נח

לא נולדנו לתוך חלל. התורה מקדימה את הולדת העם העברי ואחרי שהתחלנו מבראשית עם אדם וחווה, נמשיך במסע תולדות האנושות בפרשת נח. שתי פרשות = אלף וחמש מאות שנים. יותר מכל תקופת התורה כולה.

עד מתי? עד שנגיע אלינו.

כבר בפני אדם הראשון ניצבה הדילמה – לבחור בין טוב לרע. התלבטות שנמשכת עד היום וקורה שלא קל לנו לבחור. לאו דווקא בגלל היצר הרע, אלא כי לפעמים הוא מתחפש לטוב ולא תמיד בזמן אמת נדע להבחין. פרשת נח מלמדת אותנו , בין היתר, פרספקטיבה – דברים צריכים זמן ועומק ומרחב.

לנח נדרשו מאה ועשרים שנה כדי לבנות את התיבה!

מה היה קורה היום למי שלוקח על עצמו פרוייקט שכזה?

אדם בונה תיבה עצומה, השכנים עוברים, מסתכלים, לא מבינים…

מתחילים לפרסם פוסטים ויראליים ברשתות החברתיות – מה זו ההזיה הזו? מה פתאום מבול? הכל נראה ממש בסדר…

זהו שלא: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם (פרק ו, פסוק 13). האנושות הייתה צריכה לעבור מבול, לעבור סוג של ריסטרט.

ההדרדרות התחילה בחטא הראשון, בגן עדן, אדם מול אלוהיו – הוא זרק את האחריות על חווה והיא על הנחש;

אחר כך קין רצח את הבל – רצח בתוך המשפחה, רצח בין בן אדם לחברו ולא סתם – רצח אח על מלא;

וזה לא מפסיק כאן – ההדרדרות ממשיכה, הולך ופוחת הדור: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ (ו, 12)…מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם (ו, 13); השחתת החברה, הסביבה, הארץ.

ומי שמתנהג ככה, צריך ניקיון יסודי: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ (ז, 22).

עצוב!

גם אחרי המבול מדובר בתהליך ארוך: וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב (ח, 7) – הארץ עדין לא יבשה. וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה (ח, 8)… לֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ (ח, 9).

סבלנות בני אדם!

וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה (ח, 10)… וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ (ח, 11) וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד (ח, 12). זהו, נגמר. הארץ יבשה ואפשר לצאת מהתיבה. אחרי אסון כזה מחליט האל: לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם (ח, 21).

חשבנו שנסיים בנימה אופטימית.

אז חשבנו…

בני האדם לא נחים: הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם (יא, 4): נבנה עיר ונבנה מגדל שראשו מגיע עד למקום משכנו של האל.

למה? כי אני יכול; ועוד למה? כי אני רוצה לעשות לעצמי שם.

השם ישמור…

אני ואני ואני…

הלוואי שנזכור מאיפה באנו: נח היה דור עשירי אחרי אדם הראשון. בני נח: שם חם ויפת. שם->ארפחשד->שלח->עבר->פלג->רעו->שרוג-> נחור->תרח->אברם! אברם דור עשרים אחרי אדם הראשון. שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם, שָׂרָי (יא, 29) וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד (יא 30). הפרשה מסתיימת כשהם עוברים למקום אחר.

לא באנו מוואקום.

נוצרנו כדי לבחור בטוב: לעצמנו, לזולתנו, לכדור הארץ. משימה לא פשוטה בכלל, עוד מימי קדם.

אנחנו לוקחות אחריות על הבחירות הטובות שלנו, אבל כדאי שניקח אחריות גם על החטאים, נודה בהם ונשוב בחזרה לדרך הישר.

זוהי דרכה של האנושות.

מתי הלכנו לאיבוד?

תופיני מילים לשבת:

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם (ח, 2)

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (ח, 21)

זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה (ח, 22)

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (ט, 6)

הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן (ט,14)

גִּבּוֹר צַיִד (י, 9)

כַּפְתֹּרִים (י, 14)

נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה (יא, 3)

עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ (יא, 9)