Shelli Artman's Personal Blog הבלוג של שלי

תקציר העניינים – היידה, יוצאים ממצרים. אבל את עם ישראל קשה העורף וחסר הסבלנות – אי אפשר להוציא דוך; צריך לקחת אותם בסללומים, כדי לא להשאיר להם פתח מילוט לחזור למצרים. בסך הכל כחמישית (במקרה הטוב) יוצאים לדרך. משה שומר חסד נעורים ואת הבטחתו ליוסף ומעלה עימם את עצמותיו. הם הולכים והולכים, עמוד ענן מלווה אותם ביום ועמוד אש בלילה. ופרעה, כמו פרעה – מכה שנית: שוב אלוהים מקשיח את ליבו והוא מתחרט ששחרר את עם ישראל ויוצא לרדוף אחריהם. עם ישראל שתקוע בין הפטיש לסדן, או, יותר מדויק – בין צבא פרעה שדולק אחריו לבין הים זועק לעזרה ומתלונן כמו חבורת פולניות אורגינליות – מה נסגר? אין קברים במצרים שלקחת אותנו לפה, למות במדבר? יותר עדיף כבר היה להישאר שם כעבדים מאשר ליפול למלכודת! משה מהסה אותם ומכין אותם לניסים ונפלאות שהשם עוד מעט קט מרעיף עליהם: החל מחצית ים סוף, דרך מלאך ששומר את דרכם, ההמשך באמצעות עמוד הענן שיוצא חוצץ בינם לבין המצרים, עמוד האש שמאיר את דרכם בחושך, חומות המים מימינם ומשמאלם, הסרת האופנים ממרכבות המצרים ולקינוח – טביעת המצרים עד האחרון שבהם. זהו, עם ישראל קיבל את ההוכחה על ההשגחה הפרטית שיש עליו וסופסוף מאמין באלוהים ובמשה עבדו.

משה שר לאלוהי אבותיו, מהלל ומפאר את הצלת עמו בטקסט קנוני – שירת הים. אחותו, מרים הנביאה, שולפת את התופים שסחבה כל הדרך ממצרים, יוצאת במחולות וסוחפת אחריה את בנות ישראל.

אבל הזיכרון קצר והקשיים רבים – העם מתלונן שאין לו מי שתיה – משה מתפיל אותם; מתלוננים שאין לחם – יורד עליהם ה-מן; מתלוננים שאין בשר – מגיע השליו; אין מים – יורד טל. משה מצווה עליהם לאכול די צרכם ולא לאגור, אבל כנראה אפשר להוציא את העם ממצרים אבל אי אפשר להוציא את מצרים מהעם – הם אוגרים ושומרים ובבוקר זה מעלה רימות ותולעים. לא כך הדבר בשבת – האוכל שהכינו בשישי נשמר היטב לארוחות השבת. והם ממשיכים להיות קוטרים ומתלוננים חדשות לבקרים על מצוקותיהם עד ששוב נתקלים בצימאון ואז – ומשה היכה בסלע ויצאו ממנו מים, מים.

ומי אורב לעם ישראל בכניסה לארץ המובטח – עמלק. משה שולח את יהושע להילחם בעמלק ומשה אהרון וצור עומדים ומתצפתים על ראש גבעה; כשמשה מרים את ידו – ישראל גוברים וכשהוא מוריד את ידו – עמלק גוברים. סוף טוב, הכל טוב – יהושע מחליש את עמלק שנדון לכליה.

בשלחפרעה

פרעה אכול המכות והעינויים משלח את עם ישראל והם יוצאים לדרך, אבל הם מסתובבים ומסתובבים ודרך של אחד עשר ימי צעידה, מתארכת לארבעים שנה! ברור שעם ישראל כרגע בעל מנטליות של עבדים, עובדי עבודת פרך, קטני אמונה, קצרי זיכרון, חסרי סבלנות וקשי עורף ושברגע שיקלעו לקושי – ירצו לחזור על עקבותיהם למקום המוכר והידוע, גם אם מדובר בגלות. יש משפט ידוע אצל הנרקומנים הנקיים: בטחוןסוטהבכאבמוכר; יותר קל להתמודד עם אזור נוחות, גם אם הוא כרוך בכאב וסבל מאשר להתמודד עם אתגרים חדשים. עם ישראל צריך לעבור תהליך ארוך של שינוי מנטליות – מתודעה של עבד לתודעה של עם חופשי ואת זה לא ניתן לעשות באחד עשר יום. לכן הם נודדים במדבר ארבעים שנה, כדי לסגור את האופציה של חזרה על עקבותיהם ולסלול בפניהם את הדרך לגאולה.

חמושים

בני ישראל עולים לארץ חמושים – ניתן לפרש זאת כ-מצויידים, אבל פרשנים מסבירים שמדובר בכמות האנשים שיצאו ממצרים: לא כל בני ישראל זכו לצאת מגלות לגאולה; למעשה הרוב מתו או נשארו במצרים מכמה סיבות: חלקם מתו במכות מצרים וחלקם לא האמין באלוהים ולכן לא האמין שיש מפלט מהעבדות ומהגלות ובחר להישאר שם; הטענה היא שרק חמושים – רק כל אדם חמישי זכה לצאת ממצרים…

התמודדותעםפרעה (שוב)

ֿפרעה שוב הופך בדעתו וחוזר בו משליחת עם ישראל, בפעם המי יודע כמה. במהלך הפרשה ואף בפרשות הקודמות יש מעין ״התכתבות״ בין תהפוכות הנפש של פרעה לבין מנהיגי עם ישראל, המהווים מודלים לתגובות להתנהגות של מלך מצרים: השורש של פרעה הוא פ.ר.ע והוא משמש גם בסיס מילולי להתנהגות הפרועה, קשת העורף והמופרעת של מלך מצרים, המשול להתנהגות השלילית והפגומה אצל בני אדם. בתוך כל אחת ואחד מאיתנו מצוי פרעה או לפחות התנהגות ״פרעותית״ בה אנו לוקות מדי פעם. אברהם, יוסף ומשה הם שלושה אבות טיפוס לתגובות נגד: אברהם נוהג במידת הביטול – הוא ״רק״ האח המלווה של שרה ולא בעלה בהגיעם למצרים. האם זה עובד לו? בהחלט: שרה ואברהם לא רק ניצלים מיד פרעה, אלא גם יוצאים ברכוש גדול. יוסף נוהג למעלה מזה – הוא מחובר היטב לקב״ה ולבית אביו (הוא המשיך לשנן את השיעור האחרון שלמד עימו במשך כל ימיו במצרים). האם זה עובד לו? כן, עם החיבור לעולמות העליונים, התרבות המצרית לא מטילה בו דופי ולא יכולה להטיל בו מום. ומשה? הוא נוהג עימות חזיתי מול הפורענות של פרעה. האם זה עובד לו? בהחלט כן – הוא לא רק מגן על עמו, הוא גם מוציא אותו מארץ מצרים, מבית עבדים. מסתבר שלצד קיומו של פרעה פנימי בתוכנו, קיים בנו גם הפוטנציאל להתמודד עימו. אמנות החיים היא לדעת לזהות את היצר הרע, את הפגמים שמנהלים אותנו ולשלוף את מודל התגובה הנכון – התבטלות כאברהם, התעלות כיוסף או התמודדות ישירה כמשה.

שירת הים ותוףמרים

מה פתאום כתוב לשון עתיד – אז ישיר/ אשירה לה׳? פרשנים מסבירים כי זהו רמז לעיקרון מאד מהותי בתורה – ההסתכלות לעבר העתיד והראיה שמעבר לחיי היומיום. בסיס האמונה בכוח עליון הוא כי יש אופציה שיקרו דברים לא צפויים, דברים שלא על פי חוקי הטבע; אם הכול מתנהל על פי דרך הטבע – הכל ידוע וצפוי מראש; אין מהות אמיתית, אין ערך אמיתי לחיים; מה שהיה הוא שיהיה. בעוד שלהתבונן אל עבר העתיד, להתכונן אליו, יש בכך מידת אופטימיות שאפשר (וצריך) להשפיע, שאפשר (וצריך) לפעול על מנת לשנות גם כשהכול נראה חסר תקנה.

דוגמה מובהקת ומופת לאישה חדורת אמונה והסתכלות קדימה היא מרים הנביאה: שנים על גבי שנים היא מחזיקה באמונה בגאולה ואף מתכוננת אליה – היא מכינה תופים לעצמה ולבנות ישראל מכיון שהיא יודעת שאחיה יחזור ויוציאם מהגלות. לכאורה מדובר שאישה הזויה – כולם עסוקים במירוץ החיים המטורף ובעבודת פרך ורק היא מכינה תופים במשך שנים; פרעה משלח את עמה ומה היא לוקחת כצידה לדרך? את התופים. זה מה שיביא אוכל לפיה? זה מה שיספק משקה או כסות לגופה? לא ולא! זה מה שיביא דבר גדול בהרבה מכל חומר – זה מה שיביא את הגאולה.

ואני אומרת – The good is yet to come.

עמלק

מה עשה עמלק ש״זכה״ להיות עם שלם שנדון לכליה? עמלק מזנב בעם ישראל, שמגיע אחרי שיטוט של ארבעים שנה במדבר. הוא מנסה להילחם ולפגוע בעם חלש וחסר אונים לכאורה, שאפילו לא סיכן אותו או עבר את גבולו. אולם העם הזה, על אף חולשותיו וזיכרונו הרופף לעיתים, מכיר בהשגחה העליונה ובמי שמנהל את העניינים ולכן העמלק לא יכול לו. עם, שמדורדר כל כך מבחינה מוסרית, שלא מהסס לתקוף עם אחר שהיה מאות שנים בגלות ואחרי עשרות שנות נדודים, דינו אחד – כיליון והשמדה.

משפטיםמופלאים

שירת הים: אשירה לה׳ כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים… אמר אויב: ארדוף אשיג אחלק שלל… מי כמוך באלים ה׳… ה׳ ימלוך לעולם ועד.

בשבתנו על סיר הבשר

והיכית בצור ויצאו ממנו מים

מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים

תקציר העניינים – אנחנו בעיצומן של מכות מצרים. משה ואהרון באים בשם אלוהים אל פרעה ושואלים אותו למה העקשנות הזו? למה הוא חוזר בו כל פעם למרות המכות הכבדות והנזק העצום שנגרם? תקשיב טוב: אם אתה לא משלח את העם מיד ובדיעבד, יבוא ארבה וישמיד את כל המעט שעוד נשאר. את המשרתים והעוזרים של פרעה זה שיכנע והם פונים אל מלכם ושואלים – עד מתי? יאללה, שלח אותם לעבוד את אלוהיהם ושחרר אותנו. פרעה מקשיב וקורא אליו את משה ואהרון ומתעניין – מי ההולכים? עונים האחים – כולנו כולל כולם, כולל הצאן והבקר שלנו. פרעה מסכים לשחרר רק את הגברים ואז הקב״ה מורה את משה להטיל את מכת הארבה. הארבה היה כה רב, עד שהוא החשיך את ארץ מצרים, מעין פרומו למכה הבאה. פרעה מכה על חטא ומוכן לעשות הכל כדי להשתחרר מהצרה הזו. הריטואל הקבוע חוזר על עצמו, שוב הקב״ה מקשיח את לב פרעה שמסרב לשלח את עם ישראל בזמן אמת ושוב מנחה אלוהים את משה להטיל מכה על מצרים והפעם – חושך. שלושה ימים המצרים לא יכולים אפילו לזוז מרוב שחשוך ואילו אצל בני ישראל, באורח פלא, היה אור. במסגרת מלחמת ההתשה – פרעה שוב מתרצה והפעם מוכן לשחרר גם את הילדים, רק את הצאן והבקר שישאירו. משה מסביר לפרעה שהוא מתבלבל ולא רק שישחרר את כולם כולל הכול, הוא גם יזבח לאלוהי ישראל. פרעה מגרש את משה ומאיים עליו בעונש מוות אם יעז לשוב ולהראות את פניו. הקב״ה אומר למשה שמדובר בעוד מכה אחת ודי, שאחריה פרעה לא רק ישלח אותם, אלא יגרש אותם; רגע לפני, אומר משה לעם לגשת אל שכניו ורעיו ולשאול כלי כסף וזהב. משה, שהיה סלב במצרים, נותן את התחזית למכת בכורות והארץ רועשת וגועשת.

בינתיים, נזכרת המצווה הראשונה על בני ישראל כעם – ראש חודש עברי וכן פירוט על זבח פסח, שאחריו תצא לפועל מכת בכורות, למעט מי שסימן על מזוזות ביתו – עליו המכה תדלג. לאחר מכן מפורטים מנהגי חג הפסח כאות וכזכר ליציאת מצרים וכן סימון הדם על המשקופים והעברת כל האינפורמציה לדורות הבאים. מיד לאחר מכן מגיעה מכת בכורות ופרעה נכנע ומשחרר את עם ישראל סופסוף. מעט לפני סיום הפרשה מוזכרת מצוות המילה והאמירה החזקה שהתורה היא אחת גם לגרים, ששווים בפניה לאזרחי ישראל. בסוף הפרשה מדובר על מצוות פטר הבכור והנחת תפילין במרומז.

מצוותקביעתראשחודש

ראשונת המצוות לעם ישראל כ-עם היא מצוות קביעת ראש חודש. נשאלת השאלה – מדוע זה כל כך חשוב, מה טומנת בחובה מצווה זו ששם אותה בהתחלה? הפרשנים מפרשים שעניין מצוות קביעת ראש חודש היא אחת המצוות המרכזיות, המבדילות את עם ישראל מהעמים; היא קוצבת לעם ישראל לוח זמנים ומועדים משלו. פרשנות נוספת נוגעת במהות של מושג ה״זמן״ – אומנם ״הכל צפוי״ אבל ״הרשות נתונה״; הזמן הוא חיצוני לנו ואין אישה שיודעת את קצובת הזמן שלה ומתי תלך לעולמה, אבל מה היא עושה עם הזמן הזה – תלוי בה. כך גם נברא העולם, כמשהו שהוא חיצוני לנו, אבל מה אנחנו עושות עם המציאות – זו הבחירה שלנו: האם לפתח קריירה בחוץ או בבית? האם להביא ילדים לעולם וכמה? עם מי להינשא ומתי ועוד כהנא וכהנא. ללמדנו שהתכנים והכיוונים שנכניס לחיינו הם העיקר.

אותות, סימנים, מופתים

כל פרשת בא ובעצם כל התורה כולה רצופה באותות, במופתים ובסימנים שמה שמסתתר מאחוריהם הוא עולם ומלואו. זאת כדי להסב את תשומת הלב ולדעת שהתורה היא קידוד של רעיונות וערכים ושמעבר ל-פשט יש דרש וסוד ועומקים נוספים. האותות הסיפורים והסימנים הם הדרך לדעת את עצמנו ואת הניצוץ האלוהי שקיים בתוכנו; בראש ובראשונה להכיר בכך שיש כוח גדול מאיתנו שמנהל את העולם; שאנחנו לא חייבים לדעת ולהבין כל דבר; שיש צורך בפרשנויות על מנת לרדת לעומקם של דברים מעבר לפשט; וכן שיש צורך בהשתדלות מצידנו כדי לנסות ולעשות כמיטב יכולתנו בכול מקרה ובכל נקודת זמן במטרה להיות נשים טובות יותר; שזו מלאכה תמידית ובלתי נגמרת המוטלת עלינו ואין לה יעד סופי – היעד הוא הדרך והדרך היא היעד.

פסח

האם ניתן לדלג על שלבים בהתקדמות/התפתחות טבעית? האם אפשר לפסוח על סעיפים(*)? התשובה טמונה באמונה: אם נאמין שיש משהו שהוא מעל הטבע הרי שהוא יכול לדלג ולפסוח על שלבים ״טבעיים״; בעוד שאם נאמין שחוקי הטבע הם השולטים, לא מתקבל על הדעת שניתן לדלג על איזשהו שלב מהם.

(*) להבדיל מ״לפסוח על שתי הסעיפים״ – שמשמעותה של מטבע לשון זו הוא לדלג מנושא לנושא וגם המקור שלה הוא בתנ״ך, כמובן:)

זבחפסח

בני ישראל מקבלים הנחיות מפורטות באשר לזבח פסח – לקחת כבש, שהיה אליל המצרים, להכניס אותו הביתה לכמה ימים, לשחוט אותו, למרוח דם על המזוזות כדי שמכת בכורות תפסח על ביתם ולבסוף, אם הרעש שהכבש עשה ומראות הדם לא הספיקו – עליהם לשים אותו בחתיכה אחת על האש ולצלות אותו; את המראה של הכבש בשלמותו על השיפוד וריח הצליה, השכנים המצרים לא יוכלו לפספס. למעשה את הדבר הנמוך ביותר, נשוא עבודת האלילים, מעלים לדרגה הגבוהה ביותר – זבח לקב״ה וסימן על פתחי הבתים שיציל את בכוריהם. הפרשנים מסבירים שדווקא המקומות הנמוכים ביותר שאנחנו מגיעים אליהם, מהווים פוטנציאל אדיר למקומות גבוהים שאפשר ונכון להגיע אליהם אם נשכיל להוציא עצמנו מ-מצרים, מה-מיצרים; אם נוכל להשקיט ולהשתיק את פרעה הפנימי שנמצא בתוך כל אחת מאיתנו, נצליח לצאת מגלות לגאולה, בבחינת יציאת מצרים ממש.

טוטפות – ממתקלשוני–היסטורילשבת

הרבה מצוות והנחיות מפורטות בפרשה ואת כולן לא ניתן להבין על פי הפשט (ראי פסקה למעלה על אותות סימנים ומופתים). כך גם לגבי תפילין, שהמפרשים לומדים עליהם מתוך המילה הסתומה הזו: טט וגם פת משמעותן – שתיים בלשונות עתיקות שלא קיימות יותר, למשל שפת אפריקי שעברה מין העולם. אבל, כנראה, שהיו אלו מילים שגורות באותה תקופה והחיבור של טט=שתיים ועוד פת=שתיים נותן בסך הכל ארבע. ה״בית״ של התפילין, שמונח ״בין עיניך״ מחולק לארבעה מדורים, שבכל אחד מהם כתובה פרשה.

