השרשרת

קיבלתי אותה לפני כמה ימים ב-ואראנסי, הודו.

בסמטה הראשית המתפתלת, נמצאת חנות של מוכר קטורות, תמציות ומיני תה ומרקחות. האיש חביב ונעים הליכות. ישבנו אצלו ארוכות וקיבלנו הסברים מקיפים על המוצרים, איכותם, מקורם ושימושיהם.

שותפי לביקור, חובב קטורת מושבע, רכש כמות נכבדה של מוצרים ואני רכשתי אצלו תמציות משובחות של נרולי ולבנדר.
בסוף הביקור, צדה את עיני השרשרת. כששאלתי את האיש לגבי מחירה- הוא הוריד אותה ממקומה והעניק לי אותה במתנה, לדבריו לאות הוכרת תודה על הביקור המוצלח. לפני שהספקתי לקחתה, הוא משך את ידו בחזרה ובסבר פנים רציני אמר: רק רגע בבקשה, אני רוצה לחתוך את שארית החוט שנותרה. הוא איתר את המספריים, שלח את ידו האוחזת בהם ו…חתך את החוט עליו הושחלו החרוזים. במבט מיואש הוא הסתכל על החרוזים המתפזרים סביבו וניסה לתפוס את החוט הגזור בשני קצותיו, ללא הצלחה מרובה. המוכר הנבוך שלף שרשרת אחרת מתוך ערימה של שרשראות בעלות חרוזים שקופים, סטנדרטית שכזו.
התאכזבתי. כל הדרך חזרה למלון הסברתי לשותפי (ובעיקר לעצמי), למה לא זכיתי בשרשרת, למה כנראה היא לא נועדה להיות שלי, ומכיון שכך- למה אין כאן עניין של הפסד (של משהו שמלכתחילה לא היה ולא יהיה שלי) ובמהירות עברתי מאכזבה, לכעס, לאובדן (שוב- על משהו שמעולם לא היה לי), להשלמה עם גורל (אכזר?).

למחרת צעדנו שוב בסימטה, עוברים ליד החנות, מנידים ראש לשלום למוכר, כשלפתע לכדה את עיני ה-שרשרת. אורו פניי!

״מה? תיקנת אותה?״ שאלתי;

״כן״ השיב המוכר, שבהתחלה נראה היה שאינו יורד לסוף דעתי… ״את רוצה אותה?״ מלמל, ״בטח״ עניתי.

״אני לא בטוח שתוכלי לענוד אותה… הייתי צריך לקצר את האורך, את יודעת…״, ״אנסה״ חייכתי.

לאט ובזהירות הרמתי את השרשרת וניסיתי להשחיל אותה על ראשי. יש! הצלחתי! ולא זו בלבד- האורך מושלם!

״זכיתי! קיבלתי פעמיים!״ אמרתי לידידי.

״קיבלת את השרשרת פעם אחת אתמול ופעם אחת היום?״ הוא שאל.

״לא״ עניתי ״שרשרת אחת עם חרוזים שקופים אתמול ואת השרשרת היפה שכל כך רציתי- היום״…

אז מה זה משנה מה אני חושבת ש״שלי״ ומה לא? הרצון והבקשה יוצאים מלבי והתוצאות- בידי שמים:)