תקציר העניינים: חומש חדש, פרק חדש, פרשה חדשה. עיקר הדברים בפרשה ובחומש בכלל – הקרבנות: אילו סוגי עבירות יש ובהתאמה אילו קורבנות יש ומה עושים איתם. ישנם תיאורים גרפיים מפורטים על הקרבת הקורבנות והמעשים הנעשים בהם, מהם אמנע. סוגי הקרבנות – קורבן עולה, מי שרוצה להקריב קורבן על מזבח רצון כשלהו שלו, שרוצה לבקש משהו מהקב״ה, מקריב בן בקר או צאן או עוף וישנם קורבנות מהצומח, למי שידו אינה משגת שכדאי לשים לב שכל קורבנות הצומח הם כשל״פ – לא מקריבים חמץ. קורבן נוסף – חטאת, מי שחטא חטא גדול בכוונה, צריך להקריב קורבן ואבל גם מי שחטא שלא בכוונה – חייב להקריב. קורבן הכהן הגדול – לו יש סטנדרטים אחרים, הדין לגביהם שונה ולכן יש גם חטאת נשיא – גם הוא יכול לעשות עברה ואם הוא מודע ומודה, הוא יכול לכפר על העבירה ולהמשיך בתפקידו (כמובן שזה תלוי בחומרת העבירה). חטאת סנהדרין – יש מצב שהשופטים מחליטים החלטה לא נכונה וכל העם העושה כמצוותם וכפסיקתם, כושל. חטאת כל אדם – האדם הפשוט שעשה עבירה או חטא ורוצה לכפר על מעשיו. קורבן עולה ויורד על מספר עבירות – יש מידתיות של הקרבת הקורבנות על פי מצבו הכלכלי של האדם. כל אחד מקריב על פי יכולתו. אשם מעילה – אדם שמעל בכספי הציבור. אשם תלוי – אדם שלא יודע אם עבר עבירה, אם אין דרך לברר, חייבים להביא קורבן כדי להישאר נקי. אשם גזלות – אפילו הלין שכר שכיר זה נחשב לגזל וצריך להקריב קורבן. עוד ענין שמוזכר בפרשה זה הבאת המלח יחד עם הקורבנות.
נושאים חשובים מהפרשה
הקרבה, התקרבות ומה שביניהם
כולנו מורכבות מ-יצרים, שכולם חיוניים להשרדותנו ולרווחת חיינו, לדוגמה: הזנת הגוף (אכילה, שתיה, נשימה), התרבות, הגשמה/מימוש עצמיים, שהם כשלעצמם לא טובים או רעים, טיבם תלוי במידתם – גם אויר עם חמצן מועשר ביותר מקשה על הנשימה, שלא לדבר על אוכל ושתיה מופרזים או מצומצמים, אבל ישנם שני פרמטרים שכדאי לקחת בחשבון: א. אנחנו לא חיות לבד, אנחנו ״חיה״ חברתית. ב. איזה מחיר משלמים על סיפוק היצרים שלנו, או – במילים אחרות: מה עלינו להקריב כדי להיות נשים טובות יותר, מאושרות יותר, מעושרות יותר, מוגשמות יותר, מסופקות יותר. כל מהות העולם הזה היא ה״היעלם״ – מה גלוי ומה נסתר; מה מואר ומה חשוך; מה הרווח ומה ההפסד; נפש בהמית ניצוץ אלוקי; טוב ורע; עליונים ותחתונים וכן הלאה שמצד אחד יוצרים את אפשרות הבחירה – החופש האמיתי ומצד שני, by definition יוצרים את ההכרח לוותר או להקריב. לכן, מי שפועלת באימפולסיביות או כלאחר יד, אינה שוקלת באופן משמעותי את הצד האחר – שאולי עלול להיפגע, או שעלול להיגרם לו חסר כלשהו, או, חלילה, מתוך חוסר תשומת לב, לבצע מעשה פוגעני בשגגה או אף חמור מזה. נחזור להתחלה – מכיון שלכולנו יצרים שדוחפים אותנו להגיע על סיפוקם, ראוי שנראה גם את הצד השני, שנשקול את מעשינו מתוך התחשבות וכבוד לסביבה הקרובה והרחוקה ונבין האם עלינו להקריב את טובתנו האישית ובאיזה מחיר. גם פעולה ״לטובת״ הצד השני, אם היא נעשית מתוך ריצוי וחוסר נאמנות לערכים האישיים והחברתיים, אינה פעולה ראויה משום שכל אחת ואחד מאיתנו נשלחו לפה כדי להביא מסר, כדי לשאת בשורה, כדי למלא שליחות וייעוד ואם אנו פוגעים בהם, אנו גורמות נזק משולש: א. לעצמנו. ב. לבורא עולם. ג. לחברה, משום שאנו חוטאות לתפקידנו ומונעות אותו ממישהי שזקוקה לו.
עקרון הרצף
הדיון והעיסוק בקורבנות הם מאבני היסוד של המצוות, או במילים אחרות – מאבני היסוד של הקוד האתי והערכים על פיהם אנו פועלות. קל יותר למוח האנושי לעבד דברים באופן דיכוטומי – כן או לא? שחור או לבן? חיים או מוות? הבעיה היא שמרבית הדברים נמצאים על רצף מסויים, נעשים בתוך משרע של שנתות שבצד אחד נמצא + ובצד השני -. בימינו, כל זמן שלא קם בית שלישי, לא מקריבים חיות. אולם, ניתן ואף צריך להיכנס לדרש ולסוד של הקרבת הקורבנות, במובן הפנימי והעמוק שלהם ולבחון עם עצמנו על איזו נקודה ברצף אנו נמצאות. למשל, במערכת יחסים עם אהוב וקרוב – עד כמה אנחנו מוותרות על האגו שלנו, עד כמה אנחנו מוכנות להקריב מעצמנו כדי לתחזק או להציל את מערכת היחסים; עד כמה אנחנו מוכנות להיות בהקשבה, להיות נוכחות ולראות את האחר/ת, להיות בתשומת לב אליהם – לעיתים זה כל מה שנדרש. אבל הויתור נראה גדול – למה לי לוותר על קריירה למען אמהות? למה לוותר על אמהות למען קריירה? למה להשאר ספונה בבית ולסדר ולנקות במקום לצאת להרצאה או לבילוי? אם נשכיל לעשות את העבודה הפנימית האמיתית, להסתכל ליצרים שלנו בלבן שבעיניים, לבדוק היכן אנחנו ממוקמות על הרצף של סיפוק והגשמה לעומת ויתור והקרבה ואיפה אנחנו מדוייקות ואותנטיות – כך נוכל להתקרב לעשיה לשם שמים ולהתרחק מהאגו ומהרצון העצמי הלא שקול ומאוזן.
קורבן על שגגה
כל שוגג יש לו מזיד שקדם לו. השורש של העבירה הלא מכוונת הוא שורש הנשמה שאומר שהיא נמצאת במקום הלא נכון – הדעת מוסחת, העצב שולט, הכעס, מה שאומר – האגו שולט ולא הניצוץ האלוקי. מי שעושה את עבודתו כהלכה ומכוון את מחשבותיו ומעשיו, הסבירות שיחטא פוחתת. כמו כן, אדם שחוטא בשגגה, בטח אם חוזר על חטאו, לא ימצא את הדרך לתקן את מעשיו – אויש, לא שמתי לב, אויש, חשבתי על משהו אחר… חייב אדם להיות מודע למעשיו, לטוב ולרע שכן המודעות היא הדרך לאבחנה בין הטוב לרע ולייצר את חופש הבחירה: אדם שאומר חטאתי, התגבר עלי היצר הרע, יוכל לבחון את מעשיו ולהתכונן ולהסתדר כדי לא ליפול לאותו מקום הפעם הבאה. לעומתו, אדם שאינו מודע, או שדעתו מוסחת, הסכנה שיחזור על מעשיו היא גדולה יותר. כך למשל בכביש – אם אדם עובר באור צהוב במודע ומבין שבחר לא נכון וכמעט עשה תאונה, יידע בפעם הבאה לעצור בצהוב. לעומתו, מי שלא שם לב איזה אור היה ברמזור וכמעט עשה תאונה, לא יכול לדעת איך לתקן את דרכיו וכנראה הסכנה כשהוא נמצא על הכביש – גדולה הרבה יותר.