ביטוייםמכונניםמהפרשה:

שלח עמי

לא יחרץ כלב לשונו

זבח פסח

ליל שימורים

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים

חודש האביב

והגדת לבנך ביום ההוא

לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך / לאות על ידכה (ידך) ולטוטפות בין עיניך

תקציר העניינים – אלוהים מדבר אל משה על השם המפורש שלו והחידוש העכשיוי בתחום, על הברית עם האבות והארץ המובטחת, על כך שהוא שומע את הכריעה תחת הנטל של בני ישראל במצרים ולכן שולח אותו אליהם, להודיע שיציאת מצרים קרובה ושהם העם הנבחר. משה עושה כאשר צווה, אך בני ישראל לא שמעו, הם היו עסוקים וקצרי רוח. אז מצווה משה לפנות לפרעה, שישחרר אותם. משה אומר – אם בני ישראל לא הקשיבו לי, איך פרעה יקשיב לי? ונוסף לכל הצרות – אני גם מגמגם. אלוהים מצווה את משה ואת אהרון לפנות אל העם (גירסה 2.0) ולפרעה להוציאם ממצרים. בהמשך, פסוקים המפרטים את בני המשפחות, בני השבטים וקשרי נישואין, שהחשוב והמוזר שבהם – עמרם לוקח את יוכבד דודתו לאישה.

שוב אלוהים שולח את אהרון ומשה להוציא את בני ישראל ממצרים ומודיע להם שזה לא יהיה פשוט, אך כן יהיה באותות, במופתים ובשפטים. האחים ניגשים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, כשהם מצויידים במופתים – אם פרעה יבקש סימן, יהפוך מטה אהרון לתנין; כשזה קורה – מזמין פרעה את חרטומיו לתת קונטרה וגם מטותיהם הופכים לתנינים. פרעה לא משתכנע לשחרר את בני ישראל. משה נשלח עם צידה חדשה: המכה הראשונה – דם. אם פרעה רוצה סימן, יהפכו מימי היאור לדם. גם כאן פרעה נותן פייט עם חרטומיו וממשיך בסירובו; לא משנה כמה סבל נגרם לעמו או לאחרים – הוא בשלו. אחרי דם – מגיעה מכת צפרדעים. הריטואל הקבוע: חרטומים, אותות, מופתים;

״טוב, נו, משחרר אתכם״ אומר פרעה למשה

״רק תסירו את המכה הזו״.

משה מטפל בעניין, אך שוב פרעה מקשיח את ליבו. המכה הבאה – כינים. שוב פרעה מסכים לשחרר אם תוסר המכה ושוב הוא מקשיח את ליבו. לא עזרו הכינים? אולי יעזור ה-ערוב. לא עזר ה-ערוב? אולי יעזור ה-דבר. כשגם זה לא עוזר, משה מפזר אפר שהופך ל״שחין פורח אבעבועות״. ומכה אחרונה ולא חביבה בכלל בפרשה – ברד.

יוכבד

בפרשה הקודמת נתקלנו באנונימי ואנונימית משבט לוי שמתחתנים ויולדים את אהרון, מרים ומשה. בפרשה הנוכחית מתגלים לנו פרטים נוספים עליהם – מדובר ב-עמרם, מנהיג העם במצרים וביוכבד שהייתה דודתו. למה רק עכשיו מפורטים שמותיהם ומה כל כך מיוחד, שלא לומר – משונה, בזוג הזה? ישנן כמה סיבות ותשובות לשאלות הללו: בהתחלה, בפרשה הקודמת, הנסיבות בהן הם מוזכרים אינן פשוטות: ״וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח…״, אותו אלמוני הולך מבית אביו ולוקח לאישה את בת לוי. אומרים הפרשנים – בדרך כלל בתורה, כשמדובר בחתונה, הגבר לוקח (ויקח) את ידה של זו שאהבה נפשו. למה צריך להוסיף ״וילך״? מסבירים הפרשנים ש-עמרם נאלץ לקחת ידה ובפרשה הנוכחית מבינים גם למה: מדובר בדודתו, בת אביו, שכנראה לא היתה הבחירה האולטימטיבית עבורו. בחזרה לפרשת ״שמות״ ולעמרם, גדול הדור, שבגלל גזירות פרעה מתגרש מאישתו כיוון שלהבנתו, התא המשפחתי אינו ממלא את ייעודו. היחידה שמבינה את הבעיה לאשורה היא מרים הקטנה, שפונה לאביה ואומרת לו – אתה יותר גרוע מפרעה: פרעה גזר מוות על הבנים, אתה אבא, גוזר שלא להביא ילדים כלל. אביה, שהיה איש גדול, הקשיב לדברי ביתו, למרות גילה הצעיר ומשתכנע לחזור לאישתו ובכך לשמש דוגמה לכל עם ישראל. כתוצאה מחזרתם של עמרם ויוכבד זו לזרועותיו של זה – נולד משה.

למה בכלל כל סיפור הרקע העקום הזה סביב לידתו של משה – דודה שמתחתנת עם אחיינה, מבוגרת בהרבה ממנו, כשהאחיין הוא דמות מופת ומפתח בעם, גירושין, חזרה לזוגיות, הריון בגיל מתקדם שמסתיים אחרי חצי שנה בלבד, ילד שנשלח לגורלו על הנילוס בתיבה קטנה? כנראה שטמון פה איזשהו רעיון מיוחד: מסבירים הפרשנים שהייחוד של יוכבד הוא שהיא היתה האחרונה מדור שנולד או, לכל הפחות, שאימו הרתה בארץ האבות. אמנם יוכבד נולדה במצרים, אבל נהרתה בארץ והמשמעות היא שהיא נושאת בחובה DNA של גאולה וחופש ולא כמו בני ישראל במצרים, שנולדו לתוך שיעבוד ועבודת פרך וסבלו מקוצר רוח ומעבודה קשה. למעשה זה מאד מתכתב עם ימינו – כולנו חיים בעידן של מירוץ עכברים, קוצר רוח, שבו עובדים ממש משועבדים לקריירה או למקום העבודה, אורח חיים שגורם לאיבוד הסבלנות ולשקיעה עד צוואר בעיסוק בפרנסה ובצרכי הקיום. וכמו שאומרים – אפשר להוציא את האישה ממצרים אבל מאד קשה להוציא את מצרים מהאישה. לשם כך נזדקק לעשות עבודה פנימית רצינית, בעקבותיה נשתחרר מכבלינו ומפרעה השתלטן והעקשן  שנמצא בתוך כל אחת מאיתנו.

המקום הנרחב המוקדש ליוכבד מבטא את מרכזיותה ועוצמתה של האמא ואומר הרבי מלובביץ׳ – האמא היא שקובעת את מצב הרוח בבית ולא רק המנטלי, אלא ממש את הרוח השורה בבית. יתרה מזו – בריאותם של בני הבית מושפעת ישירות ממצבה של האם. ולכן, האמא הכי משמעותית להלך הרוח בבית היא – אמא שמחה!

פרעה דמותו של פרעה בפרשה מעלה שתי שאלות רציניות:

1. מדוע התורה טורחת לחזור ולפרט על השתלשלות בעניינים מהזוית של פרעה? כאמור, בכל אחת מאיתנו מצוי פרעה קטן (או גדול). אם נלמד את תכונותיו – קשה עורף, מאמין בעבודה זרה, חושב שהוא שליט הארץ, מונע מרצון עצמי ועוד, נלמד לזהות את אותן תכונות בתוכנו וללמוד להתמודד איתן בחיי היומיום.
2. אם פרעה מקשיח את ליבו כתוצאה מגורלו וממה שנגזר עליו – למה הוא נענש? ללמדנו שקשיות עורף והליכה אחרי הרצונות העצמיים הם דברים שמובילים לאבדון ומוטב לתת למישהו אחר לנהל את הענינים, למי שמשגיח ולמי שברא הכל.

מכותמצרים לפי פרשנים, המכות הראשונות פוגעות בכל הסביבה ולא רק במצרים. היתר – פוגעות רק במצרים; משלב מסויים, העונשים הם אקסקלוסיביים למצרים; בבני ישראל ובארצם – המכות לא פוגעות. כמו כן, לפחות בחלק מהמקרים, ניתן מספיק זמן גם למצרים, שנפל להם ה״אסימון״, להיערך למכה ולהינזק באופן מינימאלי.

שתי אנקדוטות משעשעות(?) לגבי הכינים – ראשית, זו המכה שמוכיחה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים: החרטומים לא מצליחים לתת מכת נגד, כמו בפעמים הקודמות; רק כח עליון עצום וגדול כל כך יכול לעסוק בפרטים הקטנים ביותר. שנית – מכה זו היא ההוכחה שאנחנו, גם בימינו אנו, עדין נמצאים במצרים: לאיזה ילד אין כיום כינים???

ביטוייםנפלאיםמהפרשה: בזרוע נטויה ובשפטים גדולים

מקוצר רוח ומעבודה קשהערל שפתיים

הגענו לסוף של ההתחלה – הפרשה האחרונה בספר בראשית.

לאחר פירוט מנין שנותיו של יעקב, הוא חש שסופו קרב ומבקש מבנו האבוד, המשנה למלך מצרים, הבטחה שהוא יעשה עימו חסד של אמת (חסד שעושים עם המת הוא חסד אמת, כי אינו יכול להחזיר) ולא יקבור אותו במצרים. יוסף מבטיח. יעקב מודיע ליוסף שהוא חולה והאחרון מביא עימו את בניו למיטת סבם, כדי שיברכם. יעקב מתחזק מהמחווה של בנו, מתייחס אל נכדיו כאילו היו בניו, מברך אותם ומנבא שהם יפרו וירבו והארץ תינתן להם. למעשה – כאן מופיעה הבשורה שהם נימנים עם שניים עשר שבטי ישראל. יעקב חושש שיוסף יחזור בו מהבטחותו לקבור אותו במערת המכפלה, מכיוון שאולי יוסף נוטר לו על שקבר את רחל אימו על אם הדרך ולא עם האמהות והאבות האחרים; לכן יעקב מסביר ליוסף את הרציונל שמאחורי ההחלטה.

יעקב, שכבדה עליו הראיה, מברך בסיכול ידיים (1) את מנשה ואפרים. יוסף חושב שהוא מתבלבל – אך לא! יעקב מבחין בינהם ועושה זאת בכוונה מכיוון שיודע שאפרים יעלה על מנשה. יעקב ממשיך את ברכותיו וצוואתו, מבטיח את שובם לארץ אבותיהם ומטפל גם במה שיקרה לאחר שיוסף יסתלק מין העולם וייקבר בשכם.

על ערש דווי, יעקב קורא לכולם וכמעט מגלה את חזון אחרית הימים (2), אך ברגע האחרון נסתלקה ממנו השכינה והוא ״רק״ עושה סדר ומחלק תפקידים: מי יהיה המנהיג, מי יהיו הכהנים, מי ילמדו תורה ומי יהיו חקלאים או סוחרים ועוד כהנה וכהנה (3).

גם אם לכאורה, נראה בהתחלה שיעקב נוזף בראובן שמעון ולוי ואת כל היתר מברך, הרי שלקראת סוף הפרשה מצויין במפורש שהוא מברך אותם (את כל שני עשר השבטים) – איש כברכתו. יעקב חוזר ומבקש והפעם בפני כולם, להיקבר במערת המכפלה. יעקב מת, בניו מבכים אותו, יוסף מקבל אישור ויוצא בראש מחנה גדול לקיים את צוואת אביהם.

בתום מסע הקבורה, האחים חוששים שעתה, עם הסתלקותו של אביהם, ישלוף יוסף את ההיסטוריה ויתחשבן עימם. אך יוסף, כמו יוסף, מרגיע אותם ואומר – אני לא נוטר ולא נוקם. הוא מפרנס אותם ואת בני ביתם ומדבר אל הלב שלהם… והם חיו באושר ועושר עד שיוסף היה בן מאה ועשר. אז, כשהוא יודע שקיצו קרב – גם הוא עושה סדר: מזכיר לבני משפחתו מי מנהל את העניינים ולמי צריך להיות מחוברים, מה היתה ההבטחה לאבותיהם באשר לחזרה לארצם ומשביע אותם להעלות את עצמותיו לארץ המובטחת. בלב שקט – גם יוסף נאסף אל אבותיו.

מגיעים לסוף – סופם של יעקב ויוסף, סוף הפרק, סוף הפרשה, סוף ספר בראשית.

חזק חזק ונתחזק!

עניינים מרתקים מהפרשה:

(1) הדרך לחנך – השיטה על פי המקורות היא: יד ימין מקרבת ויד שמאל מרחיקה. חינוך הוא שילוב בין שתי גישות: הגישה המחמירה והגישה המקלה. אם רוצים להיות הורים ומחנכים מוצלחים, אי אפשר לפנק כל הזמן, כמו שאי אפשר לנהוג בקשיחות כל הזמן. אומנות החינוך בפרט ואומנות החיים בכלל היא לדעת למנן ולאזן בין הדברים. פינוק יתר יגרום לכך שכל דבר יהיה מובן מאליו, לא יהיה צורך להתאמץ ולהשתדל, אין טעם לעבוד או ללמוד – הכל בא בקלות מדי ובהצפה; לעומת זאת, קשיחות יתר תגרום לריחוק, לכאב, להסתגרות ובדידות. הפרשנים אומרים שאין זה מקרה שעל שמו של יעקב נקרא עם ישראל – יעקב הוא הראשון שמצליח להעמיד דור של יורשים ראויים, שגם אם הם טועים בשיפוט שלהם, הם יודעים להודות בטעויות ולכפר עליהן; אברהם ויצחק לא עמדו במשימה זו ואי אפשר להאשים אותם – אין תעודת ביטוח או אלגוריתם לחינוך מוצלח. לכל אחד מהם היו בנים שבחרו בדרך הרע ולא חזרו למוטב. ועוד פרשנות וחידוד – יד ימין נחשבת ליד החזקה ולכן משקל היתר צריך להינתן ליד המקרבת, בעוד שיד שמאל נחשבת ליד החלשה ולכן היא המרחיקה. כדאי שההורות והחינוך יהיו מושתתים יותר על גישה מקרבת מאשר מרחיקה.

(2) חזון אחרית הימים – יעקב, שהיה מתקשר באופן שוטף עם השכינה, ידע את התאריך המדוייק של בוא המשיח, או – במילים אחרות: מתי תסתיים הגלות ותתחיל הגאולה. כשהוא אוסף את ממשיכי דרכו ליד מיטתו ורוצה לשתף אותם במידע, מסתלקת ממנו השכינה מכיוון שהדורות שבאים אחרי האבות, אינם מסוגלים ויכולים להכיל אינפורמציה כזו. לכן יש טוויסט בעלילה וברגע האחרון, נסגר חלון הזמנים ובטלה האופציה לדעת את מועד הגאולה המדוייק. הרעיון שמסתתר בשורש הדברים הוא שרוב רובם של האנשים, טובים וחשובים ככל שיהיו, אינם מסוגלים לחיות עם הידיעה הזו, שכן אם מנין ימיהם צפוי להסתיים לפני בוא אחרית הימים – אז בשביל מה לחיות בכלל? ואם ממילא הם צפויים להיות נוכחים ברגע הגאולה – אז בשביל מה להתאמץ, להשתדל, לעבוד קשה ולהשתפר? בעצם הידיעה על אחרית הימים, מתבטלת הרשות הנתונה לבחור שכן הכול ידוע מראש; הצורך לעשות תשובה והרצון לעשות כפרה על עוונות מאבד ממשמעותו; כך גם ניטלת המשמעות מהמוסר והערכים ולמעשה הדרך אינה חשובה כלל, כי התוצאה צפויה וידועה מראש.

(3) תפקידי השבטים – איש איש לפי כישוריו וייעודו, על פי תכונותיו ומיזגו ולאו דוקא על פי מיקומו בשרשרת הילודה. להבדיל מבתי מלוכה או שושלות שליטים מאותה תקופה (וגם בימינו), יעקב – אבי האומה, שעל שמו נקרא עם ישראל, משכיל לעשות סדר בין בניו ונכדיו למען הדורות הבאים. יכולה להיות צרה מאד גדולה אם הבנים הממשיכים לא נמצאים במשבצות הראויות – זה יכול להרוס את עתיד המשפחה, הקהילה, החברה והאומה כולה.

(4) מי מנהל את העולם? יוסף מבין שרק אלוהים הוא זה ששופט לטוב או לרע. כולנו בני אדם, כולל אותו; הבנתנו מוגבלת ויש לנו יכולת מוגבלת לבחון מה נכון ומה לא. יוסף ״עובד״ תחת השגחה פרטית, לא הוא המחליט; הוא יודע שמה שרואים מהזוית האנושית הוא לא התמונה המלאה, אותה רואה רק אלוהים. ולראיה – כל מה שקרה כוון מלמעלה, כדי שהוא יוכל לשרת את התכנית הגדולה להמשך הקיום האנושי והעם שלנו במיוחד.

משפטים וביטויים מופלאים:

ועשית עימדי חסד אמת (פרק מ״ז פסוק כ״ט)

ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה (פרק מ״ח פסוק כ) – משל לסדר הדברים הראוי, לאו דווקא על פי סדרם המובנה או המקובל

גור אריה יהודה (פרק מ״ט פסוק ט)

חכלילי (פרק מ״ט פסוק י״ב) – צבע אדום עמוק

חמור גרם (פרק מ״ט פסוק י״ד) – ואין הכוונה לטיפש, אלא דווקא למישהו שיכול לשאת משא כבד

איילה שלוחה (פרק מ״ט פסוק כ״א)

בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין (פרק מ״ט, פסוק כ״ב)

ויעש לאביו אבל שבעה ימים (פרק נ פסוק י) – מכאן, כנראה, המקור למנהג האבלות לשבת שבעה

הפרשה הקודמת מסתיימת בשיא המתח – הגביע השתול מתגלה אצל בנימין; האחים מובאים חזרה אל יוסף, המשנה למלך, כשעדין אינם יודעים שהוא אחיהם הנעדר; יהודה מציע עצמו תחת בנימין אך יוסף מתעקש שרק בנימין יישאר אצלו כעבד. ומה עכשיו?

יהודה פונה אל יוסף ברגישות אך בנחישות, מסביר לו את המצב ומדוע בנימין לא יכול להישאר עבדו במצרים: תקשיב אדוני, אתה איש מכובד והכל, יד ימינו של פרעה, אבל אם אתה לא משחרר את הילד – לא אתה ולא פרעה מפחידים אותי; אני מבטיח לך שמצרים תשטף בדם מרוב הפוגרום שיהיה פה. אני לקחתי אחריות והבטחתי לאבי שאחזיר את בן הזקונים וזה בדיוק מה שהולך לקרות! כל פעם שאבינו שולח אותנו – נעלם לו ילד. לא יקרה יותר! וכך יהודה מוסיף ומסביר במשך שבעה עשר(!) פסוקים. למדנו מהפרשות הקודמות, שכבר בגיל שלוש עשרה, יהודה חיסל חצי מאנשי שכם, אז כנראה שמצרים קטנה עליו בבגרותו. יוסף, שלא עומד ברגשות שמציפים אותו לנוכח המהפך (1) בהתנהגותו של יהודה – להחזיר את אחיו ויהי מה, מוציא את כולם מהחדר, פורץ בבכי ומתוודע אל אחיו. האחים נכנסים להלם ויוסף מנחם אותם – אל תדאגו, הכל בסדר, מה שקרה זה מה שצריך היה לקרות; לא כועס עליכם, לא שומר טינה שמכרתם אותי – אתם הייתם רק המוציאים לפועל של תכנית רחבה יותר; כמאמר המשורר: הכל זה מלמעלה! יוסף מעמיס עליהם כל טוב ושפע ושולח אותם בחזרה לאביהם, לספר לו את החדשות הטובות.

יעקב לא מאמין למשמע אוזניו – אוקיי, נניח שיוסף חי, אבל מה עלה בגורלו? עשרים ושתיים שנה חי במצרים, בקרב עובדי אלילים, בסביבה קלוקלת – זה בטח השפיע עליו להתרחק מדרכי אבותיו. אבל הוא משתכנע לבסוף ש-טודו בום! הכל טוב!

יעקב מפחד לרדת למצרים; אמנם תהיה אספקה של אוכל וכל צרכיהם – סיפוק מיידי לטווח הקצר, אבל לגבי הטווח הרחוק, הוא זוכר את ההבטחה לסבו אברהם בדבר הגלות לארץ זרה, עינויים והפיכתם לעבדים. יעקב, שיש לו דיבור ישיר עם אלוהים , מקבל הבטחה אישית שהקב״ה יהיה לצידו ויורד למצרים(2). הפרשה מגוללת את שמות כל בני ובנות השושלת – סך הכל שבעים נפש. יעקב שולח את יהודה כחלוץ לבנות בתי הוראה ותלמוד כדי לדבוק בתורת אבותיהם במצרים ולא להידבק בטומאה. יעקב והאחים חיים בארץ גושן, בנפרד מיוסף, כדי להרחיקם מהלך הרוח של השלטון המרכזי במצרים; לא כל אחד יכול לגור בלב המאפליה ולהישאר צדיק כיוסף. בהמשך מסופר על מפגש בין יעקב לפרעה – האחד אורח בארץ זרה והשני שליט גדול; כאשר הראשון מברך את האחרון ואת כל מצרים, הרעב שאמור היה להימשך שבע שנים – נפסק לאחר שנתיים.

הרעב מתגבר, כל האוכל הולך ומתכלה ויוסף, בניהול כלכלי מבריק – גם מכלכל את כל התושבים במצרים ממה שהוא אגר בשנים השופעות וגם מלאים את כל האדמות והרכוש (למעט אדמת הכהנים) לטובת פרעה, כך שכולם, כולל כל מה ששייך להם הופכים לנתינים של המלך. הוא נותן להם חיים, אבל בד בבד משתלט על הכל והופך את מצרים למעצמת על.

רעיונות ועניינים נפלאים מהפרשה

(1)הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו

כשהאחים זרקו את יוסף לבור, הם היו משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון. גם אם טעו – בטוח שלא היתה כוונת זדון ולומדים זאת ממבחן התוצאה – מהם יצאו שניים עשר השבטים. אבל כנראה מה שהם סיפרו לעצמם וה-PR (יחסי הציבור) שהיו סביב זה, גרמו להם לשכנע את עצמם לעשות מעשה שלא ייעשה. בפרשה הקודמת הם עשו חשבון נפש כשישבו שלושה ימים במעצר ונראה שהמסקנה שהגיעו, על פי פרשנים, היתה שלא משנה עד כמה האח סרח או היה הכבשה השחורה – לא מפקירים אחים וכל ה״סיבוב״ שהאחים עוברים בפרשות האחרונות, הוא לשם כפרה מלאה על העוול שעשו: יהודה לוקח אחריות וניגש ליוסף כדי להוציא לפועל את ההתחייבות שנתן לאביו.

(2)יעקב אבינו

אחת התכונות הנעלות של אמהותינו ואבותינו היא היכולת לתקשר באופן ישיר עם ההשגחה העליונה. על פי פרשנים, הקב״ה מודיע לאברהם שבניו יחטאו ועל כן ייענשו ובאפשרותו לבחור איזה עונש לתת להם: לשלוח אותם לגהינום או להטיל עליהם את עול הפרנסה? אברהם בחר בעול הפרנסה ולכן עד היום הנושא הזה מעסיק אותנו בחלקים גדולים מחיינו וכל כך קשה לנו להתנתק ממירוץ העכברים המטורף. יעקב מפחד שירידתו למצרים עקב בעיות הפרנסה, תחל את הגלות של עמו ורק כשהוא מתחבר לאלוהים שמבטיח לו שלא כך יהיה – הוא משתכנע ויוצא לדרך.

בהמשך הפרשה, יעקב עושה משהו מוזר – הוא מברך את פרעה, עובד האלילים, מלך הארץ הטמאה והמושחתת. יעקב רואה רק את הטוב וכשזה לא בנמצא –  הוא מברך, אפילו את מי שהוא ההפך הגמור ממנו, בזכות הגישה החיובית והאופטימיות שלו לחיים. הוא לא בוחן כליות ולב, הוא לא מבקר ודן את התנהלותו של פרעה. גם אם כל הנגלה והנראה הוא ההיפך הגמור ממה שאנחנו ואין אפילו זיז של אור להתלות בו ולהתחבר אליו – כדאי להמנע מביקורת, מללכת רכיל, מלשון הרע, מלקלל ו-לאחל לצד השני כל טוב ורק טוב כי זה עובד:

א. ברמה האישית: מה ששמים עליו את הפוקוס – גדל. עדיף להתפקס על הטוב.

ב. ברמה החברתית: בפרשה שלנו – הרעב במצרים התקצר משמעותית משבע שנים לשנתיים.

האם זה קל? כנראה שלא; כשמשהו ״לא בא טוב בעיניים״, כשפוגשים מישהו מרגיז, מתסכל, מאיים, מפחיד, לא תמיד נצליח ״להתעורר על עצמנו״ ולגייס גישה אופטימיות וחיובית.

האם זה אפשרי? כנראה שכן; ככל שנתמיד ונקפיד על העבודה הפנימית ועבודת המידות, כך נוכל לצמצם את הביקורתיות, השיפוטיות, החשבונאות, הקורבנות, ההתנשאות ושאר המידות שמשבשות את החיים ולהגדיל את הכרת הטוב, התודה והשמחה.

איך עושים את זה? ביחד, בלימוד ואימון פרטניים וקבוצתיים. הרי ה״גמל לא רואה את הדבשת שלו״; קשה מאד להבחין בפגמים ובתכונות שמכשילות אותנו מכיוון שהן מסתתרות מתחת לשכבות של הדחקות ומאחורי אינספור חומות הגנה. העבודה עם מורה או מאמנת או משפיעה שסומכים עליה, היא המפתח לשינוי והצלחה בכל תחומי החיים.

להיות מי שאת

יוסף אומר לאחיו – (1)אני יוסף, (2)אחיכם, (3)שזרקתם לבור. למה צריך לחזור על זהותו שלוש פעמים ומשלוש זויות שונות? הפרשנים מסבירים שהוא עושה זאת להדגשת העובדה שכל העושר, הפאר, התרבות המצרית ועבודת האלילים – לא שינו אותו והוא נשאר אותו אדם כשהיה.

יוסף נחשב ל״בכיין״ של התורה – מסופר עליו בשבע הזדמנויות שונות שבכה, יותר מכל אחד אחר. ה״גבר-גבר״, הצדיק והמצליח, יפה התואר, המשנה למלך – בוכה? לעניות דעתי – יוסף היה מחובר מאד לצד הנשי שלו, לרגש, הוא מאד אותנטי ומבטא את מה שמתחולל בתוכו בשיא הטבעיות. בעיני – זהו אחד המפתחות להצלחתו.

בנוסף, יעקב משתכנע שבנו האהוב אכן נשאר אותו יוסף צדיק ומצליח, שלא הדרדר מוסרית, למרות הסביבה שחי בה כשהוא רואה את ה-עגלות. הפרשנים מסבירים שזה רמז לשיעור האחרון שיוסף למד בבית אביו, הלכות ״עגלה ערופה״; אם אחרי עשרים ושתיים שנה יוסף עדין מדקלם את זה לעצמו ומשמר את זכרון הילדות הזה, סימן שהוא נשאר מי שהוא, מחובר למקורות ולא התקלקל.

כנראה שיש משהו ב-DNA, איזשהו חותם קדמוני, שמטביע את הגנום של האמהות והאבות לאורך הדורות ומחבר אותנו לזהות ולשורשים שלנו. אפשר להתכחש למקורות ולעבוד קשה כדי להיות ככל העמים; השאלה – האם זה כדאי? אולי עדיף ללמוד את עצמנו, להכיר את תכונותינו ואת הטבע שלנו ולחיות על פי ה״קלפים״ שחולקו לנו, מתוך כוונה מתמדת להשתפר ולעשות כמיטב יכולתנו בכל הזדמנות ובכל מצב שניקרים בדרכינו.

ערוץ החיים הטובים

יוסף ״מפצח את השיטה״ ומוצא את הסגולה לבריאות טובה ואריכות ימים: לא לשמור טינה – כי לשמור טינה זה כמו לשתות כוס רעל ולצפות שהשני ימות; לא לקחת ללב, לא לאחוז בשום דבר, לשחרררררר. ככה, דווקא כשחיים את ההווה ומתמודדים עם כל מה שהחיים מזמנים לנו, בלי להיאחז בעבר או בחומר, פורצים את הגבולות והמגבלות של עצמנו מצליחים להגיע לייעוד ולשליחות האמיתיים.

משפט אלמותי

״אני יוסף, העוד אבי חי?״ היש מרגש מזה???

אחרי שיוסף ״מבלה״ שנתיים בכלא, פרעה חולם על שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות שעולות מין היאור והרזות אוכלות את השמנות. למחרת פרעה חולם על שבע שיבולים שמנות ושבע רזות והרזות בולעות את השמנות. כמו באגדות – המלך קורא לכל היועצים שיפתרו את חלומו ו-אין פותר. קם שר המשקים ומתוודה – זוכר ששלחת אותי ואת שר האופים לכלא? אז שמע קטע – היה שם בחורצ׳יק עברי צעיר, עבד, שפתר את חלומותינו ולא זו אף זו – פתרון החלומות שלו התממש אחד לאחד. פרעה שולח להביא את יוסף, שמתמרק ומתכונן לפגישה רמת המעלה. בפגישה, יוסף בצניעותו, אומר – זה לא אני המפענח הכישרוני, אני רק צינור למסרים מלמעלה. פרעה מספר את חלומותיו ויוסף מפרשן ומפענח אותם – מדובר בשני חלומות עם רעיון אחד: נכונו למצרים שבע שנות שפע שבעקבותיהן תגענה שבע שנות רעב. למרות שלא נשאל(1), מנצל יוסף את ההזדמנות ואומר שבגלל שהחלום חוזר פעמיים, זה דבר אלוהים ויקרה גם יקרה. פרעה מרוצה מדברי יוסף ומתלהב ממנו כל כך, שהוא ממנה אותו לשליט מצרים דה-פקטו וכחלק מתפקידו – מנחה אותו להיערך לשנות הרעב. פרעה נותן ליוסף את אסנת(2) לאישה ובגיל שלושים הוא מנהל את האימפריה המצרית. לפני שמתחילות שנות הרעב נולדים ליוסף ואסנת שני בנים – מנשה ואפרים. כאשר מתחיל הרעב, האנשים באים בטענות לפרעה, שמפנה אותם אל יוסף שיטפל בעיניינים.

גם מעבר לגבול רואים את ההיערכות וההתמודדות של מצרים עם הרעב ולכן שולח יעקב את בניו לשם, לשבור את הרעב. עשרה אחים יורדים למצרים ואילו את בנימין משאיר יעקב בבית, פן יאונה לו כל רע. האחים מגיעים ויוסף מזהה אותם ומתעמר בהם(3) והם אינם מזהים אותו. הוא מטיח בהם האשמות שהם מרגלים והם טוענים שבאו רק כדי לשבור את הרעב.

״אתם כן מרגלים״

״מה פתאום? אנחנו שני עשר אחים בני איש אחד, הקטן נשאר בבית עם אבא ואחד נעלם ואיננו״

״כן מרגלים״

לא מרגלים״

״אתם יודעים מה? הדרך היחידה לשכנע אותי היא להביא את אחיכם הקטן; ובינתיים – לקלבוש״.

יוסף שם אותם במעצר למשך שלושה ימים(4) ואז מצייד אותם ומשחרר אותם לחזור לביתם ומשאיר את שמעון כבן ערובה. האחים יוצאים לדרך ובעצירה הראשונה, אחד מהם מגלה שלא רק סחורה נמצאת באמתחתו, אלא שגם הכסף ששילמו עבור הסחורה חזר אליו באורח פלא וכך המצב אצל כולם. הם מגיעים לאביהם ומעדכנים אותו בהשתלשלות העניינים.

יעקב אביהם מתחלחל מהמחשבה לשלוח את בנימין: ״יוסף איננו, שמעון איננו ועכשיו אתם רוצים לקחת לי את בנימין? אין מצב!״ אלא שעובר זמן, המזון נגמר והוא מבין שצריך לעשות מעשה. לאחר דין ודברים עם יהודה, שלוקח אחריות ומבטיח לערוב לחזרתו של בנימין, הם יוצאים לדרך.

האחים באים למצרים ומובאים שוב בפני יוסף שמתקשה להסתיר את סערת רגשותיו למראה בנימין, ובוכה בחדר צדדי. הוא משחרר את שמעון, יושב עם האחים לסעודה ומצייד אותם בתבואה רבה. אולם לצד זאת הוא מורה למנהל משק ביתו להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין.

השחר עולה והאחים נשלחים לדרכם חזרה לארץ כנען. יוסף שולח מנהל משק הבית לרדוף אותם ולהאשים אותם בגניבת הגביע. האחים המומים, מכחישים בתוקף ו״הולכים על כל הקופה״: מציעים שמי שהרכוש יתגלה באמתחתו – יומת והיתר יהיו לעבדים. בחיפוש שנערך מתגלה הגביע אצל בנימין, והאחים מובאים חזרה לבית יוסף. יהודה, שלקח אחריות על בנימין, לוקח אחריות גם עכשיו, ומציע עצמם לעבדים אך יוסף מתעקש שרק בנימין יישאר אצלו כעבד, והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם. וכך, בשיא המתח ובאמצע הפרק – מסתיימת הפרשה(5).

רעיונות ועניינים נפלאים מהפרשה

(1) ניצול הזדמנויות – חוק 15 השניות במעלית

אחד התרגילים הקלאסיים בלימודי מנהל עסקים/ ניהול/ שיווק אומר כך: נניח שאת נקלעת לנסיעה משותפת במעלית (במקרה הטוב עד קומה 20, במקרים הפחות טובים 2-3-4-5 קומות) עם ביל גייטס או סטיב ג׳ובס עליו השלום. יש לך 10-15 שניות לזרוק משפט/ים מנצח/ים שידליקו את ביל או סטיב וירצו לשמוע ממך עוד. כדאי שתחשבי על זה מראש ותכיני נוסח מנצח, לא? מסתבר שלפני תותחי השיווק, יוסף השכיל להשתמש בזה. אז אמנם זו לא היתה מעלית, אבל בהחלט הזדמנות חד פעמית שיוסף ״התלבש״ עליה וניצל אותה עד תום. הרושם על פרעה היה כה רב, עד שיוסף קיבל לידיו את מושכות ההנהגה במצרים, כנגד כל הסיכויים וכל קורותיו עד אז.

(2) אסנת

הפרשנים סוברים ש-אסנת היתה ילדה מאומצת בבית פוטי-פרע כהן אן ולמעשה היא בתה של דינה, אחות יוסף, שנאנסה (ומכאן שמה) בשכם, כמפורט בפרשת וישלח.

(3) הדרך לכפרה שלמה ומלאה

יוסף איש צדיק ומצליח, חי בהווה- כאן ועכשיו, מחובר לקב״ה ועושה רצונו, עושה את שליחותו באמונה שלמה – שכל מה שקורה צריך לקרות והכל לטובה. אז למה הוא מתעמר באחיו? למה הוא לא מתעמת איתם ישירות ופותר את העניין? פרשנות נפלאה לכך היא שמי שעושה עוול ומבקש לכפר עליו – הדרך הנכונה היא לפתור ולכפר על כל אבני הדרך וכל הפיתולים כדי שהכפרה תהיה שלמה ומלאה. לכן יוסף לא מקל על אחיו ולא עושה להם קיצורי דרך.

(4) חשבון נפש

הפרשנים מסבירים שבאותה נקודת זמן (בפרשה הקודמת) שבה האחים משליכים את יוסף לבור, הם בטוחים שהם עושים את הדבר הנכון: נפטרים מיוסף המשוגע, בעל החלומות ושגעון הגדלות ויתרה מזאת – פועלים במידת הרחמים ו״רק״ זורקים אותו לבור… האחים, יסודותיו של העם, הבסיס של שני עשר השבטים, אמורים להיות דוגמה ומופת לדורות הבאים. למרות שהם נצר ישיר לאבות האומה, לפני הכול ואחרי הכול – הם אנשים, לא מלאכים. במעצר, העולם עוצר מלכת, העולם שבחוץ קופא. זהו זמן חשבון נפש: ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת״ (פרק מב פסוק כא) – האחים מפשפשים במעשיהם מהעבר, מנתחים את יחסם לאחיהם, לוקחים אחריות על שהפנו ֿלו ״כתף קרה״, לא שעו לתחינותיו ולא הקשיבו להסבריו ועל כן הביאו על עצמם צרה זו.

(5) סיום בשיא המתח הפרשה מסתיימת באמצע פרק מד (פסוק יז הוא האחרון בפרשה, פסוק יח מתחיל את פרשת "ויגש"). הסופר התנכ״י יודע את מלאכתו ומעטים האנשים שלא יציצו עוד כמה פסוקים קדימה, למרות שברור וידוע ההמשך. אמצעי ספרותי חזק לבנות מתח ולמשוך את הקוראים להישאר עימנו בפרקים הבאים.

ביטויים מכוננים:

עולות בקנה אחד (פרק מא פסוק ה)

ותפעם רוחו (פרק מא פסוק ח)

ולא נודע כי באו אל קרבנה (פרק מא פסוק כא)

וישבור למצרים (פרק מא פסוק נו) – ״לשבור״ את הרעב ומכאן ההשראה לשם ״משביר לצרכן״:)

ביגון שאולה (פרק מב פסוק לח)

שני צירי עלילה מרכזיים:

עלילות יוסף: אחרי שהקים את השבט המשפחתי על נשותיו וילדיו, יעקב מגיע לארץ אבותיו ומתיישב בה. יוסף, הבן האהוב והמועדף דה פקטו: יעקב מכבד אותו בכתונת הפסים, רועה את אחיו(!) בצאן ובלי הרבה מסננות של פוליטיקלי קורקט – מדווח לאביו על הנעשה איתם. האחים לא מסוגלים לשאת את הדיבור ושונאים את אחיהם. שנאתם מתגברת כאשר שוב, בלי לשקול מילים, יוסף מספר את חלומותיו בהם בני משפחתו סרים למרותו. הקנאה והשנאה מצד האחים ודבקותו של יוסף בצדקת דרכו גורמת להם למכור אותו, לטבול את כותנתו בדם ולספר לאביהם שבנו האהוב נטרף. יעקב לא יודע את נפשו מצער וממאן להתנחם. בסופו של דבר יוסף נמכר לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים.

תמר ויהודה: בתפנית חדה מעלילות יוסף, מסופר על יהודה שנפרד מאחיו ומעמיד שלושה צאצאים. הוא מחתן את בכורו עם תמר ולאחר שהבן מת – מבקש מבנו השני לייבם אותה. גם הבן הזה מת ואז שולח יהודה את תמר האלמנה חזרה לבית אביה, מפחד שתיקשר גם לבן השלישי הקטן וסופו יהיה כסופם של השניים הקודמים. בינתיים מתה אשתו של יהודה והוא יוצא לרעות צאן עם ידידו משכבר הימים. הדבר מובא לידיעתה של תמר, שמבינה שהבן הצעיר גדל והיא נשארה באלמנותה ולכן מחליטה לעשות מעשה – היא התחפשה לזונה על אם הדרך, יהודה עצר אצלה והיא הרתה לו. מכיוון שהוא לא סחב איתו את ארנקו, היא מבקשת שישאיר לה כערבון חפצים אישיים שלו, עד שיוכל לשלם לה ב-גדי עיזים. יהודה שולח את החוב עם ידידו ומבקש לקבל חזרה את הערבון אך הוא לא מוצא אותה. כשמתגלה הריונה של תמר, מדווחים עליה לחמיה, אשר גוזר דינה לשריפה. בדרך היא שולפת את הערבון ומעבירה מסר שהיא הרה לאיש אליו שייכים החפצים. יהודה מבין כי אלו הם בניו וכי תמר נועדה לשאת ברחמה את צאצאיו; למעשה, כשעיכב את חיבורה לבנו הצעיר, ניסה למנוע ממנה את ה״מכתוב״ שלה, אך , כמו שראינו כבר במקרים קודמים – לאישה יש יכולת נבואית וגם אם עורמים בפניה מכשולים, היא מסוגלת לכוון את הדברים ולבחור, כך שתגשים את השליחות והייעוד שלה. וכך תמר יולדת תאומים, את פרץ וזרח. וספויילר ״קטן״ אך ידוע – ממלכות יהודה נולד המלך דוד ועל שמה נקראים כולנו, יהודים.

חזרה לעלילות יוסף – המתכון להצלחה: פוטיפר קונה את יוסף, אשר מגלה את סוד ההצלחה – להתחבר לניצוץ הפנימי, לייעוד ולשליחות בזמן ובמקום שהוא נמצא. יוסף יכול להתלונן על אחיו, יכול להצטער על העבר, יכול לחשוב על מה היה קורה אילו, אבל הוא חי את האמת שלו ועושה את תפקידו הנוכחי. החיבור למהות, הנוכחות ברגע העכשיוי – הם המתכון להצלחה. כל אשר מזמנים לו החיים – איתו הוא מתמודד. אי אפשר לשנות את העבר וקשה מאד לחזות את העתיד. הזמן היחידי שבו ועליו ניתן להשפיע – הוא ההווה. פוטיפר כנראה יודע לזהות מנהלים טובים ומוצלחים וממנה את יוסף כאחראי על כל העניינים והעסקים. מכיון שיוסף היה גם טוב מראה, חושקת בו אשת פוטיפר ומנסה לפתות אותו. לאחר שהיא לא מצליחה, היא מעלילה עליו כי ניסה לכפות עצמו עליה. פוטיפר מתעצבן וזורק אותו לכלא. גם שם מגלה המנהל את כישוריו של יוסף ושם אותו כממונה על האסירים ועל הנעשה בכלא.

בממלכת מצרים כמו בממלכת מצרים, מוצאים את עצמם שר המשקים ושר האופים נזרקים לכלא על ידי פרעה, אותו כלא בו נמצא יוסף. הם חולמים חלומות ואיש לא מצליח לפענח אותם. יוסף לוקח על עצמו את משימת פתרון החלומות, מתוך מודעות ליכולתיו וסגולותיו – הוא מספר לשר המשקים שיחזור לתפקידו ולרום מעמדו ולשר האופים שיוצא להורג. יוסף, שלפני הכול ואחרי הכול בן אדם הוא, בוחר בכל זאת לסמוך על בן אנוש, מגולל בפני שר המשקים את השתלשלות העניינים ומבקש ממנו לזכור אותו ולהזכיר אותו לטובה בפני פרעה כשהאחרון יחון אותו. פרשנותו של יוסף מתגשמת במלואה, אך שר המשקים לא טורח לזכור את הבטחתו ליוסף.

רעיונות מהפרשה –

עמידה בפיתויים וביצרים ושמירה על ערכים ומוסר. אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף מספר פעמים ואפשר להבין מהכתוב שהוא כמעט מתפתה אך כובש את ייצרו. יוסף הוא איש צדיק אבל הוא גם אנושי ולכן עושה ומונע מ-יצרים. הדרך לתקן פגמים או ללמוד את השיעור ולא לחזור על טעויות, היא בראש ובראשונה – להודות בהן. איזהו גיבור – הכובש את ייצרו וגם: במקום בו עומדים בעלי תשובה, לא עומדים גם צדיקים גמורים.

ירידה לצורך עליה – יוסף ויהודה יורדים מגדולתם ומדרדרים לתהומות שחורים. אך זוהי גם הדרך לגאולה, או בשמה האחר – ביאת המשיח, מכיון שמיהודה, בעקבות האירועים עם תמר, יוצאים אבותיו של משיח; אמנם הוא יורד מגדולתו, אך זוהי ירידה לצורך עליה. כך גם לגבי יוסף בבית אביו ומערכות היחסים עם אחיו, מתחילה הדרדרות למקומות אפלים מאד: זריקתו לבור ומכירתו, הדיווח קורע הלב לאביו על מותו כביכול, אביו הממאן להתנחם, אשת פוטיפר, זריקתו לכלא; כל אלה ועוד הן ירידות לצורך עליה שכן בסופו של דבר הוא צופה את הרעב ומאפשר לאימפריה המצרית להיערך אליו. החושך שלפני עלות השחר הוא השחור ביותר אבל אחריו מגיע אור גדול.

לעשות טוב – לעשות את השליחות והייעוד ולחיות מתוך חיבור פנימי. הפרשה רצופה בציון האנשים המצליחים (יוסף) כעושים שליחותם וכשהם עושים זאת, הם מקרינים אור סביבם ומשפיעים (מהמילה – שפע) גם על סביבתם ולראייה גם הבוסים (פוטיפר ומפקד הכלא) מזהים זאת. כך גם בניו של יהודה, להבדיל, שלא עושים את הדבר הטוב והמוסרי ולכן נגזר דינם למות, בטח במובן הרוחני.

לבסוף, יוסף נזרק לבור ריק ורש״י מפרשן שמשנשאר הבור ריק – הוא התמלא בנחשים ועקרבים; ייעודו של הבור לאסוף מים שהם היסוד והסימן לחיים; דבר שמתרוקן מתוכנו החיובי, סופו שייתמלא בתוכן שלילי. כך גם הנפש פנימה – אם תתרוקן מתכנים טובים וחיוביים , עלולה להתמלא בדברים רעים ושליליים.

ביטויים ומטבעות לשון מהפרשה:

כתנת הפסים

להוציא דיבתם רעה

את אחי אני מבקש

ואני אנא אני בא

לפעמים אני מדמיינת – מה היה קורה אם נשות ואנשי המקרא חיו בימינו? למשל – איזה דף פייסבוק היה לרחל? ללאה? בטח לרחל היתה תמונת פרופיל ה-ו-ר-ס-ת וגלריה של תמונות המנציחות רגעים קסומים; ול-לאה? אולי איור צנוע של תווי פניה וכמה משפטי מוטיבציה.

נטיית ליבי היא בדרך כלל לטובת האנדרדוגית, במקרה זה – לאה: המשמעות של שמה כבר מרמזת על קושי; הפכה לאשת איש רק כתוצאה ממניפולציה שהפעיל אביה; נאלצה לראות את בעלה בוחר ומעדיף את אחותה וגם כשזו הולכת לעולמה – בוחר לשכון עם שפחת אחותה ולא איתה; מתוארת כ-בעלת עיניים רכות, להבדיל מתיאור יופיה של אחותה – שזה בערך כמו להגיד בימינו – דווקא ״מיוחדת״ או דווקא ״נחמדה״, לא מחמאה מי יודע מה. למרות זאת, היא זו שיולדת ראשונה ומקימה מפרי בטנה את מלכות דוד וממלכת יהודה, על שמו כולנו נקראות – יהודיות. כנראה שלנשים בתנ״ך יש את היכולת המופלאה הזו, להתגבר על השיכשוך בביצת החיים היומיומיים, לחזות את העתיד ולראות את התמונה הרחבה.

אבל, במבט מעמיק קצת יותר, מה שרחל עוברת הוא לא פחות ואולי אף יותר טרגי ודרמטי, כפי שמסופר בפרשות הקודמות. בפרשה הזו נגלה גם סופה: רחל יולדת את בנה השני ומתה בלידה. שניה לפני שהיא מחזירה את נפשה לבורא, היא קוראת לבנה בן-אוני, אך יעקב מחליט לקרוא לו בנימין ובכך שובר מסורת של בחירת שם הרך הנולד על ידי האם. יעקב קובר את רחל אהובתו בצד הדרך, מה שלכאורה עלול להיתפס כאקט של זלזול או של הפחתה בכבודה, שכן כל יתר האמהות והאבות (ויש אומרים שגם האדם הראשון) קבורים במערת המכפלה. אך הפרשנים מציעים הסבר אחר – רחל אם הבנים הקטנים מסמלת את התגשמות האמהות באישה ואת הבחירה באמהות כ-מהות, לצד ויתורים כל כך גדולים שעשתה כדי להיות אמא בכלל ואם האומה בפרט, כך שרק אחת כמוה תוכל להיות מליצת יושר על בניה ובני בניה ותסמן עבורם את הדרך הביתה. ובאיזו זכות היא מליצת יושר? אומרים המפרשים שכשהיא עומדת בפני ריבון עולם, עם כל התלאות, הויתורים והסבל שחוותה בחייה, לה הוא מקשיב.

לפני שנמשיך, כמה מילים על השתלשלות העניינים: בפרשה הקודמת, יעקב מסיים את ״שירותו״ אצל לבן ב-חרן ויוצא לדרך, חזרה לארץ. אבל לפני שהוא נכנס, הוא מעוניין לסגור עניינים עם עשיו. הפרשה מתחילה בכך שיעקב, שהקים משפחה גדולה והרבה רכוש ונכסים, שולח משלחת עם המון מתנות, מסודרות יפה ובמדרג, על מנת ליצור את ״הרושם הנכון״ אצל עשיו, שכנראה עדין כועס עליו, על שגנב ממנו את הבכורה והברכות לפני עשרים שנה. השליחים חוזרים ואומרים ליעקב – לא רק שעשיו לא סולח לך, אלא שהוא אסף ארבע מאות אנשים ויוצא לקראתך. יעקב, שנתקף פחד גדול, מכין שלוש דפ״אות (״דרכי פעולה אפשריות״ בעגה הצבאית) על מנת להתמודד עם יריבו:

בפן הפיזי – 1) הכנה לשלום (מתנות) או 2) הכנה למלחמה (פיצול המחנה והיערכות לקרב);

בפן הרוחני – 3) תפילה לחיזוק הנפש;

האם התפילה ייחודית ושמורה רק ל״דתיים״? כנראה שלא וכבר אמר מי שאמר – ״אין אתאיסטים בשוחות״ ובלעז ״There are no atheists in the foxholes"; כשנמצאים בשוחה, כשהכדורים שורקים מעל הראש – מרימים את העיניים לשמיים ומתפללים, גם אם לא מאמינים בני מאמינים.

בינתיים עובר יעקב את הירדן ושם נאבק עם ה״איש״, כנראה מלאך, בעקבותיו הוא מקבל את השם ישראל בפעם הראשונה ומתעקש לקבל ברכה. לאחר מכן מסתבר שההכנות של יעקב מוכיחות את עצמן – תוצאת המפגש היא שעשיו רץ לקראתו והם בוכים ומתאחדים מחדש. עשיו קורא ליעקב לחבור אליו, אבל יעקב יודע מה משימתו ומה שליחותו והוא מתמקם בעיר שכם. בנו של המושל אונס את דינה בתו של יעקב ואז מתאהב בה ורוצה לשאת אותה לאישה; אביו המושל שולח משלחת לבקש את ידה ומוכן לתת מוהר גבוה עבורה ובכך לכונן קשרים בין בניהם ובנותיהם, אך שני אחיה – שמעון ולוי מתנים זאת בכך שבני שכם יעברו תחילה ברית מילה. ביום השלישי, בעודם כואבים, שני האחים בני השלוש עשרה, מחסלים את אנשי העיר כולם ולוקחים את אחותם בחזרה איתם. מסתבר, בפרשות הבאות, שדינה נכנסה להריון וילדה את אסנת (ששמה מעיד על דרך התהוותה). יעקב כועס עליהם מאד כי גם אם עשו צדק – יש בעל בית; יש מי שקובע ומנהיג והם אפילו לא טרחו לעדכן אותו. האחים עונים שהם לא היו מוכנים לעבור בשתיקה ולהבליג על המעשה הנורא. יעקב אוסף את אנשיו ומתמקם בבית אל, שם הוא מקבל שוב את השם הנוסף – ישראל. בהמשך – לידת בנימין, במהלכה מתה רחל ונקברת על אם הדרך על ידי יעקב, שמציין את מקום קבורתה על ידי אבן ענקית. ראובן מבלבל את יצועי אביו אחרי לכתה של רחל כדי שזה יחזור לחיק אימו לאה, אך יעקב מעדיף ללכת בלהה (שפחתה של רחל) ולא לאשתו הראשונה. יצחק מת ובניו יוצאים לקבור אותו. בסיום הפרשה, התורה מספרת על עשיו ועל צאצאיו – כנראה כי 1) זו הפעם האחרונה שניתקל בו; 2) עשיו נחשב ליהודי (בן אימו רבקה), להבדיל מישמעאל (בן השפחה הגר) וביהדות מוצא האם קובע; 3) זרע עמלק נמצא בתוכו (כמו גם המן הרשע) ולשניהם השפעה גדולה על העתיד לבוא.

נושא מעניין שנדון רבות ובפירוט בפרשה הוא נושא הרכוש: המתנות שיעקב מכין לעשיו; עושרם של יעקב ועשיו; החזרה של יעקב במעבר יבוק כדי לאסוף כמה פיצ׳פקעס קטנים שנשארו מאחור, מה שמצביע על היותו נגד בזבוז (בל תשחית) וכבוד לרכוש – קטן כגדול; הרצון של חמור המושל לכונן יחסי מסחר וקשרים עם יעקב וקהילתו.

לצד העיסוק בעניינים הגשמיים, נחשפת הגישה השונה של יעקב ועשיו אל רכוש וחומר: יעקב ועשיו צברו מעמד וממון. בעוד שגישתו של עשיו היא – ״יש לי רב״ (ל״ג, פסוק ט׳), גישתו של יעקב היא – ״יש לי כל״ (ל״ג, פסוק י״א). הלך הרוח של עשיו הוא כי יש לו הרבה, אבל תמיד יש מקום לעוד; הלך הרוח של יעקב הוא של השמח בחלקו – יש לו כל (גם אם לא הכול).

עניין נוסף שחוזר במספר רבדים בפרשה הוא הפיצול:

פיצול בין יעקב לעשיו – סכסוכים פנים משפחתיים בין אחים על: חלוקת תפקידים, טיפול בהורים, רכוש, בכורה, ברכות, אהבת ותשומת לב ההורים;

פיצול במחנהו של יעקב – פיצול פנימי באותו מחנה כטקטיקת היערכות למתקפה מבחוץ, למלחמה;

פיצול בין חומר לרוח – יעקב מייצג את החלק הרוחני באדם ועשיו את החלק החומרי ושניהם נמצאים בכל אדם. פיצול מחליש – חלק מהאישיות או טבע האדם הולך אחר חומר (עשיו) והשני מושך לרוח (יעקב).

איך מתגברים על זה?

משנים פרספקטיבה – הופכים קונפליקט בין עניינים מנוגדים, לדואליות, כך שנוכל לחיות עימם זה לצד זה, על ידי איזון ודיוק: הקשבה לאותו קול פנימי שיודע, לאינטואיציה; בחירה האם לעסוק ברגע זה ברוח או בחומר; האם לאכול או ללמוד; האם להתעמל או ללכת להתנדב; האם להגיב בלוחמנות ותוקפנות או בתקשורת ומשא ומתן ושלמים עם הבחירה ועם  הויתור על האלטרנטיבה.

שינוי פרספקטיבה הוא תהליך של עבודה והתבוננות פנימית, של יציאה מהאוטומט וחיים בזמן אמת, של אימון חשיבתי, רגשי ותגובתי בשלושת מלבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה. זו עבודת חיים, אומנות החיים עצמם.

ביטויים מכוננים-

קטונתי מכל החסדים – ל״ב, פסוק י״א

הצילני נא – ל״ב, פסוק י״ב

עמלק

מצורף קישור לשיר הנפלא: ״קטונתי״, המתבסס על פסוקים מהפרשה, של יונתן רזאל https://youtu.be/SEVRSKH54fs