פרשת השבוע-ראה2

חזרה הביתה מהמקום הכי יפה ונקי עלי אדמות… אבל – הכי טוב בבית!

תקציר העניינים: מתחילות בבחירה בין ברכה לקללה: ברכה= לעשות מצוות השם; קללה=לא לעשות את מצוותיו, לסור מהדרך, ללכת אחרי אלוהים אחרים. בהמשך, משה ממשיך בהכנות לכניסה לארץ המובטחת תחת אזהרה שלא להידבק בתחלואים של יושבי הארץ, שהמרכזי שבהם – עבודה זרה. עם ישראל מצווה לשבור את הפסלים של העבודה הזרה ולעשות סדר וניקיון בארצו לאחר שייכנס; לעבוד את השם רק במקום שהוא בוחר – במשכן ובבית המקדש; לא לשכוח את הלוויים כשעולים לרגל ומביאים את הביכורים והמעשרות; לא לשכוח את האביונים ולחזור ולעזור להם. בהמשך הפרשה נמצא איסור אכילת הדם; להשמר לא ללכת בדרכיהם של נביאי השקר המסיתים ולהישמר ממנהגיהם; דיני הכשרות מובאים בפעם השלישית – לא לבשל גדי בחלב אימו; מפורטות שוב מצוות המעשר, השמיטה, חזרה על דיני העבד העברי והתוספת שצריך לתת לו מתנות כשיוצא לחופשי; חזרה על שלושת הרגלים-פסח, שבועות, סוכות. הפרשה מסתיימת במצוות העליה לרגל שלוש פעמים בשנה, כדי לראות ולהראות.

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה (יא,כו)

רבי יוחנן וריש לקיש פגשו קבצן בכניסה למקווה (ספא של ימינו). הקבצן ביקש נדבה. ענו שיתנו לו בדרכם החוצה. כשסיימו את ענייניהם ויצאו, ראו את הקבצן מוטל מת. אמרו לעצמם – מכיון שלא כיבדנו אותו בחייו, נכבדו במותו. כשהפשיטו את גופתו לטהרה לקראת דרכו האחרונה, גילו בכיס ניסתר במעילו מטיל זהב כבד… ראיה היא ענין התלוי בדבר; בדרך כלל במשמעות הנגזרת מהפרשנות שלנו, המבוססת על ניסיוננו ועל הידע שצברנו בעבר, אולם אין לנו אלא את אשר רואות עינינו. בכל סיטואציה כדאי להתחבר למעלה, לניצוץ האלוקי ולעשות את המעשה הראוי באותן נסיבות. התוצאות עשויות להיות מפתיעות.

לֹא תַעֲשׂוּן…אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו (יב,ח) – סייגים וגדרות

הפרשה משופעת בחוקים ובמצוות שמשה מעביר אל העם, בדרכו להיותו חברה הדואגת לפרטים שבה, במיוחד לחלשים/מוחלשים. מי שלא מסוגלת לחיות בתוך מסגרת, תלך לאיבוד או תחוש בדידות. הרצון והצורך הפנימיים בחופש הם מבורכים (העבדות היחידה המומלצת היא עבד השם), אולם בחיי חברה נדרשים כללים המסדירים את החיים בקהילה, בה על כל אחת מאיתנו לוותר על חלק מחופש הפעולה שלה, כדי לדאוג לחסרי הישע ולחסרי האונים; ואין המדובר רק בחוליות החלשות של חברה – גם ילדינו שלנו נולדים חסרי ישע ואבוי לחברה שאינה דואגת להם. יחד עם זאת, מזכירה הפרשה את טבע האדם לנהייה אחר הגורו/ האופנה/ האליל התורנים והשעבוד אליהם. רק אם וכאשר נשכלל את יכולתנו להקשיב ללב, לניצוץ אלוקה ממעל ממש ולא נלך שבי אחר הרצון הבהמי, נוכל לצאת באמת לחופשי ולבחור את הבחירות הנכונות עבורינו ועבור הסביבה בה אנו חיות.

תופיני מילים לשבת:

מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ (יא,ל)

תַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן (יב,ב)

אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה (יב,ט)

הִשָּׁמֶר לְךָ (יב,יג)

כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ (יב,כג)

וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ (יג,ו)

כָּלִיל (יג,יז)

מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה (טז,ט)

וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ…וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ (טז,יד-טו)