סצנות מחיי יומיום

סצנה 1:

אני בגן עדן, מתבודדת עם איטלקי בגיל מתקדם, שרמנטי וקצת מחוספס (קוראים לספר: ״הפיתוי להיות מאושרים״; מומלץ).

באיזה יקום תוכלו לתפוס אותי קוראת ספר, ״סתם״ ספר – לא של הלימודים, לא קשור לעבודה פנימית/ צמיחה/ התקדמות/ התפתחות, בין שבע ועשרה לתשע וחצי בבוקר?

חוזרת ללמוד…

סצנה 2:

מחסירה פעימה.

זה יכול להיות? גם הציפורן בבוהן השניה נשברה???

אה, לא – זה העיטור של הדולפין מהפדיקור האחרון…

הקוסמטיקאיות סגרו את שעריהן; לא נותר אלא להתרפק על העבר (ועל הדולפין).

סצנה 3:

מסיימת מפגש מקוון וניגשת לעשות ״בוחן כבוד״ ביוונית עתיקה;

החלק הראשון די בסדר; בחלק השני עושה סמתוכה שלמה בין פרטיקיפיום לאופטטיבוס…

שולחת למרצה מייל מתנצל על זה שאני חיה; בתור אחת שסיימה את סימסטר א׳ עם ציון גבוה (מאד) – בא לי למות…

מתעצבנת על החוגגים את ניצחונם ובו בזמן מטנפים על אנשים;

מתבאסת שעד שהואלתי בטובי להתייחס, כולם זוכים להוקרת תודה חוץ ממני;

מתוסכלת מהבוחן ביוונית…

אה, נכון! משם בעצם הכל התחיל…

ב-H.P MOMENT (*):

מאחלת יומולדת שמח ומתכתבת עם ילד (בן 19, אבל מי סופר) שנמצא בבידוד;
מחזירה טלפון לגברת נחמדה;
מתקשרת לשניים-שלושה בני הגיל השלישי לדרוש בשלומם בימים אלה וזוכה לשיתופים מרגשים והמון אהבה;

לוקחת צעד אחורה (נו, בטח שהצעד וירטואלי) וחושבת על כל הדברים הטובים: