פרשת השבוע – פנחס

תקציר העניינים: הפרשה פותחת בדברי שבח לפנחס (תוך ציון אבותיו), על שקינא את קנאת השם והשיב=נתן תשובה לחמתו של הבורא על עם ישראל, שאם לא כן- כנראה היה מכלה אותם בשל מעשיהם. לא סתם דברי שבח – אלא נכרתת עימו ועם זרעו ברית כהונה לשלום לעולם. לאחר מכן מפורטות גם השושלות של החוטאים שהרג. בני ישראל מצווים להכות את המדיינים ומשה שולח את יוצאי הצבא לעשות זאת. אחרי שנגמרה המגיפה, מתבצע מפקד נוסף של בני ישראל, לקראת חלוקת הארץ ויש בפרשה פירוט מפורט בפרוטרוט של השבטים והמשפחות, ביניהן סיפור מופלא על דתן ואבירם שלא באמת מתו ככל בני עדת קורח ושרדו זאת באופן ניסי וכן עניין צלופחד שהיה נטול בנים.

משה מקבל הנחיות כיצד לחלק את הארץ – מספר הנחלות כמספר השבטים, גודלן לפי גודל השבטים וחלוקתן שתיקבע על פי גורל.

גם השושלת של הלוויים מפורטת, למרות שאין להם נחלה – הם משרתים בקודש ושוב נזכר מקרה נדב ואביהוא ודבקותם שיצאה מפרופורציה עד כדי הבערת אש זרה. כמו כן מצויין שדור המדבר למעט יהושע וכלב לא יזכו להיכנס לארץ.

בנות צלופחד, באומץ רב יש לומר, יוצאות להגן על נחלת אביהן וזוכות לדין שווה ולא זו אף זו – בעקבות דבריהן והפסיקה לטובתן, נקבעים כללי ירושת הנחלות גם במקרים נוספים בהם לא היה ברור מי זכאי לרשת.

הקב״ה מצווה את משה להשקיף על הארץ בטרם יאסף אל אבותיו במדבר, העונש שקיבל בשל פרשת מי המריבה וההכאה על הסלע. משה, כמו משה, בכל סיטואציה שם את עצמו בצד ודואג לעם – מי ינהיג אחרי לכתו, וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. הקב״ה לא משיב את פניו ריקם ומנחה אותו למנות את יהושע כיורש הראוי להמשיכו.

בסיום הפרשה מפורט סדר הקרבת הקורבנות על פי ימי החול והמועדים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

קנאות ושלום – איך זה מסתדר?

דווקא פנחס, שהורג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שמכונה קנאי (קינא את קנאת השם), זוכה לברית עם הקב״ה, לשלום. זאת כדי להראות שהוא לא עושה מעשה של אגו, או חלילה של טירוף או חמת זעם. לשם כך גם מפורטת (שוב) השושלת ממנה בא – פנחס הוא נצר לאהרון הכהן הגדול, איש שלום, אוהב הבריות ולאלעזר הכהן הגדול שירש את אביו. המלאכה ניתנת דווקא בידיו של מי שעיקרו ומהותו הוא חסד ולא בידיו של מי שבטבע שלו הוא שוחט. טבעי ומתקבל על הדעת היה שדווקא מי שהוא ״מומחה״ בשחיטה יקבל תפקיד זה. דווקא הלוויים שאינם כוהנים נשלחים לשיר, לזמר ולנגן במקדש, אותם אלה שחיסלו חצי משכם כשאנסו את אחותם דינה, שעל פי האופי והטבע שלהם מתבקש היה שיעסקו בהקרבת הקורבנות. לעומתם, עבודה  זו ניתנה דווקא לכהנים ודווקא משום שליבם נחמץ בבואם לעשות זאת. כדי להשחיז סכין באבן צריך להרטיב אותה; מספרים שהסכינים של הכהנים נרטבו מדמעותיהם; עד כדי כך רגישים ומלאי חסד הם. בתוך כל אחת מאיתנו, בבית המקדש הפרטי שלה, מצויות מידת החסד ומידת הגבורה. אם נעבוד על מידותנו באופן מתמיד, נוכל להשתמש במידת החסד בבואנו לעשות מעשה גבורה ובמידת הגבורה=הצבת גבולות בבואנו לעשות חסדים; לא להיסחף לנתינה חסרת גבולות ומצד שני לא להתרגל להנות ממעשה סופני שיש עימו דין (כמו שחיטה). זהו המפתח לחיים מאוזנים ומדוייקים, שלא נסחפים אחר היצרים הטבעיים, התענוגות והרצונות העצמיים. חיים של תפארת.

פירוט שמות החוטאים

לא בכדי מפורטים אבותיהם ומקורותיהם של החוטאים, זאת כדי להדגיש שלא היו אלה סתם אנשים מהשורה, אלא טובי ומובחרי הבנות והבנים. אין חסינות ואין ביטוח לאף אחד מלחטוא.

מדוע מצווים בני ישראל להכות את מדין?

איך מתיישבת העובדה שמשה נשוי לגיורת בת מדיין, חמו היה נשיא מדיין ויש פרשנים שסוברים שהוא אף התגייר, עם הציווי בפרשה להכות את מדיין? התשובה כנראה מצוייה בכך ש-לא לעולם חוסן! אמנם יש זכות אבות, אמנם פרשה שלמה בתורה קרויה על שמו של יתרו, דבר שלא נשנה לפניו ואחריו. אלא שבפרשה מצויין פעמיים שהם פעלו על דְּבַר-פְּעוֹר; זאת בכדי להדגיש שחטאם היה כפול ומכופל – לא מדובר רק ב-לזנות תחתיהן אלא גם לעבוד את אליליהם; דברים שקשורים קשר הדוק אחד בשני. המדיינים נדונו להיות מוכים ולא עומדת בחזקתם זכות אבות. כמו כן- אפשרות הבחירה שקיימת לכל אדם בעולם הזה – יכלו לא להקשיב לבלעם.

חלוקת הארץ

אם ידוע מספר השבטים ולפיהם מספר הנחלות, העיקרון הקובע יהיה על פי הגודל – מה עניין ה-גורל לחלוקה? הפרשנים מסבירים שהגורל הוא באשר למיקום החלקות שכן יש משמעות נדל״נית מרחיקת לכת אם מדובר בפריפריה או במרכז, לחוף הים או בעמקי הארץ. אבל המשמעות אינה נדל״נית בלבד – מדובר במיקום של הבית, מבצרו של האדם, מקור בטחונו וחלקת אלוהים הקטנה שלו עלי אדמות. עניין נוסף הקשור בגורל, עליו נותנים הפרשנים את דעתם ומדוע חשוב היה לציין זאת הוא שכאשר מטילים גורל, זה אומר ש-יד אדם קצרה מלהושיע; אין הסבר שמניח את הדעת על פיו יקבעו הדברים, אין רציונל או היגיון אנושי שיכולים להחליט. כאן באים לידי ביטוי עוצמתו ואינסופיותו של הקב״ה בעולמנו; לא תמיד יש אפשרות לקבל החלטה מוסכלת או צודקת או הוגנת בעיניים אנושיות וכאשר מדובר ברצונו של הקב״ה, הרי שהוא מדגים ומדגיש את מוגבלות בני האנוש, גדולים ונישאים ככל שיהיו לעומת הראיה הרחבה, ראיית התמונה הכוללת של הבורא.

תקדים בְּנוֹת צְלָפְחָד–מַחְלָה וְנֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה

למרות שמדובר בתקופה שבה לא קיים שיוויון זכויות לנשים, הרי שיש פה תקדים פמיניסטי מובהק שאומר שאם אין בנים, מחלקים את הנחלה לבנות. יחד עם זאת, מכיוון שלאחר הנישואין הנחלה עוברת לשבט של הצד הגברי, חלה מגבלה על בנות צלופחד להינשא עם בני שבטם, כדי שהנחלות באמת ישמרו לאורך זמן ולכל שבט תהיה נחלת עולם, או להינשא לבני שבט אחר ולהשאיר הנחלה בשבט המקורי. דיני וחוקי הירושה נקבעו כ-חוקת משפט, כלומר – למה? ככה! כי ככה קבע אלוהים, גם אם לא הכל ברור נהיר ומובן.

למה מצויין מקרה נדב ואביהוא לגבי אש זרה גם בפרשת פנחס?

להראות ולהדגיש את ההבדלים בין מי שמרוב תשוקה וקנאה ל-שם ייצרו עולה על גדותיו עד כדי עבודה זרה, לעומת מי שעושה את רצון ה-שם מבלי להכניס את רצונו העצמי להצטיין ולא רק שלא עושה עבודה זרה אלא נכרתת עימו ברית שלום (למרות מעשהו האלים והקטלני) לכהונת עולם.

מינוי יהושע כמחליף ויורש למשה

משה מחפש איש רוח אשר ידע לטפל בעם הלא פשוט הזה… משה לא זוכה להוריש את תפקידו ומורשתו לבניו כי בנושא הרה גורל כל כך – מה שחשוב הם הדיוק וההתאמה, אפילו יותר מ-גנים משובחים. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ- הוד במובן המידות שהוא דווקא הענווה וההודיה, אבל גם הוד והדר.

