כאן כבר כועס אלוהים על משה ואומר לו לשתף פעולה עם אהרון – משה יעביר את המסרים לאהרון והאחרון יתקשר אותם עם העם ועם המלך.

משה, סוף כל סוף משתכנע, מעדכן את חמיו ויוצא למצרים עם אשתו ילדיו ורכושו על חמור. שוב הקב״ה מספר לו מה יקרה – שפרעה לא ישחרר את עמו כל כך מהר וזה יעלה לו בבניו הבכורים. משה מעדכן את אהרון ויוצא למפגש עם פרעה שמסרב, כצפוי, לשחררם. פרעה לא מסתפק בכך ומכביד את העול על בני ישראל. כשאלה מתלוננים על כך, פרעה משוכנע שיש להם יותר מדי זמן פנוי לתכנן תוכניות ולבקש בקשות ולכן מחריף את עבודות הפרך. בני ישראל מתלוננים בפני משה ואהרון שלא רק שמצב לא הוטב – הוא אף הורע. משה חוזר לאלוהיו ושואל – למה אתה רק מחמיר את מצבו של העם? ולמה בכלל שלחת אותי? אלוהים מבטיח לו לנקוט יד חזקה כלפי פרעה. כך מסתיימת הפרשה, בפתאומיות, אחרי הפסוק הראשון בפרק ו.

נושאים נבחרים מהפרשה:

שְׁמוֹת֙ (א,א) – בעזרת השם

א. שם החומש שם הפרשה ותחילתה = שמות. כפי שנראה בהמשך, הנושא טומן בחובו הרבה עניינים. אם נתבונן בפרשנויות הרבות על שמות גן (53) פרשות השבוע והעומקים אליהם מגיעים בעקבות התבוננות זו, נבין שב–שם טמון גרעין שמהווה פוטנציאל להתממשות משהו מסקרן, מחכים, מעשיר, מרגש או לחלופין, אם השם לא ״מוצלח״ – יתכן ובכלל לא ישכיל למשוך את תשומת ליבנו ואנו נעבור הלאה במירוץ החיים המטורף, שבו יש תחרות אדירה לצוד את הקשב שלנו ולתפוס את עינינו כדי לשבות ולנצל את המשאב הכי יקר שלנו – זמננו.

ב. שם/שמות זה משהו לכאורה כל כך יומיומי, טריוויאלי, מובן מאליו… כדאי לזכור ששום דבר לא מובן מאליו, לא זה שהתעוררנו בבוקר וגם לא הנשימה הבאה. החיים בתודעה כזו הם חיים בהוקרת תודה והכרת הטוב והם ה-מפתח להתעלות מעל עולם החומר ושיפור איכות החיים ביומיום.

ג. בתחילת הפרשה טורחים לציין וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל (א,א) ולא מסתפקים ב״ואלה בני ישראל״; כמו כן, בתחילה מפורטים השמות ובהמשך הופכים האנשים לאנונימיים. שם הוא כסות חיצונית לישות הפנימית, לנצוץ האלוקי שיש בכל אחת. הוא מגדיר ומגביל בחומר (מילה/כתיב) את הרוח, את הנשמה האינסופית של האדם. המעטפת היא זו שירדה למצרים; כל זמן שנשמור את נפשינו – ניתן לשמור על אותו הניצוץ הפנימי ולפרוץ את הגבולות של עצמנו. בזוית נשית – הפרשה מלאה בגיבורות על בעלות שמות משמעותיים המכוונים אל מהותן, שניחנו בתושיה ושכל ומצילות פעם אחר פעם את עם ישראל בעזרת פעולותיהן, אמונתן ואומץ ליבן – יוכבד אמם של אהרון מרים ומשה, שמצליחה להרות (את משה!!!) למרות הגזרות; מרים אחות משה שפונה אל אביה לבטל את החלטתו שלא להביא יותר ילדים ובהמשך פונה אל בת פרעה ומציעה להביא מיינקת; בתיה, בת פרעה שמזהה שמשה ילד עברי ומגדלת אותו לתפארת; המיילדות שלא נשמעות לגזירות המלך ועוד.