החלפת הקורבנות בתפילות
הרעיון שעל כל חטא ואפילו בשוגג- ניתן לכפר. כמו שיהודי נשאר יהודי גם אם הוא חוטא בכל חטא שהוא וגם אם הוא מומר מרצון או בכפיה. כיום אין בית מקדש ולכן גם אין הקרבת קורבנות. מה שמחליף בימינו את הקורבנות הן התפילות ויש המפרשים שהשולחן בביתו של כל אדם הוא המזבח והאכלת אורחים או נזקקים היא התחליף להעלאת קורבנות ולכפרה על עוונות.
א זעירה
המלחמה המתמדת באגו – לזכור את אדם הראשון שהיה ב-א גדולה, אחרי שלוש שעות גבה עליו יצרו והוא אכל מהפרי היחיד שנאסר עליו; לעומתו משה, שהיה העניו שבאדם, שכשכתב את התורה כתב ״ויקר״ במקום ״ויקרא״, לשון מקרה על שום ההבדל בינו לבין בלעם, שהיה גם הוא נביא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שניתן לגויים כדי להראות שהפוטנציאל היה קיים גם אצלם וקיים אצל כולנו – השאלה מה עושים איתו: שקר, כמעשי בלעם או אמת כתורת משה והוא נצטווה להוסיף את ה-א כי אין מקריות בעולמו של הקב״ה וכדי להראות את מידת הענווה וחשיבותה שמיוצגת כל כך יפה על ידי משה.
הקטורת
הרמב״ם אומר שהקטורת מנקה את הסרחון של הקורבנות. תמהו על כך הפרשנים – הקטורת שהיא דבר קדוש, איך יתכן שהיא משמשת כמטהר אוויר במשכן? מסבירים שהקטורת באה לנקות את דרכי החוטאים שסרחו, לטהר את הרוח הרעה שהם הביאו איתם למקדש, מגלה איך כל נשמה מישראל היא אחת עם הקב״ה, מפיגה את סרחון החוטא ומאפשרת לו להתאחד עם הבורא.
המלח
אוכל בלי מלח- תפל. פעם המלח היה יקר ערך ושימש מטבע עובר לסוחר. ענין הפרדת המים בעת בריאת העולם – הקב״ה הפריד בין מים עליונים לתחתונים והתחתונים התלוננו וביקשו לחזור ולהתחבר למעלה והקב״ה פיצה אותם בכך שאת המים מעלים למזבח בסוכות, כתחליף ליין, אך מכיוון שמדובר במים מתוקים, ההשלמה תהיה על בסיס קבוע בצירוף המלח לקורבנות.
לנהל שיח עם רעיון המוות
המגע עם הקורבנות מעמת אותנו עם עניין המוות ומזהיר אותנו על חשיבות וייקר החיים ולכן עלינו לעשות כל שלאל ידינו כדי להיות ישרי דרך, לב ומוח ולהימנע מעבירות וחטאים ולחיות בהתכוונות גדולה לעשות טוב ורק טוב, להיות בשמחה ותשומת לב ולא במוסחות דעת וכן, להבין שמוות זה מוות ואז יבוא הקץ על תקופת שהותנו בעולם הזה והתיקון שנשלחנו לעשות – יפוג תוקפו, גם אם לא השלמנו אותו, אז כדאי לנצל כל רגע, כל שניה שדינן כמו כל אות ותו, יש להם משמעות עמוקה ומחשבותינו ומעשינו הם תולדה של אותה עבודה שאנו עושות בעולם הזה.
Shelli Artman's Personal Blog הבלוג של שלי 