JWRP מומנטום – רשמי מסע

פתח דבר

התוודעתי לארגון Jewish Women's Renaissance Project לפני מספר חודשים, דרך שיתוף פעולה עם קהילת פורשתJWRP הוקם בצפון אמריקה על ידי שמונה נשים, שהבינו שלא כולן רוצות או יכולות לעלות לארץ וכדאי לחזק את הזהות היהודית בכל מקום בו אותן נשים נמצאות. הן הבינו שכדי להתוודע למורשת האמהות והאבות (בין אם מכורח ובין אם מרצון), צריך להגיע אל התא המשפחתי ולהציג את עקרונות המוסר והצדק עליהם בנויה הזהות היהודית וזה צריך להיות דרך הרגלייםמסע מומנטום בישראלמתחילת פעילותו לפני כמעט עשור ועד סוף שנת 2017 תגענה כשתיים עשרה אלף (12,000!!!) נשים יהודיות מארבע כנפות תבל, לביקור משנה חיים בארץ.

אני ו-את נשנה את העולם

המסלול הישיר אל התא המשפחתי עובר דרך האמא: היא המשפיעה העיקרית על חיי היומיוםהחל במנהגים ובריטואלים הפיזיים, דרך ההתנהלות הפסיכולוגית/סוציולוגית ועד מצב הרוח (תרתי משמע) ששורר בבית. כשמשפיעים על הביתמשפיעים על הקהילה; כשמשפיעים על הקהילהמשפיעים על החברה; כשמשפיעים על החברהאפשר לעשות שינוי אמיתי בעולם.

יוצאות לדרך

המסע מתחיל הרבה לפני שמגיעים לשדה התעופה; המסע מתחיל כשמחליטים לצאת אליו: ההכנות, ההתרגשות, המפגשים המקדימים בונים תשתית נהדרת לקראת היהלום שבכתר – המסע עצמו.

מנותקות?

נשמע מעניין הדבר הזהכ-200 נשים יהודיות בכל מחזור מגיעות לארץ לביקור; אמהות לילדים עד גיל 18, החברות באיזשהו ארגון יהודי/ציוני/ישראלי בארץ המוצא, אבל די מנותקות מהשורשים. למה מנותקות? יש אלף ואחת סיבות: כי חיי היומיום לא משאירים זמן לכך; כי לא נעים, בעת הזו, להזדהות כיהודיה/ציונית/ישראלית (BDS וכאלה מרעישין בישין); כי יותר חשוב להזדהות עם ארץ המוצא ולהעמיד בראש סדר העדיפויות את מי שמקבל אותן לחיות בקרבו; כי התחתנה עם גוי; כי אין מסגרת תומכתחסרות סיבות?

ובכל זאת, מה גורם להן לקום ולעשות מעשה, לצאת למסע פיזי ורוחני, להתחבר?

אולי כדי לתת לעצמה ולסביבתה כלים להתמודד עם גזענות בכלל ואנטישמיות בפרט; לשמוע, לראות ולחוות את החיים המתנהלים בארץ ציון וירושלים; לקחת פסק זמן ממירוץ החיים המטורף, לעשות טוויסט בעלילה שנטווית רוב הזמן סביב הילדים, העבודה, הבעל ולהקדיש קצת זמן לעצמה; ואולי, רק אולי, כי יש בשורש של הנשמה של כולנו צורך או רצון להבין מאיפה באנו, אילו אללים יש ב-DNA שלנו, איזו מורשת ואיזו רשת של תכונות ומאפיינים קיימים בתוכנו ואצל ילדינו.

