פרשת השבוע – שמות

ספר שמות – מתחילים.

בני ישראל יורדים מצרימה. הדור של יעקב ובניו הולך לעולמו, בני ישראל מתרבים כפי שהובטח לאבות. במצרים קם שליט חדש שלא ידע את יוסף וחושש שמא, במקרה שתפרוץ מלחמה, ישתפו בני ישראל פעולה עם האויב מבפנים ולכן צריך לענות אותם, שלא תהיה להם הזדמנות פניות וכוחות להילחם. מתחילים בשרי מיסים  – לא עוזר; מחריפים לעבודת פרך – לא עוזר; ממררים את חייהם – לא עוזר; בני ישראל ממשיכים לפרות ולרבות. פרעה מצווה על המיילדות להרוג את הבנים הנולדים והן מסרבות פקודה. רואה זאת פרעה ומצווה את עמו להשליך ל-יאור כל בן שנולד ואת הבנות להשאיר. במסגרת המרי העממי, נולד משה. אמו יוכבד, מצפינה אותו שלושה חודשים וכשכבר אי אפשר להסתירו – היא משיטה אותו בתיבה על היאור ושולחת את בתה מרים, לתצפת עליו. הבת קולטת את בת פרעה שירדה לנהר, מגלה את התיבה ואת התינוק ומזהה שהוא ילד עברי. הבת, בתושיה רבה, מציעה לה להביא מיינקת ובכך מחברת בחזרה את אמה אל תינוקה, שאפילו מקבלת תשלום עבור ההנקה.

משה גדל ויום אחד, כשהוא יוצא מחוץ לתחומי הארמון, הוא רואה איש מצרי מכה עברי. הוא הורג וקובר אותו כשהוא משוכנע שאף אחד לא רואה. הוא טועה: הענין מגיע עד פרעה שמבקש להרוג אותו ולכן הוא בורח למדיין, שם הוא נקלט היטב, מתחתן ומקים משפחה. יום אחד, בעודו רועה את הצאן, מתגלה אליו הסנה הבוער והוא פותח בדיבור ישיר עם אלוהים, ששולח אותו להציל את בני ישראל. משה פותח במשא ומתן עם אלוהים – מה פתאום אני? אלוהים עונה לו – כי אני שלחתי אותך. משה לא מפסיק -אוקיי, נגיד שקיבלתי עלי את המשימה; אני מגיע אליהם והם שואלים אותי מי אתה? מה אני עונה? ובמשך פסוקים רבים ממשיך משה את ההתדיינות והקושיות עם אלוהים, שמנחה אותו ומספר לו מה עתיד לקרות. כל מה שנדרש ממשה זה להגיע לפרעה ולבקש לצאת לשלושה ימים כדי להתחבר לקב״ה. משה עדין מפקפק ואלוהים עושה לו אותות ומופתים שיוכל להשתמש בהם במפגש עם העם – הופך מוט לנחש, הופך את ידו של משה למצורעת ומחזיר מיד את המצב לקדמותו ואת היד מבריא, הופך את מי היאור לדם. אבל משה לא מפסיק לשאת ולתת ומסביר לקב״ה שהוא לא יכול להיות דיפלומט ולשאת ולתת עם מלך מצרים כי הוא מגמגם. כאן כבר כועס אלוהים על משה ואומר לו לשתף פעולה עם אהרון – משה יעביר את המסרים לאהרון והאחרון יתקשר אותם עם העם ועם המלך.

משה, סוף כל סוף משתכנע, מעדכן את חמיו ויוצא למצרים עם אשתו ילדיו ורכושו על חמור. שוב הקב״ה מספר לו מה יקרה – שפרעה לא ישחרר את עמו כל כך מהר וזה יעלה לו בבניו הבכורים. משה מעדכן את אהרון ויוצא למפגש עם פרעה שמסרב, כצפוי, לשחררם. ולא זו אף זו – מכביד את העול על בני ישראל. כשאלה מתלוננים על כך, פרעה משוכנע שיש להם יותר מדי זמן פנוי לתכנן תוכניות ולבקש בקשות ולכן מחריף את עבודות הפרך. בני ישראל מתלוננים בפני משה ואהרון שלא רק שמצב לא הוטב – הוא אף הורע. משה חוזר לאלוהיו ושואל – למה אתה רק מחמיר את מצבו של העם? ולמה בכלל שלחת אותי? אלוהים מבטיח לו לנקוט יד חזקה כלפי פרעה. כך מסתיימת הפרשה, בפתאומיות, אחרי הפסוק הראשון בפרק ו.

נושאים נבחרים מהפרשה:

* בספר שמות ישנו שינוי מהותי, מפנה בדרך החשיבה היהודית: בספר בראשית פגשנו את אבות האומה שהוכרזו ככאלה בזכות המהפך החשיבתי-תפיסתי-מוסרי של מעבר מעבודת אלילים לאמונה באל אחד. בספר שמות יש שינוי מהותי נוסף ומתקדם – עניין ההבנה: אם עד כה היה מדובר בבודדים, מקסימום משפחה, הרי שכעת מדובר בחברה, בקהילה ואלו צריכים הנהגה. כדי שתצלח דרכו של מנהיג, עליו להבין עם מה יש לו עסק. אדם שקם בבוקר ומספר שאלוהים דיבר אליו – יתכן שיישלח לבית משוגעים. משה פונה לאלוהיו ושואל שאלות כדי לדעת מה להסביר לעמו. משה מייצג את העם, מדבר בשמו, מבקש עליו – כל התכונות הנדרשות ממנהיג ופחות משנה אם הוא כבד לשון וכבד פה…

* פרשה פמיניסטית, מלאה בגיבורות נשיות בעלות תושיה ושכל, המצילות פעם אחר פעם את עם ישראל בעזרת פעולותיהן, אמונתן ואומץ ליבן – יוכבד אמם של מרים ומשה, שמצליחה להרות למרות הגזרות; מרים אחות משה שפונה אל בת פרעה ומציעה להביא מיינקת; בת פרעה שמזהה שמשה ילד עברי ומגדלת אותו לתפארת; המיילדות שלא נשמעות לגזירות המלך ועוד.

