פרשת השבוע-כי תצא2

תקציר העניינים: ממשיכות עם הקניין הרוחני שמשה משאיר לעם ישראל, לפני הכניסה לארץ המובטחת, במטרה ברורה – לבער את הרע מקרבינו. מדובר בפרשה עתירת מצוות – פרשה המפרטת שבעים וארבע מצוות, יותר מצוות בפרשה אחת מכל פרשה אחרת בתורה. העיקריות שבהן – דיני מלחמות – חובה ורשות, הלכות אשת יפת תואר, משפט הבכורה, בן סורר ומורה, איסור השארת גופת נידון למוות שנתלה, מצוות השבת אבידה, איסור החלפת מלבושים וכלים בין המינים, צער בעלי חיים, מצוות שילוח הקן, חובת התקנת מעקה על גג בית, איסור כלאיים ושעטנז, הסדרת קשרים בין גבר לאישה וענישה על חריגות, דיני נישואין וגירושין, ממזרות, יחסים עם אומות העולם, יחס לגר ולעני, דיני כספים והלוואות, דיני נדרים והפרתם, דיני ממונות, שכר פרנסה תרומה ונדבה, משפט צדק, דיני עדים ועדויות, דיני יבום, שלמות המידות במסחר, למחות את זכר עמלק. בקונטקסט רחב יותר – הפרשה נקראת תמיד בחודש אלול וקשורה לעבודה המיוחדת שבו. בנוסף, תמיד מגיעה אחרי פרשת שופטים ולפני פרשת כי תבוא (מין הסתם) ולא בכדי.

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ (כא,י)

יש בפרשה חוקים ומצוות סתומים, שגם המפרשים לאורך הדורות חלוקים לגביהם, או מותירים אותם כחידה בלתי פתורה. פרשה שמכילה כל כך הרבה הנחיות מוסריות, חברתיות ופרטיות, מתחילה דווקא במילים: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ. אם היינו חיות על אי בודד, בלי שותפות ושותפים מסביבנו, כנראה היה לנו קל יותר מבחינה מוסרית כיון שכל החלק של התמודדות עם מערכות יחסים וחיים קהילתיים היו נמנעים מאיתנו. אבל, כדי למלא את חלקינו בעולם הזה – כנשים, כמנהיגות, כבנות זוג, כבעלות עסקים, כאמהות ועוד, כנראה עלינו לצאת למלחמה עם אויבנו; בראש ובראשונה מדובר לעניות דעתי באויבינו הפנימיים: גדולים וטובים ממני כבר אמרו שכל מה שאדם רואה – קיים בתוכו ונשלח אליו כדי לעשות תיקון בנפשו. כל התסבוכות, המבוכות, הבלבולים, הייסורים והסבל (האמיתיים או המדומים), משליכים על ההתנהגות שלנו לטוב ולמוטב. עבודה פנימית של מלחמה עם האויבים (פגמים, חולשות, אגו), אבל לא פחות חשוב – טיפוח המלאכים/מלאכיות (חוזקות, מעלות, אהבות), הם שייצרו קרקע פוריה לנתינה, חמלה, הכלה, נאורות וחברות אמיתיות. ואין דרך לעשות זאת מלבד חיבור לכוח העליון, לניצוץ האלוהי, לאמת הפנימית ולאהבה העצמית.

צער בעלי חיים

עם כל הקושי שנתקלת בו במהלך קריאת המצוות והחוקים במקרא כצמחונית, מבינה ש:

א. לא מבינה בכלל את התיאוריות, הפרשנויות וההסברים על אכילת בשר; הדבר היחידי שמבינה הוא שאם כך בני אדם נוהגים (אוכלים בשר) – יש צורך בהסדרה מדוייקת ומדוקדקת ככל האפשר כדי למנוע הדרדרות מוסרית של התעללות בבעלי חיים והסרת עורלת הלב והאדישות לגביהם.

ב. לצד חוסר ההבנה וחוסר ההסכמה עם אכילת בעלי חיים, מוצאת נחמה ביחס של המקרא לחיות, הבא לידי ביטוי בפרשתינו, למשל במצוות שילוח הקן: כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים; שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ (כב,ו-ז); צריך לזכור שמדובר בתקופה שבה לא היה סופרמרקט או שוק נגישים וכדי לאכול בשביל לשרוד, היה צורך להשתמש בכל אשר נקרה בדרכם; גם בתקופה כזו, יש לתרגל את השליטה ביצר הבהמי ולגלות איפוק, חמלה וערכים והכתוב עושה זאת בצורה יוצאת מין הכלל: בהתחלה מדובר ב״ציפור״ וב״אפרוחים או ביצים״; אז עוברים ל-״אם הרובצת על האפרוחים/ביצים״ ובסוף: ״האם על הבנים״. הכתוב מעביר אותנו תהליך נפשי-מוסרי: מהסתכלות אדישה על ציפור ווולדיה, להפעלה של הרגש ההורי: אם על בניה, שנדמה לי שאין מי שתשאר אדישה – הן כאמא של… ו/או כבת של…

תופיני מילים לשבת:

וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (כא,י)

אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר (כא,יא)

רֵאשִׁית אֹנוֹ (כא,יז)

וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ (כא,כא)

מַעֲקֶה (כב,ח)

שַׁעַטְנֵז (כב,יא)

עֲלִילֹת דְּבָרִים (כב,יד)

וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ (כג,טו)

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר (כג,כד)

וְשִׂמַּח, אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח (כד,ה)

לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר, בְּדִישׁוֹ (כה,ד)

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק…תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח (כה,יז-יט)