פרשת השבוע-פנחס2

תקציר העניינים: הפרשה פותחת בדברי שבח לפנחס, על שקינא את קנאת השם והשיב=נתן תשובה לחמתו של הבורא על עם ישראל, שאם לא כן- כנראה לא היתה מסתיימת המגיפה וכולם היו מתים בשל מעשיהם. לא סתם דברי שבח – אלא נכרתת עימו ועם זרעו ברית כהונה לשלום לעולם. לאחר מכן מפורטות גם השושלות של החוטאים שהרג. בני ישראל מצווים להכות את המדיינים ומשה שולח את יוצאי הצבא לעשות זאת. אחרי שנגמרה המגיפה, מתבצע מפקד נוסף של בני ישראל, לקראת חלוקת הארץ, תוך פירוט של השבטים והמשפחות, ביניהן סיפור מופלא על דתן ואבירם שלא באמת מתו ככל בני עדת קורח ושרדו זאת באופן ניסי וכן עניין צלופחד שהיה נטול בנים. משה מקבל הנחיות כיצד לחלק את הארץ – מספר הנחלות כמספר השבטים, גודלן לפי גודל השבטים וחלוקתן שתיקבע על פי גורל. גם השושלת של הלוויים מפורטת, למרות שאין להם נחלה – הם משרתים בקודש ושוב נזכר מקרה נדב ואביהוא ודבקותם שיצאה מפרופורציה עד כדי הבערת אש זרה. כמו כן מצויין שדור המדבר למעט יהושע וכלב לא יזכו להיכנס לארץ. בנות צלופחד, באומץ רב יש לומר, יוצאות להגן על מורשת אביהן וזוכות לדין שווה ויתרה מכך – בעקבות דבריהן והפסיקה לטובתן, נקבעים כללי ירושת הנחלות גם במקרים נוספים בהם לא היה ברור מי זכאי לרשת.

הקב״ה מצווה את משה להשקיף על הארץ בטרם יאסף אל אבותיו במדבר, העונש שקיבל בשל פרשת מי המריבה וההכאה על הסלע. משה, כמו משה, בכל סיטואציה שם את עצמו בצד ודואג לעם – מי ינהיג אחרי לכתו, וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה (כז,יז). הקב״ה לא משיב את פניו ריקם ומנחה אותו למנות את יהושע כיורש הראוי להמשיכו.

בסיום הפרשה מפורט סדר הקרבת הקורבנות על פי ימי החול והמועדים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (כה,יא)

שם הפרשה ממקד את תשומת ליבנו בפנחס, שעשה מעשה קנאות ל-שם. הפרשה שמה במרכז הבמה אדם שהורג שני אנשים. היתכן שהתורה מעודדת מעשי רצח? התשובה היא ממש לא! ראשית, מדובר בחוק שאין בו שימוש (להרוג בשעת מעשה), כמו בן סורר ומורה, או בימינו – היתר לבית הדין הצבאי להטיל עונש מוות, דבר שמעולם לא קרה. הלכה – ואין מורים כן. פנחס לוקח על עצמו סיכון גדול מאד ונכנס לסיטואציה בלי לדעת מה תהיה התוצאה, בין היתר משום שאם יחטיא את הרגע ויהרוג אותם טיפה לפני או אחרי – הוא מוגדר כרוצח. אז פנחס עושה את המעשה אבל ״זוכה״ אחר כך שירננו מאחורי גבו – אומרים חכמינו שקינטרו אותו שהוא לוחם צדק ומקנא לשם, אבל זה כי דם של אכזרים המתחפשים לרחמנים זורם בקרבו – הוא נכדו של יתרו, שמעבר לזה שהיה כהן מדין, היה מפנק/מפטם בקר… לשחיטה! גם על פנחס אמרו שהוא רץ לבצע את המעשה מתוך חדוות הריגה. לכן טורחים לציין את הצד השני של שורשיו – אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ולכן הקב״ה לא רק משבח את פנחס, לא רק עוצר את המגיפה בזכותו, אלא גם כורת עימו ברית שלום לעולם. מי שרוצה לעסוק בהריגה – חייב להיות נקי כפיים, נטול אינטרס אישי, לפעול באופן מדוייק ביותר ולקחת על עצמו את אי הוודאות כיצד יסתיימו הדברים. אין ביטוח ואין ערובה לקנאים – זה צל״ש או טר״ש, כמו גם סיכויים מראש השואפים לאפס ועל כך יעידו הפעמים הספורות בודדות שנעשו מעשים כאלה וזכו לתהילה. צריך לשים לב טוב – משה, אליו יצא זמרי בהאשמות, מוציא עצמו מהמשוואה משום שהוא נגוע בדבר – הוא עצמו נשוי למדיינית (שאמנם התגיירה) ועשויה להיות מראית עין שהוא לא יכול לקיים ההלכה באופן נטול פניות. מעניין שבפרשה אומרים חכמינו שנסתלקה הלכה ממשה, פעמיים – גם במקרה של זמרי בן סלוא וגם בהמשך, לגבי הכרעה בדבר ירושת בנות צלופחד. ההסבר הוא שמשה כל כך ישר ונקי כפיים, שכשמזכירות בנות צלופחד שאביהן לא חטא (מת לפני חטא המרגלים) ואף לא היה שייך לעדת קורח – מעצם האזכור פוסל עצמו משה מלפסוק הלכה ופונה להכרעת הקב״ה.

בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם…הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם (כה,יא-יב).קנאות ושלום-איך זה מסתדר?

דווקא פנחס, שהורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון וכזבי בת צור בת כהן מדין, שמכונה קנאי, זוכה לברית עם הקב״ה, לשלום. זאת כדי להראות שהוא לא עושה מעשה של אגו, או חלילה של טירוף או חמת זעם. לשם כך גם מפורטת (שוב) השושלת ממנה בא – פנחס הוא נצר לאהרון הכהן הגדול, איש שלום, אוהב הבריות ולאלעזר הכהן הגדול שירש את אביו. המלאכה ניתנת דווקא בידיו של מי שעיקרו ומהותו הוא חסד ולא בידיו של מי שבטבע שלו הוא שוחט. טבעי ומתקבל על הדעת היה שדווקא מי שהוא ״מומחה״ בשחיטה יקבל תפקיד זה. דווקא הלוויים שאינם כוהנים נשלחים לשיר, לזמר ולנגן במקדש, אותם אלה שחיסלו חצי משכם כשאנסו את אחותם דינה, שעל פי האופי והטבע שלהם מתבקש היה שיעסקו בהקרבת הקורבנות. לעומתם, עבודה  זו ניתנה דווקא לכהנים ודווקא משום שליבם נחמץ בבואם לעשות זאת. כדי להשחיז סכין באבן צריך להרטיב אותה; מספרים שהסכינים של הכהנים נרטבו מדמעותיהם; עד כדי כך רגישים ומלאי חסד הם. בתוך כל אחת מאיתנו, בבית המקדש הפרטי שלה, מצויות מידת החסד ומידת הגבורה. אם נעבוד על מידותנו באופן מתמיד, נוכל להשתמש במידת החסד בבואנו לעשות מעשה גבורה ובמידת הגבורה=הצבת גבולות בבואנו לעשות חסדים; לא להיסחף לנתינה חסרת גבולות ומצד שני לא להתרגל להנות ממעשה סופני שיש עימו דין (כמו שחיטה). זהו המפתח לחיים מאוזנים ומדוייקים, שלא נסחפים אחר היצרים הטבעיים, התענוגות והרצונות העצמיים. חיים של תפארת.

תופיני מילים לשבת:

הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי (כה,יט)

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (כה,יג)

בְּעַרְבֹת מוֹאָב (כו,ג)

וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים–כִּי אִם-בָּנוֹת (כו,לג)

מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ (כז,יד)

אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר (כז,טז)

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם (כח,ג)