פרשת השבוע-ויחי2

תקציר העניינים: הגענו לסוף של ההתחלה – הפרשה האחרונה בספר בראשית. לאחר פירוט מנין שנותיו של יעקב, הוא חש שסופו מתקרב ומבקש מיוסף הבטחה שיעשה עימו חסד של אמת (חסד שעושים עם המת הוא חסד אמת, כי אינו יכול להחזיר) ולא יקבור אותו במצרים. יוסף מבטיח. יעקב מודיע ליוסף שהוא חולה והאחרון מביא עימו את בניו למיטת סבם, כדי שיברכם. יעקב מתחזק מהמחווה של בנו, מתייחס אל נכדיו כאילו היו בניו, מברך אותם ומנבא שהם יפרו וירבו והארץ תינתן להם. כאן המקור לכך שהם נימנים עם שניים עשר שבטי ישראל. יעקב חושש שיוסף יחזור בו מהבטחותו לקבור אותו במערת המכפלה, אולי נוטר לו על שקבר את רחל אימו על אם הדרך ולא עם האמהות והאבות האחרים; לכן יעקב מסביר ליוסף את הרציונל שמאחורי ההחלטה. יעקב, שכבדה עליו הראיה, מברך בסיכול ידיים את מנשה ואפרים. יוסף חושב שהוא מתבלבל – אך לא! יעקב מבחין בינהם ועושה זאת בכוונה מכיוון שיודע שאפרים יעלה על מנשה. יעקב ממשיך את ברכותיו וצוואתו, מבטיח את שובם לארץ אבותיהם ומטפל גם במה שיקרה לאחר שיוסף יסתלק מין העולם וייקבר בשכם.

על ערש דווי, יעקב קורא לכולם וכמעט מגלה את חזון אחרית הימים, אך ברגע האחרון נסתלקה ממנו השכינה והוא ״רק״ עושה סדר ומחלק תפקידים במסגרת דבריו: מי יהיה המנהיג, מי יהיו הכהנים, מי ילמדו תורה ומי יהיו חקלאים או סוחרים ועוד כהנה וכהנה.

גם אם לכאורה, נראה בהתחלה שדבריו של יעקב לראובן שמעון ולוי הם בחזקת נזיפה ואת כל היתר מברך, הרי שלקראת סוף הפרשה מצויין במפורש שהוא מברך אותם (את כל שני עשר השבטים) – איש כברכתו. יעקב חוזר ומבקש והפעם בפני כולם, להיקבר במערת המכפלה. יעקב מת, בניו מבכים אותו, יוסף מקבל אישור ויוצא בראש מחנה גדול לקיים את צוואת אביהם.

בתום מסע הקבורה, האחים חוששים שעתה, עם הסתלקותו של אביהם, ישלוף יוסף את מעשיהם בעבר ויתחשבן עימם. אך יוסף, כמו יוסף, מרגיע אותם ואומר – אני לא נוטר ולא נוקם. הוא מפרנס אותם ואת בני ביתם ומדבר אל הלב שלהם… והם חיו באושר ועושר עד שיוסף היה בן מאה ועשר. אז, כשהוא יודע שקיצו קרב – גם הוא עושה סדר: מזכיר לבני משפחתו מי מנהל את העניינים ולמי צריך להיות מחוברים, מה היתה ההבטחה לאבותיהם באשר לחזרה לארצם ומשביע אותם להעלות את עצמותיו לארץ המובטחת. בלב שקט – גם יוסף נאסף אל אבותיו.

מגיעים לסוף – סופם של יעקב ויוסף, סוף הפרק, סוף הפרשה, סוף ספר בראשית.

חזק חזק ונתחזק!

נושאים מרכזיים מהפרשה:

וַיְחִ֤י (מז,כח) איך לחיות… באמת!

