JWRP מומנטום – רשמי מסע

פתח דבר

התוודעתי לארגון Jewish Women's Renaissance Project לפני מספר חודשים, דרך שיתוף פעולה עם קהילת פו–רשת. JWRP הוקם בצפון אמריקה על ידי שמונה נשים, שהבינו שלא כולן רוצות או יכולות לעלות לארץ וכדאי לחזק את הזהות היהודית בכל מקום בו אותן נשים נמצאות. הן הבינו שכדי להתוודע למורשת האמהות והאבות (בין אם מכורח ובין אם מרצון), צריך להגיע אל התא המשפחתי ולהציג את עקרונות המוסר והצדק עליהם בנויה הזהות היהודית וזה צריך להיות דרך הרגליים – מסע מומנטום בישראל. מתחילת פעילותו לפני כמעט עשור ועד סוף שנת 2017 תגענה כשתיים עשרה אלף (12,000!!!) נשים יהודיות מארבע כנפות תבל, לביקור משנה חיים בארץ.

אני ו-את נשנה את העולם

המסלול הישיר אל התא המשפחתי עובר דרך האמא: היא המשפיעה העיקרית על חיי היומיום – החל במנהגים ובריטואלים הפיזיים, דרך ההתנהלות הפסיכולוגית/סוציולוגית ועד מצב הרוח (תרתי משמע) ששורר בבית. כשמשפיעים על הבית – משפיעים על הקהילה; כשמשפיעים על הקהילה – משפיעים על החברה; כשמשפיעים על החברה – אפשר לעשות שינוי אמיתי בעולם.

יוצאות לדרך

המסע מתחיל הרבה לפני שמגיעים לשדה התעופה; המסע מתחיל כשמחליטים לצאת אליו: ההכנות, ההתרגשות, המפגשים המקדימים בונים תשתית נהדרת לקראת היהלום שבכתר – המסע עצמו.

מנותקות?

נשמע מעניין הדבר הזה – כ-200 נשים יהודיות בכל מחזור מגיעות לארץ לביקור; אמהות לילדים עד גיל 18, החברות באיזשהו ארגון יהודי/ציוני/ישראלי בארץ המוצא, אבל די מנותקות מהשורשים. למה מנותקות? יש אלף ואחת סיבות: כי חיי היומיום לא משאירים זמן לכך; כי לא נעים, בעת הזו, להזדהות כיהודיה/ציונית/ישראלית (BDS וכאלה מרעישין בישין); כי יותר חשוב להזדהות עם ארץ המוצא ולהעמיד בראש סדר העדיפויות את מי שמקבל אותן לחיות בקרבו; כי התחתנה עם גוי; כי אין מסגרת תומכת – חסרות סיבות?

ובכל זאת, מה גורם להן לקום ולעשות מעשה, לצאת למסע פיזי ורוחני, להתחבר?

אולי כדי לתת לעצמה ולסביבתה כלים להתמודד עם גזענות בכלל ואנטישמיות בפרט; לשמוע, לראות ולחוות את החיים המתנהלים בארץ ציון וירושלים; לקחת פסק זמן ממירוץ החיים המטורף, לעשות טוויסט בעלילה שנטווית רוב הזמן סביב הילדים, העבודה, הבעל ולהקדיש קצת זמן לעצמה; ואולי, רק אולי, כי יש בשורש של הנשמה של כולנו צורך או רצון להבין מאיפה באנו, אילו אללים יש ב-DNA שלנו, איזו מורשת ואיזו רשת של תכונות ומאפיינים קיימים בתוכנו ואצל ילדינו.

