פרש(ו)ת השבוע – אחרי מות קדושים

עיקרי הדברים: אחרי מותם של נדב ואביהוא, הקב״ה מנחה את משה איך מתנהגים בבית המקדש, איך משרתים הכוהנים (ובמיוחד אהרון) ומהן ההנחיות המדוייקות לכניסה אל קודש הקודשים, כאשר השיא הוא בכללי ההתנהגות ביום הכיפורים. דיני טהרה וקדושה שמביאים להתקדשות היחידים כיחידים וכולם ביחד כ-עם. ההתקדשות של עם ישראל היא הנבדלות בינם לבין הגויים. כמו כן, סט של מצוות, בעיקר מצוות ״אל תעשה״ שמהוות תשתית לחברה מתוקנת, דברים שמתחברים באופן מושלם לשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות וכמובן לעבודת המידות בספירת העומר.

נושאים מרכזיים בפרשה:

ריבוי חוקים ומצוות טריוויאליים לכאורה

הפרשות משופעות בחוקים ומצוות טריוויאלייים לכאורה; למה צריך להביא בפרוטרוט את המובן מאליו? ראשית יתכן שהדברים לא היו כל כך טריוויאליים באותה תקופה. שנית, יש צורך לחוקק ולמסד תשתית חברתית ראויה. בנוסף, ישנה אימרה, שבמבט ראשון נראה שמדובר על סגפנות ופרישות מתפנוקי העולם הזה ״מה שאסור – אסור ומה שמותר – מיותר!״ גורסת המשנה החסידית. הלכה למעשה, מדובר בבחירה מודעת שלא להפוך עבד לתאוותינו.

להיות חלק

הפרשה פותחת ב-״אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן״, היא גם נקראת כך וההסבר: ״בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ״ מכוון את תשומת ליבנו לנקודה העיקרית – הרצון להתקרב לקב״ה, לניצוץ האלוקי שבכל אחת מאיתנו, הוא מובן ומבורך אולם אינו עומד בפני עצמו. לא באנו לכאן כדי לנתק את הקשרים הגשמיים ולחיות חיי פרישות ונזירות, כפי שנראה היה שנדב ואביהוא תופסים את המשמעות הקיומית שלהם. התורה בוחרת לציין דוקא את ההקשר שבין קרבתם לקב״ה (סיבה) ומותם (תוצאה) ולא את כל שאר הסיבות למותם מפרשת שמיני – הדליקו אש זרה, הגיעו שתויים, לא נישאו וכו׳. המטרה שלשמה באנו לכאן היא לחבר בין עולמות הרוח לחומר, בין עליונים לתחתונים, בין הנסתר לנגלה ובכלל – ללמוד לחיות ולהכיל את השונה, המקוטב, הנפרד והנבדל לכאורה. אם נשכיל לדעת שכולנו אחד, כולנו חלק מאותו עם/עולם, נוכל לחיות בשלום עם עצמנו וזו עם זה. החיים בתוך הניגודים והפיכת הקונפליקט (המלחמה ביניהם) לדואליות (משהו שמכיל את ההפכים ומאפשר חיים בשלום עימם), היא לא רק המשימה שלנו – היא יכולה להיות גם המשמעות הקיומית שלנו.

מנהיגות

בין אם מדובר במנהיגות רוחנית, צבאית, אזרחית או קהילתית, מנהיג אמיתי מייצר הזדהות, בראש ובראשונה מתוך דוגמה אישית. מי שמורם מעם, מי שפורש מהעם כמו נדב ואביהוא שרצו רק רוח וקרבה לקב״ה, בלי לעסוק בחומר, בעניינים הגשמיים, לא מייצרים הזדהות. מנהיגה שלא מצליחה לייצר הזדהות, תתקשה לייצר קהילה שתרצה ללכת אחריה. הדבר בולט מאד ביהדות – הרב והרבנית אינם פורשים ומתנזרים מחיי העולם הזה, נהפוך הוא: הדרך שבה הם מנהלים את חייהם היא זו שתשמש דוגמה ותמשוך או תדחה את קהילתם.

דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל

מתוך 613 מצוות, מופיעות 51 מהן בפרשה הקצרה שלנו. אחוז גדול ומשמעותי. מכיוון שזו התשתית המוסרית להפיכתנו מבודדים לעם ומעם לחברה מכילה, אכפתית ואוהבת, הציווי הוא ייחודי – לדבר אל כל עדת בני ישראל ולא כפי שהיה נהוג לדבר במדרג מהכהנים, אל הזקנים, אל העם. בכך יש דגש וחשיבות יתרה לנושאים המובאים.

היסודות להתנהגות חברתית

התשתית המוסרית לחברה מתוקנת נמצאת בעולם הרוח. בעולם זה, אם אין התקדמות, לכאורה יש דריכה במקום, אבל למעשה יש פיחות זוחל, כל פעם עוד הנחה קטנה, עוד העלמת עין, מה שאומר שבפועל הולכים אחורה! בשביל לשמר ולקדם רמה רוחנית גבוהה שתהווה תשתית איתנה לחברה מתוקנת, צריך לעבוד ולפעול ככל האפשר, לעשות כמיטב יכולתנו להתקדמות (לא לשלמות) כדי לא להתעורר פתאום, יום אחד ולגלות שאנחנו בהדרדרות; לא לזייף, לא לתת לעצמך הנחות קטנות ולעגל פינות אבל לעשות זאת מתוך ביטול וענווה ולא מתוך קנאות שעלולה לייצר את ההיפך הגמור ולדרדר למעשים נוראיים.

לֹ֥א תַֽעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ

אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, צריך להיחלץ לעזרתו מבלי להסס, לטרוח ולהצילו, גם אם הדבר עולה לו בהוצאות כספיות ואפילו בסיכון מסוים של גוף. השאלה – עד איזו מידה? אומרים פרשנים ש-דם = כסף ולכן המדד צריך להיות: כל פעולה, שלמרות הסיכון הכרוך בה, מוכן היה לבצעה תמורת כסף; כמו כן, אם הסיכון לו עצמו אינו גדול מדי ואין סכנה נשקפת לחייו; במידה ויש סכנה ברורה ומיידית לחיי המציל, חייו קודמים לרעהו.

מיהו גוי?

גוי הוא משל למישהו אחר, לאשליה שיש לנו שאנחנו בנפרדות אחת מהשניה ובניפרדות מהקב״ה. למעשה, בתוךכלאחתמאיתנועלולהלהסתתרגויהקטנה, כזושאינהמרגישהשייכת, כזושכופרתבאמתהפנימית, באהבההפנימיתהעצמית, בשליחותובייעוד. אותהמקטרגתמספרתלנוסיפוריםשמקורםביצרהרע, בנפשהבהמיתומונעתמאיתנולהתחבראלההוויההאמיתיתולחיותבשלוםפנימישיהווהתשתיתלשלוםחיצוני. אםנשכיללזהותאתסיפוריהשקר, לעצורלרגעולבחורלשנותאתהסיפורשאנומספרותלעצמנו, נוכללחיותחייםהרמוניים, שלוויםומחובריםיותר – פנימיתוחיצונית. לאבכדימצוייןבפרשהשהארץ (השורשים, הבסיסוהיסודלקיוםהאנושי) ״קָאָ֛האֶת־הַגּ֖וֹי״, אינהמוכנהלהכילאותועליהובקרבה.

תופיני מילים לשבת:

אחרימות–

מחתה (כלי לנשיאת גחלים)

שעיר לעזאזל

ועיניתם את נפשותיכם

חוקת עולם

כי נפש הבשר בדם היא

ותטמא הארץ

ואפקוד עוונה

ותקיא הארץ

קדושים –

קדושים תהיו

פאת שדך

לקט קצירך

לא תלין פעולת שכיר

לא תקלל חרש

לפני עיוור לא תיתן מכשול

בצדק תשפוט עמיתך

לא תלך רכיל בעמך

לא תעמוד על דם רעך

הוכח תוכיח את עמיתך

ואהבת לרעך כמוך

כלאיים

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל

ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם

ומלאה הארץ זימה

אל האובות ואל היידעונים

מפני שיבה תקוםֿ

והדרת פני זקןואהבת לו כמוך (ל-גר)מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק, הין צדק