מעניין ששתי הפרשות בתורה ששמן ונושאן חיים, עוסקות דווקא בסופם של גיבוריהם (חיי שרה ו-ויחי). סופסוף, אחרי סקירת שנות חיים לא פשוטות בפרשה הקודמת, כפי שמעיד יעקב על עצמו מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י (מז,ט) הוא מגיע, דווקא בארץ מצרים, אל המנוחה ואל הנחלה וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם (מה,כז), וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד (מז,כז). כך גם נפתחת פרשתנו ועל שם זה נקראת וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה (מז,כח). החיים הם חיבור לבורא והורדה מלמעלה למטה: "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". אם הכל היה בסדר והיינו עשירות בריאות וצעירות כנראה שלא היינו פונות לבורא, כי לא היתה לנו סיבה לעשות זאת, היינו חושבות שאנחנו יכולות להסתדר לבד, כמו שטעו לחשוב אדם וחווה ולכן גורשו מגן עדן. בברית בין הבתרים, התכלית של מה שנגזר עלינו היא לעמול, לדאוג, ומי מאיתנו איננה מודאגת??? אלא שגזירת הגורל טומנת בחובה את הבחירה שבידינו – במה לעמול, למה לדאוג. כדי לדעת זאת עלינו לעשות עבודה פנימית מתמדת בנחישות ובקביעות לבירור השליחות והייעוד שלנו עלי אדמות, מה התכנית עבורנו? כשאת חיה על פי התכנית האלוקית– את מתחילה לחיות באמת. לא משנה מה היה קודם… זה נכון שהכל לפי תכנית אלוקית, אבל לא תמיד אנחנו מבינות אותה. הדוגמה של יעקב היא דוגמה מצויינת– למשל בכל העת שיוסף נעלם, הוא לא באמת חי, הוא חי ״ליד״ החיים, הוא היה שקוע באבל ומאן להתנחם. זה שיש לו עוד בנים, עוד משימות ועוד שליחות– זה לא מנחם אותו… כמובן שאי אפשר לשפוט אבא שמאבד בן, אבל המבט מהצד על המקרה מראה לנו שהבן לא רק שלא מת– הוא חי והוא מלך העולם! רק כשיעקב יורד ברוב עם והדר למצרים ואפילו שמדובר במצרים, מקום של קושי וסבל, כשיעקב מונח בעיני עצמו במקום הנכון, הוא יכול לתפקד במלוא תפארתו! ואכן בפרשתנו הוא עושה את מלאכתו נאמנה– לזהות ולברך כל בן על פי חליפה התפורה למידותיו, לא ״לקלקל״ את האופי הייחודי והמיוחד של כל ילד כדי שיוכל לרתום את טיבו וטבעו המדוייקים לשליחותם והכי חשוב – יש מקום לכולם! (((פה טמון סוד נפלא– היכולת לחזק את האופי, החוזקות, התכונות והמעלות של כל אחד מבני הבית מבלי להפוך את בית הגידול ל״פס ייצור״ של שטאנץ אחד ואחיד, לגדל שנים עשר שבטים שלכל אחד המאפיינים שלו, זוהי תכלית החינוך המדוייק והחף מאגו ומרצון עצמי, מה שמאפשר להניח את התשתית לעם ישראל כולו לדורי דורות))). ולכן רק על יעקב נאמר שמיתתו שלמה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל–עַמָּֽיו (מט,לג) להבדיל ממה שנאמר על אברהם וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל–עַמָּיו (כה,ח) ויצחק וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל–עַמָּיו, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים (לה,כט). פה טמון רמז, סוד שיעקב חי חיי נצח דרכנו (עם ישראל) ולא מת כאבותיו… כמו כן חוזרים פה מספר פעמים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד (נ,כד) פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד (נ,כה) כשהאות פ בהכפלה מרמזת על בוא הגאולה, שהיא תכלית ייעודו וחייו של יעקב אבינו.

וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו (נ,י״ז)

יוסף הוא הבכיין הגדול בתורה. מצויין לגביו שבע פעמים שבכה. וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל–הָ֣רָעָ֔ה (נ,טו)- האחים מפחדים שיוסף יתנכל אליהם לאחר מות אביהם והוא לא מאמין למשמע אזניו– אחרי כל מה שהם עשו לו ולהבדיל מה שהוא עשה למענם, אחרי ששיתף בהשקפת עולמו שהכל זה מלמעלה ופינק אותם ודאג להם– איך יכול להיות שהם חושדים בו??? זהו טבע האדם, בטח באמון/ה באדם אחר, גם אם הוא אח, כי כבר היו דברים מעולם- באותה משפחה, עשיו ״הבטיח״ ליעקב שאיך שאביהם מת – הוא מחסל אותו! האחים מבינים שעשו טעות וַיֵּֽלְכוּ֙ גַּם–אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּוּ לְךָ֖ לַֽעֲבָדִֽים (נ,יח) ובכל זאת, יוסף הצדיק לא מוכיח אותם, לא מעניש אותם, לא אומר: אה, ככה– אוקיי, אתם במילא חושדים בי, אז אני מחסל אתכם! לא, יוסף אותנטי ורגיש והדבר היחיד שהוא יכול לעשות במקרה של אכזבה וכעס זה לבכות ולנקות את עצמו מבפנים ולא ״לשחק לידיים שלהם״, לא לשחק על פי כללי המשחק שלהם. הוא קובע את המציאות של חייו, הוא קובע את רמת המוסר ואת הערכים שלו ולא נותן לסביבה, גם אם מדובר בקרובים ביותר, לשנות את הדרך שלו, את האמת שלו: וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל–תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי …וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַֽחֲיֹ֥ת עַם–רָֽב …  וְעַתָּה֙ אַל–תִּירָ֔אוּ אָֽנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת–טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל–לִבָּֽם (נ,י״ט–כ״א). יוסף ״מפצח״ את השיטה לחיים טובים – הכל טוב והכל לטובה! כל דבר שהוא חיצוני לו הוא בחזקת נתון מלמעלה והדבר היחיד שנתון לשליטתו או לבחירתו הוא הגישה או נקודת מבטו אל אותו נתון. הוא לא שופט האם מה שקורה או מי שעושה לו משהו – זה טוב או רע; הוא חי על פי האמונה שמה שתלוי בו הוא יחסו שלו עצמו אל העולם ואל הבריות והוא תמיד בוחר להסתכל בעין טובה, לזכותם ולראות את הצד הטוב של החיים.

תופיני מילים לשבת:

גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה (מט,ט)

גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ (מט,יט)

בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי–עָ֑יִן (מט,כב)