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם

מה החשיבות הגדולה של הקרבת שני קורבנות כל יום, או בימינו -תפילות, בבוקר ובערב? הרגל הופך לטבע והתמדה היא המפתח להצלחה. על פי הכתוב בפרשה – זהו גם סדר הקרבת הקורבנות, עבודת הכהנים: קודם כל קורבן התמיד ורק אחריו הקרבת הקורבנות המיוחדים של ראש חודש, ראש השנה וכו׳

תופיני מילים לשבת:

הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

בְּעַרְבֹת מוֹאָב

מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ

אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם

פרשת השבוע – בלק

תקציר העניינים: אחרי שניצחו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן, עם ישראל מגיע לפאתי ארץ ישראל, בואכה מואב ובלק, מלך מואב, שהיתה ממלכה קטנה יחסית ולא חזקה במיוחד – נבהל. בלק פונה לזקני מדין, בתקווה שהם זוכרים את הבחור (משה, כן?) שחי איתם במשך כשישים שנה ויוכלו לספק מודיעין לגביו. הוא מבין שלא יוכל להם בכוח הזרוע ולכן שולח את זקני מדין וזקני מואב לגייס את הסלב התורן – בלעם בן בעור, נביא וקוסם לעת מצוא. קדימה, נשמה, תעשה את מה שאתה הכי טוב בו – תקלל את עם ישראל, מבקש בלק מבלעם. בלעם אומר – תראו, זה לא ככה, אני צריך לישון על זה קצת, לתקשר עם הבורא ואני, צנוע שכמותי, רק צריך לשמוע מה הוא רוצה ממני ואעדכן בהקדם. בלעם לא היה פנטזיונר – הוא באמת היה בעל כוחות נבואיים ובאמת דיבר עם הקב״ה. הוא מקבל תשובה שלילית – לא לקלל ולא ללכת עם המשלחת ומעדכן בהתאם. הם חוזרים לבלק והוא, מותקף חרדות כנראה, אוסף אנשים בכירים יותר ושולח אותם לבלעם, לניסיון נוסף. הם מביאים את דבר המלך לבלעם והוא אומר – לא עושה, גם לא תמורת ההון של המלך; אבל אתם יודעים מה? תשנו פה הלילה ונבדוק את מצב ה״רוח״ בבוקר. גם הלילה מתגלה אליו הבורא ומתיר לו לצאת עימם לדרך, אבל עם הערת אזהרה – לעשות אך ורק את מה שיגיד לו. בלעם שומע רק מה שמתאים לו, לא מחכה להוראות, עולה על אתונו ויוצא עם המשלחת לדרך. הקב״ה כועס ושולח מלאך בדמות שטן לעצור את בלעם. האתון רואה את המלאך עם חרב בידו, נרתעת ומטה את צעדיה מהדרך אל השדה. בלעם מתעצבן ומכה אותה כדי להחזירה לתלם. המלאך מחכה להם במשעול הכרמים, האתון נבהלת ונצמדת אל הקיר תוך שהיא מועכת את הרגל של בלעם. שוב בלעם מכה אותה ושוב הם חוזרים לדרך ושוב המלאך מבהיל את האתון והיא רובצת תחתיה. בלעם מתעצבן נורא ומכה אותה נמרצות. הקב״ה פותח את פי האתון והיא שואלת את בלעם לפשר יחסו אליה. משום מה הוא לא מופתע מכך ועונה לה, כאילו מדובר בעניין יומיומי – התעללת בי ואם היתה חרב בידי ברגע זה, הייתי מחסל אותך! איך זה יתכן? שואלת האתון, אני – שהייתי לצידך שנים רבות כל כך, ששירתתי אותך בנאמנות אין קץ, פעם אכזבתי אותך? לא, עונה בלעם ואז מגלה את המלאך, מכה על חטא וחוזר בו. בלעם מגיע לבלק אבל לא יכול להבטיח לו שיקלל – מה שהשם ישים בפי, זאת אומר. בלעם מנחה את בלק לגבי סדרי הקורבנות שצריך להכין והם עושים את כל ההכנות הדרושות. בלעם מוציא מפיו את הברכות במקום הקללות ובלק מתאכזב – לא בשביל זה הבאתי אותך, הוא אומר. הם מנסים לשנות מקום ובכך לשנות את המזל מספר פעמים וכלום לא עוזר – התקשורים של בלעם עם הקב״ה מביאים רק ברכות ונבואות טובות לעם ישראל. כשהם מבינים שזה לא הולך, הם נפרדים איש איש לדרכו. העיצה האחרונה שבלק מקבל היא לשלוח את בנות מואב לזנות תחת בני ישראל ולדרדרם לעבודה זרה. כך קורה ובנות מואב ומדין מפתות את בני ישראל שאכן מדרדרים מדחי אל דחי. הקב״ה מצווה את משה להוקיע את החוטאים ולהרוג את הנצמדים לדברי בלעם. בינתיים פורצת מגיפה, שמכלה עשרים וארבעה אלף איש ונעצרת רק כשפנחס בן אהרון הכהן, שולף את הרומח והורג את אחד המנהיגים מישראל שהלך עם מדיינית.

נושאים מרכזיים בפרשה:

מה הפחד גורם לנו

*************

עם ישראל בכלל לא התכוון לתקוף את מואב (השם ציווה אותם "אל תצר את מואב") אבל שמעו של העם הלך לפניו ונצחונותיו על סיחון מלך חשון ועוג מלך הבשן עשו את שלהם והילכו אימים על בלק. בלק המבועת מתחיל לחפש כל פתרון אפשרי להתכונן לרע מכל. כשמפחדים, הנטיה היא להקצין את הדברים והרעות המבשרות ובאות (גם אם אינן קשורות למציאות) גוררות את המחשבה לנורא מכל. כשהפחד משתלט הוא מנטרל כל אמונה ומי שלא מאמין – מפחד. זה מין כדור שלג שהולך ותופח למימדים אדירים שפשוט רומס את כל הנקרה בדרכו. הפחד, מלבד איבוד הבטחון והאמונה, גונב לנו את החיים עצמם. החרדות מפני העתיד לבוא גונבות את הדעת, מסיתות את המחשבה ותשומת הלב מההווה ובכך לוכדות אותנו באשליות של שליטה מדומה על התוצאות, בעוד שבאמת, אם כבר יש לנו איזושהי יכולת השפעה, הרי היא רק על מה שקורה כאן ועכשיו; לא ניתן לשנות את העבר ולא ניתן לשלוט על העתיד ומי שמשלה את עצמה שזה אפשרי – במוקדם (בדרך כלל) או במאוחר תנחל אכזבה.

למה הכעס על בלעם אם הותר לו ללכת לבלק?

*******************************

בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. השם לא רצה שבלעם ילך אל בלק אבל בלעם, בעל הרצון העצמי והאגו המנופח, מתעקש ללכת ואם זו בקשתו שוב ושוב – היא תמולא, למרות התוצאות הידועות מראש, שההליכה בדרך הזו לא תצלח. בסופו של דבר, אם רצונו לא מתלכד עם שליחותו – הוא בא לקלל ויצא מברך. הסבר נוסף הוא שאומנם בלעם קיבל אישור לצאת לדרך, אך בתנאי שיאמר שאסור לו לקלל את בני ישראל אך הוא לא מקיים את אשר ציווה עליו הבורא.

מה פתאום בלעם מכניס ענייני ממון בסירוב לבקשת בלק?

******************************

זה רק מראה איפה הוא ״מונח״, מה מתרוצץ לו בראש, מה מעניין אותו ועל מה הוא חושב.

מה עניין שלושת הרגלים לאתונו של בלעם?

*****************************

הרב שניאור אשכנזי: אמרו רז"ל 'עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע', שכפי הנראה מרמזות על – קנאה, תאווה וכבוד … עין רעה היא קנאה ורוח גבוהה היא כבוד ונפש רחבה היא תאווה … וידוע ששלושת הרגלים נותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד השלושה האלה. שלושת הרגלים הם שלושה מועדים טיפוליים, בהם מעניקים תשומת לב וטיפול שורש לכל אחת מאבות המידות הרעות מהן סבל בלעם: בפסח, חג האמונה, אנו מתמלאים ענווה לנוכח הניסים שנעשו לנו ולכן אוכלים את המצה הדקה המסמלת שפלות. בשבועות, חג מתן תורה, מקבלים את הכוח להתעלות מעל הבלי החומר ולהיאבק בתאווה. חג הסוכות הוא חג האחדות, בו כל ישראל יוצאים ביחד אל הרחוב ומתגוררים באוהל ארעי ונוטלים ארבעת המינים המסמלים את אחדות ישראל. לכן בלעם נאבק במיוחד בקיומם של שלוש הרגלים, שכן בהיותו מוצף בתאוותיו, היה נזעם במיוחד לנוכח עליונות ישראל עליו בתחום המאמץ לתיקון ושיפור המידות.

שימוש בכוחות יוצאי דופן

******************

בלעם עושה שימוש ביכולות הנשגבות שלו כדי לקלל ולהשחית אומה שלמה שלא היה לו עניין ודבר עימה. זהו הרוע בהתגלמותו. בלעם ניחן ביכולות שמושוות ליכולתיו של משה ואולי אף עולות עליו ולהבדיל אלפי הבדלות, השימוש שהוא עושה בהן הוא לשלילה. לכן, אין די ברעיונות או כוחות או יכולות עילאיות. השאלה הגדולה והמשמעותית היא מה אנחנו עושות איתם.

למה הפרשה על שם בלק?

******************

אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות ביותר על ידי בלעם. הזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשו אצל עם ישראל. ואכן, הברכות של בלעם הן נכסי צאן ברזל ונאמרות בתפילות היומיומיות, חוזות פני עתיד.

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

*************************

נבואת ביאת המשיח ובוא הגאולה. עתיד קיומו הנצחי של עם ישראל שאין דומה לו באומות העולם, בטח לא בשכונה שלנו. בלעם חוזה יותר משלושת אלפים שנה קודם, את נצחיותו של עם ישראל.

תופיני מילים לשבת:

קִרְיַת חֻצוֹת

וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן

עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן

עָם כְּלָבִיא יָקוּם

כַאֲרִי יִתְנַשָּׂא

שְׁתֻם הָעָיִן

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר

וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו

יֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

פרשת השבוע – פרשת קרח

תקציר העניינים: תיכף אחרי פרשת המרגלים, קרח חובר לדתן ואבירם ויחד עם מאתיים וחמישים סלבס מהעדה הם נקהלים על משה ואהרון וקוראים תיגר על מנהיגותם. הטענה העיקרית שלהם היא כי כולם קדושים, כולם היו במעמד הר סיני, מה פתאום משה ואהרון מתנשאים מעליהם? משה שומע ונופלות פניו. הוא פונה אל קרח ועדתו ומציע להם להיפגש בבוקר לדו-קרב של מחתות ומי שהקטורת שלו תתקבל – הוא ינצח. משה פונה אליהם בענווה ואומר – יש מקום לכולם: לכל אחד יש את הייעוד והתפקיד שלו בעולם הזה; אהרון ואני נבחרנו לכהונה ולהנהגה, לכם הלוויים יש את התפקידים המיוחדים שלכם, למה אתם מבקשים גם כהונה? ומה יש לכם לקטרג על אהרון? אז הוא קורא לדתן ואבירם להצטרף והם מסרבים לו ומתלוננים על שלקח אותם מסיר הבשר במצרים, ארץ זבת חלב ודבש, כבר שכחו את הפרעות של פרעה… למחרת בבוקר נפגשים והקב״ה אומר למשה ולאהרון – זוזו טיפה הצידה, אתם מפריעים לי לכלות אותם, בשניה אני מעלים את כולם. ושוב משה מסנגר על קרח ועדתו ומזהיר אותם להתרחק, אך הם בוחרים להישאר במקומם והארץ פותחת פיה ובולעת את כולם; במקביל יוצאת אש ומכלה את מאתיים וחמישים הנשיאים המורדים שעשו יד אחת עם קרח ועדתו. כל הנותרים נבהלים ובורחים. משה מצווה להתיך את המחתות ולצפות בהן את המזבח לזכרון עולם לעם ישראל שלא יהיו כקרח ועדתו. העם ממשיך בסורו ובתלונותיו ומאשים את משה שהוא הורג את העם. שוב הקב״ה מאיים לכלותם במיידי ואף מתחיל במלאכה – פורצת מגפה; שוב משה יוצא להגנתם וממהר את אהרון להדליק את המחתה כדי לכפר על עוונותיהם לפני שמגיפה מתפשטת. אהרון רץ לכפר על העם וחוצץ בגופו בין החיים והמתים ומצליח לעצור את המגיפה, ממנה הספיקו למות 14700 נוספים, מעבר לעדת קרח שנבלעה באדמה. כדי לבטל את תלונות בני-ישראל על הכהונה, מצווה הקב״ה כי נשיא מכל שבט יכניס מטה אל המשכן, והמטה שיפרח יסמן כי זה השבט שנבחר לכהונה. הם עושים זאת ובבוקר מתגלה שמטהו של אהרון משבט לוי פרח, הוציא ציץ ושקדים. לכן המטה נשאר בתוך המשכן לשמש תזכורת מי נבחר לכהונה. אז פונה הקב״ה לאהרון ומצווה אותו את תפקידי הכהנים ומציין של-לויים לא תהיה נחלה בארץ – השם הוא נחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה

משבר מנהיגות

הפסוק: וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו לכאורה מיותר; התנ״ך אינו נוטה לתאר רגשות של גיבוריו. אפשר היה להסתפק בהבאת התנגדותם של קרח ועדתו ולעומתה להביא את תגובתו של משה. דווקא כאן, באמירה לכאורה סתמית, עוסקים פרשנים רבים הן בפשט והן בדרש ויש כר נרחב לדעות הרבות והמגוונות: יש כאלה המדברים על נפילה כחלק מההכנה להתגלות השכינה (כמו אצל אברהם אבינו – בראשית, יז, ג); יש כאלה המפרשים את הנפילה כחלק מהתפילה (למשל תפילתו של משה לאחר חטא העגל – דברים, ט, יח); יש נפילה כסמל לכניעה (תגובת אביגיל לדוד – שמואל א כב, כג) ויש פרשנים ובראשם רש״י, אצלם משמעות ה״נפילה על הפנים״ דומה לימינו – ביטוי לתחושותיו של משה בעת המבחן שעומד מולו: אכזבה, תסכול ואולי אף ייאוש (מתוך מאמר של אליעזר דניאל יסלזון על פרשת קרח, אוניברסיטת בר אילן). משה מתאכזב מהמרורים שהעם מאכיל אותו – גם ככה הוא לא רצה את שרביט ההנהגה והנה הוא נאלץ למצוא בעצמו תעצומות נפש כדי להתמודד ולהכיל את ״סרחונו״ של העם בפעם הרביעית: אחרי חטא העגל, אחרי המתאוננים במדבר, אחרי פרשת המרגלים. ולא בכדי מופיעה פרשת קרח אחרי פרשת המרגלים, בבחינת התגברות הקולות המתנגדים להנהגה, עד כדי קריאת תיגר פיזית על הלגיטימציה של מנהיגותם של משה ואהרון. פרשת קרח אחרי פרשת המרגלים ללמדנו לקח לחיים – לכל מנהיג יש תקופות שהכל הולך לו ומה שהוא אומר ועושה נתפס לטובת העם. אולם במוקדם או במאוחר, יגיע שלב שהאמת של המנהיג, הפנימית או מה שהוא מקבל מלמעלה, לא יימצא חן בעיני העם וזאת תהיה שעת כושר לכל הנחשים והעקרבים וה–קרח–ים למיניהם לצאת ולקרוא תיגר על המנהיג והמנהיגות.

להזהיר, אפילו את האויב

ֿמשה, שלפני רגע מנסים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו ולהדיחו מההנהגה, לא מתבלבל וגם את החמורים שבאויביו הוא דן לכף זכות ומבקש עליהם בשמים. אפילו עם דתן ואבירם, שלפי חלק מהפרשנים רודפים אותו עוד מימי נעוריו, הוא ממשיך לנהל משא ומתן ותקשורת בניסיון לקרב לבבות ו״לרדת מהעצים״ עליהם הם טיפסו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה מזכיר את הכרוזים שצה״ל מחלק לאוכלוסיה לפני שהוא תוקף. הזהרה כזו כמובן מורידה מאפקטיביות התקיפה, מכיון שהיא מאפשרת גם לאויב (שהוא חלק מהאוכלוסיה, אך אינו ״נחשד״ בתמימות) להיערך ואולי אף להינצל מהמתקפה ובכל זאת, נראה שצה״ל, הצבא המוסרי בעולם, שואב את ערכיו שמשפיעים ישירות על פעילותו מאבותיו. נחזור לדתן ואבירם – הם ״מחפשים״ את משה מגיל צעיר– כשהרג את המצרי הלשינו עליו לפרעה; כשמשה ביקש לאכול את כל ה–מן הם שמרו ממנו וכאן הם רוצים להמריד את העם ולא רק להתנגד למשה, אלא להחזיר אותם למצרים. דתן ואבירם הם תנועות הנפש של הסיטרא אחרא, של היצר הרע. צריך להכיר אותם, לראות כמה הם ערמומיים ומבלבלים ורבי עצמה ולא להקשיב להם. ויחד עם זאת – יש להם את המקום שלהם בעולם, דוגמת: אם משה ואהרון הם האור, הם היום, הרי שדתן ואבירם הם החושך, הם הלילה. אולי בעיניים שלנו נראה הדבר כ״טוב ורע״, כ״נכון ולא נכון״ על פי תפיסתנו המוגבלת, אבל צריך לזכור שאין יום בלי לילה ואין אור בלי חושך.

כוחות הנפש

קנאה תאווה וכבוד–כוחות מובנים בתוכנו. יכולים להוציא לפועל דברים גדולים (קנאת סופרים, תאווה להתפתחות, בניה, התרבות) וכבוד לברואים ולעולם (איכות הסביבה, כבוד הדדי). הבעיה מתחילה כשנכנס האגו, כשמחפשים את הצדק ונתקעים שם. אם כל אחד יאחז בצדקתו שלא לומר– בצדקנותו, לא ניתן יהיה להגיע לשלום ושלווה. כדי לחיות בשלום צריך לוותר בעיקר על האגו, הצדק והצידוק העצמי, כי כל אחד אוחז בדיעות שלו ולמעלה מזה– ב-אמת שלו שאינה עולה תמיד בקנה אחד, במדויק, עם האמת של זולתו. מכיון שבזוית נשית עסקינן, נשים לב לעניין קנאת הנשים המוזכרת בתנ״ך – רחל וחנה הן מודלים לקנאה של שיפור עצמי, של עבודה פנימית, בבחינת: מה אני עושה לא נכון ואיך אני צריכה לתקן את עצמי כדי להצליח כמו מושא קנאתי. כל היתר, קנאות הגברים בתנ״ך – איך אני מפיל את מושא הקנאה. קרח לא יכול לסבול את הרעיון שמשה מנהיג והוא מחכה לשעת כושר, אחרי פרשת המרגלים, כשהעם חלש, מדוכא ומיואש שכן לא נכנסים לארץ. הוא מנצל את הפרצה כדי להמריד את העם כנגד המנהיג.

להוציא את הציניות מהחיים

קרח משתמש בציניות ובלעג כלפי משה: מה זה? כמה מצוות? ומי בכלל מינה אותו למנהיג? הוא אומר שהוא שומע את קול אלוהים? גם אנחנו שמענו במעמד הר סיני… אז משה לא כזה מיוחד ואולי הוא בכלל עף על עצמו ולא באמת מדבר ישירות עם הגבורה? ציניות היא רעל מפזרים וסופו של דבר שתפגע בעיקר במי שמשתמש בה. ברגע שיחזור לעשתונותיו, יצטער ויתחרט ואם באמת יבין מה עשה – יתמלא בושה וכלימה. צריך לזכור שבספר במדבר עסקינן, והרבה מהנאמר סובב סביב הדיבור ומשמעותו בעולם.

 תופיני מילים לשבת:

