פרשת השבוע-מטות2

תקציר העניינים: הפרשה מתחילה בחוקי הנדרים ביהדות והחובה לקיימם, עם דגשים מיוחדים ומפורטים לגבי חוקי הנדרים החלים במערכות יחסים שבין איש לאשתו ו-אב לבתו. לאחר שסידר את ענייני הנדרים, מקבל משה מהקב״ה את המשימה האחרונה לפני מותו – לנקום נקמת בני ישראל במדיינים. משה מחלץ אנשי צבא מהעם ומסדר אותם במטות מסודרים ובראש המטה הכללי (מטכ״ל) – הרמטכ״ל (ראש המטה הכללי): פנחס. צבא ישראל יוצא לבצע את המשימה שהוטלה עליו והורג את חמשת מלכי מדיין, ביניהם צור, אביה של כוזבי שזנתה תחת זמרי (אותם הרג פנחס), את בלעם הנבל הראשי וכן כל זכר ממדיין. את הנשים, הילדים, הבהמות והמקנה לקחו בשבי, בזזו את חילם והעלו באש את עריהם. את כל השלל שלקחו הם מביאים עמם חזרה למחנה בני ישראל. משה, אלעזר ונשיאי העדה יוצאים לקראתם וקצפו של משה יוצא על השבים והשובים מהמלחמה. הוא מנחה אותם להרוג כל זכר, וכל אישה וילדה אשר ידעו גבר. לאחר מכן מצווה עליהם את נהלי הטוהרה לעצמם ולציודם להשלמת המשימה. כמו כן, משה מנחה לגבי המכסות מהשבויות, מהמלקוח ומהשלל שיש להעביר תרומה לאלוקים ולכהנים.

בעודם מתקרבים אל הארץ, בני ראובן ובני גד, להם מקנה רב, מזהים אתר פורה שבו יוכלו לנהל את עסקיהם מחוץ לארץ ישראל והם מבקשים ממשה, אלעזר והנשיאים להישאר שם. לא מתאים להם להיכנס, להילחם ולכבוש את הארץ. משה קצת המום מהשאלה, פונה אליהם ואומר – האחים שלכם יילחמו ואתם תשבו מנגד? ונגיד שאני זורם איתכם, מה נראה לכם – שלא תהיה לכזה דבר השפעה על המוטיבציה של כולם, כשהם יראו שאתם מתחמקים מאחריות לקחת חלק בנטל? אתם מתנהגים בדיוק כמו המרגלים שיצאו ״לתור״ את הארץ וחזרו עם מסקנות שאף אחד לא ביקש מהם וזרעו נזק ופחד עצומים בעם. הדבר מעורר את זעמו של הקב״ה על כך שהעם הזה חוזר על טעויות העבר ולא לומד למרות העונש הכבד של נדודים ארבעים שנה במדבר. בני ראובן ובני גד מחשבים מסלול מחדש ומשנים גישה – הם מציעים להשאיר את המקנה והטף בעבר הירדן, אבל לצאת לפני בני ישראל, להוביל אותם אל הארץ ולא לשוב לבתיהם עד שכל בני ישראל יתיישבו בנחלותיהם.  משה מקבל את הצעתם ומביא אותה בפני העם. בני גד, ראובן וחצי המנשה מתחייבים קבל עם ועולם לצאת חלוץ ולהובילם למלחמה על הארץ בטרם יתיישבו חזרה בנחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת (ל,ב)

עניין נדרים(*) ושבועות מתייחס לעולם הרשות ולא לעולם החוקים והמצוות. כשאת נשבעת או נודרת, את מוסיפה על עצמך איסורים או דרישות. נראה שבעניין זה עזרתם של ״ראשי המטות״ היא חיונית מאד. בכל הנוגע לחוק הקיים ישנם גבולות ודרישות. תפקידם של המנהיגים בעניין זה ברור- לקיים את דרישות החוק. בכל פעם שמתעורר ספק בהבנת החוק, הם צריכים לדון ולשקול מה כוונתו ואיך יש לנהוג. הם גם יכולים להוסיף תקנות משלהם כדי להסיר מכשלות מעל הציבור או כדי לכוון את הציבור לדרך מסויימת. בסופו של דבר, אדם נורמטיבי אינו נזקק להם בחיי היומיום. לא כך הדבר בעולם הרשות. שם אין כללים מוגדרים וכל אחת רשאית להוסיף על עצמה מדרגות מוסר והתנהגות מיטיבות כראות עיניה. דווקא בעניין זה חשוב להתייעץ עם מאמנת או יועצת, שתעזור להחליט האם כדאי לקבל על עצמה ומה.

הרמב"ם בסוף הלכות נדרים (י"ג,כג-כה) מנסה להסביר: "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, וכן מי שהיה רודף שלמונים ואסר על עצמו המתנות. או מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואע"פ שהן עבודה לשם לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר- מצווה להשאל על נדרו כדי שלא יהיה מכשול פניו…".