לחיות בשלום עם הקונפליקט

זו משימה לא פשוטההגבול בין היהדות כתרבות לבין היהדות כדת הוא לעיתים חמקמק וערמומי: האם לקחת אותן לסיור במקווה בצפת, כשהביקור מלווה על ידי בלניות דתיות כמובןזו דת או תרבות? ומה עם ביקור בבתי כנסת עתיקים ובכותל? והבדלה על גג קסום בעיר העתיקה של זוג נפלא, בעלי תשובה? ומה עם הרצאות/שיעורים שרובם מועברים על ידי דתיים שומרי תורה ומצוות? כן, היו רגעים במסע בהם היתה הרגשה שהנטיה היא לכיוון הדתי; גם חלק מהאורחות חשו בכך ומאד התפלאו להיווכח שלא כולנו שובתות בשבת; אפשר לומר שאפילו רווח להן במידה מסויימת; אבל חשוב לזכור שהמסע ותכניו אינם מיועדים לנו, הישראליות; הדילמות של דת ומדינה כפי שהן באות לידי ביטוי בישראלפחות מטרידות אותן; המטרה היא לחשוף ולהגיש את המסורת והמנהגים בני אלפי שניםושכל אחת תתחבר ותאמץ את מה שנראה לה, מה שמתאים לה. לצד זאת ובלי קשר לעניין ה״כן דת לא דת״זו חוויה יוצאת דופן בעוצמתה לחוות את המדינה, שלעיתים היא כמעט מובנת מאליה בשבילנו, דרך עיניים של נשים תיירות יהודיות; זה מרגש עד דמעות ונוגע ישר בלב, אם מצליחים לשים בצד לרגע את הציניות והחיספוס הצבריים. זו מתנה אמיתית ומומלצת מאד לכל מי שיכולה לפרגן לעצמה וזה גם לא עולה הרבה, בטח לא יחסית לתמורה שלא תסולא בפז.

אבני הדרך

אחרי ששמתי בצד את ההתנגדויות, יכולתי להתחיל להנותבמסע שזורים, כביד אמן, תחנות של ישראל היפה במיטבה, על שלל גווניה ומורכבותה: שדה התעופה, כביש 6, מסעדה על המים בטבריה עם מופע זיקוקים מעל גלי הכנרת, ריקודים ושמחה לצלילי עומר אדם ואחרים, תל אביב, בית העצמאות, שוק הכרמל, יפו, ירושלים, הכותל, העיר העתיקה, מצדה, ים המלח, אריזת מוצרי מזון לנזקקים, מפגש עם שר החינוך והתפוצות, שיעורים בחברותא, סעודת שבת בבית מארח, קבלת שבת, הבדלה ועוד ועוד.

הביקור במדרשה למנהיגות ״עין פרת״

אחרי ביקור במצדה, ב״ארץ בראשית״ (כולל דוגמית רכיבה על גמלים) ובים המלח (כן, כן, כולל המרחות בבוץ וטבילה בשלולית שנשארה ממנו; ולא אני, חלילההן עשו זאת; אני ישבתי בצד וחיכיתי בשקט שתסיימנה)הגענו למדרשה. נפגשנו עם המנהלים ובני הנוער המקסימים, שבאופן נטול ציניות לחלוטין, אך משופע בציונות וערכים חברתיים, חיים את חלומו של בן גוריון והלכה למעשה מממשים את החזון עליו הוקמה המדינה. הוצפתי גל של התרגשותיש לנו ארץ נהדרת. יש על מי לבנות.