אַנְשֵׁי-שֵֽׁם

רַב-לָכֶם֒

וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו

מַה-ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו

הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף

וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם

וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה

פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה

מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר

לְא֖וֹת לִבְנֵי-מֶ֑רִי

פרשת השבוע – פרשת שלח

תקציר העניינים: משה שולח אנשים לתור (ולא לרגל) את ארץ כנען, איש צדיק רם ונישא מכל בית אב, מכל שבט. הפרשה מפרטת את שמותיהם. לאחר פירוט השמות, מוזכר כי משה משנה את שם עוזרו הנאמן מ-הושע ל- יהושע, שיצא ב״מוד״ עבודה של זהירות ושיש עליו השגחה פרטית – יש מי שיושיע אותו ויציל מעצת מרגלים. משה שולח אותם לדרכם, לבדוק את כל איזורי הארץ, שכן כל שבט אמור להתנחל במקום אחר; כמו כן משה מצייד אותם בצ׳ק ליסט – רשימת בדיקה: מה זו הארץ הזו? מי הם היושבים בה? האם הערים מבוצרות ומוגנות? איזו תבואה יש בארץ ואילו פירות? וכך, מצויידים בצי״חים (כך קוראים בצבא לרשימות מסוג זה, ראשי תיבות של ״צרור ידיעות חשובות״ – התפוקה שהם האמורים להביא) הם יוצאים למשימה. הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה, מביאים מפירותיה עימם (עד היום סמל משרד התיירות הוא שני אנשים נושאים מוט ועליו אשכול ענבים עצום) ובתום ארבעים יום הם שבים ממשימתם למחנה בני ישראל. קבל עם ועולם הם מפרטים את ממצאיהם, מראים את הפירות שהביאו ומדווחים שיושבים שם עמים חזקים ועזים, כולל ילידי ענק. כלב, אחד הנשיאים מהמשלחת, מהסה אותם ואומר שאף על פי כן יש לעלות לארץ ואין לו ספק שיוכלו להם. אז מגיעה האמירה הדרמטית והמסקנה אליה הגיעו רוב הנשיאים – זה גדול עלינו וזה גדול על אבינו שבשמים! הם לא מסתפקים בכך ומוציאים דיבת הארץ בראש חוצות. האפקט על העם גדול מאד והם מעדיפים לחזור למצרים או – למות. מנגד, מצטרפים כלב ויהושע למשה ואהרון ומדברים בשבחי הארץ ומנסים להרגיע את העם וכמעט נרגמים באבנים. הקב״ה קץ בהתנהגות כפויית הטובה וחסרת האמונה ומתנהל שיח בינו לבין משה עבדו על מידות ההכלה והרחמים שהוא יפגין. השם סולח בעקבות בקשתו של משה אך מחליט למלא את מבוקשם וקובע כי איש מבני הדור הזה לא ייכנס לארץ, למעט כלב ויהושע שנשאו רוח אחרת. על כל יום מ-40 ימי התיור/ריגול – הנדידה במדבר תימשך 40 שנה; כנראה צריך להשהות את הכניסה לארץ, הם לא מוכנים. ואז חל מהפך – קבוצת מעפילים משנה את דעתה ומחליטה כן לעלות לארץ והם נוחלים תבוסה קשה. העם מקבל את מה שביקש וכששומע את הבשורה המרה מתאבל קשות ומרגיש שנוצר חיץ בינו לבין אלוהיו. כדי לחזק את הקשר ולהיטיב את ההרגשה, מפורטים נהלי הנסך (יין) והמנחה (סולת בלולה בשמן) וכן הפרשת החלה. מפורטים דיני עבודה זרה/עבודת כוכבים- מי בשוגג ומי בכוונה וסדרי הקורבנות עבור כל אחת ממהם; מה קורה עם מי שלא מקיים מצוות שמירת שבת שבת במזיד/בשוגג ומובאת הדוגמה של מקושש העצים שמחלל שבת. אז מפורט הציווי לעשיית המצוות והציות השלם להנחיות הבורא כדי שהכל ייראה וייעשה כאן בעולם באופן מוחשי ופרקטי וכן כי דין אחד הוא לתושב ול-גר. כל החטאים ועונשים שמפורטים כאן כבר לא שגורים כיום ויש לציין כי גם בזמנם, גזר דין מוות היה נדיר ביותר. הפרשה מסתיימת במצוות ציצית אשר תהווה תזכורת לקיום המצוות כדי להיות קדושים בפני הקב״ה, שהוציאם מארץ מצרים להיות זה שהם מאמינים בו והולכים בדרך שהוא מכתיב.

נושאים מרכזיים:

הסמיכות לסיפור מרים והצרעת

לא בכדי סיפור המרגלים והסיפור על הצרעת של מרים סמוכים זה לזה. בשני המקרים, יאמרם לזכותם של ה״נאשמים״ שמדובר על אמירת אמת – משה אכן התרחק מציפורה ומשלחת הנשיאים שיצאה לתור את הארץ אכן ראתה את האיומים. אולם, בשני המקרים, האופן שבו נאמרו הדברים היה שגוי ולקוי – מרים לא היתה צריכה לדבר על העניין בפרהסיה וכך גם הנשיאים. מעבר לזה שהם חרגו מתפקידם – הם התבקשו לתור את הארץ ולא לרגל, כלומר לדווח על מה שהם רואים אבל לא להסיק מסקנות, הם הביאו את מסקנותיהם בפני כולם ולא מצאו לנכון לדבר עם משה בדלתיים סגורות. סיפור המרגלים השאיר את חותמו וטביעות אצבעותיו על האנושות בכלל והעם היהודי בפרט לאורך השנים. יצויין כי אף לא פעם אחת כתוב שמדובר במרגלים או, לחלופין, שמדובר במשימת ריגול ובכל זאת – הדעה והידיעה הרווחות עד עצם היום הזה הן כי מדובר במרגלים.

מה הניע את הנשיאים לחרוג מתפקידם?

בכל סיפור טוב יש התלבטות בין שני ערכים ושניהם חייבים להיות ערכים ״טובים״, אחרת אין באמת התלבטות (דוגמאות: דילמה בין שמירה על נאמנות למשפחה לבין נאמנות לאמת; בין התמסרות למשפחה לבין התמסרות לקריירה או לשליחות ועוד). באיזשהו מקום בתודעה שלהם, הנשיאים מבינים שאקט הכניסה לארץ יגזור עליהם את הפרידה ממשה, המנהיג הנערץ והאהוב שלהם, שמלווה אותם לאורך זמן ועבר איתם ניסים ונפלאות. אין פלא שליבם נחמץ ונקרע בין הגשמת החזון להגיע אל הארץ המובטחת (בה לא ממש מחכים להם עם דגלים לבנים ושטיח אדם), לבין הכרוניקה הידועה מראש של התקרבות להתממשות הפרידה ממשה. דילמה עצומה ועצובה. אמנם הענשתו של משה באי כניסתו לארץ מובאת בסוף ספר במדבר, אך הזרעים לחטאו של משה נטמנו עוד הרבה קודם (באפיזודת ההכאה על הסלע למשל בספר שמות).

מה רע בדרמות?

יצירת דרמה, גם אם בבסיסה גרעין אמת, יוצרת אפקט גדול בהרבה מאשר נגיעה בפרט. למשל –  ה״שם״ שיוצא לבית הספר שיש בו אלימות; כשילד שלי נפגע – זה סוף העולם בשבילי וכל היתר לא משנה! מצד שני – אם עושים בגלל אפיזודה אחת הכללה ואומרים ש״בית הספר אלים״ – כולם ישלמו על זה. בכלל – האיזון הדק והעדין שבין טובת הפרט לטובת הכלל הם שני קצוות שקשה מאד לעיתים לגשר על פניהם. כך גם לגבי הוצאת דיבת הארץ – את השם שהם הוציאו לארץ והבהלה שהם זרעו בעם קשה לאמוד ועוד יותר קשה לתקן. שם רע שיוצא למוסד או לארץ או לכל דבר אחר בעצם, יפגע בהכרח, בטח בטווח המיידי, בהתנהלות  ובשגרת הפעילות. נזרעה אימה גדולה, עד כדי השפעה קטלנית ומכרעת על ניהול והתנהלות הקרב על הארץ. בעקבות כך, יציאה למלחמה על הארץ במטרה לכובשה כשמצב העניינים הוא כזה, מבטיחה כשלון. זו אחת הסיבות שהקב״ה ״נענה״ לבקשתם, מונע את כניסתם לארץ ומשמיד את כל הדור.

דעי את תפקידך ושליחותך, אבל היי מודעת גם לגבולות גזרתך

מה היה כל כך נורא במה שהמשלחת עשתה? אז מה קרה? הם בסך הכול אמרו שיש סכנות ואיומים ושכיבוש הארץ בלתי ניתן לביצוע. אם להודות על האמת – מעבר לאמיתות דבריהם, הם גם לא הפריזו בסכנות; יתרה מזאת, הציפיה ממשהו במעמד הנשיאות היא שאם הוא מבחין בדגל שחור שמתנוסס על פקודה (על אחת כמה וכמה כשמדובר ב-תכנית) בלתי חוקית בעליל – הוא יתריע על כך קבל עם ועדה. אם כך – מה היתה חומרת מעשיהם עד כדי הענשה במחיקת דור שלם מעל פני האדמה? הסוד טמון במילה אחת – ממנו (״כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ״ פרק י״ג פסוק לא): הערכת האיומים והסיכונים יכולה להיות מכוונת כלפי אדם, אבל לא כלפי הבורא! הספק שהמרגלים מטילים איננו הספק ביכולתו של העם ואפילו לא ספק ביכולתו של משה להנהיג ולהוביל את העם להשיג את הארץ המובטחת; הספק שהם מטילים הוא בכוחו של הבורא! בימינו זה דבר שעוד מתקבל על דעת – יש אתאיסטים ואגנוסטיים ואפילו דאיסטים או חסרי דת בכלל; אבל איך יתכן שבדור המדבר, מי שחוו את הניסים של הקב״ה – החל בעשר המכות, עבור דרך יציאת מצרים וכלה בעמוד האש ועמוד הענן המלווים את המחנה ומילוי כל הצרכים הפיזיים במדבר (מן, מלבושים, מי שתיה ועוד) – יהיו מי שיטילו ספק במילוי והגשמת ההגעה והכניסה לארץ המובטחת? הם נשלחו לארץ לתור ולא לרגל. הראיה לכך וגם לכך שההשגחה הפרטית אינה מובנת מאליה ועבדה שעות נוספות עבורם בעת שהותם בארץ היא שיוצאת משלחת של אנשי רמי מעלה, עם בגדים יוצאי דופן כנראה (כאלה שלא צריך לכבס וגדלים עמם) ואף אחד לא עוצר אותם ולא מפריע להתנהלותם במשך 40 יום; בארץ יושבים עמים רבים והחבורה עוברת מממלכה אחת לשניה באין מפריע, להבדיל מבני יעקב שירדו מצרימה והוא הנחה אותם להיכנס ממקומות נפרדים ולא כדבוקה אחת כדי שלא יחשדו בריגול. למשימת ריגול לא שולחים משלחת גדולה ובולטת. עלינו לדעת את שליחותינו ותפקידינו, אך עלינו גם לדעת את הגבול; לעשות את המוטל עלינו, אך לדעת מתי להרפות ולשחרר ולתת מקום ואפשרות להתערבות למי ששלח אותנו לכאן.

דימוי עצמי (נמוך)

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם: מילא ש״אובייקטיבית״, על פי השוואת מידות, היו בני ישראל קטנים פיזית מהענקים היושבים בארץ; אולם אצל מאמינים בני מאמינים – אין משמעות לגודל הפיזי אלא למידות הפנימיות ולמידת החוסן והעוצמה המצויים בתוכם כתולדה ישירה של אמונתם; יתרה מזאת, הם מגדילים לעשות ו״מדברים״ גם בשם האויב – בטוחים שכך הם גם נראים ונתפסים על ידי הצד השני. מי שמרגיש מראש שהוא קטן (במידות ובאמונה) למעשה גוזר על עצמו תוצאה ידועה מראש, כנבואה המגשימה את עצמה. הסיכויים לנצח במצב כזה הם אפסיים עד לא קיימים.

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם

הכניעה ליצרים שיוצאים מאיזון וההליכה אחר מה שהלב אומר ומה שהעיניים רואות משולים לזנות. עד כדי כך יכול להתל בנו לבבנו ומראה עינינו. ״אדם אצל עצמו הוא גר״ ואל לו להאמין אמונה מוחלטת במה שליבו אומר או מה שעיניו רואות משום שהם עלולים להביאו לידי חטא. רק קיום המצוות והתזכורת להן בדמות הציצית תעלה את האדם על דרך הישר ודרך הדבקות בהוראות ההפעלה הוא לא יסטה מין הדרך וייפול ויפעל על יצריו ותאוותיו האפלים. תיקון וכיוונון הפנימיות נעשה על ידי עבודה פנימית אינטנסיבית ומתמדת, הכרוכה במאמץ שוטף ובתשומת לב ממוקדת, תוך חיבור לרצון הגבוה ולניצוץ האלוקי.

תופיני מילים לשבת:

אֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ (חבל ארץ שלם בארץ נקרא על שמם)

ארץ זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ

עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙

כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים

פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ

מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה

חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם

צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם

פרשת השבוע- בהעלותך

תקציר העניינים: משה מצווה להנחות את אהרון להעלות את הנרות במנורה שבמקדש, כדי שיאירו שבעת הנרות וכך אהרון עושה. משה מצווה להעביר את הלוויים תהליך טיהור, להביא קורבנות עבורם ולהכשירם לעבודת המשכן, שיעבדו תחת אהרון ובניו. מוגדר חתך גילאים של הלוויים לעבודת המשכן, מתי הם פורשים ולטובת מה. מוזכרים נהלי חג הפסח וההזדמנות לתיקון ולמקצה שיפורים – פסח שני, כולל התייחסות לגר ולתושב הארץ. מובא עניין עמודי הענן והאש ומתי הם מסמנים למשכן ולמחנה בני ישראל לזוז ומתי לחנות. מובא סדר מסעות בני ישראל. תוך כדי הנדודים במדבר, מתאוננים בני ישראל על התנאים הקשים ומתאווים לאיזה סטייק טוב. הדבר מאד לא מוצא חן בעיני הקב״ה ומשה המיואש מבקש להתפטר מהמנהיגות – כבד עליו! גדול עליו! הוא מעדיף למות. משה מצווה לאסוף 70 זקנים, להיטיב את חלוקת הנטל, שחלק ממנו ״ייפול״ גם עליהם. לאחר שמאצילים עליהם מהרוח שעל משה, הם הופכים לנביאים. שניים – מידד ואלדד נשארים במחנה ומתנבאים. מגיעה מכה גדולה על העם ורבים מתים ונקברים ב״קברות התאווה״. למרים יוצא לצותת לשיחה של ציפורה אשת משה, אשר צופה עתיד קשה לנשות אלדד ומידד כנביאים והיא מחליטה יחד עם אחיה אהרון לקרוא את משה לסדר. מאחר והיא הולכת רכיל – נענשה בצרעת והוגלתה אל מחוץ למחנה. הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים. משה מתפלל לרפואתה בתפילה קצרה, היא נסגרת מחוץ למחנה לשבעה ימים, כולם מחכים לה וברגע שהיא חוזרת – היא מצטרפת אל העם להמשך המסע.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

סמיכות הפרשות– הפרשה באה אחרי פרשת נשא, על מנת ללמוד איך לעשות את השליחות שלי אבל לא לעוף על עצמי; להיות כלי שרת נקי אבל לא לחשוב שאני הבוראת והיוצרת.

ייחודיות המנורה– המנורה נעשתה מיקשה אחת. למעשה טוענים הפרשנים שמי שהיה אמור ליצור את המנורה לא ״הצליח״; כנראה בלתי אפשרי למצוא מטיל זהב בגודל כזה ולכן יש פרשנויות שאומרות שמלאכת יצירת המנורה היא מעל הטבע האנושי. גם פה יש חיזוק ותזכורת שיצר האדם, במיוחד מי שמגיע לתפקידים בכירים, לחשוב שהוא בכישוריו וכישרונותיו השיג את מה שיש לו בחייו. כל זה נכון, כל אחת ואחת מאיתנו היא ברוכת כישורים וכישרונות, אבל אסור לנו להתבלבל ולשכוח שהתוצאות הן לא בידיים שלנו ושכל מה שיש לנו ניתן לנו במתנה, כדי להביא בשורה לעולם ולהעביר, בכלים שעומדים לרשותנו, את השליחות שלשמה הגענו לפה. בפרשה יש דוגמה יפה לענווה של אהרון (ש״רק״ מעלה את הנרות) ולפעמים יש נטיה לשכוח עד כמה הוא עניו מכיוון שרוב הזמן הוא מופיע לצידו של משה, עליו אומרת בפירוש התורה שהיה עניו מכל אדם.

מי מתגייס ומתי יוצאים לפנסיה (על פי גיל או על פי הערכה תפקודית) ויחס התורה לזקנים- בפרשה מוזכרים גילאי הלוויים לעבודת המשכן. חתך הגילאים מגדיר פלח מאד מסויים שיכול לעשות זאת, שכן מדובר בעבודה שדורשת מאמץ פיזי ורוחני גדולים. לכן, הרעיון הוא שאין להתעלם מעייפות החומר, אבל מצד שני – לא באנו לפה כדי לנוח. המנוחה היא חלק מאורח חיים שמשרת מטרה מסויימת (כל אחת והשליחות שלה) ואינה עומדת בפני עצמה, כמו בדתות ואמונות אחרות, בהן המטרה היא להגיע אל השלווה ואל המנוחה (למשל נירוונה). גם מי שפורש עקב גילו, שסביר להניח שהפרישה היא תוצאה לעייפות החומר, יש לו תפקיד ויש לו משמעות. התורה בכלל והפרשה הזו בפרט, מאבחנת את הייחודיות שבגיל המתקדם- צבירת ניסיון חיים, התמתנות באופי, דברים שרואים משם לא רואים מכאן ועוד, כולם מכשירים אותנו להיות בעלות ערך שלא יסולא בפז לייעץ לדור הצעיר. התורה נותנת מקום של כבוד לזקנים וייעוד משמעותי לשלב זה בחיים והלוואי ונלמד מכך גם אנחנו והדורות הבאים אחרינו.

ייחודיות הנבואה של משה– הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים.

הפרגון של משה לאלדד ומידד לאחר שיהושע מדווח/(מלשין?) עליהם. למשה, כנראה, חסר גן; גן הקנאה. הוא גם לא מפחד ש״ייגנבו״ לו את ההצגה ואומר – אדרבא, כל מי שרוצה ויכול-שיהיה נביא.

מרים – לא כתוב בפירוש מה מרים אמרה, שבעקבותיו ״זכתה״ לצרעת. גם מהפרשות הקודמות וגם משם החומש עצמו- במדבר, אנו לומדות על משמעות הדיבור ועל כוחו וכן על משמעות נצירת הלשון והשאיפה לדיבור נקי והולם כל הזמן. יש פרשנויות והשערות רבות באשר לתוכן דבריה של מרים, מה שמראה שגם גדולי האומה נופלים לפעמים בצורך לספק את הסקרנות – מה בדיוק היה שם? מה נאמר בדיוק? זה לא משנה; העובדה שהתורה בוחרת שלא להזכיר זאת, היא כשלעצמה סימן ומופת להתנהגות ראויה – לנצור את הלשון, להמנע מללכת רכיל ומלשון הרע.

תופיני מילים לשבת:ֿ

מקשה זהב

והנפת אותם תנופה

דגל מחנה

אל ארצי ואל מולדתי

וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ

הָאסַפְסֻף

הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה

עין הבדולח

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי

שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ

ואצלתי מין הרוח

יֵצֵא מֵאַפְּכֶם

הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי

עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

והיה לכם לזרא

וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ

אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ

הֲלֹא תִכָּלֵם

פרשת השבוע – נָשֹׂא

תקציר העניינים: בהמשך ישיר לפרשת במדבר, מצווה משה: נָשֹׂא את ראש בני גרשון גםהם ופקוד אותם לעבודת המשכן. מובא פירוט תפקידם – לשאת את היריעות, המיתרים וכלי העבודה, איפשהו באמצע מבחינת החשיבות, בין בני קהת לבני מררי, שגם את התפקדותם ותפקידיהם סוקרת הפרשה. מי שמנחה את כולם הם הכהנים. משה מקבל הוראות לצוות את בני ישראל: לשלח מהמחנה את הטמאים, כיצד לנהוג בחוטאים וביניהם הדין המיוחד לאישה סוטה (שוטה) והלכות נזיר והחזרה מנדר הנזירות.

ואז מגיעה הברכה, אולי הכי מרגשת שיש – ברכת הכהנים: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.

משה מסיים את הקמת המשכן, מושח את הכלים ומקדש אותם. נשיאי ישראל מביאים את הקורבנות ומקריבים אותם לפני המשכן. משה מצווה לקחת את הקורבנות ולהעביר ללוויים, על פי חלוקת העבודה ביניהם. הגענו לאירוע החגיגי של חנוכת המזבח, בו עולים נשיא אחד ביום להקריב עבור שבטו, החל משבט יהודה, אחריו באים יששכר, זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר ולבסוף נפתלי.

בסיום הפרשה, כשמשה מגיע לאהל מועד לדבר עם הקב״ה, הוא שומע את קול השם מעל הכפורת שעל ארון העדות, מבין שני הכרובים.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

נָשֹׂא

פרשה שלמה בתורה מוקדשת למילה ולא רק זאת – הפרשה אף נקראת כך. כמו כן, מדובר בפרשה הארוכה ביותר. השורש נ.ש.א נושא בחובו מספר משמעויות – להתרומם, להתעלות שהם דברים ברורים ומבורכים, בוודאי בחיי רוח; אבל אם בחיי רוח עסקינן – להתנשא פירושו גם להתגאות ובמקום שיש גאווה, עלול להיות פגם. עלינו לנקות במשנה זהירות בבואנו להתנשא ולהתרומם, שמא נתנשא מעל אחרות ואחרים. בחיי היומיום, בגלל הפוטנציאל לפעול על פגם הגאווה, עלינו להשתדל לנהוג במידת הענווה, הצניעות ואפילו ההתבטלות, כדי לא ליפול למקומות אפלים – שחלילה לא נחשוב שאנו נעלות על אחרים. יחד עם זאת, באה התורה ובאופן חד משמעי מדגישה (בהקדישה לכך את שם הפרשה) שיש מקום להתנשא, יש מקום לקחת תפקיד של נשיאות והתרוממות, רק שעלינו לנקוט במשנה זהירות ולבחון את הנחיצות: במקרה של הוראה או הנהגה, מי שאין לה את ״גן״ ההתנשאות והגאווה כנראה לא תבחר לעלות על במות, להשמיע את קולה.

בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם

כאמור, בהמשך ישיר לפרשת המדבר, בה פורטו תפקידי בני קהת ומררי (קהת-העוסקים בקודש הקודשים ומררי במעטפת) גם פרשת נשא עוסקת בלוויים ומשלימה את תפקידי בני גרשון-לשאת את היריעות, המסך, המיתרים וכלי העבודה. לכאורה, גרשון הוא הבכור, אך הוא לא קיבל את התפקיד החשוב ביותר – אותו קיבלו בני קהת. ההפרדה הברורה, עד כדי מעבר בין שתי פרשות, מטרתה להדגיש את העובדה שבקודש הקודשים אין משמעות לבכורה; מי שמתאים – מקבל את התפקיד ולאו דווקא על פי סדר הילודה. אולם, מעבר לכך, מציינים הפרשנים שבהיבט פנימיות התורה, בכל אחת מאיתנו יש קצת קהת וקצת גרשון וגם קצת מררי. בכל אחת מאיתנו קיים הפוטנציאל לנשיאת ארון הקודש כבני קהת, כל אחת מאיתנו לפעמים ״מקטינה ראש״ כמו בני מררי ובסופו של דבר – בכל אחת מאיתנו יש גם את ה״אמצעית״ או ה״בינונית״, כפי שקוראים לזה הפרשנים. זו לא בהכרח מילת גנאי – נהפוך הוא: כדאי וראוי למצוא את קו האמצע, את האיזון; ללמוד ולדעת שבכל אחת מאיתנו יש את הנפש האלוקית (או, לפחות את הפוטנציאל להיות כבני קהת), את הנפש הבהמית (כבני מררי, שבסיטואציות מסויימות פועלת מתוך מרירות) אבל יש גם את האמצע והוא לא פחות חשוב – למצוא את האיזון בין העולמות, ללמוד לחיות בדואליות (ולא בקונפליקט) בין הנפשות הפועלות בתוכנו, זאת תכלית קיומנו בעולם הזה. אין ציפיה שנהיה כמלאכיות ובוודאי שלא כבהמות, כל שנדרש הוא השתדלות לעשות כמיטב יכולתנו בכל עניין ודבר.

ברכת הכהנים

הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא עד כה. מתחילים ב: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". זוהי המהות וזהו תמצית הייעוד והשליחות של הכהנים – אהבת ישראל. עליהם ניתן לסמוך בלב שקט כי ברכתם טהורה, לשונם נקיה והמניע הפנימי לפעילותם היא האהבה. לכן עליהם הוטלה המשימה המיוחדת הזו, כמו גם האחריות לפעול בניגוד למהות העולם (-היעלם) ולחשוף, לגלות ולרומם את האחדות (ולא האחידות) בעם ישראל, דבר שיכול לצאת לפועל רק מאהבה.

תופיני מילים לשבת:

לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַֽעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖הכָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִיםלִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר–לְהַזִּירחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

פרשת השבוע -בחוקתי

עיקרי הדברים: הפרשה היא אחת משתי פרשות בתורה המכונות ״תוכחה״ על שום עקרון ה-מידה כנגד מידה עליו היא מושתתת: מי שישמור את החוקים והמצוות יזכה לשלל ברכות ומי שלא, ״יזכה״ לשלל קללות ועונשים. בסוף הפרשה, למרות דברי התוכחה המובאים בה, מובאים דברי נחמה, אשר מציינים את הקשר בין הבורא לעם הנבחר, קשר שאינו תלוי ואינו מותנה בדבר. הפרשה מקנחת בסדרה של  דיני נדרים, ערכין, הקדשות ובכורות. סיימנו את ספר ויקרא – חזק חזק ונתחזק.

נושאים מרכזיים בפרשה

אם בחוקותי תלכו מצוותי תשמרו ועשיתם אותם

לכאורה ישנה כפילות ואף יותר מכך, חזרה בשלוש וריאציות שונות על ההתניה לשמור על החוקים והמצוות: 1.תלכו 2. תשמרו 3. ועשיתם. הדבר בא להמקד את תשומת הלב לשלושה היבטים: ההיבט הראשון הוא שמדובר בתהליך, מדובר בדרך שצריך לעשות, בהמשכיות והתמדה לאורך זמן; אין ״יעד״ כמו שיש בדתות ובאמונות אחרות – להגיע לנירוונה, להגיע מטרה נכספת; הדרך היא המטרה. ההיבט השני הוא שיש לשמור על רצף, על איזושהי מהות ותכלית שתעבור לאורך הדורות מתוך המשכיות ומורשת ולא להמציא את הגלגל כל פעם מחדש- עקרונות המוסר והפעולה שבבסיס ההתנהלות הם היסודות עליהם ניתן לבנות חברה ועם מתפקדים לאורך זמן; ההיבט השלישי הוא שיש לעשות מעשה, לעמול על מנת לקיים אורח חיים יהודי, אין די בפאסיביות, בבחינת – לא להפריע ולא לקלקל, יש צורך באקטיביות כדי להתקדם ולהשתפר. הדרך לעשות זאת היא לקחת את הוראות ההפעלה שניתנו לעם ישראל בהר סיני ולקיים את סט הדינים, החוקים והמצוות, בין אם הדברים נהירים וברורים ובין אם הם סתומים ובלתי מובנים.

האם מדובר בשכר ועונש?

תפיסת העולם ביהדות מדברת על: שכר מצווה=מצווה; כלומר, מצוות עושים כי זו דרך ההתנהלות, המצוות הן הוראות ההפעלה לחיים. הרציונאל של חלקן מובן ונתפס על ידי השכל, על ידי ההבנה האנושית אך חלקן נשגב מבינתנו. לכן, קיום המצוות לא יכול להיות תלוי ומותנה בכך שנבין מה התועלת או מה היגיון בשמירתן. יש סט של חוקים ומצוות שתפקידו של העם היהודי לקיימן. ענין השכר והעונש אינו חלק מכללי המשחק בעולמות התחתונים; אם כבר – מדובר בגמול בעולם הבא; התיקון שהנשמה שיורדת לכאן עושה (או לא עושה) יזכה אותה בשכר או, לחלופין, בעונש אחרי שתפטר מהבלי העולם הזה. הברכות והקללות שהפרשה מביאה הן תוצר של זכות הבחירה שעומדת לנו – מי שבוחר לקיים את החוקים והמצוות, עומד בתנאי ה״עבודה״ (עבודת השם ועבודת התורה) חזקה עליו שחייו הגשמיים והרוחניים יסתדרו על פי מהלך דברים טבעי, בעוד שמי שבוחר לא לקיים את החוקים והמצוות, כנראה שהשתלשלות העניינים בחייו לא תהיה על פי הסדר הטבעי והוא יסבול מצרות כמפורט בפרשה. בכל מקרה – הברית עם הקב״ה בעינה עומדת והיותנו העם הנבחר אינה מוטלת בספק ולא נמצאת על תנאי. מעמד הר סיני – המציאות מותאמת מכאן ואילך לקיום התורה. רק מכוח אותה כפיית ההר (לפי הפרשנות היפהפיה של התלמוד – כפה עליהם הר כגיגית), התקיימה התורה מבריאת העולם ותתקיים לדורות, לעולם והיא אינה פונקציה של הזמן או הנסיבות בהם חי מי שקיבל עליו עול תורה ומצוות, אלא הבסיס והיסוד הנצחיים. מוסיפים הפרשנים שבמעמד הר סיני אכן מעצם גודל המעמד נאמר: נעשה ונשמע ולא מתוך בחירה חופשית. הדבר יכול לשמש תירוץ למה משהו שנעשה בכפיה אינו מחייב, בטח לא לאורך דורות; יחד עם זאת, הבחירה החופשית באה לידי ביטוי מלא ושלם בתקופת אחשוורוש, שבה ניתנה הזדמנות בחירה לעם ישראל להמיר את אלוהיו ו״לזכות״ ברווחה גשמית, אולם הם כאיש אחד בחרו שלא לנטוש דרכי אבות ולכן בחירתם היא נר לרגלינו.

גשם בעיתו

גשם, המים היורדים מין השמים, משקים ומנקים את הארץ ומהווים את הסוד והיסוד לקיום החיים על פני האדמה, הן של הצומח והן של החי. ישנם גשמי ברכה – גשמים המגיעים בזמן ובכמות המתאימים, מרווים את השדות וממלאים את הימים והנהרות. לעומת זאת, גשמים שמגיעים שלא בעונתם וכמותם קטנה מדי, אינם מספקים די צרכם את החי והצומח ולעומת כאלו שכמותם גדולה מדי מלהכיל, עלולים לגרום לנזקים כבדים ומכונים גשמי זעם. אולם מעבר לפשט, המילה גשם מצביעה גם על גשמיות/חומר באופן כללי. כלומר, ההכוונה היא לשמור על החוקים והמצוות על מנת לייצר אפשרות והזדמנות לשפע גשמי/חומרי כלכלי, מעבר לתנאי האקלים ולמשקעים.

דיני מעשר בהמה

כשאדם נדרש לתת חלק מרכושו, קשה עליו הפרידה ממנו, שכן אצל מרביתנו מדובר במאמץ, בעבודה ובאנרגיות רבות שעלינו להשקיע כדי לקצור את פרי עמלנו. התורה נוקטת בשיטה שבה באופן פסיכולוגי יותר קל להתמודד עם המעשר – וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט: על המגדל לספור את הבהמות אחת לאחת 1,2,3,4,5,6,7,8,9 ואחרי שהוא מנה תשע שהן שלו, את העשירית הוא מסמן למעשר. לאחר שעברו תחת מגע ידיו תשע בהמות, הוא מקבל תחושה של מסה של רכוש שקיימת בידיו ולכן ייקל עליו למסור את העשירית. אולם, מעבר לחכמת ההתנהלות הכלכלית-פסיכולוגית, יש רמז לצורת הנהגה מסויימת – המלצה לנהל את חיינו כמו רועות צאן ובקר, בבחינת הנהגה שמובילה את העדר אל מקורות המחייה תוך השגחה ממרחק מסויים, כשההכוונה היא די משוחררת (ומכוונת בעיקר כלפי מי שנמצאים בשוליים ונראה שעלולים לאבד את כיווןן) ולא כפויה באמצעים פיזיים; העדר הולך אחרי הרועה כי הוא סומך עליו שידאג לכל מחסורו ואף יחזיר אותו הביתה בבטחה. כך בהנהגה שלנו את צאן מרעייתנו – המשפחה, הקהילה, החברה; אך כך גם בהיותנו אנו צאן מרעייתו של הקב״ה, ככתוב ב- מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר; כך גם בפרשתינו – האמונה כי האל משגיח על מעשי האדם ומגן עליו בעת צרה כמו גם מספק את צרכיו הגשמיים והרוחניים למי שדבק בו ועושה חוקותיו.

