Shelli Artman's Personal Blog הבלוג של שלי

אז מה אם אני אשה? אז מה אם אני יהודיה? אני רוצה להיות אדם בינלאומי, רב לאומי; ללמוד מבודהה ואושו, מגורדייף ואוספנסקי, מפרויד וניטשה.

אחרי ס״ד (סיבוב דאווין) של כמה שנים טובות בשכונות השכנות, יש איזשהו שובע ורצון ללמוד את עצמי; אלו הקלפים שחולקו לי – אישה, ישראלית, יהודיה. אז למה לא לחזור לארון (הספרים היהודי) ולשתות ממי המעיינות שמפכים במקורות ובשורשים האישיים שלי? ככה סתם(?), כי הם שם, כי מישהו הניח אותם בבסיס ההוויה של אבות אבותיי במשך דורות על גבי דורות?

במשך שנים רבות, לא היו לי דמויות לחיקוי והערצה (טוב, אולי חוץ מג׳ון טרבולטה ב״גריז״), בטח לא דמויות נשיות. הרגשתי שאם אצור אותי באופן הכי מושלם שאוכל – אהיה שבעת רצון ושמחה בחלקי. אז זהו – שלא. כוחי ועוצם ידי הביאו אותי למקומות ממש נחמדים, שמהווים תשתית לא רעה בכלל למי שאני היום, אבל שלמות – אין דבר כזה.

המסע חזרה הביתה התחיל: על נדבכי תכנית אוניברסלית שמדברת על ערכים כמו התמסרות, נתינה, כנות, פתיחות, סבלנות, סליחה ומחילה (בראש ובראשונה – לעצמי), הכלה, כבוד, שליחות, ייעוד ואהבה – אפשר לפתח מספיק אומץ והעזה כדי לגעת בספר הספרים, בטקסטים קנוניים שהם אמהי-אמהות ואבי-אבות המוסר והרוח האנושיים, גם בלי לפחד כל כך שמישהו או משהו יחזיר אותי בתשובה. פשוט ללמוד, לצמוח ולהינות כל כך מלישה ועיבוד של החומרים שתמיד היו שם וכנראה גם יישארו לעולם ועד.

והרווחים המשניים הם נפלאים ומיידים – בפרשת חיי שרה, כבר מהכותרת, מדובר במעצמה נשית. בפרשה הזו, למרות שהיא כבר לא בין החיים, מוצא לנכון הסופר להקדיש לשרה אמנו פרק שלם ולקרוא לו – חיי שרה! לא מות שרה. חיי שרה! מין ציווי כזה גם לימינו אנו – חיי את חייך, אל תהיי מתה מהלכת, אל תחיי ליד, אל תחיי לבד; תהיי את. תמלאי את ייעודך.

לאחר מות שרה קונה אברהם את מערת המכפלה כאחוזת קבר עבורה. אברהם שולח את עבדו לחפש כלה ליצחק. רבקה עומדת במבחן החן, החסד והרחמים – היא היחידה שמסייעת לעבד אברהם, שואבת לו ולגמליו מים מין הבאר. עבד אברהם מבקשת אותה עבור יצחק ומשפחתה שואלת אותה לדעתה – כד,נז וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. רבקה נשאלת לדעתה ורצונה ורק לאחר שמסכימה, היא ופלמייתה יוצאות לדרך. יש אתנחתא קומית קלה – כשרבקה רואה את יצחק היא נופלת מהגמל… כפי הנראה, מדובר בסיפור אהבה יוצא דופן -יצחק מביא אותה אל אוהלה של אמו המנוחה, נושא אותה לאישה והכתוב מציין: וַיֶּאֱהָבֶהָ – התייחסות מפורשת נדירה. אהבתו אליה היא הנחמה היחידה שעוזרת לו לצאת מהשבר הגדול שחווה בעקבות מות אמו. אברהם מוריש ליצחק את כל אשר לו. גם לבניו הנוספים מפילגשיו הוא נותן מתנות, אך משלח אותם לדרכם, בעודו בחייו, מייצר הפרדה ברורה בין יצחק לבינהם. אברהם הולך לעולמו ונקבר על ידי יצחק וישמעאל במערת המכפלה, לצד רעייתו.

האמהות בתנ״ך הן נשים דעתניות, חכמות, טובות לב ומראה, שנשאלות לדעתן ונשמעים לקולן. דוגמה ומופת למנהיגות נשים, גם בימים אלו ואלטרנטיבה ראויה לסלבס ולתרבות האינסטנט.

בתמונה – נשים נפלאות, דעתניות, חכמות, טובות לב ומראה, שותפותיי למסע מומנטום JWRP, נובמבר 2017

למה דוקא אברהם נחשב לאבי האומה?

למה לא אדם או חוה?

או נח?

מאז בריאת העולם ובריאת האדם, אפשר לזהות התפתחות של המין האנושי: בהתחלה יש גרסת יצור ניסיונית שכזו, שמתפתחת ומתפתה ליצר הרע (בין אם לפרי האסור בגן עדן ובין אם למוסר החברתי הירוד בתקופת נח), עד כדי כך שצריך מבול שישטוף את הארץ וינקה אותה מכל הרוע והשחיתות. גם כאשר הם יוצאים מין התיבה אחרי המבול, יש סצנה שמתארת את מערכת היחסים המורכבת בין נח לבניו (נח משתכר, חם, בנו, נכנס לאוהל ורואה אותו במצב רגיש ולא רק שלא עוזר לו לצאת מהמבוכה [ויש אף המפרשים שגרוע מכך] – הוא קורא לשני אחיו לצפות במחזה והם, בניגוד אליו, מסבים את ראשם ועוזרים לאביהם). לאחר מכן ישנו פירוט של אילן היוחסין המשפחתי עד למלכות נמרוד על בבל – הסיפור על מגדל בבל ומה שקורה כשכולם ״מתיישרים״ תחת שפה אחת וכוונה אחת – לשלוטטטטטט. השושלת ממשיכה להתגלגל, עד שמגיעים לתרח שיולד את אברם, נחור והרן. תרח חווה טרגדיה נוראה – הוא שוכל את בנו הצעיר בניגוד לדרך הטבע (ובניגוד למסופר בתנ״ך, כי עד כה לא קבר אב את בנו, למעט אם זה הלך לעולמו בטרם עת שלא באופן עצמוני, כמו במקרה של רצח הבל). בטרם נפטר – יולד הרן את לוט. שני הבנים הנותרים – אברם ונחור מתחתנים, אך תרח לוקח רק את אברם בנו ואת לוט נכדו והם עוזבים את אור כשדים ויוצאים לעבר כנען ומתיישבים בחרן. אבל על זה קראנו בפרשות הקודמות.

לך-לך – אם לא מספיקים מעברי הדירות עד כה, הרי שאברם מצווה לעזוב את ארצו, מולדתו וביתו וללכת אל הלא נודע (כמאמר השיר: הולכים אל הלא נודע, אל הלא נודע, אל הלא נודעעעע).

זה לא קורה בגיל הנעורים, או ״אחרי צבא״, כשהרוח היא הרפתקנית ואוהבת התנסויות באקסטרים; אברם מצווה ללכת אל הנודע בגיל שבעים וחמש! הוא עושה כמצווה, לוקח את אשתו שרי ואת בן אחיו לוט – ויוצא לדרך. קצת מזכיר את: הישרדות איי ה-שקר כלשהו, לא?ֿ

הוא מגיע אל הארץ המובטחת (כן, כן, כאן נמצאת ה״אסמכתא״ לזכות האבות על הארץ). אברם ״חורש״ את הארץ לאורכה ולרוחבה, ״עושה״ כסף רכוש ונכסים, עד שמגיע ״פורס מאג׳ור״ – כוח עליון, מכת טבע בדמות רעב גדול והוא יורד לגור במצרים עם אשתו ואחיינו.

בדרך הוא מבחין ביופיה של שרי והפרשנים מסבירים שמדובר ביופיה החיצוני, שכן עד כה הפנימיות היפה שלה היא שמשכה אותו עד כדי כך, שיופיה החיצוני לא היווה פקטור באהבתו ומשיכתו אליה והוא אפילו לא שם לב אליו. יש פה מסר חזק – יופי חיצוני זה נחמד וחשוב לטפח את הגוף הגשמי, אבל זו לא מטרה בפני עצמה: תחזוקת הגוף חשובה רק אם היא נועדה לייצר פלטפורמה פיזית ראויה, שתישא את רוח האדם – אופיו, תכונותיו ומידותיו הטובות. בימינו, כשתעשיות היופי והאופנה (שכבודן במקומן מונח) מכתיבות סטנדרטים מחמירים עד בלתי אפשריים, כדאי ואפשר לקחת אותן בערבון מוגבל ולטפח את הפנימיות והאהבה העצמית, מתוך קבלת התנאים הפיזיים בכל גיל/ משקל/ גובה/ צבע עיניים (קוראים לזה בודי פוזיטיב). מה שחשוב יותר – עבודת המידות: לנסות לעשות בכל נקודת זמן כמיטב יכולתנו, לתרום ולרתום את עצמנו לטובת המשפחה, השכונה, המדינה והחברה.

