פרשת השבוע-וירא2

תקציר העניינים: אחרי שהתוודענו אל אברם ושרי בפרשות הקודמות, עושים זום אין על הראשון מבין שלושת האבות. כבר מגיל צעיר הוא עומד בניסיונות לא פשוטים ובפרשה זו הם ממשיכים, לצד ערוץ תקשורת ישיר ופתוח בינו לבין הבורא. שלושה ימים אחרי שעבר ברית מילה בגיל לא צעיר בכלל, הבורא נגלה אליו במסגרת ״ביקור חולים״, בזמן שהוא יושב מחוץ לאוהל ומחכה בכיליון עיניים לאורחים. בכדי להקל עליו, מדובר ביום חם במיוחד, על מנת שאנשים יימנעו מלהסתובב בחוץ. משהוא רואה את הצער של אברהם בהיעדר אורחים, הבורא שולח אליו שלושה מלאכים בדמות אדם. אברהם מתנצל בפני הבורא שהוא חייב לקטוע את ההתגלות והולך לקבל את אורחיו. בתשוקה וברצון עז, הוא מזמין את האורחים ומפנק אותם כיד המלך. על פי הפרשנים, המלאכים נשלחים לטפל בשלושה נושאים: לרפא את אברהם (מטופל); לבשר על הולדת יצחק (בטיפול); לבוא חשבון עם סדום. אברהם, כהרגלו, מנסה להיות מגן חי לאנושות ומבקש על בני המקום, ממש מנהל משא ומתן עם הבורא בתחנונים שלא ישמידם, גם אם יש צדיקים ספורים – שלא יספה צדיק עם רשע. זה לא עוזר – אין צדיקים בסדום למעט לוט וגם הוא לא בדיוק דוגמה ומופת לשפיות ואיזון, כשלוקח את עניין הכנסת האורחים ״קצת״ רחוק מדי: הוא פוגש את המלאכים בשער העיר ומזמינם לביתו; אנשי העיר, כמקובל בשכונתם, מקיפים את ביתו ודורשים ממנו למסור את האורחים לידיהם; בכדי למנוע מעשי סדום ועמורה ולהגן על אורחיו, הוא מציע להם את שתי בנותיו הצעירות, שיעשו בהן כטוב בעיניהם – העיקר שלא תפגע הכנסת האורחים; מעניין מה היו אומרים על זה היום, בעידן ה-#metoo… המלאכים ממלטים את לוט, אשתו ושתי בנותיו, מכים בסנוורים את האספסוף ומעשה ההשמדה מתחיל. המשפחה מוזהרת שלא להסתובב לאחור ואשת לוט, שלא נשמעת להנחיה – מסתובבת והופכת לנציב מלח. בנותיו של לוט שניצלו, סבורות שכל העולם נשמד והן היחידות ששרדו ולכן משקות אותו לשכרה ומעמידות לו צאצאים. עוברים לסיפור אברהם, שרה ואבימלך – המשך הפצת המונותאיזם. לאברהם בן המאה ולשרה בת התשעים נולד הבן יצחק, אותו מל אביו בגיל שמונה ימים כפי שצווה. שרה חוששת מההשפעה הרעה של ישמעאל על יצחק ולכן דורשת מאברהם לגרש את הגר ובנה ללמדנו שמי שממונה על הסדר בבית זאת האישה ועל הבעל להישמע לה. אברהם מתקשה לוותר על בנו בכורו אבל מצווה כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ (כא,יב). בסיום הפרשה, אירוע מטלטל ומכונן – עקידת יצחק. אחרי כל התלאות שעובר אברהם, הוא נקרא להעלות את בנו לעולה ועונה: הנני! אברהם צועד שלושה ימים עם בנו (מספיק זמן כדי לעכל את מה שעומד לקרות), מכין אותו לעקידה ונעצר ברגע האחרון ועל הנאמנות והאמונה, מובטח לאברהם כי ירבה זרעו. בסוף הפרשה פרומו לסיפור אהבה נפלא – אנו מתבשרות על הולדת רבקה.

