פרשת השבוע (שעבר) – וישלח

לפעמים אני מדמיינת – מה היה קורה אם נשות ואנשי המקרא חיו בימינו? למשל – איזה דף פייסבוק היה לרחל? ללאה? בטח לרחל היתה תמונת פרופיל ה-ו-ר-ס-ת וגלריה של תמונות המנציחות רגעים קסומים; ול-לאה? אולי איור צנוע של תווי פניה וכמה משפטי מוטיבציה.

נטיית ליבי היא בדרך כלל לטובת האנדרדוגית, במקרה זה – לאה: המשמעות של שמה כבר מרמזת על קושי; הפכה לאשת איש רק כתוצאה ממניפולציה שהפעיל אביה; נאלצה לראות את בעלה בוחר ומעדיף את אחותה וגם כשזו הולכת לעולמה – בוחר לשכון עם שפחת אחותה ולא איתה; מתוארת כ-בעלת עיניים רכות, להבדיל מתיאור יופיה של אחותה – שזה בערך כמו להגיד בימינו – דווקא ״מיוחדת״ או דווקא ״נחמדה״, לא מחמאה מי יודע מה. למרות זאת, היא זו שיולדת ראשונה ומקימה מפרי בטנה את מלכות דוד וממלכת יהודה, על שמו כולנו נקראות – יהודיות. כנראה שלנשים בתנ״ך יש את היכולת המופלאה הזו, להתגבר על השיכשוך בביצת החיים היומיומיים, לחזות את העתיד ולראות את התמונה הרחבה.

אבל, במבט מעמיק קצת יותר, מה שרחל עוברת הוא לא פחות ואולי אף יותר טרגי ודרמטי, כפי שמסופר בפרשות הקודמות. בפרשה הזו נגלה גם סופה: רחל יולדת את בנה השני ומתה בלידה. שניה לפני שהיא מחזירה את נפשה לבורא, היא קוראת לבנה בן-אוני, אך יעקב מחליט לקרוא לו בנימין ובכך שובר מסורת של בחירת שם הרך הנולד על ידי האם. יעקב קובר את רחל אהובתו בצד הדרך, מה שלכאורה עלול להיתפס כאקט של זלזול או של הפחתה בכבודה, שכן כל יתר האמהות והאבות (ויש אומרים שגם האדם הראשון) קבורים במערת המכפלה. אך הפרשנים מציעים הסבר אחר – רחל אם הבנים הקטנים מסמלת את התגשמות האמהות באישה ואת הבחירה באמהות כ-מהות, לצד ויתורים כל כך גדולים שעשתה כדי להיות אמא בכלל ואם האומה בפרט, כך שרק אחת כמוה תוכל להיות מליצת יושר על בניה ובני בניה ותסמן עבורם את הדרך הביתה. ובאיזו זכות היא מליצת יושר? אומרים המפרשים שכשהיא עומדת בפני ריבון עולם, עם כל התלאות, הויתורים והסבל שחוותה בחייה, לה הוא מקשיב.

לפני שנמשיך, כמה מילים על השתלשלות העניינים: בפרשה הקודמת, יעקב מסיים את ״שירותו״ אצל לבן ב-חרן ויוצא לדרך, חזרה לארץ. אבל לפני שהוא נכנס, הוא מעוניין לסגור עניינים עם עשיו. הפרשה מתחילה בכך שיעקב, שהקים משפחה גדולה והרבה רכוש ונכסים, שולח משלחת עם המון מתנות, מסודרות יפה ובמדרג, על מנת ליצור את ״הרושם הנכון״ אצל עשיו, שכנראה עדין כועס עליו, על שגנב ממנו את הבכורה והברכות לפני עשרים שנה. השליחים חוזרים ואומרים ליעקב – לא רק שעשיו לא סולח לך, אלא שהוא אסף ארבע מאות אנשים ויוצא לקראתך. יעקב, שנתקף פחד גדול, מכין שלוש דפ״אות (״דרכי פעולה אפשריות״ בעגה הצבאית) על מנת להתמודד עם יריבו:

בפן הפיזי – 1) הכנה לשלום (מתנות) או 2) הכנה למלחמה (פיצול המחנה והיערכות לקרב);

בפן הרוחני – 3) תפילה לחיזוק הנפש;

האם התפילה ייחודית ושמורה רק ל״דתיים״? כנראה שלא וכבר אמר מי שאמר – ״אין אתאיסטים בשוחות״ ובלעז ״There are no atheists in the foxholes"; כשנמצאים בשוחה, כשהכדורים שורקים מעל הראש – מרימים את העיניים לשמיים ומתפללים, גם אם לא מאמינים בני מאמינים.