ד. משה – בפרשה בה עוסקים בשמות, יש רמז בשמו של משה: השם מורכב מ-מש+ה ובהיפוך אותיות: שם+ה׳. כלומר, אם בנוסף לשימוש ב-שם שלנו נשכיל להכניס את השם=אלוהים לחיים שלנו, נזכה במתנת האמונה שבזכותה ננצח את הפחד ושום דבר לא יוכל לעצור בעדינו מלמלא את השליחות והייעוד שלנו. כמו כן, הפרשנים מביאים רפרטואר רחב של שמות בהם נקרא משה, ביניהם: טוב, טוביה, חבר (אבא), ירד(אחות), אבי זנוח(אח), אביגדור, שמעיה בן נתנאל ועוד.

ה. שינוי במהות – בעוד שבספר בראשית פגשנו את אבות האומה שהוכרזו ככאלה בזכות המהפך החשיבתי-תפיסתי-מוסרי של מעבר מעבודת אלילים לאמונה באל אחד, הרי שבספר שמות יש שינוי מהותי נוסף ומתקדם – מדובר בבודדים, מקסימום משפחה, שכעת הופכים ל-עם.  ומי מכריז עליהם ככאלה? מי קורא לילד בשמו? לא אחר מאשר פרעה וַיֹּ֖אמֶר אֶל-עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל (א,ט). פרעה מבין, עוד לפני שעם ישראל מבין, את האיום האסטרטגי הטמון בעם שרוחו חזקה, הרבה יותר מעם שחזק בחומר.

ו. לדבר בשם – משה פונה לאלוהיו ושואל שאלות כדי לדעת מה להסביר לעמו; הוא מייצג את העם, מדבר בשמו, מבקש עליו.

ז. בשם השם (נעשה ונצליח) – אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה (ג,יד), כך אומר אלוהים למשה ששואל אותו מה להסביר לעם ישראל שיתהה מי הוא אותו כוח עליון. הרעיון שמסתתר מאחורי זה הוא שזה לא משנה: אהיה אשר אהיה. לא כל דבר בני האדם צריכים להבין. יש דברים שהם למעלה מההבנה השכלית וזה בעצם המפתח לאמונה באלוהים – הצימצום וההתבטלות של האגו – לא כל דבר אפשר לדעת ולא כל דבר אפשר להבין. צריך לפעמים לעקוף את המוח ואת השכל ודווקא להרגיש ולהאמין.

מספרים – שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ (א,ה)

בפרשה מצויין ששבעים איש ירדו למצרים. הדבר תמוה במיוחד לאור העבודה שזה צויין כבר בעבר, בספר בראשית. מכיון שבתורה אין חזרה סתמית וכל חזרה היא בכדי להסב את תשומת ליבנו לעניין עקרוני וחשוב, במקרה שלנו העובדה ששִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ (א,ה) ירדו למצרים וההשוואה לנתון זה, זמן לא רב לאחר מכן, מראה את הגידול העצום, את ה״פרו ורבו״ שהצליח להם במצרים וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם (א,ז). כמובן, כמו כל דבר בתורה, יש לכך משמעויות שמעבר לפשט: בתוך המספר מקודד הפטנט להמשך הקיום – הקב״ה אומר: פקוד פקדתי אתכם (פ=70 בגימטריה) כלומר אני לא שוכח אתכם, אני אחראי עליכם, אני אציל אתכם מהעוני והצרות במצרים. ושוב יש כאן חזרה על  הרעיון שהסתתר גם בפרשה הקודמת, פרשת וַיְחִ֤י (מז,כח) – פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד (נ,כד) פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד (נ,כה) ובפרשתנו פָּקֹ֤ד פָּקַ֨דְתִּי֙ (ג,טז) כשהאות פ בהכפלה מרמזת על בוא הגאולה.

תופיני מילים לשבת:

אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף (א,ח)

הָ֥בָה נִּֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ (א,י)

וְכַֽאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ (א,יב)

וַיַּֽעֲבִ֧דוּ…בְּפָֽרֶךְ (א,יג)

כָּל-הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל-הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן (א,כב)

תַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו (ב,ו)

מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ (ב,יד)

דָּלֹ֤ה דָלָה֙ (ב,יט)

וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם (ב,כג)

הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל (ג,ב)

הִנֵּֽנִי (ב,ד)

אַל-תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַֽׁל-נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ (ג,ה)

אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ (ג,ח)

אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה (ג,יד)

וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר (ג,טו)

בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתָ֔י (ג,כ)

כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵֽלְכ֖וּ רֵיקָֽם (ג,כא)

מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג (ד,ו)

בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי … כְבַד-פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן (ד,י)

הוּא֙ יִֽהְיֶה-לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה-לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים (ד,טו)

לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם (ד,יח)

שַׁלַּח֙ אֶת-עַמִּ֔י (ה,א)

תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ (ה,ח)

הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת-רֵיחֵ֗נוּ (ה,כא)

לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה (ה,כב)

בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ (ו,א)

פרשת השבוע-ויגש2

תקציר העיניינים: בשלהי הפרשה הקודמת, לאחר שנמצא הגביע האבוד/גנוב אצל בנימין, יהודה לוקח אחריות ומציע שהם יהיו לעבדים, אך יוסף מתעקש שרק בנימין יישאר אצלו כעבד, והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם. יהודה ניגש את יוסף ופונה אליו בנימוס, מספר את השתלשלות העניינים ומודה בהסתבכות עקב הרעב, עקב המצב המשפחתי ועקב הבטחתו לאביו. בקשה אחת לו – שחרר את הנער ואני, החזק יותר, המנוסה יותר, השווה יותר אשאר תחתיו. יוסף לא יכול להתאפק עוד, פורץ בבכי ואומר את המשפט האלמותי: אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י (מה,ג). האחים בהלם ויוסף מנחם אותם – אל תדאגו, הכל בסדר, מה שקרה זה מה שצריך היה לקרות; לא כועס עליכם, לא שומר טינה שמכרתם אותי – אתם הייתם רק המוציאים לפועל של תכנית רחבה יותר. יוסף מעמיס עליהם כל טוב ושפע ושולח אותם בחזרה לאביהם, לספר לו את החדשות הטובות.

יעקב לא מאמין למשמע אוזניו – אוקיי, נניח שיוסף חי, אבל מה עלה בגורלו? עשרים ושתיים שנה חי במצרים, בקרב עובדי אלילים, בסביבה קלוקלת – זה בטח השפיע עליו להתרחק מדרכי אבותיו. אבל בסופו של דבר הוא מבין שיוסף חי וקיים והולך בדרכי אבותיו.

יעקב מפחד לרדת למצרים; אמנם תהיה אספקה של אוכל וכל צרכיהם – סיפוק מיידי לטווח הקצר, אבל לגבי הטווח הרחוק, הוא זוכר את ההבטחה לסבו אברהם בדבר הגלות לארץ זרה, עינויים והפיכתם לעבדים. יעקב, שיש לו דיבור ישיר עם אלוהים , מקבל הבטחה אישית שהקב״ה יהיה לצידו ויורד למצרים. הפרשה מגוללת את שמות כל בני ובנות השושלת – סך הכל שבעים נפש. יעקב שולח את יהודה כחלוץ לבנות בתי הוראה ותלמוד כדי לדבוק בתורת אבותיהם במצרים ולא להידבק בטומאה. יעקב והאחים חיים בארץ גושן, בנפרד מיוסף, כדי להרחיקם מהלך הרוח של השלטון המרכזי במצרים; לא כל אחד יכול לגור בלב המאפליה ולהישאר צדיק כיוסף. בעקבות מפגש בין יעקב לפרעה – האחד אורח בארץ זרה והשני שליט גדול, הראשון מברך את האחרון ואת כל מצרים והרעב שאמור היה להימשך שבע שנים – נפסק לאחר שנתיים.

הרעב מתגבר, כל האוכל הולך ומתכלה ויוסף, בניהול כלכלי מבריק – גם מכלכל את כל התושבים במצרים ממה שהוא אגר בשנים השופעות וגם מלאים את כל האדמות והרכוש (למעט אדמת הכהנים) לטובת פרעה, כך שכולם, כולל כל מה ששייך להם הופכים להיות בבעלותו של המלך. הוא נותן להם חיים, אבל בד בבד משתלט על הכל והופך את מצרים למעצמת על.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

אדיבות של מנצחים

יוסף מנחם את אחיו שכל מה שקרה – קרה לטובה. דרך ההסתכלות של יוסף על הדברים, בלי להאשים ובלי להתקרבן (כאשר היתה לו כל הלגיטימציה לעשות זאת) היא לחיות את הסיטואציה הנוכחית. אבל מעבר לזה, זו לא חוכמה גדולה לצהול, לשמוח ולחגוג כשידך על העליונה; החוכמה היא לנהוג באדיבות גם עם הצד השני שכן לעולם אין לדעת מתי הגלגל יתהפך.