תופיני מילים לשבת:

וישבתם לבטח בארצכם

יָשָׁן, נוֹשָׁן

וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ

וָאוֹלֵךְאֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּתגְּאוֹן עֻזְּכֶםוְתַם לָרִיקוַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תִשְׂבָּעוּעָלֶה נִדָּףלְבָבָם הֶעָרֵל

פרשת השבוע – אמור

תקציר העניינים: הקב״ה אומר למשה לומר לכוהנים סט של הוראות וכללי התנהגות – עם מי להתחתן, מה ללבוש, איך (לא) להתגלח, איסור קרבה למתים, למי אסור ולמי מותר להיות כהן ועוד, הקיצר – עליהם להיות קדושים וגם פה, כמו בפרשה הקודמת ואף ביתר שאת – קדושים, קדושים, קדושים. בהמשך שוב מופיעה המילה – לֵּאמֹֽר והשורש חוזר בשלל הטיות בפרשה. הפרשה ממשיכה ודנה בהקרבת הקורבנות – מה מותר להקריב ומה אסור, מתי ועוד. לאחר מכן ישנה רשימה של מועדי וחגי ישראל, החל משמירת השבת, דרך פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמיני עצרת. זו פרשה מאד חקלאית והיא שזורה בעבודת האדמה ובהלכותיה. בסוף הפרשה יש סט של מצוות ומשפטים בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו ופירוט של אמות המידה והמוסר הנוגעות בדבר.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

א.מ.ר

שם הפרשה נגזר מהשורש והוא חוזר ומופיע בשלל הטיות בפרשה כולה. הדגש וההתמקדות בנושא האמירה מכוונים זרקור אל מי שהייעוד והשליחות שלו הם – לשאת מסר, מי שהמשמעות הקיומית שלו היא אמנות הדיבור והנאום. לצד הכבוד והמשמעות הכרוכים בזה, חובה עליה/עליו לאמור דברים נקיים, מוסריים ומדוייקים. נדרשת עבודה פנימית מאד משמעותית, יסודית ורצינית כדי לצחצח את הלשון, שלא בכדי מושווית לעיתים לחרב, כמו גם – המוות והחיים ביד הלשון. מי שהייעוד שלה הוא לשאת מסר – חובה עליה לאמור את הדברים, להביא את הדברים בשם אומרם, להוות צינור לידע ולדעת מלמעלה ולא חלילה מתוך ״כוחי ועוצם ידי״.

לא יחלל זרעו

כבר בפרשות הקודמות למדנו כי על הכהנים חלות מחוייבויות אקסטרא, אולם הגישה היא שהם אינם מושלים (מי שמנהיג את העם הוא משה) אלא משרתים בקודש. התפיסה הזו היא מהותית ומכניסה את מידת הענווה build-in בהוויה הראשית והעיקרית של תפקיד הכהנים. מגדילה פרשה זו לעשות ונוטעת את שורש ההוויה הזו עוד בזרעו של הכהן, משמע עליו לשמור על מהותו ותמצית קודשו וטוהרו עוד טרם התהוותו.

נגד ההסתרה ושמירת סודות

וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר – מי שחוטא, מי שנטמא, עליו לטהר את עצמו. כיצד עושים זאת? מוציאים לאור, מפסיקים להסתיר ולשמור סודות. מה שמוציאים לאור השמש – ניתן לטהר אותו. מה שנשאר במחשכים – רובץ על הנשמה כאבן שאין לה הופכין.

לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ

קיימת אמירה מפורשת שיש מקום לרצון שלנו. אמנם באופן כללי, עבודת המצוות ועבודת המידות הן ניסיון להתגבר על היצרים הטבעיים ולהתעלות מעל הטבע, אבל פה יש אמירה מפורשת שיש משמעות לרצון שלנו. איך זה מתיישב? רק כשנעשה עבודה פנימית, עבודת המידות ונתנקה, נשאף כל הזמן לעלות במדרג מהנפש הבהמית, מהיצרים ה״טבעיים״ שלנו, ש״מוליכים אותנו באף״ ושולטים בנו, אל הניצוץ האלוקי שקיים בכל אחת מאיתנו, נוכל להיות מחוברות אל הרצון הגבוה, זה שמטרתו להביא טוב ואור לעולם. רק כשנעשה עבודת קירצוף וניקיון של התכונות והפגמים שלנו ושל הרחקת ההשפעות החיצוניות עלינו, נשכיל לדעת את ייעודינו ולבצע את השליחות שלמענה הגענו. איך עושים זאת? על ידי תפילות, הרהורים ומדיטציה, כל אחת – מה שהיא מתחברת ובכך, בשקט ובהקשבה ל-נ-א-מ-ר מלמעלה, נדע את רצוננו ונעשה את תפקידנו. ומתי זה עובד? תחילת הפסוק מדברת על ״זבח תודה״; המפתח לרצון עצמי ״נכון״ הוא לפעול מתוך הוכרת תודה מתמדת על כל מה שיש וכל מה שאין. בדרשתו הנפלאה אמר הרב שניאור אשכנזי – שהמידותהן האדם. האדם הוא לא מה שהוא עושה או אומר, אלא מה שהוא מרגיש בתוכו פנימה.

המוציא אתכם מארץ מצרים

בלי השגחה עליונה ובלי חיבור פנימי לניצוץ האלוקי – אין אפשרות אמיתית לצאת מארץ מצרים. אנחנו צריכות לעשות את הפעולות, את ההשתדלות, את עבודת המידות, א-ב-ל – התוצאות לא בידינו. אין לנו שליטה אמיתית על התוצאות ואם נדמה לנו שכן, זו אשליה. רק הקב״ה יכול באמת להוציא אותנו ממצרים. זה לא מוריד מ-100% האחריות שלנו על העשייה, רק פוקח את עינינו מין האשליה שאנחנו שולטותתתתתתתת.

ההבדל בין שעורה לחיטה

עוד תימוכין לכך שמדובר בעבודה מדורגת – בהתחלה מביאים שעורים, שזו התבואה הפשוטה, מאכל הבהמה ורק אחר כךמביאים חיטים, ממנה עושים את החלות לכבוד סיום ספירת העומר והחג.

לֹֽא-תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט

אמות מידה ומוסר סוציאליסטים, דאגה לחוליות החלשות בחברה; עלינו לדאוג לעני ולגר וזאת מתוך שמירה על כבודם – נשאיר את התבואה בשולי השדה כדי שמי שצריך, יוכל לבוא ולקחת מבלי להתבייש שהוא או היא פושטי יד; הם יכולים להגיע בחסות החשיכה או בכל זמן שמתאים להם מבלי ליצור מגע ישיר עם הנותן ותוך שמירה על אנונימיות במידה ומעוניינים בכך.

שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם

יש ציווי מפורש לעשות עצירה, לשבות מכל דבר ולהתכנס פנימה על מנת לכפר על עוונות. כמו כן, ברור כי עבודת המידות, העבודה הפנימית כרוכה בעינוי של הנפש; אין המדובר בעבודה קלה ואין קיצורי דרך – אם מישהי חשבה שהיא תוכל להשתפר ולצמוח רק מדילוג קליל בין אתגר לאתגר – טעות בידה; עבודת הנפש, העליה במדרג, כרוכה במעבר דרך מ״ט שערי טומאה ומצריכה את עינוי הנפש, בין אם זה מנחם ובין אם זה מדכא. כאמור, עדיף להתנחם והודות שניתנה לנו האפשרות לעשות זאת ובידינו הבחירה! מגדילים הפרשנים ואומרים שעבודת המידות קשה יותר מהשגת הבנה לגבי אלוקות – קל יותר להבין מה זה כוח עליון ומי מנהל את העולם, מאשר לעשות שינוי אמיתי ולהתגבר על היצר ותכונות האופי הריגשיות.

תופיני מילים לשבת:

בעל בעמיו

ולא יחלל זרעו בעמיו

לְהַקְרִ֖יב אֶת-אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה

וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל

וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר

נבלה וטרפה

ושמרו את משמרתי

קנין כספו

עוון אשמה

כי לא לרצון יהיה לכם

לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙

וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת

וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ

מקראי קודש

שבת שבתון

וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם

לֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל

עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑התֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים

לֹֽא-תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט

פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ-עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי-נָ֑חַל

נר תמיד

לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה

ברית עולם

שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן

מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם

וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן

פרש(ו)ת השבוע – אחרי מות קדושים

עיקרי הדברים: אחרי מותם של נדב ואביהוא, הקב״ה מנחה את משה איך מתנהגים בבית המקדש, איך משרתים הכוהנים (ובמיוחד אהרון) ומהן ההנחיות המדוייקות לכניסה אל קודש הקודשים, כאשר השיא הוא בכללי ההתנהגות ביום הכיפורים. דיני טהרה וקדושה שמביאים להתקדשות היחידים כיחידים וכולם ביחד כ-עם. ההתקדשות של עם ישראל היא הנבדלות בינם לבין הגויים. כמו כן, סט של מצוות, בעיקר מצוות ״אל תעשה״ שמהוות תשתית לחברה מתוקנת, דברים שמתחברים באופן מושלם לשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות וכמובן לעבודת המידות בספירת העומר.

נושאים מרכזיים בפרשה:

ריבוי חוקים ומצוות טריוויאליים לכאורה

הפרשות משופעות בחוקים ומצוות טריוויאלייים לכאורה; למה צריך להביא בפרוטרוט את המובן מאליו? ראשית יתכן שהדברים לא היו כל כך טריוויאליים באותה תקופה. שנית, יש צורך לחוקק ולמסד תשתית חברתית ראויה. בנוסף, ישנה אימרה, שבמבט ראשון נראה שמדובר על סגפנות ופרישות מתפנוקי העולם הזה ״מה שאסור – אסור ומה שמותר – מיותר!״ גורסת המשנה החסידית. הלכה למעשה, מדובר בבחירה מודעת שלא להפוך עבד לתאוותינו.

להיות חלק

הפרשה פותחת ב-״אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן״, היא גם נקראת כך וההסבר: ״בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ״ מכוון את תשומת ליבנו לנקודה העיקרית – הרצון להתקרב לקב״ה, לניצוץ האלוקי שבכל אחת מאיתנו, הוא מובן ומבורך אולם אינו עומד בפני עצמו. לא באנו לכאן כדי לנתק את הקשרים הגשמיים ולחיות חיי פרישות ונזירות, כפי שנראה היה שנדב ואביהוא תופסים את המשמעות הקיומית שלהם. התורה בוחרת לציין דוקא את ההקשר שבין קרבתם לקב״ה (סיבה) ומותם (תוצאה) ולא את כל שאר הסיבות למותם מפרשת שמיני – הדליקו אש זרה, הגיעו שתויים, לא נישאו וכו׳. המטרה שלשמה באנו לכאן היא לחבר בין עולמות הרוח לחומר, בין עליונים לתחתונים, בין הנסתר לנגלה ובכלל – ללמוד לחיות ולהכיל את השונה, המקוטב, הנפרד והנבדל לכאורה. אם נשכיל לדעת שכולנו אחד, כולנו חלק מאותו עם/עולם, נוכל לחיות בשלום עם עצמנו וזו עם זה. החיים בתוך הניגודים והפיכת הקונפליקט (המלחמה ביניהם) לדואליות (משהו שמכיל את ההפכים ומאפשר חיים בשלום עימם), היא לא רק המשימה שלנו – היא יכולה להיות גם המשמעות הקיומית שלנו.

מנהיגות

בין אם מדובר במנהיגות רוחנית, צבאית, אזרחית או קהילתית, מנהיג אמיתי מייצר הזדהות, בראש ובראשונה מתוך דוגמה אישית. מי שמורם מעם, מי שפורש מהעם כמו נדב ואביהוא שרצו רק רוח וקרבה לקב״ה, בלי לעסוק בחומר, בעניינים הגשמיים, לא מייצרים הזדהות. מנהיגה שלא מצליחה לייצר הזדהות, תתקשה לייצר קהילה שתרצה ללכת אחריה. הדבר בולט מאד ביהדות – הרב והרבנית אינם פורשים ומתנזרים מחיי העולם הזה, נהפוך הוא: הדרך שבה הם מנהלים את חייהם היא זו שתשמש דוגמה ותמשוך או תדחה את קהילתם.

דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל

מתוך 613 מצוות, מופיעות 51 מהן בפרשה הקצרה שלנו. אחוז גדול ומשמעותי. מכיוון שזו התשתית המוסרית להפיכתנו מבודדים לעם ומעם לחברה מכילה, אכפתית ואוהבת, הציווי הוא ייחודי – לדבר אל כל עדת בני ישראל ולא כפי שהיה נהוג לדבר במדרג מהכהנים, אל הזקנים, אל העם. בכך יש דגש וחשיבות יתרה לנושאים המובאים.

היסודות להתנהגות חברתית

התשתית המוסרית לחברה מתוקנת נמצאת בעולם הרוח. בעולם זה, אם אין התקדמות, לכאורה יש דריכה במקום, אבל למעשה יש פיחות זוחל, כל פעם עוד הנחה קטנה, עוד העלמת עין, מה שאומר שבפועל הולכים אחורה! בשביל לשמר ולקדם רמה רוחנית גבוהה שתהווה תשתית איתנה לחברה מתוקנת, צריך לעבוד ולפעול ככל האפשר, לעשות כמיטב יכולתנו להתקדמות (לא לשלמות) כדי לא להתעורר פתאום, יום אחד ולגלות שאנחנו בהדרדרות; לא לזייף, לא לתת לעצמך הנחות קטנות ולעגל פינות אבל לעשות זאת מתוך ביטול וענווה ולא מתוך קנאות שעלולה לייצר את ההיפך הגמור ולדרדר למעשים נוראיים.

לֹ֥א תַֽעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ

אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, צריך להיחלץ לעזרתו מבלי להסס, לטרוח ולהצילו, גם אם הדבר עולה לו בהוצאות כספיות ואפילו בסיכון מסוים של גוף. השאלה – עד איזו מידה? אומרים פרשנים ש-דם = כסף ולכן המדד צריך להיות: כל פעולה, שלמרות הסיכון הכרוך בה, מוכן היה לבצעה תמורת כסף; כמו כן, אם הסיכון לו עצמו אינו גדול מדי ואין סכנה נשקפת לחייו; במידה ויש סכנה ברורה ומיידית לחיי המציל, חייו קודמים לרעהו.

מיהו גוי?

גוי הוא משל למישהו אחר, לאשליה שיש לנו שאנחנו בנפרדות אחת מהשניה ובניפרדות מהקב״ה. למעשה, בתוךכלאחתמאיתנועלולהלהסתתרגויהקטנה, כזושאינהמרגישהשייכת, כזושכופרתבאמתהפנימית, באהבההפנימיתהעצמית, בשליחותובייעוד. אותהמקטרגתמספרתלנוסיפוריםשמקורםביצרהרע, בנפשהבהמיתומונעתמאיתנולהתחבראלההוויההאמיתיתולחיותבשלוםפנימישיהווהתשתיתלשלוםחיצוני. אםנשכיללזהותאתסיפוריהשקר, לעצורלרגעולבחורלשנותאתהסיפורשאנומספרותלעצמנו, נוכללחיותחייםהרמוניים, שלוויםומחובריםיותר – פנימיתוחיצונית. לאבכדימצוייןבפרשהשהארץ (השורשים, הבסיסוהיסודלקיוםהאנושי) ״קָאָ֛האֶת־הַגּ֖וֹי״, אינהמוכנהלהכילאותועליהובקרבה.

תופיני מילים לשבת:

אחרימות–

מחתה (כלי לנשיאת גחלים)

שעיר לעזאזל

ועיניתם את נפשותיכם

חוקת עולם

כי נפש הבשר בדם היא

ותטמא הארץ

ואפקוד עוונה

ותקיא הארץ

קדושים –

קדושים תהיו

פאת שדך

לקט קצירך

לא תלין פעולת שכיר

לא תקלל חרש

לפני עיוור לא תיתן מכשול

בצדק תשפוט עמיתך

לא תלך רכיל בעמך

לא תעמוד על דם רעך

הוכח תוכיח את עמיתך

ואהבת לרעך כמוך

כלאיים

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל

ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם

ומלאה הארץ זימה

אל האובות ואל היידעונים

מפני שיבה תקוםֿ

והדרת פני זקןואהבת לו כמוך (ל-גר)מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק, הין צדק 

פרש(ו)ת השבוע – תזריע מצורע

עיקרי הדברים: פרשת תזריע עוסקת בדיני טומאה וטהרה של יולדת ומתחילה לעסוק בתורת המצורעים. בפרשת מצורע מתוארים תהליכי האבחון והטיפול של הכוהנים את המצורעים בגופם, בבגדיהם ובביתם וסדר הקרבת הקורבנות בכל אחד מהמקרים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

למה אישה צריכה להקריב קורבן לאחר הלידה

יש האומרים שמכיון שבצער תלדי בנים, עקב הסבל שנגרם לה היא נשבעת שלא תביא יותר ילדים לעולם. מאחר ולאחר תקופת זמן היא חוזרת בה משבועתה ומביאה עוד ילדים – עליה להקריב קורבן.

שלוש דרגות לצרעת

בתורה כתוב במפורש רק על שניים שלקו בצרעת – משה ומרים. כמובן שמדובר באנשים משכמם ומעלה. למה דווקא איתם באים חשבון? הפרשנים מסבירים שהדבר בא ללמד על הזכות והטוהר שלהם ועל רקע כזה – גם הכתם הכי קטן בולט, על אחת כמה וכמה דיבור שאינו לעניין. רק אנשים שהם במעלה רוחנית גבוהה ביותר ידרשו להיזהר בלשונם כפל כפליים ובכלל לתת תשומת לב יתרה לנראותם הן בדיבור והן במעשה. ישנם שלושה מקומות בהם מופיעה צרעת – בבית, בבגדים, בגוף. אלו הן שלוש דרגות של הנגע שהפרשנים מסבירים שהן בחזקת שלוש דרגות של אזהרה שנשלחות – בהתחלה איום מבחוץ-הבית, לאחר מכן זה מתקרב-בגדים ולבסוף תוקף את הגוף עצמו שתפקידו לשאת את נשמת האדם במדרגה הזכה והטהורה ביותר האפשרית. אופציה נוספת – בהתחלה זה תוקף רק את הגוף (ואת זה אולי אפשר להסתיר) וככל שהמצב מחמיר – זה תוקף גם את הבגד ואת הבית. בכל מקרה – מראה על החמרה, אם מכאן ואם מכאן.

הקשר בין פסח לפרשה

שניהם עוסקים במימד/מלבוש הדיבור. מילה שנאמרת יוצרת מציאות. מחשבה, גם אם פוגעת, אינה עושה נזק סביבתי בעוד שמילה שנאמרת – אין לדעת לאן תתגלגל.

מתי מותר לדבר ומתי לא

הפרשנים מסבירים שרמז לכך יש בתחילת הפרשות -דבר אל בני ישראל לאמור; למה צריך גם לדבר וגם לאמור? סימן לכך שרק אם את מתבקשת לשתף מידע, כדאי שתעשי זאת. כל מה שלא נתבקשת לדבר עליו – מוטב לנצור את הלשון.

לשון הרע על עצמי

אסור לדבר לשון הרע גם על עצמנו – הסיפור על העגלון שהגיע לעיירה וחיפש את הבעל שם טוב ומשפגש פלוני שכיוון אותו, אך אמר שהבעל שם טוב אינו כזה גדול (בעוד שהיה זה הבעל שם טוב עצמו), הזדעדע מדבריו והיכה אותו. כמה שעות מאוחר יותר כשפגש אותו היה המום ושאל אותו מדוע לא עצר בעדו? אמר הבעש״ט שהיה צריך את השיעור הזה כדי שלא לדבר רעות גם על עצמו. לעולם אין לדעת לאן זה יגיע.

תפקיד הכהנים

עליהם הוטל לאבחן ולהחליט מי נגוע ומי לא. מה פתאום כהן? למה לא רב שהוא הפוסק בדיני רוחניות בדרך כלל? בגלל מידת אהבת האדם שהכהנים משופעים בה. אם כהן שוקל להכריז על אדם כלשהו שהוא מצורע, על כל המשתמע מכך, הוא יעשה זאת בדחילו ורחימו.

תופיני מילים:

פשה הנגע

נגע – בסיכול אותיות: ענג

תנוך אוזן

אין ידו משגת

וטח את הבית

את עץ הארז ואת האזוב