פרשת השבוע-בלק2

תקציר העניינים: אחרי שניצחו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן, עם ישראל מגיע לפאתי ארץ ישראל, בואכה מואב ובלק בן ציפור, מלך מואב, שהיתה ממלכה קטנה יחסית ולא חזקה במיוחד – נבהל. בלק פונה לזקני מדין, בתקווה שהם זוכרים את הבחור (משה, כן?) שחי איתם במשך כשישים שנה ויוכלו לספק מודיעין לגביו. הוא מבין שלא יוכל להם בכוח הזרוע ולכן שולח את זקני מדין וזקני מואב לגייס את הסלב התורן – בלעם בן בעור, נביא וקוסם לעת מצוא. קדימה, תעשה את מה שאתה הכי טוב בו – תקלל את עם ישראל, מבקש בלק מבלעם. בלעם אומר – תראו, זה לא ככה, אני צריך לישון על זה קצת, לתקשר עם הבורא ואני, צנוע שכמותי, רק צריך לשמוע מה הוא רוצה ממני ואעדכן בהקדם. בלעם לא היה פנטזיונר – הוא באמת היה בעל כוחות נבואיים ובאמת דיבר עם הקב״ה. הוא מקבל תשובה שלילית – לא לקלל ולא ללכת עם המשלחת ומעדכן בהתאם. הם חוזרים לבלק והוא, מותקף חרדות כנראה, אוסף אנשים בכירים יותר ושולח אותם לבלעם, לניסיון נוסף. הם מביאים את דבר המלך לבלעם והוא אומר – לא עושה, גם לא תמורת ההון של המלך; אבל אתם יודעים מה? תשנו פה הלילה ונבדוק את מצב ה״רוח״ בבוקר. גם הלילה מתגלה אליו הבורא ומתיר לו לצאת עימם לדרך, אבל עם הערת אזהרה – לעשות אך ורק את מה שיגיד לו. בלעם שומע רק מה שמתאים לו, לא מחכה להוראות, עולה על אתונו ויוצא עם המשלחת לדרך. הקב״ה כועס ושולח מלאך בדמות שטן לעצור את בלעם. האתון רואה את המלאך עם חרב בידו, נרתעת ומטה את צעדיה מהדרך אל השדה. בלעם מתעצבן ומכה אותה כדי להחזירה לתלם. המלאך מחכה להם במשעול הכרמים, האתון נבהלת ונצמדת אל הקיר תוך שהיא מועכת את הרגל של בלעם. שוב בלעם מכה אותה ושוב הם חוזרים לדרך ושוב המלאך מבהיל את האתון והיא רובצת תחתיה. בלעם מתעצבן נורא ומכה אותה נמרצות. הקב״ה פותח את פי האתון והיא שואלת את בלעם לפשר יחסו אליה. משום מה הוא לא מופתע מכך ועונה לה, כאילו מדובר בעניין יומיומי – התעללת בי ואם היתה חרב בידי ברגע זה, הייתי מחסל אותך! איך זה יתכן? שואלת האתון, אני – שהייתי לצידך שנים רבות כל כך, ששירתתי אותך בנאמנות אין קץ, פעם אכזבתי אותך? לא, עונה בלעם ואז מגלה את המלאך, מכה על חטא וחוזר בו. בלעם מגיע לבלק אבל לא יכול להבטיח לו שיקלל – מה שהשם ישים בפי, זאת אומר. בלעם מנחה את בלק לגבי סדרי הקורבנות שצריך להכין והם עושים את כל ההכנות הדרושות. בלעם מוציא מפיו את הברכות במקום הקללות ובלק מתאכזב – לא בשביל זה הבאתי אותך, הוא אומר. הם מנסים לשנות מקום ובכך לשנות את המזל מספר פעמים וכלום לא עוזר – התקשורים של בלעם עם הקב״ה מביאים רק ברכות ונבואות טובות לעם ישראל. כשהם מבינים שזה לא הולך, הם נפרדים איש איש לדרכו. העיצה האחרונה שבלק מקבל כדי להביס את עם ישראל, היא לשלוח את בנות מואב לזנות תחת בני ישראל ולדרדרם לעבודה זרה. כך קורה שבנות מואב ומדין מפתות את בני ישראל שאכן מדרדרים מדחי אל דחי. הקב״ה מצווה את משה להוקיע את החוטאים ולהרוג את הנצמדים לדברי בלעם. בינתיים פורצת מגיפה, שמכלה עשרים וארבעה אלף איש ונעצרת רק כשפנחס בן אהרון הכהן, שולף את הרומח והורג את אחד ממנהיגי ישראל שהלך עם מדיינית.

בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר (כב,ב)

פרשת בלק היא היחידה בתורה שנקראת על שמו של נוכרי רשע. זה קצת תמוה – בלק זכה לכבוד ששמור לאנשים בעלי מוניטין ושם טוב (נוח, יתרו, שרה, פנחס, להבדיל). בנוסף, קשה להתעלם מכך שהפרשה מתחילה בפסוק ב בפרק כב ולא בפסוק א, כלומר מנסים לעורר תהייה ולמשוך את תשומת ליבנו. בנוסף, אין בפרשה נתונים לטובתו של בלק, או אפילו כאלו שרק ירמזו על איזושהי זכות שעומדת לו. בכל מקום בתנ״ך שבו יש פער משמעותי במידע, זה כדי לגרות את הדימיון של הקורא, שינסה להשלים את הפער. כנראה שזה איתגר את חכמינו. הגמרא אומרת שהקריב ארבעים ושניים קרבנות על המזבח, כמפורט בפרשה ולכן זכה שתצא ממנו רות, ומ-רות נולדו דוד ושלמה. מכאן שבלק נושא בתוכו את שורשיו של דוד, מלך המשיח ולכן זכה שתהיה פרשה על שמו. כך שגם אם מדובר ברשע גמור, לכאורה או לא, תמיד ניתן, אם נרצה, למצוא נקודת אור. אולי בתוך כל אחת מאיתנו שוכן לו בלק קטן (או גדול) – עם ישראל בכלל לא התכוון לתקוף את מואב ("אל תצר את מואב") אבל שמעו הלך לפניו ונצחונותיו על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן עשו את שלהם והילכו אימים על בלק. בלק המבועת מתחיל לחפש כל פתרון אפשרי להתכונן לרע מכל. הפחד, מלבד איבוד הבטחון והאמונה, גונב לנו את החיים עצמם. החרדות מפני העתיד לבוא גונבות את הדעת, מסיתות את המחשבה ותשומת הלב מה-הווה ובכך לוכדות אותנו באשליות של שליטה מדומה על התוצאות (עתיד), בעוד שבאמת, אם כבר יש לנו איזושהי יכולת השפעה, הרי היא רק על מה שקורה כאן ועכשיו; לא ניתן לשנות את העבר ולא ניתן לשלוט על העתיד ומי שמשלה את עצמה שזה אפשרי – במוקדם (בדרך כלל) או במאוחר תנחל אכזבה. אצל בלק לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם פעלה לטובת עם ישראל – הם התברכו בברכות נעלות ביותר על ידי בלעם. הזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון והוספת הטוב. ואכן, הברכות של בלעם הן נכסי צאן ברזל ונאמרות בתפילות היומיומיות, חוזות פני עתיד.

תופיני מילים לשבת:

אָרָה-לִּי…אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר (כב,ו)

וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן (כב,כח)

קִרְיַת חֻצוֹת (כב,לט)

וַיֵּלֶךְ, שֶׁפִי (כג,ג)

כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (כג,ט)

הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (כג,כד)

שְׁתֻם הָעָיִן (כד,ג)

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל (כד,ה)

מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר (כד,ט)

וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו (כד,י)

יֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן (כד,טז)

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (כד,יז)