פרשת השבוע-צו2

עיקרי הדברים: בהמשך לפרשת ויקרא, בה הוקם המשכן ונדונו בהרחבה ובפירוט ענייני הקורבנות והאנשים המביאים אותם, גם בפרשה זו נדונים עניינים אלו בהרחבה, אך כאן הדגש הוא על עבודת הכהנים בנושא. ההכנות לחנוכת המשכן בעיצומן – מכינים ומקדשים אותו ואת כליו; משה ואהרון מתכוננים ועוסקים בהתקדשות ובקורבנות בעצמם. מוזכר האיסור לאכול חלב ודם הקורבנות. במשך שבעת ימי המילואים – קיום טקסי חנוכת המשכן, פירקו והרכיבו אותו מחדש, החל משבוע לפני ראש חודש ניסן. הפרשה מתארת את טקסי הטהרה, האכילה והקרבת הקורבנות של אהרון ובניו. משה מנחה אותם להישאר את שבעת הימים במשכן וכך הם עושים. מה קורה ביום השמיני? בפרשה הבאה.

צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו (ו,ב)

פרשה זו נפתחת בפניית הבורא אל משה, שיצווה לאהרון ולבניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", במקום בו מופיעות בדרך כלל המילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור' אליו. כמו כן, שם הפרשה נבחר דווקא מהפסוק השני שבה. אפשר היה לקרוא לפרשה וַיְדַבֵּר (ו,א) – אין פרשה בשם כזה. מכאן מסיקים שיש לתת את הדעת לשימוש במילה – צו: צו מלשון ציווי ואכן בכך עוסקת רוב הפרשה והשורש הזה חוזר בה פעמים רבות בהקשר לעבודת הכהנים והקורבנות; כמו כן, צו כבסיס למילה צוותא, יחדיו ואכן הפרשה דנה ארוכות בשיתופי הפעולה שבין משה לאהרון ובניו, בין מנהיגות לכהונה, בין מנהיגים לעם.

פרשנות מעניינת נוספת נמצאת במדרש אותו מביא רש"י, המסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, שיש צורך להשתמש בביטוי חזק זה דווקא בנוגע לקרבן עולה: בקרבן עולה אין רווח לכהן, ולפיכך קיים חשש כלשהו, שהכוהנים יעדיפו להתעסק בהקרבת שלמים (מהם יש להם רווח). לשם כך השימוש בלשון" צו", לזרז ולהזהיר אותם שיש להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן שלמים. אולם, ברוב הדורות, הכהן הגדול היה האדם הקדוש והנעלה ביותר בימיו ואחד התנאים אותם מונה הגמרא למינויו של כהן גדול, הוא עושר. בהתחשב בגדלותו וצדקותו של הכהן מצד אחד, ובעושרו, מצד שני – נראה כי החשש שמא הוא יעדיף לעסוק בקרבן שלמים על פני קרבן עולה, בגלל ההפסד הכספי הפעוט שעלול להיגרם לו – הוא חשש רחוק מאד! מכאן עולה שיעור מאלף ממאמר חז"ל זה: התורה מלמדת אותנו שכאשר מדובר בחמדת ממון, אפילו הכהן הגדול עלול להיחשד בתאווה הזאת.

חז"ל מתייחסים במקומות שונים לכוחו של יצר תאוות הממון. דוגמא בולטת לכך היא הגמרא, העוסקת בעבירות בהן נכשלים בני האדם לעתים קרובות: "רוב בגזל ומיעוט בעריות…" רש"י מסביר שאין כוונת הגמרא שרוב בני האדם הם גזלנים, אלא "כעין גזל, שֶמורין להתיירא במשא ומתן לעכב איש מרווח הראוי לו מחברו" – רוב בני האדם עלולים להיכשל בעוון גזל לסוגיו השונים, ובתוכם שימוש בגדרי ההלכה להצדקת התנהגות אסורה – שנחשבת לגזל על פי ההלכה.

הצדיקים הגדולים ביותר חשו בכוחו של יצר זה. מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שביקר פעם אצל גביר גדול. הגביר נאלץ לצאת מהחדר לזמן קצר, והותיר בו את הרב לבדו. כאשר חזר לשם הגביר, הוא לא מצא את ר' ישראל! לבסוף, נמצא הרב… כשהוא עומד וממתין לו מחוץ לבית. לשאלתו, הסביר ר' ישראל שהיה בחדר סכום כסף גדול שעדיין לא נמנה, והוא לא רצה להישאר בחדר לבד עם הכסף. הוא הזכיר את הגמרא הנ"ל, שאומרת "רוב בגזל, ומיעוט בעריות". והוסיף – אם בעריות, שרק מעטים נכשלים בהם, ישנו איסור "יחוד", שמא יצרו של האדם יגברו עליו – הרי בגזל, שרוב בני אדם נכשלים בו, על אחת כמה וכמה שצריכים להיזהר מ"יחוד" עם כסף.

אם אדם גדול כר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, חש צורך בשמירה יתירה על מנת להגן על עצמו מפיתוי הכסף, ודאי וודאי שגם אנחנו חייבים להיזהר ולהישמר מהיצר הזה!

נראה ששורשה של תאוות הממון נעוץ ב"עבדות" שאנחנו מנסים לעקור בערב פסח. המפרשים מסבירים כי משמעותה האמיתית של "חירות" אינה האפשרות שניתנה לאדם לעשות כל אשר יעלה על רוחו, אלא היכולת להתעלות ולהתנשא מעל לכבלי העולם הזה. תאוות הממון היא אחד הכבלים העיקריים שקושרים ומשעבדים את בני האדם לעולם הזה. השאיפה לצבירת ממון ולרווחים, פוגעת ביכולתם לשמור מצוות ולדבוק באלוקים, משום שקשה להם להיפרד מממונם – ואפילו במקומות שהתורה דורשת זאת מהם.

בחג הפסח, לדוגמא, אנו מדגישים את חירותנו מהעולם הגשמי – אנו אוכלים מצה, העשויה מקמח ומים בלבד, ללא כל תוספות וללא התפחה. כך, גם אנחנו חוזרים בליל הסדר אל המקום הטהור והנקי שלנו, מנותקים מכל חיבור כובל אל החומר.

תופיני מילים לשבת:

אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה (ו,ו)

תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים (ו,יד)

מַּרְחֶשֶׁת (ז,ט)

רְקִיקֵי מַצּוֹת…סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת…חַלֹּת בְּלוּלֹת (ז,יב)

חֻקַּת עוֹלָם (ז,לו)

וַיַּז מִמֶּנּוּ (ח,יא)

קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ (ח,טו)