ענף שנגדע – חיים פיש ז״ל

לזכרו ולעילוי נשמתו.

יום הזכרון תש״פ – יום מוזר, כמו כל הימים שהפכו להיות מוזרים בעת הזו.

אבל יום הזכרון הוא לא יום ככל הימים – הוא משהו אחר בשבילי.

עשרים וחמש שנים של שירות בצה״ל, חלק נכבד מהן במערך הנפגעים, שנים בהן בכל פעם התייחדנו עם הנופלים שהם אחיותינו ואחינו לנשק, בשר מבשרינו, בטקס צבאי מכובד.

ובכל זאת, השנה זכיתי להירשם למפגש זום לזכרו של חיים ז״ל, שהיה בן יחיד להוריו ולאחר שנהרג – נגדע הענף המשפחתי הזה מעל פני האדמה.

זכיתי, כי שוב ראיתי את ארץ ישראל היפה, את הטובים באנשינו שעושים מעשים של חסד בלי תקשורת, בלי יחסי ציבור, בלי צפות לקבל משהו בתמורה – הרי הוא מת…

זכיתי לשבת לשעה קלה (יותר משהו כמו עשרים דקות ממוקדות ומפוקסות), להתנתק מהקורונה ומהבלי העולם הזה ולשקוע בסיפור שעולה מהשכחה, שהרי חוץ מחיילי צה״ל שפוקדים את הקברים בערבי יום הזכרון, שלא בטוח שהם קולטים ומבינים את גדולת מעשם, אף אחד כנראה לא הזכיר את השם חיים פיש, לא את שם הוריו, לא את מקום ונסיבות קבורתו כבר שנים רבות.

זכיתי, כי יוזמה של אדם מין הישוב גרמה לכך ששורה סתמית בדוח צבאי, המדווחת על הרוג, הפכה לרגע לחיבור מרגש של שורשים ומורשת בין א.נשים.

זכיתי, כי ילדיי היו עדים לסיפור ספציפי של נופל, להנצחה ולהכרת תודה למי שמסר את חייו, פשוטו כמשמעו, כדי שאנחנו נחיה כאן.

וחשבתי על הדימיון שבין הנצחה וזכרון אצלי, החילונית, לבין פעילות לעילוי נשמת המת אצל אחיותיי ואחיי הדתיים.

זכיתי, כי מה שחשוב לי – לזכור ולהנציח, חשוב לכולנו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן!

• אם מבינה נכון – על פי היהדות, הנשמה שעוזבת את הגוף עולה למעלה, לעולם שכולו טוב, אבל מכיוון שזה גם הטוב המוחלט והעליון – אין איך להתעלות; רק מעשים טובים שלנו כאן, דווקא בעולם המקולקל למטה, המוקדשים לעילוי הנשמה שם למעלה – יכולים להשפיע ולרומם אותה.