וכאן נחזור לתחילת הכתוב – אברם נחשב לאבי האומה כי הוא מוכן ללכת אל הלא נודע; הוא מוכן לעזוב את ארצו, מולדתו, ביתו, שהמפרשים מסבירים כעזיבת אופיו ותכונותיו הישנות, את אזורי הנוחות שלו, את המוכר והידוע ו-ל-ש-ח-ר-ררררר. כמה קשה לשחרר!!! כמה קל ונוח וטבעי להיאחז בכל מה ש״שלי״, בכל מה שאני יודעת, כל מה ש״הרווחתי״. וכמה שזה קשה ובניגוד לשכל הישר – ללכת אל הלא נודע, ; לסמוך, להאמין באמונה שלמה שנכון לנו רק טוב, גם אם זה נראה, בעינים המוגבלות שלנו, רע; כמה קשה להסיר שליטה ולמסור את החיים לכוח גדול מאיתנו, לכל הנסיבות באשר הן ולמציאות שהיא לא תמיד בדיוק מה שציפינו וייחלנו לו.

אני חושבת שזה ה-באג באמונה שלי – תמיד צריכה להשאיר *, הערת אזהרה בטאבו, להתנות תנאים, להקצות זמן (נו, למה זה לא קורה עכשיו ומיד? מיד ובדיעבד?), לחשוב שאני יודעת מה טוב לי ולסובבים אותי, לחשוב שאני צודקת.

וזו גדולתו של אברהם – אי אפשר לחשוד בו שהוא קונפורמיסט: מספרים עליו שבגיל שלוש קפץ לאש כשהתווכח עם המלך נמרוד; ששבר את כל פסלי האלילים בחנות של אביו; קוראים לו ״עברי״ – כי הוא היה ברדקיסט כזה, כולם בצד אחד והוא בעבר השני. המהפך החשיבתי, ה״יציאה מהקופסה״ יכולים להתרחש רק אצל מי שמוכן לעזוב את נחלת אבותיו, לשחרר את תכונותיו הרעות והטובות כאחד, להתנקות ולהתרוקן מהאגו – ולפנות מקום לאמונה, חשיבה והבנה חדשות ומהפכניות; בניגוד לעובדי האלילים, הנה מגיע המונותאיסט הראשון, כזה שמבין שלא הרוח ולא המים ולא השמש ולא הירח ובודאי לא הפסלונים הם המניעים את העולם; צריך להיות משהו נשגב וגדול מזה; אני לא בהכרח חייבת להבין את זה, זה יכול להיות נשגב מבינתי – וזה בסדר; לא הכל אני חייבת לדעת, להבין ולתפוס. לעניות דעתי הבלתי קובעת, אברם אינו כנוע – הוא מתמסר; הוא לא הולך עם העדר, הוא לא מרכין את ראשו או מרים ידיים בפני אדם – חזק ומאיים ככל שיהיה; נראה כי לאברם יש איזושהי יכולת התבוננות והקשבה, סוג של נוכחות וניקיון המאפשרים לו להתחבר לניצוץ האלוהי, למצפ(ו)ן הפנימי שמכוון אותו אל האמת, אליה ואך ורק אליה – הוא מתמסר.

נחזור למצרים – אברם מפחד שיופיה של אשתו יהיה בעוכריו ומי שיחמוד אותה ינסה להרגו. לכן הוא מבקש ממנה להתחזות לאחותו. המצרים אכן נופלים בקיסמה, מדווחים על היפהפיה למלך והוא, כמובן, מצווה להביאה. כנראה שאברם ניחן ביכולות ניבוי כאלו ואחרות. אברם מתוגמל היטב בעבור ״אחותו״, אך כשהמלך מנסה לשים את ידו עליה, החלו ליפול אבריו😱. הוא קורא לאברם, מחזיר לו את שרי ועוד רכוש וממון רב ומשלח אותו לדרכו.

זו פרשה ארוכה: אברם ולוט, סדום ועמורה, נחלות ושושלות, ברית בין אלוהים לאברם, דיבור עם מלאכים, שרי והגר, ישמעאל ויצחק, ברית המילה, אברם ושרי הופכים לאברהם ושרה. וכולם מלאי יצרים, כל כך אנושיים… והרבה מבחני אמונה, שאברם עומד בהם בגבורה, קצת לפני המבחן הגדול מכולם – עליו ידובר ויסופר בפרשה הבאה.