לחיות בשלום עם הקונפליקט

זו משימה לא פשוטה – הגבול בין היהדות כתרבות לבין היהדות כדת הוא לעיתים חמקמק וערמומי: האם לקחת אותן לסיור במקווה בצפת, כשהביקור מלווה על ידי בלניות דתיות כמובן – זו דת או תרבות? ומה עם ביקור בבתי כנסת עתיקים ובכותל? והבדלה על גג קסום בעיר העתיקה של זוג נפלא, בעלי תשובה? ומה עם הרצאות/שיעורים שרובם מועברים על ידי דתיים שומרי תורה ומצוות? כן, היו רגעים במסע בהם היתה הרגשה שהנטיה היא לכיוון הדתי; גם חלק מהאורחות חשו בכך ומאד התפלאו להיווכח שלא כולנו שובתות בשבת; אפשר לומר שאפילו רווח להן במידה מסויימת; אבל חשוב לזכור שהמסע ותכניו אינם מיועדים לנו, הישראליות; הדילמות של דת ומדינה כפי שהן באות לידי ביטוי בישראל – פחות מטרידות אותן; המטרה היא לחשוף ולהגיש את המסורת והמנהגים בני אלפי שנים – ושכל אחת תתחבר ותאמץ את מה שנראה לה, מה שמתאים לה. לצד זאת ובלי קשר לעניין ה–״כן דת לא דת״ – זו חוויה יוצאת דופן בעוצמתה לחוות את המדינה, שלעיתים היא כמעט מובנת מאליה בשבילנו, דרך עיניים של נשים תיירות יהודיות; זה מרגש עד דמעות ונוגע ישר בלב, אם מצליחים לשים בצד לרגע את הציניות והחיספוס הצבריים. זו מתנה אמיתית ומומלצת מאד לכל מי שיכולה לפרגן לעצמה וזה גם לא עולה הרבה, בטח לא יחסית לתמורה שלא תסולא בפז.

אבני הדרך

אחרי ששמתי בצד את ההתנגדויות, יכולתי להתחיל להנות – במסע שזורים, כביד אמן, תחנות של ישראל היפה במיטבה, על שלל גווניה ומורכבותה: שדה התעופה, כביש 6, מסעדה על המים בטבריה עם מופע זיקוקים מעל גלי הכנרת, ריקודים ושמחה לצלילי עומר אדם ואחרים, תל אביב, בית העצמאות, שוק הכרמל, יפו, ירושלים, הכותל, העיר העתיקה, מצדה, ים המלח, אריזת מוצרי מזון לנזקקים, מפגש עם שר החינוך והתפוצות, שיעורים בחברותא, סעודת שבת בבית מארח, קבלת שבת, הבדלה ועוד ועוד.

הביקור במדרשה למנהיגות ״עין פרת״

אחרי ביקור במצדה, ב״ארץ בראשית״ (כולל דוגמית רכיבה על גמלים) ובים המלח (כן, כן, כולל המרחות בבוץ וטבילה בשלולית שנשארה ממנו; ולא אני, חלילה – הן עשו זאת; אני ישבתי בצד וחיכיתי בשקט שתסיימנה) – הגענו למדרשה. נפגשנו עם המנהלים ובני הנוער המקסימים, שבאופן נטול ציניות לחלוטין, אך משופע בציונות וערכים חברתיים, חיים את חלומו של בן גוריון והלכה למעשה מממשים את החזון עליו הוקמה המדינה. הוצפתי גל של התרגשות – יש לנו ארץ נהדרת. יש על מי לבנות.

הביקור ב״יד ושם״

עצם העיסוק בשואה ועצם נשיאת השם ״יד ושם״ עוררו אצלי מאז ומתמיד אמוציות חזקות. כנראה כדי לייצר דיסטנס ולהצליח לחיות לצד סיפורי ותמונות הזוועות הללו – תמיד סיפרתי לעצמי שזה לא קשור אלי במישרין; אפילו כשהמדריך שאל באוטובוס בדרך למוזיאון – למי יש קשר ישיר לשואה? מי דור שני/שלישי/רביעי, אוד מוצל מהתופת? הרגעתי את עצמי, כרגיל,  שהמשפחה שלי לא קשורה ישירות – סבותיי וסבי עלו לארץ בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה והסב הנוסף נולד בארץ; זהו, זה לא קשור אלי, אני שייכת למחלקה אחרת של העם היהודי. נכנסנו למוזיאון – מסתבר שהייתי רק במוזיאון הישן, שם מוצג ה–הארד קור של השואה. המוזיאון החדש בנוי כמעטפת חכמה ועדינה יותר והמסרים עוברים היטב גם בלי לקבל את הזוועות לפנים. ובכל זאת, אחרי ההתהלכות בזיגזג – המקום בנוי בצורה נבונה ומרומזת, הגענו אל התחנה הכמעט אחרונה, שבה הוקרן סרטון חתונה של אישה וגבר ששרדו את הגיהנום עלי אדמות; היא היתה אחות וכדי לעשות את הרגע מעט חגיגי יותר – הכינה הינומה מתחבושת. ופתאום זה היכה בי – הסבתא רבתא ז״ל והסבא רבא ז״ל של ילדיי היו בדיוק כאלה: שניים שעשרות בני משפחותיהם הושמדו על ידי מכונת הרצח הנאצית, שמצאו נחמה ומפלט מהבדידות זו בזרועות זה והביאו לעולם בן יחיד – את חמי (דבר שהיה נפוץ מאד כפי ששמענו, יותר מילד אחד היה לחלקם פשוט יותר מדי), הסבא של ילדיי! אז אולי אני לא קשורה בקשר ישיר ומיידי לשארית הפליטה, אבל ילדיי כן; ועוד איך! התרגשתי מאד והרגשתי, בפעם הראשונה, את החיבור האישי שלי לעניין באמצעותם.

מחוץ לתכנון

רק מי שיצאה למסע יודעת כמה גבוהה רמת ההקפדה על לוחות הזמנים והעמידה בהם. בכל זאת, יש התרחשויות שגם המתכננת הטוב הביותר לא יכולה לחזות: אחת הקבוצות על האוטובוס שלנו הגיעה מפילדלפיה, שם גרים הוריו של חלל צה״ל – מייקל לוין ז״ל. אימו של מייקל ז״ל ביקשה מהחברות לפקוד את קברו, באם יתאפשר, בידיעה שאין קרובי משפחה בארץ שעושים זאת בחיי היומיום. החברות התלבטו ולבסוף ניצלו הפסקה בת שלוש שעות, שיועדה לשופינג והסתובבות חופשית, כדי למלא את בקשת האם השכולה. החלקה הצבאית בהר הרצל היתה ריקה לחלוטין בצהרי היום, למעט קבר אחד, סביבו התגודדו כעשרים בני נוער עם מדריך, שסיפר להם את סיפור חייו ומותו של חלל צה״ל – מייקל לוין זכרונו לברכה. מסתבר שהמדריך, ששרת ביחד עם מייקל ז״ל בצבא, מקפיד לפקוד את קיברו לעיתים תכופות ולספר את סיפורו בכל פעם שהוא מביא בני נוער לירושלים. מקווה ומאמינה שיש בכך ולו מעט נחמה להורים שאיבדו את היקר מכל.

Its starts with women

אבל, אולי יותר מהכול, המפגש המרגש והעוצמתי עם נשים מקצוות תבל ומתוכנו אנו, החיזוק להרגשה שמלווה אותי בשנים האחרונות – ש–רב המשותף על המפריד; שכולנו, באשר אנו, אחיות; שזה אפשרי לחיות ביחד – דתיות וחילוניות, סמולניות וימניות, גבוהות ונמוכות, צעירות וצעירות פחות; שבשורת השינוי שנשים מביאות, יכולה בסופו של דבר להיות בשורה של שלום ואחווה, שפה חדשה שמקשרת ומחברת, של אחדות (ולא אחידות) וקירוב לבבות.