* עבודה פנימית: לצאת מין המיצרים אל הגאולה – יציאה ממצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, משל למעבר מתודעה של צרות, שליליות, תסכול, זעם, פחד לתודעה של שפע, התקדמות, הצלחה; הפרשה זרועה באמירות על הגלות (העבדות במצרים) ועל הגאולה (ארץ זבת חלב ודבש) כשכל מה שמפריד ביניהן זו א׳ אחת קטנה. איך עושים זאת? כשנמצאים במיצרים, זוכרים שזה זמני, שזה עובר, זה לא נשאר לעולמי עד. אלמנט נוסף – לשאול שאלות (אבל לא להתיימר לדעת את התשובות – התשובות והתוצאות מגיעות מאמונה ומעבודת השם). אלו הן שתי דוגמאות לעבודה פנימית מהפרשה, שהן מאבני היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית והבסיס למנטורינג בן ימינו.

* למה טורחים לציין ״ואלה שמות בני ישראל״ ולא מסתפקים ב״ואלה בני ישראל״? למה בתחילת הפרשה מפורטים השמות ובהמשך הופכים להאנשים לאנונימיים? שם הוא כסות חיצונית לישות הפנימית, לנצוץ האלוהי שיש בכל אחת. הוא מגדיר ומגביל את הנשמה האנסופית של האדם. המעטפת היא זו שירדה למצרים, אבל כל זמן שנשמר לנפשותינו – אפשר לשמור על הניצוץ הפנימי ולפרוץ את הגבולות של עצמנו.

* משה – בפרשה בה עוסקים בשמות, יש רמז בשמו של משה: השם מורכב מ-מש+ה ובהיפוך אותיות: שם+ה׳. כלומר, אם בנוסף לשימוש ב-שם שלנו נשכיל להכניס את השם=אלוהים לחיים שלנו, נזכה במתנת האמונה שבזכותה ננצח את הפחד ושום דבר לא יוכל לעצור בעדינו מלמלא את השליחות והייעוד שלנו.

* פרו ורבו – המצווה הראשונה בתורה ולא סתם, יש לה חשיבות מיוחדת והיא קודמת למצוות אחרות, מכיון שזו הדרך להמשכיות ולקיום הנצחי כעם.

* אהיה אשר אהיה – כך אומר אלוהים למשה ששואל אותו מה להסביר לעם ישראל שיתהה מי הוא אותו כוח עליון. הרעיון שמסתתר מאחורי זה הוא שזה לא משנה: אהיה אשר אהיה. לא כל דבר בני האדם צריכים להבין. יש דברים שהם למעלה מההבנה השכלית וזה בעצם המפתח לאמונה באלוהים – הקיטון וההתבטלות שלא כל דבר אפשר לדעת ולא כל דבר אפשר להבין. צריך לפעמים לעקוף את המוח ואת השכל ו-להרגיש, להאמין.

* מה עניין ״שבעים״? למה חשוב לציין זאת, במיוחד לאור העבודה שזה צויין כבר בעבר, בספר בראשית? האם יש חזרה סתמית? ראשית – זהו מנין בני ישראל שירדו למצרים וההשוואה לנתון זה, זמן לא רב לאחר מכן, מראה את הגידול העצום, את ה״פרו ורבו״ שהצליח להם במצרים. כמובן, כמו כל דבר בתורה, יש למספר הזה משמעויות שמעבר לפשט: בתוך המספר מקודד הפטנט להמשך הקיום – הקב״ה אומר: פקוד פקדתי אתכם (פ=שבעים בגימטריה) כלומר אני לא שוכח אתכם, אני אחראי עליכם, אני אציל אתכם מהעוני והצרות במצרים.

* ״לא ידע את יוסף״ – היתכן? איך זה שקם מלך חדש, שלא מכיר את ההיסטוריה, לא יודע את מעשיו של יוסף, שהציל את העולם מרעב והפך את מצרים לאימפריה?  מסבירים המפרשים שפרעה החדש עבד קשה כדי ״לא לדעת״ את יוסף, כדי לשכוח את קיומו, כדי לבטל את תרומתו ומעשיו, כל זאת כדי להצדיק את חשדנותו ומעשיו הנפשעים כנגד עם ישראל.

* לסיום סיומת – הפרשה מסתיימת אחרי פסוק א׳ בפרק ו׳, מה שמכונה בכתיבה ״קליף האנגר״, אלמנט שגורם לקוראת לרצות להמשיך לקרוא, אם מבחינה מבנית (כמו כאן) ואם מבחינת התוכן.

ביטוייםמרהיביםמהפרשה:

אשר לא ידע את יוסף

הבה נתחכמה לו

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ

עבודת פרך

כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון

הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל

ויאמר: הנני

של נעליך מעל רגליך

ארץ זבת חלב ודבש

אהיה אשר אהיה

וזה זכרי לדור דור

הו איהיה לך לפה

יד חזקה

לא תלכו ריקם

והנה ידו מצורעת כשלג

כי כבד פה וכבד לשון אנוכי

שלח את עמי