יעקב לא מאמין שיוסף חי… שלחו את סרח בת אשר ששרה לו פזמון ילדותי: עוד יוסף חי, הוא מלך במצרים, נולדו לו שני ילדים– מנשה ואפרים.  זוכרים מה קרה עם שרה שקיבלה חדשות טובות בבת אחת על שיצחק חי…

אמנות החיים

ללמוד לחיות על פי אינטואיציות כי זה מה שחילקו לנו וזה מה שמייחד אותנו אבל מצד שני להבין כמה אנחנו לא מבינות וכמה לא רואות את התמונה המלאה כמו יהודה, שלא מבין את המערך שיוסף יצר וכל זה כדי להיות באותה סיטואציה ולצאת אחרת, בלי למכור את האח למרות שזה היה הסיכום; להבין שאני לא מבינה כלום ובכל זאת, להיות מספיק אמיצה להקשיב לקול אלוקה ממעל ממש ולפעול עליו, בלי קשר לתוצאות.

יש ליהודה המון נקודות עיוורון (הוא לא יודע שזה יוסף למשל) ובכל זאת הוא עושה תנועה אחת נכונה של לקיחת אחריות ומשנה את ההיסטוריה והעתיד– רעב של 7 שנים מתקצר לשנתיים, איחוד משפחות ועוד. בראיה הרחבה תנועת הנפש שלו התחברה עם התכנית האלוקית, עם האמת שלמעלה ושינתה סידרי עולם. אי אפשר לקבל תעודת ביטוח על פעילות אינטואיטיבית, אבל אפשר לתרגל מספיק חזק הקשבה לקול הפנימי ולשנות את העולם בסדר גודל משמעותי.

תופיני מילים לשבת:

אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י (מה,ג)

וַיְבָ֥רֶךְ יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פַּרְעֹֽה (מז,ז)

פרשת השבוע-מקץ2

*בשבוע בו רק התאוששתי ממחלה, העתקתי את הטקסט מלפני שנה…

תקציר העניינים: אחרי שיוסף ״מבלה״ שנתיים בכלא, פרעה חולם על שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות שעולות מין היאור והרזות אוכלות את השמנות. למחרת פרעה חולם על שבע שיבולים שמנות ושבע רזות והרזות בולעות את השמנות. כמו באגדות – המלך קורא לכל היועצים שיפתרו את חלומו ו-אין פותר. קם שר המשקים ומתוודה – זוכר ששלחת אותי ואת שר האופים לכלא? אז שמע קטע – היה שם בחורצ׳יק עברי צעיר, עבד, שפתר את חלומותינו ולא זו אף זו – פתרון החלומות שלו התממש אחד לאחד. פרעה שולח להביא את יוסף, שמתמרק ומתכונן לפגישה רמת המעלה. בפגישה, יוסף בצניעותו, אומר – זה לא אני המפענח הכישרוני, אני רק צינור למסרים מלמעלה. פרעה מספר את חלומותיו ויוסף מפרשן ומפענח אותם – מדובר בשני חלומות עם רעיון אחד: נכונו למצרים שבע שנות שפע שבעקבותיהן תגענה שבע שנות רעב. למרות שלא נשאל(1), מנצל יוסף את ההזדמנות ואומר שבגלל שהחלום חוזר פעמיים, זה דבר אלוהים ויקרה גם יקרה. פרעה מרוצה מדברי יוסף ומתלהב ממנו כל כך, שהוא ממנה אותו לשליט מצרים דה-פקטו וכחלק מתפקידו – מנחה אותו להיערך לשנות הרעב. פרעה נותן ליוסף את אסנת(2) לאישה ובגיל שלושים הוא מנהל את האימפריה המצרית. לפני שמתחילות שנות הרעב נולדים ליוסף ואסנת שני בנים – מנשה ואפרים. כאשר מתחיל הרעב, האנשים באים בטענות לפרעה, שמפנה אותם אל יוסף שיטפל בעיניינים. גם מעבר לגבול רואים את ההיערכות וההתמודדות של מצרים עם הרעב ולכן שולח יעקב את בניו לשם, לשבור את הרעב. עשרה אחים יורדים למצרים ואילו את בנימין משאיר יעקב בבית, פן יאונה לו כל רע. האחים מגיעים ויוסף מזהה אותם ומתעמר בהם(3) והם אינם מזהים אותו. הוא מטיח בהם האשמות שהם מרגלים והם טוענים שבאו רק כדי לשבור את הרעב.

