תקציר העניינים: ממשיכים בספר דברים=דברי משה לעם ישראל, שניה לפני הכניסה לארץ. משה ממשיך בתדרוך, בצוואה הרוחנית שהוא משאיר אחריו וממשיך לדבר על נושאים ועקרונות מוסריים, אולם בעוד בפרשה הקודמת נסקרו הדברים הנוגעים לרמת הפרט, בפרשתנו משה סוקר את ענייני הכלל – החברתיים-ציבוריים: הקמת מערכת משפט המבוססת על צדק ומגובה במערכת שיטור הוגנת; דיני והלכות עדים; המלכת מלך על עם ישראל; הלכות כהנים ולוויים; נביאי אמת ונביאי שקר; ערי מקלט; נוהלי גיוס לצבא; נוהל עגלה ערופה.
נושאים מרכזיים מהפרשה
מוסר, ערכים ומה שביניהם
משה משאיר ספר שהוא בבחינת קודקס אתי: קודקס הוא ספר חוקים וכללים; אתיקה, על פי מילון אבן שושן: מוסר, תורת המידות, התורה המתארת את הטוב שיבחר לו האדם ואת הרע שעליו להתרחק ממנו; על פי ויקיפדיה, אתיקה היא הפילוסופיה של המוסר, הנקראת גם תורת המידות, והיא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות " מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו" ו"מהי 'המידה הטובה׳״. כל אלו הן שאלות מעולם הרוח, המשותף לדתות, אמונות ופילוסופיות רבות. המיוחד ביהדות, העניין שעובר כחוט השני בין כל הרעיונות המובאים על ידי משה, הוא השורש ממנו יונקת היהדות את בסיסה ויסודותיה – יש משהו, כוח עליון, ישות או הוויה בלתי מובנות לשכל האנושי, משהו שהוא למעלה מטעם ודעת שמנהל את העולם, שיצר אותו מלכתחילה. כל ניסיון להבין, לרדת לשורש העניין, חוטא לעיקר: אמנם כל אדם צריך לחיות בהוויה שבשבילו נברא העולם, בבחינת כל בריאה היא מיוחדת במינה ואין שתי בריות זהות, אולם אסור להתבלבל ולחשוב שהוא ברא את העולם או שהוא מנהל אותו; דווקא בגלל שהעולם נברא בשבילו, עליו לכבד אותו ולשמור עליו, אבל עליו להיות מודע למגבלותיו, מודע לגודלו הטבעי ולהתנהג בהתאם. לכאורה קיים קונפליקט או לפחות משמעות כפולה בדבר חשיבותו של האדם כמרכז היקום והבריאה, לעומת גודלו הפיזי שהוא כגרגיר חול על פני כדור הארץ; כאן באה לעזרתנו פרשת שופטים ומספקת את הפתרון: תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (יח,יג) – להיות תמים עם הקב״ה. תמים=נאיבי; תמים=שלם. על מנת לחיות בתודעה של ברוא ולא של בורא, מציעה היהדות תפיסת עולם המניחה בבסיסה את יצירת הפאר של הבריאה – האדם, אך נוטלת ממנו את השליטה – יש מישהו אחר ששולט בעניינים ומנהל את ההצגה; אם נשכיל לחיות עם זה בשלום, בשלמות=תמימות, נוכל לחיות חיי שלווה ובטחון, בעוד שכל זמן שאחשוב שאני מנהלת את העניינים/העולם (מה שקורה חדשות לבקרים), יתערער הבסיס הרוחני ההרמוני של חיי ולא אדע עוד שקט ורוגע, אחיה בנפרדות מין הבריאה, חיים הנדונים לחוסר איזון מתמיד.
שוטרים ושופטים
אם מחסרים פה ב-שופטים ור׳ (ראש) ב-שוטרים נשארים: שוטים. מעבר לכך, שוטרים ושופטים הם המצפון שלנו וצריך לשים אותם בכל השערים של הגוף, בכל הנקבים, כדי שהיצרים לא ישתוללו ויגרמו לסכסוכים ומריבות בין בני האדם על השגת המשאבים המוגבלים. בפנימיות התורה משמעות השוטרים והשופטים היא מערכת של איזונים ובלמים על היצרים הטבעיים שלנו – לא כל דבר שבא לי, שאני רוצה, שמתאים לי – אני לוקחת; מצד אחד – אין משמעות לחיים של בדידות, שכן אין משמעות לחיים ללא חברה (משפחה, קהילה, דת או כל קבוצת השתייכות אחרת); בטח בימינו אין לאדם שום סיכוי להגשים את עצמו ואפילו לשרוד מבלי להיות חלק מחברותא או ארגון כלשהו ולו במובן של נתינה – למי ניתן אם אין למי? שם מגיעה ההגשמה לשיאה, שם אני יכולה לצאת מעצמי (מהאשליה הפוקדת אותי תדיר של כוחי ועוצם ידי) ולנתב את המתנות והתועלות שקיבלתי למען מישהי אחרת.
מזלות וכוכבים
לא נאמר שזה לא קיים או לא אמיתי; נאמר שזה לא בשבילנו. הדיון בתורה אינו אם אמת הדבר או האם זה נבדק והוכח. בבסיס העניין נראה כי יש דברים בגו, למשל – יועצי פרעה במצרים בדקו את המפה האסטרולוגית של משה וחזו את עתידו ומותו בגין עניין עם מים. לכן יעצו לפרעה להשליכו (יחד עם כל הבנים שנולדים לעם ישראל) אל היאור. גם במבחן התוצאה הם צדקו – סופו (ועונשו) של משה נגזרו עליו כתוצאה מעניין מי המריבה והוא נדון להשקיף בלבד על הארץ המובטחת, נמנעת ממנו כניסתו אליה. בנוסף הפסוק נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן (יח,טו) מוכיח כי יש בהחלט תפקיד או מינוי של נביא בעם ישראל, אולם אל לו לדמות לאותם מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף (יח,י) … וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים (יח,יא). בהמשך הפרשה אף מפרט משה את המאפיינים של נביאי האמת ולהבדיל – את אלו של נביאי השקר וכיצד להבחין ביניהם.
מלך או למך?
המלך ייבחר מקרב העם, מבין האחים, לא ימליכו זר. חל איסור על ריבוי נשים המשול להסחות דעת, סחר בסוסים אשר יוביל למסחר עם מצרים ומשם הדרך להיות מושפעים מתרבותם ומנהגיהם – קצרה, עליו לכתוב ספר תורה אישי ומיוחד שמונח תמיד לפניו, זמין 24/7 ומהווה תזכורת לאותם כללי התנהגות, מוסר וערכים החלים על כל העם ובמיוחד על מלכו, להבדיל ממונרכיות אחרות, בהן המלך הוא מעל העם. בפנימיות התורה, מלך=ר״ת של מוח לב כליות; זהו הסדר התקין של התפקוד היומיומי, כאשר המוח שליט על הלב. מיהו למך? זה אשר ליבו שליט על מוחו והוא מונע מיצריו מבלי יכולת לשלוט בהם או, לכל הפחות, להימנע מלפעול עליהם. המשמעות הפנימית של המלכת מלך היא התבטלות וצמצום האגו – לזכור לקבל עול שמים, לזכור את הגודל והמשמעות האמיתיים של הקיום האנושי, הכפוף לסדר הבריאה.
ערי מקלט
מיועדות לאלו ההורגים בשגגה. ביהדות אין עונש מאסר, לא מאמינים בעונש כזה. בתורה מפורטות העבירות ועונשיהן לצידן. אולם נקבע כי להורג בשגגה תהיה אופציה להינצל בדמות ערים מיוחדות, אליהן יוכל להימלט ושם להיות מוגן מפני נקמת דם. אבל במשמעות העמוקה יותר, ניתן ללמוד רעיונות עצומים מהעניין: בהנחה שאנחנו פועלות מתוך מניעים טובים ומתוך רצון לעשות טוב, עצם היותנו בנות אדם אומר שאנחנו מועדות לטעות וכבר נאמר – מי שלא עושה לא טועה, אז כנראה שמי שעושה – במוקדם או במאוחר תטעה. חלק ניכר מהפעילות שלנו נעשה באופן אוטומטי ו/או תת הכרתי ובוודאי היום, במירוץ החיים המטורף, אין זמן לעצור בצד, לנוח, לבחון את מעשינו ולתת לעתמנו מרווח זמן ללמוד מטעויות, לתקן ולהשתפר. יישום הכנסת ״ערי מקלט״ בחיי היומיום שלנו, פתחי מילוט למנוחה או חשיבה, לעצירת ההתנהלות על אוטומט ושימת לב להווה, ללמידה ולצמיחה, יאפשרו מרווח נשימה, תהליך של הפקת לקחים ויישום שינויים שיעזרו לקבל תוצאה שונה מזו שקיבלנו עד כה; איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כחזרה על אותן פעולות בציפיה לתוצאות שונות. מי שרוצה חיים שפויים ומאוזנים, חיים של התקדמות וצמיחה, תיטיב לעשות תייצר לעצמה ״תחנות רענון״ או בשמן המקראי – ערי מקלט על בסיס יומי. זמנים שבהם תשכיל להתמלא באנרגיה (לימוד, קריאה, כתיבה, ספורט, מדיטציה, שיחה עם אדם אהוב ועוד) לצד זוללי האנרגיה המרוקנים אותה מכוחות על בסיס קבוע.
עגלה ערופה
כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ (כא,א). אחת הפרשיות הסתומות בתורה – נמצאה גופה של אלמוני. מה עושים? אוספים את זקני העיר הקרובה למקום המצאו, הולכים את הנהר הקרוב ועושים טקס עגלה ערופה. על פי פנימיות הדברים, הפירושים והביאורים מתייחסים למסרים האנושיים, המוסריים והחברתיים המסתתרים תחת הטקס הסתום: ראשית, אם עובר אדם זר, נוכרי, אין לו אח ורע בעיר – על התושבים לדאוג לו שמא יחסר לו דבר שיביא בסופו של דבר אל מותו; הפרשה סוקרת את רצף הפעילויות שצריך לבצע – לא אוספים את כל הפושעים, הרוצחים, בעלי הרישום הפלילי על התנהגות אלימה ומתחקרים אותם; במקום זאת, לוקחים את זקני העיירה לבצע את המשימה וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל–יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל (כא,ו) והם אלו שצריכים ״לחתום״ על ניקיון הכפיים של התושבים וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ (כא,ז). פתחנו ואמרנו כי פרשת שופטים – פרשה חברתית היא, אך סגירת המעגל היא עם הפרט, זר ונוכרי ואלמוני ככל שיהיה, על חברה מתוקנת לדאוג לחלשים, לתת מענה גם לאחרון בני האדם המגיעים בצל קורתה ואפילו במקרה. זו לא פעם ראשונה שהתורה מכוונת אותנו אל הדואליות הזו שבין הפרטי לחברתי – עוד בימי האבות, נקמו האחים את נקמת אונס אחותם דינה, כמו גם במקרה של מרים הנביאה – כל העם חנה והמתין עד שתחלים מהצרעת ורק אז המשיכו בתנועה. הדאגה לפרט החלש, החולה, למיעוט, היא בסיסה ויסודה של חברה מתוקנת, הוגנת, חומלת ומכילה.
תופיני מילים לשבת:ֿ
מִשְׁפַּט-צֶדֶק
לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים
הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם
צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף
יוּמַת הַמֵּת
וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה–בְּקִרְבֶּךָ
בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע
יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן
שׂוֹם תָּשִׂים
רוּם-לְבָבוֹ
כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם
מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף
וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים
תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ
גֹּאֵל הַדָּם
לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ
עֵד-חָמָס
לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה
נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל
וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם
הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה
Shelli Artman's Personal Blog הבלוג של שלי 