ונקנח בכמה משפטים אלמותיים מהפרשה:

קום והתהלך בארץ.

מחוט ועד שרוך נעל.

פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו.

טוב, אני מודה: התאהבתי בטקסט, התאהבתי בלימוד, התאהבתי ברעיון של תובנות עדכניות על בסיס העבר. פרשת השבוע – פרשת נח.

אז מה היה לנו – נח, התיבה והמבול; העורב, היונה והקשת בענן; ואפילו מגדל בבל. כמו בכל סיפור טוב, בסוף הפרשה – היכרות קצרה עם אברם ושרי ונשאר במתח – עד העונג הבא.

קוראים לזה קליף האנגר: סיום פרק עם דרמה או מתח או התחלה של משהו חדש, כדי לסקרן ולגרום לכך שנרצה להמשיך לקרוא. כבר נתקלנו בזה בסוף פרשת בראשית, שם מתחיל הסיפור על נח. אבל הסיפור המלא, עם האקשן האמיתי – ממשיך כאן. באמת התפלאתי שהפרשה לא מתחילה בפרק חדש; בשנה האחרונה למדתי בבית הספר לכתיבה ״גיבור תרבות״ שבו, מלבד העונג הצרוף שבעיסוק על בסיס קבוע בכתיבה, גם למדנו דבר או שניים – וזה ביניהם. כנראה שכללי הכתיבה הטובה קיימים מימים ימימה.

נח, איש צדיק תמים היה, אבל – עם כוכבית: צדיק בדורותיו. הימים הם ימי פשע ומוסר ירוד-עד-לא-קיים ובכל זאת – גם על רקע חברתי קלוקל כל כך, נח מצליח לשמור על התנהגות בעלת קוד אתי-ערכי גבוה ולמרות הסביבה הרעה, לגדל ילדים ומשפחה לתפארת. זה לא מובן מאליו – מחקרים מראים שהסיכוי שמישהו שגדל בסביבה עבריינית יצא צדיק, הוא קטן מאד. יחד עם זאת, זה לא מספיק. אם נרצה חברה מוסרית, ערכית ומתוקנת, נצטרך לצאת מ-ד׳ אמותינו ולתרום לתיקון החברתי, או לפחות – לא לעמוד מנגד ולשתוק. כבר ראינו מה קורה כשהעולם עומד מנגד ושותק. נח, ידידנו, מקבל הנחיות מדוייקות לבנית התיבה ומציית, אבל לא מוצא את העוצמה הפנימית, האומץ או התעוזה לצאת בדברים להגנת בני האדם כנגד הגזירה, או לקרוא לאנשים לחזור למוטב, לפעול למען שיפור המצב מתוך אחריות חברתית.

נח עושה ושותק. לוקח לו 120 שנה לבנות את התיבה. הוא מסיים את העניינים הלוגיסטיים, מעמיס את בני משפחתו, את בעלי החיים והציוד הנדרש ויוצא לדרך. מבול שוטף את הארץ. כנראה הצונאמי של דצמבר 2004 היה ״משחק ילדים״ לעומת מה שהתרחש בדור המבול.

שולח את העורב.

שולח את היונה.

קלו המים.

איזו הקלה!

ואיזה סיום אופטימי, יפהפה ומרגש לסיפור – אלוהים (או הטבע – לשניהם ערכים שווים בגימטריה, כמו שלימדה אותי מירי היקרה) מבטיח שזו הפעם האחרונה שהוא ״מטפל״ בנו בצורה כזו; ה-סמל האופטימי לברית – הקשת בענן. עכשיו אני מבינה למה אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה אותה🌈.

פאסט פורוורד – מגדל בבל: שפה אחת, מגדל אחד, מטרה משותפת אחת – בני האדם חושבים שהם יכולים לשלוט בגורלם. מי אמר קונטרול פריקס ולא קיבל?!?

פס ייצור אחד – כולם דומים, כולם שווים, כולם אחידים – שוב תזכורת לימים אפלים: מי שלא עומד ב״תקן״ – ראוס!