״אתם כן מרגלים״

״מה פתאום? אנחנו שנים עשר אחים בני איש אחד, הקטן נשאר בבית עם אבא ואחד נעלם ואיננו״

״כן מרגלים״

לא מרגלים״

״אתם יודעים מה? הדרך היחידה לשכנע אותי היא להביא את אחיכם הקטן; ובינתיים – לקלבוש״.

יוסף שם אותם במעצר למשך שלושה ימים(4) ואז מצייד אותם ומשחרר אותם לחזור לביתם ומשאיר את שמעון כבן ערובה. האחים יוצאים לדרך ובעצירה הראשונה, אחד מהם מגלה שלא רק סחורה נמצאת באמתחתו, אלא שגם הכסף ששילמו עבור הסחורה חזר אליו באורח פלא וכך המצב אצל כולם. הם מגיעים לאביהם ומעדכנים אותו בהשתלשלות העניינים.

יעקב אביהם מתחלחל מהמחשבה לשלוח את בנימין: ״יוסף איננו, שמעון איננו ועכשיו אתם רוצים לקחת לי את בנימין? אין מצב!״ אלא שעובר זמן, המזון נגמר והוא מבין שצריך לעשות מעשה. לאחר דין ודברים עם יהודה, שלוקח אחריות ומבטיח לערוב לחזרתו של בנימין, הם יוצאים לדרך.

האחים מגיעים למצרים ומובאים שוב בפני יוסף שמתקשה להסתיר את סערת רגשותיו למראה בנימין, ובוכה בחדר צדדי. הוא משחרר את שמעון, יושב עם האחים לסעודה ומצייד אותם בתבואה רבה. אולם לצד זאת הוא מורה למנהל משק ביתו להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין.

השחר עולה והאחים נשלחים לדרכם חזרה לארץ כנען. יוסף שולח את מנהל משק הבית לרדוף אותם ולהאשים אותם בגניבת הגביע. האחים המומים, מכחישים בתוקף ו״הולכים על כל הקופה״: מציעים שמי שהרכוש יתגלה באמתחתו – יומת והיתר יהיו לעבדים. בחיפוש שנערך מתגלה הגביע אצל בנימין, והאחים מובאים חזרה לבית יוסף. יהודה, שלקח אחריות על בנימין, לוקח אחריות גם עכשיו, ומציע עצמם לעבדים אך יוסף מתעקש שרק בנימין יישאר אצלו כעבד, והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם. וכך, בשיא המתח ובאמצע הפרק – מסתיימת הפרשה(5).

רעיונות מרכזיים מהפרשה:

1. ניצול הזדמנויות – חוק 15 השניות במעלית

אחד התרגילים הקלאסיים בלימודי מנהל עסקים/ ניהול/ שיווק אומר כך: נניח שאת נקלעת לנסיעה משותפת במעלית (במקרה הטוב עד קומה 20, במקרים הפחות טובים 2-3-4-5 קומות) עם ביל גייטס או סטיב ג׳ובס עליו השלום. יש לך 10-15 שניות לזרוק משפט/ים מנצח/ים שידליקו את ביל או סטיב וירצו לשמוע ממך עוד. כדאי שתחשבי על זה מראש ותכיני נוסח מנצח, לא? מסתבר שלפני תותחי השיווק, יוסף השכיל להשתמש בזה. אז אמנם זו לא היתה מעלית, אבל בהחלט הזדמנות חד פעמית שיוסף ״התלבש״ עליה וניצל אותה עד תום. הרושם על פרעה היה כה רב, עד שיוסף קיבל לידיו את מושכות ההנהגה במצרים, כנגד כל הסיכויים וכל קורותיו עד אז.

2. אסנת

הפרשנים סוברים ש-אסנת היתה ילדה מאומצת בבית פוטי-פרע כהן אן ולמעשה היא בתה של דינה, אחות יוסף, שנאנסה (ומכאן שמה) בשכם, כמפורט בפרשת וישלח.