אם כך – עניין ההחלטות הטובות והנדרים אינו פשוט ולכן חשוב להתייעץ עם מומחיות. אנו צריכות לעמוד בדיוק על אופיין של ההחלטות ועל כוונותינו בהן. האם באמת נועד הדבר להרחיק עצמנו מאיסורים שאנו חוזרות ונכשלות בהם או שהנחלטה נובעת מתוך אגו מסויים? מהי בדיוק המוטיבציה לנדור? האם תצליחי לעמוד בנדר או סביר שתכשלי בו ואז עדיף להימנע כדי שלא תוסיפי על עצמך מכשלות לחינם? החלטות מסוג אלו קשות מאד ולכן חשוב מאד להיעזר ב"ראשי המטות" בעניינם, ביועצת חיצונית מומחית.

כמו כן יש להחליט איך לנדור. הגמרא מסבירה את ההבדל בין נדרים ושבועות – נדרים פירושם לאסור עליו את החפץ, שבועות פירושן לאסור עצמו מן החפץ. ישנן שתי דרכים לפתור בעיה של חולשה כלפי הנאות העולם – או לתקן את עצמך או לתקן את העולם. יש להחליט בכל פעם באיזו דרך לנקוט. בנוסף לכך יש להחליט אלו דברים לאסור ולכמה זמן.

ישנן נשים הבקיאות בחוקים, אך כאשר הן מגיעות לעולם הרשות, כאשר הן צריכיות לנווט את דרכן בחיים ולקבוע את הלכות חייהן, הן מתקשות למצוא את דרכן ולכן חשוב שתלכנה אל "ראשי המטות" להתייעץ עמם. בסופו של דבר מובן שרק מי שלוקח החלטה או נודר יקבע לעצמו האם לידור ומה, אך לפני כן רצוי שלקבל הדרכה ממי שמתמצאת בעניינים אלו.

(*) אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה (ל,ג)

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בחשיבות קיום הנדרים. הפרשנים רואים משנה חשיבות לנושא משום שזהו הבסיס לחברה מתוקנת: מה ש״יוצא מהפה״ ״נכנס לאוזניים״ של אדם אחר וגם ואולי במיוחד – לאוזניים שלנו; אם לא ננהג ביושרה ובאחריות כלפי מה שיוצא מהפה שלנו, אם לא נעמוד מאחורי הדברים שאנחנו אומרות, איך אפשר יהיה לנהל מערכות יחסים, בראש ובראשונה עם עצמנו ואחר כך עם האנשים הקרובים והרחוקים לנו? הדבר מלמד אותנו לשקול היטב את המילים היוצאות מפינו, גם אם מדובר ב-דיבור פנימי, אחרת – יווצרו בלבול, מתח וחרדות, עקב חוסר ההלימה בין הדברים. אמנם אנחנו בנות אנוש ועלולות לטעות, אך במהותנו עלינו לקחת אחריות על המחשבות, בוודאי על הדיבור ועל אחת כמה וכמה על המעשים שלנו ולעמוד מאחוריהם.

הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א (לא,ג)

״חלוץ״ – להוציא כוח לוחם ראשון שיצא להילחם על הארץ.ישנם המפרשים זאת כמשימה לא פשוטה שעמדה בפני משה – זו משימת חייו האחרונה, בטרם יאסף אל אבותיו, כך שגם הרעיון העומד מאחורי המשימה, להוביל את נקמת בני ישראל במדיינים אינו קל לעיכול וגם הביצוע אינו פשוט כלל. פרשנות מרגשת במיוחד אומרת שהעם יודע שאוטוטו הוא מאבד את אחרון מנהיגיו ואולי הגדול שבהם מאז ולעולם, שהיה עבורם כרועה את עדרו, שתמיד הגן עליהם בפני הקב״ה, לא משנה מה עשו, שתמיד דן אותם לכף זכות והלכה למעשה הקדיש את עצמו וחייו עבורם, לכן משימת ההתגייסות לקראת הפרידה, גם מצידו של העם, אינה פשוטה ונדרשות התכוונות והתעלות יוצאות דופן, על מנת למלא את המשימה, על אף ולמרות הקושי והעצב.

מדוע פנחס עומד בראש הצבא?

מכיוון שהוא התחיל במשימה והמתחיל אומרים לו: גמור. כמו כן הוא הוכיח שהוא איש העשוי ללא חת, דבק בהנחיות, נאמן למנהיג-משה ויוצא להגנתו.

מדוע כעס משה על שלקחו שבויות?

קצפו של משה יצא על הלוחמים השבים משדה הקרב ולקחו שבויות אל תוך מחנה ישראל.אותן שבויות היו אלה שגרמו להידרדרות המוסרית של עם ישראל: לא זו בלבד שהן זנו תחתם, הן גם גרמו להם לעבוד אלילים – את בעל פעור. להכניס אויב/ת הביתה? לא בבית ספרנו!

תופיני מילים לשבת:

יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר…הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ …לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ (ל,ג)

מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ (ל,ז)

מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ (ל,ט)

הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ (ל,טו)

שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת (לא,ל)

אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז (לא,נ)

תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים (לב,יד)

נֵחָלֵץ חֻשִׁים (לב,יז)