פרשת השבוע-ואתחנן+קצת על ט״ו באב

תקציר העניינים: משה מתחנן לקב״ה ושב ומבקש להיכנס לארץ אולם נענה בשלילה. הקב״ה אף מורה אותו לעמוד מנגד, לצפות על הארץ ולהשאר מחוץ לגבולותיה ולהכשיר את היורש כדי שיוכל לעשות את מלאכתו נאמנה ולהכניס את בני ישראל לארץ המובטחת. משה מסכם ומנחה את העם לגבי החוקים והמשפטים שעליהם לקיים, להקפיד על עבודה מדוייקת, לדבוק ברצונו עבורנו ולא ברצון העצמי. משה מביא את עשרת הדיברות, עם מספר שינויים; סוקר את שלוש ערי המקלט; משרטט גבולות גזרת ארץ ישראל ולקראת סוף הפרשה מגיע משפט שהוא נכס צאן ברזל  -שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.

כך כותב הרב זקס על פרשת ואתחנן:

לא נקראנו לגייר את העולם. נקראנו להצית את דמיונו. הוטל עלינו להיות שגריריו של הבורא ולהעיד בגופנו, כמו גם באורח חיינו, שעַם קטן מסוגל לשרוד ולפרוח בתנאים קשים מאין כמותם, לבנות חברה של חירות בחסות החוק שבניה כולם ערֵבים לה וערֵבים זה בזה, ולקיים את הכתוב: "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). דברי משה בפרשת ואתחנן הם כתב השליחות של עם ישראל ויש בהחלט מי שמביט ומתרשם. לא־יהודים מכבדים יהודים שמכבדים את היהדות. נראה שהעולם זקוק כרגע למסר היהודי – המסר האומר שהאל קורא לנו להיות נאמנים לאמונתנו שלנו ולהיות ברכה לבני כל האמונות. דמיינו עולם שבו כולם מאמינים בזה, ומנסים לממש זאת. הלוואי.
אנחנו לא סתם עוד קבוצה אתנית. אנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא. דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שהשם רוצה מאתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". כך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה".

ט״ו באב – ט"וּ באב הוא זמן פיוס ונחמה בעם ישראל. המשנה במסכת תענית מתארת את החגיגות כיום שבו בנות ירושלים היו לובשות בגדי לבן שאולים (כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגד) ויוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא שידוך; ״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים" (פרק ד', משנה ח'). הסיבות ההיסטוריות לחגיגה:

1. מקבלים חזרה את שבט בנימין אחרי פילגש בגבעה (סיפור ממנו אין איש יוצא ״טוב״).
2. מפסיקים לכרות עצים למערכה – ערוכים חצי שנה קדימה עם עצים למקדש.
3. דור המדבר הפסיקו למות – אחרי חטא המרגלים נענשו בחפירת בורות קבורה לעצמם.
4. הותרו השבטים זה לזה – מותר להתחתן גם בין ולא רק בתוך השבטים.
5. ניתנו הרוגי בית״ר לקבורה – שבאורח פלא, למרות שהגופות הושארו בחוץ, נותר מה לקבור.
6. בוטלו שומרי הגבול בדרך לירושלים – לא יאומן, אבל במשך מאות בשנים נמנעה העליה לרגל לירושלים (לשטח יהודה) מאנשי ממלכת ישראל; עניין זה בוטל בט״ו באב.

הרב זקס על חג האהבה היהודי: אהבה שאין עמה הרגלי-מעשה תמות ביום מן הימים. אך עם ההרגלים הללו גחלת האהבה נותרת מאירה ולוחשת, והרוח עוד יכולה להפיח בה אש. בחיי נישואים ארוכים ומאושרים, לא כל יום נחווה כיום החתונה – אבל אפילו אהבה שהזדקנה תישאר עזה אם תישאר בה הכוריאוגרפיה של החיבה והמסירות; אם יפרנסוה הרגלי המעשה של הנדיבות והאדיבות. אם יש את נפשכם להאריך את ימי אהבתכם, בנו סביבה מבנה של התנהגויות  – מעשים קטנים של אדיבות, מחוות קטנות של מנחה מכם למושא אהבתכם – ותזכו בשמחה שקטה, באור פנימי, שיתמידו כל ימיכם.

תופיני מילים לשבת:

אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (ג,כה)

רַב-לָךְ (ג,כו)

עֵינֵיכֶם, הָרֹאוֹת (ד,ג)

הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד…פֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ (ד,ט)

חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל (ד,יא)

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם (ד,טו)

כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן (ד,כו)

מְתֵי מִסְפָּר (ד,כז)

מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם (ד,כח)

לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ (ד,לא)

אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ (ד,לה)

עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים (ה,ט)

וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ (ה,טו)

וְלֹא תִתְאַוֶּה (ה,יז)

וְלֹא יָסָף (ה,יח)

מִי כָל-בָּשָׂר (ה,כב)

לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל (ה,כח)

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד (ו,ד)

בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (ו,ה)

מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ (ו,ט)

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב (ו,יח)

לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (ו,כד)

עַם סְגֻלָּה (ז,ו)

אֶלֶף דּוֹר (ז,ט)

צילום: מלכי שניאורסון המוכשרת