3. הדרך לכפרה שלמה ומלאה

יוסף איש צדיק ומצליח, חי בהווה- כאן ועכשיו, מחובר לקב״ה ועושה רצונו, עושה את שליחותו באמונה שלמה – שכל מה שקורה צריך לקרות והכל לטובה. אז למה הוא מתעמר באחיו? למה הוא לא מתעמת איתם ישירות ופותר את העניין? פרשנות נפלאה לכך היא שמי שעושה עוול ומבקש לכפר עליו – הדרך הנכונה היא לפתור ולכפר על כל אבני הדרך וכל הפיתולים כדי שהכפרה תהיה שלמה ומלאה. לכן יוסף לא מקל על אחיו ולא עושה להם קיצורי דרך.

4. חשבון נפש

הפרשנים מסבירים שבאותה נקודת זמן (בפרשה הקודמת) שבה האחים משליכים את יוסף לבור, הם בטוחים שהם עושים את הדבר הנכון: נפטרים מיוסף המשוגע, בעל החלומות ושגעון הגדלות ויתרה מזאת – פועלים במידת הרחמים ו״רק״ זורקים אותו לבור… האחים, יסודותיו של העם, הבסיס של שני עשר השבטים, אמורים להיות דוגמה ומופת לדורות הבאים. למרות שהם נצר ישיר לאבות האומה, לפני הכול ואחרי הכול – הם אנשים, לא מלאכים. במעצר, העולם עוצר מלכת, העולם שבחוץ קופא. זהו זמן חשבון נפש: ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת״ (פרק מב פסוק כא) – האחים מפשפשים במעשיהם מהעבר, מנתחים את יחסם לאחיהם, לוקחים אחריות על שהפנו ֿלו ״כתף קרה״, לא שעו לתחינותיו ולא הקשיבו להסבריו ועל כן הביאו על עצמם צרה זו.

5. סיום בשיא המתח

הפרשה מסתיימת באמצע פרק מד (פסוק יז הוא האחרון בפרשה, פסוק יח מתחיל את פרשת "ויגש"). הסופר התנכ״י יודע את מלאכתו ומעטים האנשים שלא יציצו עוד כמה פסוקים קדימה, למרות שברור וידוע ההמשך. אמצעי ספרותי חזק לבנות מתח ולמשוך את הקוראים להישאר עימנו בפרקים הבאים.

תופיני מילים לשבת:

עולות בקנה אחד (פרק מא פסוק ה)

ותפעם רוחו (פרק מא פסוק ח)

ולא נודע כי באו אל קרבנה (פרק מא פסוק כא)

וישבור למצרים (פרק מא פסוק נו) – ״לשבור״ את הרעב ומכאן ההשראה לשם ״משביר לצרכן״:)

ביגון שאולה (פרק מב פסוק לח)

פרשת השבוע-ויחי2

תקציר העניינים: הגענו לסוף של ההתחלה – הפרשה האחרונה בספר בראשית. לאחר פירוט מנין שנותיו של יעקב, הוא חש שסופו מתקרב ומבקש מיוסף הבטחה שיעשה עימו חסד של אמת (חסד שעושים עם המת הוא חסד אמת, כי אינו יכול להחזיר) ולא יקבור אותו במצרים. יוסף מבטיח. יעקב מודיע ליוסף שהוא חולה והאחרון מביא עימו את בניו למיטת סבם, כדי שיברכם. יעקב מתחזק מהמחווה של בנו, מתייחס אל נכדיו כאילו היו בניו, מברך אותם ומנבא שהם יפרו וירבו והארץ תינתן להם. כאן המקור לכך שהם נימנים עם שניים עשר שבטי ישראל. יעקב חושש שיוסף יחזור בו מהבטחותו לקבור אותו במערת המכפלה, אולי נוטר לו על שקבר את רחל אימו על אם הדרך ולא עם האמהות והאבות האחרים; לכן יעקב מסביר ליוסף את הרציונל שמאחורי ההחלטה. יעקב, שכבדה עליו הראיה, מברך בסיכול ידיים את מנשה ואפרים. יוסף חושב שהוא מתבלבל – אך לא! יעקב מבחין בינהם ועושה זאת בכוונה מכיוון שיודע שאפרים יעלה על מנשה. יעקב ממשיך את ברכותיו וצוואתו, מבטיח את שובם לארץ אבותיהם ומטפל גם במה שיקרה לאחר שיוסף יסתלק מין העולם וייקבר בשכם.

על ערש דווי, יעקב קורא לכולם וכמעט מגלה את חזון אחרית הימים, אך ברגע האחרון נסתלקה ממנו השכינה והוא ״רק״ עושה סדר ומחלק תפקידים במסגרת דבריו: מי יהיה המנהיג, מי יהיו הכהנים, מי ילמדו תורה ומי יהיו חקלאים או סוחרים ועוד כהנה וכהנה.

גם אם לכאורה, נראה בהתחלה שדבריו של יעקב לראובן שמעון ולוי הם בחזקת נזיפה ואת כל היתר מברך, הרי שלקראת סוף הפרשה מצויין במפורש שהוא מברך אותם (את כל שני עשר השבטים) – איש כברכתו. יעקב חוזר ומבקש והפעם בפני כולם, להיקבר במערת המכפלה. יעקב מת, בניו מבכים אותו, יוסף מקבל אישור ויוצא בראש מחנה גדול לקיים את צוואת אביהם.

בתום מסע הקבורה, האחים חוששים שעתה, עם הסתלקותו של אביהם, ישלוף יוסף את מעשיהם בעבר ויתחשבן עימם. אך יוסף, כמו יוסף, מרגיע אותם ואומר – אני לא נוטר ולא נוקם. הוא מפרנס אותם ואת בני ביתם ומדבר אל הלב שלהם… והם חיו באושר ועושר עד שיוסף היה בן מאה ועשר. אז, כשהוא יודע שקיצו קרב – גם הוא עושה סדר: מזכיר לבני משפחתו מי מנהל את העניינים ולמי צריך להיות מחוברים, מה היתה ההבטחה לאבותיהם באשר לחזרה לארצם ומשביע אותם להעלות את עצמותיו לארץ המובטחת. בלב שקט – גם יוסף נאסף אל אבותיו.

מגיעים לסוף – סופם של יעקב ויוסף, סוף הפרק, סוף הפרשה, סוף ספר בראשית.

חזק חזק ונתחזק!

נושאים מרכזיים מהפרשה:

וַיְחִ֤י (מז,כח) איך לחיות… באמת!

מעניין ששתי הפרשות בתורה ששמן ונושאן חיים, עוסקות דווקא בסופם של גיבוריהם (חיי שרה ו-ויחי). סופסוף, אחרי סקירת שנות חיים לא פשוטות בפרשה הקודמת, כפי שמעיד יעקב על עצמו מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י (מז,ט) הוא מגיע, דווקא בארץ מצרים, אל המנוחה ואל הנחלה וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם (מה,כז), וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד (מז,כז). כך גם נפתחת פרשתנו ועל שם זה נקראת וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה (מז,כח). החיים הם חיבור לבורא והורדה מלמעלה למטה: "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". אם הכל היה בסדר והיינו עשירות בריאות וצעירות כנראה שלא היינו פונות לבורא, כי לא היתה לנו סיבה לעשות זאת, היינו חושבות שאנחנו יכולות להסתדר לבד, כמו שטעו לחשוב אדם וחווה ולכן גורשו מגן עדן. בברית בין הבתרים, התכלית של מה שנגזר עלינו היא לעמול, לדאוג, ומי מאיתנו איננה מודאגת??? אלא שגזירת הגורל טומנת בחובה את הבחירה שבידינו – במה לעמול, למה לדאוג. כדי לדעת זאת עלינו לעשות עבודה פנימית מתמדת בנחישות ובקביעות לבירור השליחות והייעוד שלנו עלי אדמות, מה התכנית עבורנו? כשאת חיה על פי התכנית האלוקית– את מתחילה לחיות באמת. לא משנה מה היה קודם… זה נכון שהכל לפי תכנית אלוקית, אבל לא תמיד אנחנו מבינות אותה. הדוגמה של יעקב היא דוגמה מצויינת– למשל בכל העת שיוסף נעלם, הוא לא באמת חי, הוא חי ״ליד״ החיים, הוא היה שקוע באבל ומאן להתנחם. זה שיש לו עוד בנים, עוד משימות ועוד שליחות– זה לא מנחם אותו… כמובן שאי אפשר לשפוט אבא שמאבד בן, אבל המבט מהצד על המקרה מראה לנו שהבן לא רק שלא מת– הוא חי והוא מלך העולם! רק כשיעקב יורד ברוב עם והדר למצרים ואפילו שמדובר במצרים, מקום של קושי וסבל, כשיעקב מונח בעיני עצמו במקום הנכון, הוא יכול לתפקד במלוא תפארתו! ואכן בפרשתנו הוא עושה את מלאכתו נאמנה– לזהות ולברך כל בן על פי חליפה התפורה למידותיו, לא ״לקלקל״ את האופי הייחודי והמיוחד של כל ילד כדי שיוכל לרתום את טיבו וטבעו המדוייקים לשליחותם והכי חשוב – יש מקום לכולם! (((פה טמון סוד נפלא– היכולת לחזק את האופי, החוזקות, התכונות והמעלות של כל אחד מבני הבית מבלי להפוך את בית הגידול ל״פס ייצור״ של שטאנץ אחד ואחיד, לגדל שנים עשר שבטים שלכל אחד המאפיינים שלו, זוהי תכלית החינוך המדוייק והחף מאגו ומרצון עצמי, מה שמאפשר להניח את התשתית לעם ישראל כולו לדורי דורות))). ולכן רק על יעקב נאמר שמיתתו שלמה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל–עַמָּֽיו (מט,לג) להבדיל ממה שנאמר על אברהם וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל–עַמָּיו (כה,ח) ויצחק וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל–עַמָּיו, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים (לה,כט). פה טמון רמז, סוד שיעקב חי חיי נצח דרכנו (עם ישראל) ולא מת כאבותיו… כמו כן חוזרים פה מספר פעמים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד (נ,כד) פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד (נ,כה) כשהאות פ בהכפלה מרמזת על בוא הגאולה, שהיא תכלית ייעודו וחייו של יעקב אבינו.

וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו (נ,י״ז)

יוסף הוא הבכיין הגדול בתורה. מצויין לגביו שבע פעמים שבכה. וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל–הָ֣רָעָ֔ה (נ,טו)- האחים מפחדים שיוסף יתנכל אליהם לאחר מות אביהם והוא לא מאמין למשמע אזניו– אחרי כל מה שהם עשו לו ולהבדיל מה שהוא עשה למענם, אחרי ששיתף בהשקפת עולמו שהכל זה מלמעלה ופינק אותם ודאג להם– איך יכול להיות שהם חושדים בו??? זהו טבע האדם, בטח באמון/ה באדם אחר, גם אם הוא אח, כי כבר היו דברים מעולם- באותה משפחה, עשיו ״הבטיח״ ליעקב שאיך שאביהם מת – הוא מחסל אותו! האחים מבינים שעשו טעות וַיֵּֽלְכוּ֙ גַּם–אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּוּ לְךָ֖ לַֽעֲבָדִֽים (נ,יח) ובכל זאת, יוסף הצדיק לא מוכיח אותם, לא מעניש אותם, לא אומר: אה, ככה– אוקיי, אתם במילא חושדים בי, אז אני מחסל אתכם! לא, יוסף אותנטי ורגיש והדבר היחיד שהוא יכול לעשות במקרה של אכזבה וכעס זה לבכות ולנקות את עצמו מבפנים ולא ״לשחק לידיים שלהם״, לא לשחק על פי כללי המשחק שלהם. הוא קובע את המציאות של חייו, הוא קובע את רמת המוסר ואת הערכים שלו ולא נותן לסביבה, גם אם מדובר בקרובים ביותר, לשנות את הדרך שלו, את האמת שלו: וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל–תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי …וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַֽחֲיֹ֥ת עַם–רָֽב …  וְעַתָּה֙ אַל–תִּירָ֔אוּ אָֽנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת–טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל–לִבָּֽם (נ,י״ט–כ״א). יוסף ״מפצח״ את השיטה לחיים טובים – הכל טוב והכל לטובה! כל דבר שהוא חיצוני לו הוא בחזקת נתון מלמעלה והדבר היחיד שנתון לשליטתו או לבחירתו הוא הגישה או נקודת מבטו אל אותו נתון. הוא לא שופט האם מה שקורה או מי שעושה לו משהו – זה טוב או רע; הוא חי על פי האמונה שמה שתלוי בו הוא יחסו שלו עצמו אל העולם ואל הבריות והוא תמיד בוחר להסתכל בעין טובה, לזכותם ולראות את הצד הטוב של החיים.

תופיני מילים לשבת:

גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה (מט,ט)

גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ (מט,יט)

בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי–עָ֑יִן (מט,כב)