מי קובע מהו ה״תקן״, מה ״נכון״, מה ״טוב״? הדימיון, השיוויון, האחידות אינם מטרות בפני עצמם, הם במקרה הטוב – אידאלים לשאוף אליהם; בדרך כדאי לדאוג שלא לרמוס, לדרוס ולנסות לנרמל את השונה, המיוחד, החריג ואת מי שבמיעוט. כי כל אחת מאיתנו היא נזר הבריאה, היא נפלאה, היא יחידה ומיוחדת במינה ויכולה להשפיע על עצמה, על סביבתה ועל עולמה, על מנת ליצור אחדות וקירוב לבבות ולא אחידות.

אנחנו מכירות כבר 12 שנים, ברובן חברות נפש, קרובות במיוחד. למרות השוני (היא ״חרדית״ ואני ״חילונית״) מצאנו שרב המשותף על השונה: הבעיות הן אותן בעיות, הקשיים משותפים, השמחות דומות והנפשות קרובות קרובות. אנחנו שותפות לדרך של התמודדות עם בעיות פנימיות וחיצוניות, של תחומי עניין משותפים – קריאה, כתיבה, בריאות הגוף והנפש… אבל הכי הרבה אנחנו אוהבות לדבר, להתווכח, ללמוד אחת את השניה ומ-השניה ולשתף את מחשבותינו. הקלטנו ביחד סדרה במכללה הוירטואלית, העברנו ביחד סדנאות, אנחנו נפגשות לפחות פעם בשבוע וקוראות ביחד מכל מיני מקורות…אז איך זה שרק עכשיו התחלנו לקרוא את היצירה הקנונית ביותר אבר???

לא יודעת. באמת שזה מפתיע.

חשבתי והרהרתי והבנתי שאני מפחדת. כן, זה כזה פשוט – הראש, שחושב אוטוסטרדה, פחד (בתת המודע כנראה, כי לא באמת בדקתי את זה אי פעם) שהמגע עם הטקסטים התנ״כים יחזיר אותי בתשובה. מצחיקולה שכמותי. לא נראה לי, אבל גם אם כן – זה כנראה לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי.
והבוקר זה קרה – קבענו בשמונה וחצי, להתחיל לדבר על ״איך לעשות את זה״ ובתשע: מ-ת-ח-י-ל-ו-ת! כל הדרך זלגו דמעות על לחיי; התייחסתי לזה בביטול – זה האיפור, הפיהוק, העייפות. 
אז ממה מתחילות? מבראשית. פרשה ש״מכסה״ 1500 שנה! מתוהו ובוהו ועד יעקב ועשיו; מבריאת העולם ועד נוח; מגן העדן ועד הנחש. משפחתולוגיה ורצח, חי ודומם, האדם הראשון וחוה שכנגדו; אינסוף נושאים, שעל כל אחד מהם נוכל לדבר שעות/ ימים/ שנים.
היינו בטוחות שזה רק שתינו ופתאום – נקישה בדלת; עוד חברה הצטרפה ואז עוד חברה ועוד אחת. קראנו טקסטים, חלקנו מחשבות, חלקנו אחת על השניה והשאנו עצות.
קטונתי לגמרי, צר עולמי כעולם נמלה – אני נוטה להתייחס אל הכתוב בתורה כאידאלים לשאוף אליהם, כמצפן לעקרונות מוסריים, כמפת דרכים ולאו דוקא כיעדים להשגה. אבל העיסוק במילה הכתובה, בטקסט הקנוני הזה הוא מרגש!
ושוב חזר עניין הפחד – פחד להתחיל מחדש – שנה חדשה, מחזור חיים חדש; מה יהיה? נצליח להתפרנס? נצליח במערכות היחסים? נצליח להיות קצת יותר טובות מבשנה שעברה?
לחיות בפחד זה לתת לו לגנוב לי את החיים. כנראה שהדמעות בדרך היו דמעות של התרגשות והתחדשות, של הרגשת צמיחה – ניצחתי את התת מודע, ניצחתי את הפחד. 
עשינו את זה!
לסיום – כמה אנקדוטות וחומר למחשבה:
״ואל אישך תשוקתך״ – זה לא רק שם של ספר.
ֿ״אייכה?״ – זה לא רק שיר מופלא.
אני מקבלת השראה כמעט מכל דבר שאני רואה/ שומעת/ מריחה/ נוגעת; אני יכולה לקבל השראה גם מתוכניות טלוויזיה; אבל יש רק 24 שעות ביממה ואני רוצה לבחור נכון (בשבילי) את התכנים שאצוק לתוכן; כנראה שלא אנטוש לעולם את ״גיא פינס״ (מכורה קשות), אבל לשלב לצד זה את פרשת השבוע – נראה לי נחמד.
שבת שלום!