הביקור ב״יד ושם״

עצם העיסוק בשואה ועצם נשיאת השם ״יד ושם״ עוררו אצלי מאז ומתמיד אמוציות חזקות. כנראה כדי לייצר דיסטנס ולהצליח לחיות לצד סיפורי ותמונות הזוועות הללותמיד סיפרתי לעצמי שזה לא קשור אלי במישרין; אפילו כשהמדריך שאל באוטובוס בדרך למוזיאוןלמי יש קשר ישיר לשואה? מי דור שני/שלישי/רביעי, אוד מוצל מהתופת? הרגעתי את עצמי, כרגיל,  שהמשפחה שלי לא קשורה ישירותסבותיי וסבי עלו לארץ בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה והסב הנוסף נולד בארץ; זהו, זה לא קשור אלי, אני שייכת למחלקה אחרת של העם היהודי. נכנסנו למוזיאוןמסתבר שהייתי רק במוזיאון הישן, שם מוצג ההארד קור של השואה. המוזיאון החדש בנוי כמעטפת חכמה ועדינה יותר והמסרים עוברים היטב גם בלי לקבל את הזוועות לפנים. ובכל זאת, אחרי ההתהלכות בזיגזגהמקום בנוי בצורה נבונה ומרומזת, הגענו אל התחנה הכמעט אחרונה, שבה הוקרן סרטון חתונה של אישה וגבר ששרדו את הגיהנום עלי אדמות; היא היתה אחות וכדי לעשות את הרגע מעט חגיגי יותרהכינה הינומה מתחבושת. ופתאום זה היכה ביהסבתא רבתא ז״ל והסבא רבא ז״ל של ילדיי היו בדיוק כאלה: שניים שעשרות בני משפחותיהם הושמדו על ידי מכונת הרצח הנאצית, שמצאו נחמה ומפלט מהבדידות זו בזרועות זה והביאו לעולם בן יחידאת חמי (דבר שהיה נפוץ מאד כפי ששמענו, יותר מילד אחד היה לחלקם פשוט יותר מדי), הסבא של ילדיי! אז אולי אני לא קשורה בקשר ישיר ומיידי לשארית הפליטה, אבל ילדיי כן; ועוד איך! התרגשתי מאד והרגשתי, בפעם הראשונה, את החיבור האישי שלי לעניין באמצעותם.

מחוץ לתכנון

רק מי שיצאה למסע יודעת כמה גבוהה רמת ההקפדה על לוחות הזמנים והעמידה בהם. בכל זאת, יש התרחשויות שגם המתכננת הטוב הביותר לא יכולה לחזות: אחת הקבוצות על האוטובוס שלנו הגיעה מפילדלפיה, שם גרים הוריו של חלל צה״למייקל לוין ז״ל. אימו של מייקל ז״ל ביקשה מהחברות לפקוד את קברו, באם יתאפשר, בידיעה שאין קרובי משפחה בארץ שעושים זאת בחיי היומיום. החברות התלבטו ולבסוף ניצלו הפסקה בת שלוש שעות, שיועדה לשופינג והסתובבות חופשית, כדי למלא את בקשת האם השכולה. החלקה הצבאית בהר הרצל היתה ריקה לחלוטין בצהרי היום, למעט קבר אחד, סביבו התגודדו כעשרים בני נוער עם מדריך, שסיפר להם את סיפור חייו ומותו של חלל צה״למייקל לוין זכרונו לברכה. מסתבר שהמדריך, ששרת ביחד עם מייקל ז״ל בצבא, מקפיד לפקוד את קיברו לעיתים תכופות ולספר את סיפורו בכל פעם שהוא מביא בני נוער לירושלים. מקווה ומאמינה שיש בכך ולו מעט נחמה להורים שאיבדו את היקר מכל.

Its starts with women

אבל, אולי יותר מהכול, המפגש המרגש והעוצמתי עם נשים מקצוות תבל ומתוכנו אנו, החיזוק להרגשה שמלווה אותי בשנים האחרונותשרב המשותף על המפריד; שכולנו, באשר אנו, אחיות; שזה אפשרי לחיות ביחדדתיות וחילוניות, סמולניות וימניות, גבוהות ונמוכות, צעירות וצעירות פחות; שבשורת השינוי שנשים מביאות, יכולה בסופו של דבר להיות בשורה של שלום ואחווה, שפה חדשה שמקשרת ומחברת, של אחדות (ולא אחידות) וקירוב לבבות.

פורסם על ידי shelliartman

שלום, שמי שלי ואני מחפשת ומוצאת(!) רגעי קסם והשראה. מזמינה אותך להצטרף אלי.

רוצה להשאיר תגובה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: