אז זהו… שכדי לכתוב טוב- צריך לכתוב; על כל דבר. מוצאת את עצמי משתהה עם הפינישים האחרונים של המטלה הראשונה (כן, קראתן טוב: ה-ר-א-ש-ו-נ-ה; כבר יש שניה והזמן עובר): מתשע בבוקר מחפשת פדיקוריסטית לטפל בציפורן שבורה ברגל, ״מתנה״ שקיבלתי בסיור בהארלם בשבוע שעבר. כמה דחיינות מ-1 עד ״אין לי כוח לטחון שוב את המוח עם המטלה הזו״?
תקשיבי טוב: אין נימת תלונה בדבריי, אפילו לא טיפונת. עפה על הלימודים באוניברסיטה ברמות של סיפוק ואושר שלא הכרתי; אבל… אוקיי: אין אבל. יאללה- לעבודה!
שניה… רק לפני כן, הולכת לאכול משהו ולנוח. לנוח ממה, למען השם???
טוב, הייתי…
נ. ב: מה קשורה התמונה? לא קשורה ממש, אבל זו האמרה, שלא לומר- קלישאה, שכתובה בפיצריה קטנטונת בשם פינוקיו, בהארוורד/ קיימברידג׳/ בוסטון, ממנה נוהג מארקי-מרק צ. להטיס פיצות לקליפורניה. עדות העזר שכנגד: שווה!!!
The ArtWoman 
רוצה להשאיר תגובה?