בינתיים עובר יעקב את הירדן ושם נאבק עם ה״איש״, כנראה מלאך, בעקבותיו הוא מקבל את השם ישראל בפעם הראשונה ומתעקש לקבל ברכה. לאחר מכן מסתבר שההכנות של יעקב מוכיחות את עצמן – תוצאת המפגש היא שעשיו רץ לקראתו והם בוכים ומתאחדים מחדש. עשיו קורא ליעקב לחבור אליו, אבל יעקב יודע מה משימתו ומה שליחותו והוא מתמקם בעיר שכם. בנו של המושל אונס את דינה בתו של יעקב ואז מתאהב בה ורוצה לשאת אותה לאישה; אביו המושל שולח משלחת לבקש את ידה ומוכן לתת מוהר גבוה עבורה ובכך לכונן קשרים בין בניהם ובנותיהם, אך שני אחיה – שמעון ולוי מתנים זאת בכך שבני שכם יעברו תחילה ברית מילה. ביום השלישי, בעודם כואבים, שני האחים בני השלוש עשרה, מחסלים את אנשי העיר כולם ולוקחים את אחותם בחזרה איתם. מסתבר, בפרשות הבאות, שדינה נכנסה להריון וילדה את אסנת (ששמה מעיד על דרך התהוותה). יעקב כועס עליהם מאד כי גם אם עשו צדק – יש בעל בית; יש מי שקובע ומנהיג והם אפילו לא טרחו לעדכן אותו. האחים עונים שהם לא היו מוכנים לעבור בשתיקה ולהבליג על המעשה הנורא. יעקב אוסף את אנשיו ומתמקם בבית אל, שם הוא מקבל שוב את השם הנוסף – ישראל. בהמשך – לידת בנימין, במהלכה מתה רחל ונקברת על אם הדרך על ידי יעקב, שמציין את מקום קבורתה על ידי אבן ענקית. ראובן מבלבל את יצועי אביו אחרי לכתה של רחל כדי שזה יחזור לחיק אימו לאה, אך יעקב מעדיף ללכת בלהה (שפחתה של רחל) ולא לאשתו הראשונה. יצחק מת ובניו יוצאים לקבור אותו. בסיום הפרשה, התורה מספרת על עשיו ועל צאצאיו – כנראה כי 1) זו הפעם האחרונה שניתקל בו; 2) עשיו נחשב ליהודי (בן אימו רבקה), להבדיל מישמעאל (בן השפחה הגר) וביהדות מוצא האם קובע; 3) זרע עמלק נמצא בתוכו (כמו גם המן הרשע) ולשניהם השפעה גדולה על העתיד לבוא.

נושא מעניין שנדון רבות ובפירוט בפרשה הוא נושא הרכוש: המתנות שיעקב מכין לעשיו; עושרם של יעקב ועשיו; החזרה של יעקב במעבר יבוק כדי לאסוף כמה פיצ׳פקעס קטנים שנשארו מאחור, מה שמצביע על היותו נגד בזבוז (בל תשחית) וכבוד לרכוש – קטן כגדול; הרצון של חמור המושל לכונן יחסי מסחר וקשרים עם יעקב וקהילתו.

לצד העיסוק בעניינים הגשמיים, נחשפת הגישה השונה של יעקב ועשיו אל רכוש וחומר: יעקב ועשיו צברו מעמד וממון. בעוד שגישתו של עשיו היא – ״יש לי רב״ (ל״ג, פסוק ט׳), גישתו של יעקב היא – ״יש לי כל״ (ל״ג, פסוק י״א). הלך הרוח של עשיו הוא כי יש לו הרבה, אבל תמיד יש מקום לעוד; הלך הרוח של יעקב הוא של השמח בחלקו – יש לו כל (גם אם לא הכול).

עניין נוסף שחוזר במספר רבדים בפרשה הוא הפיצול:

פיצול בין יעקב לעשיו – סכסוכים פנים משפחתיים בין אחים על: חלוקת תפקידים, טיפול בהורים, רכוש, בכורה, ברכות, אהבת ותשומת לב ההורים;

פיצול במחנהו של יעקב – פיצול פנימי באותו מחנה כטקטיקת היערכות למתקפה מבחוץ, למלחמה;

פיצול בין חומר לרוח – יעקב מייצג את החלק הרוחני באדם ועשיו את החלק החומרי ושניהם נמצאים בכל אדם. פיצול מחליש – חלק מהאישיות או טבע האדם הולך אחר חומר (עשיו) והשני מושך לרוח (יעקב).

איך מתגברים על זה?

משנים פרספקטיבה – הופכים קונפליקט בין עניינים מנוגדים, לדואליות, כך שנוכל לחיות עימם זה לצד זה, על ידי איזון ודיוק: הקשבה לאותו קול פנימי שיודע, לאינטואיציה; בחירה האם לעסוק ברגע זה ברוח או בחומר; האם לאכול או ללמוד; האם להתעמל או ללכת להתנדב; האם להגיב בלוחמנות ותוקפנות או בתקשורת ומשא ומתן ושלמים עם הבחירה ועם  הויתור על האלטרנטיבה.

שינוי פרספקטיבה הוא תהליך של עבודה והתבוננות פנימית, של יציאה מהאוטומט וחיים בזמן אמת, של אימון חשיבתי, רגשי ותגובתי בשלושת מלבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה. זו עבודת חיים, אומנות החיים עצמם.

ביטויים מכוננים-

קטונתי מכל החסדים – ל״ב, פסוק י״א

הצילני נא – ל״ב, פסוק י״ב

עמלק

מצורף קישור לשיר הנפלא: ״קטונתי״, המתבסס על פסוקים מהפרשה, של יונתן רזאל https://youtu.be/SEVRSKH54fs