נושאים מרכזיים בפרשה:

וַיֵּרָ֤א

שם הפרשה אינו מכוון אל הדבר הכי דרמטי שמתרחש בה – העקידה ובכל זאת הפרשה נקראת כך. בנוסף, עולות שאלות קשות: איך יכול להיות שאברהם מעכל את העניין שלושה ימים (אי אפשר להגיד שהוא היה בטראנס רגעי או על חומרים משני תודעה), משכים קום, אץ רץ לבצע את הגזירה? איפה האנושיות? איפה הלב של אבא? אמנם הקלישאה אומרת שאין טוב ממראה עיניים, אבל מסתבר שמראה עיניים מוגבל בהבנה ובידיעה, גם כשממש רואים משהו באופן מוחשי, תוך שימוש בחוש הראיה ולכן הדגש על העניין. עוד קלישאה אומרת שתמונה שווה 1000 מילים, אבל היא לא בהכרח כל האמת, כי כאמור הראיה שלנו כבנות ובני אדם היא מוגבלת. צריך לזכור את זה כשנדמה לנו שאנחנו מבינות או יודעות משהו, בטח כשאנחנו חושבות שאנחנו יכולות לשלוט על סמך מה שרואות עינינו. עוד עניין שמהווה תימוכין לכך בפרשה: בנות לוט חושבות, על פי מה שעיניהן רואות, שבא סוף העולם והן השריד האחרון ולכן מעמידות צאצאים לאביהן. לפעמים מה שקורה סביבנו גורם לנו לחשוב שככה מתנהל העולם, שמה שאנחנו רואות – זה מה שקורה בכל העולם. שוב – לכאורה ממש מעשי סדום ועמורה אלא שבראי הדורות – גם זו לטובה: אחד הצאצאים שלהם הוא לא אחר מאשר מואב – אבי אבותיו של דוד המלך. השיעור העצום שאברהם אבינו מלמד אותנו – עיניו בוכות כי הוא הכי אנושי ובעל חסד שיש, אך ליבו שמח; כל הנתונים שהוא רואה מובילים למסקנה אחת בלבד, שהוא מאבד את בנו יחידו, הפוטנציאל שלו, העתיד וההבטחות שניתנו לו; אבל המכיון שהוא אבי אבות המאמינים, הוא בטוח שאין רע יורד מלמעלה ויכול לפעול לא רק בקבלת עול, אלא אפילו בשמחה.

נשיאת הפכים

הפרשנים מסבירים שאברהם הולך לעקידה עם עצב בעיניים על גורל בנו ועתידו אבל עם שמחה בלב, מכיון שעושה את מצוות השם. זה מה שמבדיל מבוגר מילד – היכולת להיות גם וגם בו זמנית. היכולת לשאת הפכים נדרשת על מנת להיות במצב של ״כלי״ מאוזן, שיכול לקבל את שני המצבים, אחרת הכלי יישבר. כך קרה שאברהם עמד בניסיונות ואילו שרה, דווקא אחרי שבנה יחידה ״ניצל״– החזירה נשמתה לבורא… הפרשנים אומרים שליבה לא עמד בה – מצד אחד לשאת את הידיעה שבנה מובל אל מותו בידי אביו ומצד שני, בפרק זמן קצר, הידיעה שלא אונה לו על רע ויותר מכך. זה כמו המשל של הכוס שיכולה לעמוד ימים רבים בפריזר ולהבדיל – לשאת בתוכה מים רותחים, במידה שיש לה מספיק זמן להצטנן או להתחמם, אחרת – מתפוצצת. הפרשנים מסבירים שיצחק, שהיה בן שלושים ושבע, לא רצה לרדת מהמזבח ובזמן שהתעכב שם– עלה השמימה ופגש את השכינה. שוב, לא היה לשרה אלא את שעיניה ראו, אבל, כאמור – עלינו ללמוד לקחת בערבון מוגבל גם את מה שנראה כאמת לאמיתה.

הכנסת אורחים

הפוקוס והפירוט על מידת החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו קצת תמוהים, שכן הפרשה רצופה בעלילות וסיפורים רבי תהפוכות ודרמות. התורה בוחרת להתמקד בזה כדי ללמדינו שמערכות היחסים צריך לתחזק בלב שלם ונפש חפצה בחיי היומיום וזו לא חוכמה ואפילו לא עובד לאורך זמן, אם תשומת הלב היא רק למקרי הקיצון. כמו שאומרים בצבא – מה שלא עובד בשגרה, לא יעבוד גם בחירום/משבר.

תופיני מילים לשבת:

אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים (יח,יא)

אַֽחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה-לִּ֣י עֶדְנָ֔ה (יח,יב)

סְדֹ֥ם וַֽעֲמֹרָ֖ה (יח,כ)

הַכְּצַֽעֲקָתָ֛הּ (יח,כא)

אַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם-רָשָֽׁע (יח,כג)

אַל-נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ (יט,ז)

כֹּ֩ל אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ (כא,יב)

קַח-נָ֠א אֶת-בִּנְךָ֙ אֶת-יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר-אָהַ֨בְתָּ֙ (כב,ב)

אַל-תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל-הַנַּ֔עַר (כב,יב)