בראשית

שנים של מאבק התישו אותי. עם כל דבר נלחמתי. פחדתי לשחרר ולתת לדברים לקרות. חשבתי שאם אתכנן ואפעיל את מלוא כוחותיי אוכל לשלוט בתוצאות. אז חשבתי.

טעיתי. כמה קשה לומר את זה. אבל עד שלא הבנתי והודתי – קיבלתי תרגול חוזר. הרבה תרגול חוזר! וההבנה לא הגיעה מרוח הקודש אלא מכך שפשוט הותשתי. נאלצתי להרים ידיים.

מתחילה להפנים שלטעות זה אנושי, זה מה יש ועם זה ננצח! סך הכל – חמודה!

אז, חמודה – תטעי, תביני, תודי, תתרגלי, תפנימי ו-יאללה, תתקדמי. תמיד אפשר להתחיל מההתחלה, גם כשיש המון בלגאן מסביב.

יש נחמה גדולה במחזוריות של קריאת פרשת השבוע בתורה. לא משנה כמה האדמה והשמים רועדים וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ (בראשית א 2), כל שנה נתחיל מבראשית. השאלה רק אם נהיה באותה נקודת התחלה בכל שנה (סטגנציה) או שנתחיל מנקודה קצת יותר גבוהה או קצת יותר עמוקה (תלוי מאיפה מסתכלים על זה).

בראשית שנה שעברה התחלתי דרך חדשה – ללמוד תנ״ך. הופתעתי והתרגשתי ללמוד על שני סיפורי בראשית:

בסיפור הראשון נברא עולם מתוקן –

בשלושת הימים הראשונים נבראו התשתיות: השמים והארץ, החושך והאור, היום והלילה, האדמה והים, הדשא ועצי הפרי.

בשלושת הימים הבאים נבראו הישויות: השמש הירח והכוכבים, השרצים התנינים והעופות, הבהמות הרמשים והאדם שהוא ישות המחולקת לשניים שיחד נבראו בצלמו: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם (בראשית א 27).

הישויות משתמשות בתשתיות ולא הורסות אותן.

הישויות לא מזיקות אחת לשניה.

וביום השביעי: מנוחה. הפסקה. אוויר לנש(י)מה וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (ב 3).

ואז מגיע הסיפור השני – קיצור תולדות ההדרדרות האנושית: בגן עדן נוצר (ולא נברא) אדם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה (בראשית ב 7) שמצווה לא לגעת בעץ הדעת וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ (בראשית ב 17) ורק אז, באיחור אופנתי, מגיעה האישה וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה (בראשית ב 22). הנחש משכנע את האישה שדווקא כדאי לה כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע (בראשית ג 5) והיא רואה וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל והאיש והאישה אוכלים. הם חושבים שנפקחות להם העיניים ושהם יודעים משהו על העולם הזה.

איזה תאור מדוייק של הטבע האנושי הקלוקל: הוא קודם והיא אחר כך, הם נכנעים לתאוות ובראשן לחטא הקדמון – תאוות האכילה, שניהם חושבים שהם יודעים להבדיל בין טוב לרע, חושבים שהם שולטים, מנווטים, מבינים…

המציאות טופחת על פניהם – הם מגורשים מגן עדן.

הפרשה ממשיכה לספר על ירידת הדורות – קין והבל והדורות שאחרי, עד שנולד נוח אשר יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה (ה 29). אבל הקלקול הולך ומחמיר רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם (ו 5) עד כדי כך שאלוהים מתחרט וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם (ו 7). למזלנו הפרשה מסתיימת בנימה אופטימית – נמצא צדיק אחד בכל הזוהמה האנושית וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה (ו 8).

הזבל הפיזי והרוחני שאנחנו מייצרים גומר אותנו. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים והמציאות טופחת על פנינו. יש לנו טקסטים ללמוד מהם איך הפרצוף האמיתי שלנו נראה. אולי במקום לחשוב שאנחנו יכולים להנדס את המציאות ולשלוט בה, נלמד להתמודד איתה, לא נילחם בה, לא ננסה לשנות אותה – ננסה לשנות רק את עצמנו. ולהתחיל כל פעם מבראשית, אבל מנקודת התחלה טיפונת משופרת.

גם השנה התחלתי דרך חדשה מבראשית – טבעונות וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה (א 30-29). האם זו נקודת התחלה משופרת – ימים יגידו.

דרך צלחה💜

מתמוגגת מהשפה, חוזרת לתופיני המילים:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א 1)

וַיְהִי-אוֹר (א 3)

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד (א 5)

נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (א 26)

פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ (א 28)

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם (ב 1)

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים (ב 7)

לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ (ב 18)

עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (ב 23)

עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (ב 24)

אַיֶּכָּה (ג 9)

הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי (ג 12)

בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ (ג 16)

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם…כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (ג 19)

אֵם כָּל-חָי (ג 20)

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (ד, 7)

הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי (ד 9)

נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ (ד 12)