פרשת השבוע -חקת

תקציר העניינים: מתחילים עם חוקת התורה – הציווי על פרה אדומה, אולי ה-סמל למצווה לא מובנת. ואם זה לא מספיק, הכהן הגדול זורק עץ ארז ואזוב לתוך שריפת הפרה. הכהן הגדול נטמא מכך עד הערב ועליו לבצע תהליכי טהרה כדי להתנקות מזה. כך גם האדם הטהור שמטפל באפר הפרה. ממשיכים עם טומאת המת ודיני הטהרה הקשורים במי שבא עימו במגע. העם מגיע לקדש וחונה ושם מתה ונקברת מרים. מיד לאחר מותה, הבאר הניסית והפלאית, שנדדה אחרינו לכל מקום, נעלמה. העם מוצא את עצמו במדבר בלי מים. כהרגלם, הם מתלוננים לפני משה ואהרון – למה הוצאתם אותנו ממצרים? למה הבאתם אותנו לפה למות בצמא? שוב מתרצה הקב״ה לתחנוניו של משה, נגלה אליו ואומר לו – לכו, אתה ואהרון ודברו אל הסלע, שיוציא מים. משה לא מדבר אל הסלע, אלא מכה בסלע, פעמיים. מכיון שמשה מפר הוראה ברורה, נגזר עליהם לא להיכנס לארץ. משה שולח שליחים למלך אדום, בבקשה לעבור דרך ארצו והוא מסרב לאפשר זאת. מכיון שאסור לנו להילחם עם האדומים, עשינו אחורה פנה. בהמשך הפרשה הקב״ה מצווה את אהרון הכהן לעלות אל הור ההר ושם הוא נפטר; עם פטירתו של אהרון, נעלמים ענני הכבוד ששמרו והגנו על עם ישראל בדרכם במדבר. לאחר מכן מסופר על מלחמת הכנעני והניצחון עליהם. למרות הניצחון, העם שוב מתלונן על ה-מן שהוא לחם קלוקל. הקב״ה שולח בהם נחשים ושרפים ורבים מקפחים את חייהם. אחרי שחטפו את המכה, רצים שוב למשה והוא פונה ומבקש שיסלח להם. הקב״ה מצווה את משה לעשות נחש של נחושת שישמש סמל לרפואה והצלה. בהמשך מסופר על שירת הבאר שהעם שר , להודיה על הנס שנעשה להם. בסוף הפרשה מסופר על עם ישראל שרוצה לעבור דרך ארצו של סיחון מלך חשבון עבור תשלום כל מה שישתמשו בו; סיחון, לא רק שלא מסכים, אלא שיוצא עם הצבא שלו להפחיד אותם, כמעשה מלך אדום בתחילת הפרשה. סיחון חשב שגם לו יעבוד העניין הזה, אבל העם נלחם בו, מנצח וכובש את ארצו. סיחון היה אמור להיות המעוז האחרון שעומד בפני בני ישראל מלכבוש את הארץ, המגן של כל העמים כנגד עם ישראל, אך זה לא קרה ובהשגחה עליונה – נלחמנו וניצחנו.

נושאים מרכזיים בפרשה:

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (יט,ב)

הפרשה מניחה את היסודות לבנין הרוחני של האדם. הרבי מלובביץ אומר שכל יהודי נמשל לארץ חפץ. הפרשה משרטטת מפת דרכים לקראת הגשמת המטרה/החלום/הייעוד – להיכנס לארץ ישראל. החוקה היא דווקא מה שהשכל לא מבין, היא מעל השכל ומעל ההבנה של בני אנוש והיא התשתית של הבנת החיים כהווייתם – לקבל את הגודל הטבעי שלנו, שלעולם לא נבין הכל, אבל תמיד יהיה היצר (הרע) שמטיל ספק, זהו הטבע האנושי; לכן כדאי לכל הפחות לא לזלזל, לא לזרוק את החוקה כלאחר יד. מעליה ניתן לבנות נדבך של יועצים/ משפיעים/ מדריכים/ רבנים/ מנהיגים שבאים לידי ביטוי בפרשה בדמויותיהם של משה אהרון ומרים שדואגים לעם לכל מחסורי החומרי והרוחני (הבאר, עמודי הכבוד וה-מן) וזאת כדי בכל זאת להתמודד עם אתגרים שהחיים מציבים לנו; הנדבך השלישי הוא דיבור (אל הסלע) ולא הכאה עליו (ולכן גם משה נענש) שהתאימה לדור המדבר אבל כבר לא מתאימה לכניסה לארץ והקומה העליונה לחיי רוח נמצאת התרבות, נמצא הנשגב אליו כדאי לשאוף, הבאים לידי ביטוי בפרשה בשירת הבאר. גם שלמה המלך, החכם באדם, שהבין הכל, חוץ מחקת הפרה האדומה, אמר שככל שהוא מנסה להבין את העניין, כך זה מרחיק אותו; כלומר, הניסיון להבין את הנשגב מבינתנו, לא רק שלא מקדם או תוקע אותנו, זה אף מרחיק אותנו משורש ההוויה, מתמצית האמונה והיסוד של היהדות – תפנימי שיש דברים שאת לא מבינה ואף פעם לא תביני, תהיי בביטול ה״אני״, ביטול האגו, תתחברי לעצמיות, ה״עצם״ הפנימית שבך, שהיא חלקת אלוקה ממעל ממש, הפוטנציאל הגבוה שלך שמתחבר לעולמות עליונים, לחכמה נעלה ונשגת וכך תפני מקום לבורא לפעול בחייך ותגלי ניסים ונפלאות; יקרו לך דברים שאת אפילו לא מסוגלת לדמיין ולחלום כי זה בכלל לא במושגים שלך.

(*) חוקים, עדות, משפטים – משפטים הם הציוויים המובנים, עדות הם אלו שמצריכים הסברים וחוקים הם מעל לטעם ודעת של השכל האנושי. ארבעה חוקים מוזכרים בתורה ועליהם קם היצר הרע לשגע אותנו –

א. על איסור קירבה לאשת האח (במסגרת האיסור על גילוי עריות); מצד שני – יש את מצוות ייבום וחליצה, כשהאח נפטר ואין צאצאים.

ב. מצוות שעטנז – אסור לטוות יחד צמר ופשתן; מצד שני – בציצית, שעשויה מצמר, מותר לטוות את הכנפות מפשתן.

ג. שעיר המשתלח – שעיר לעזאזל, המטמא את העושה אותו אך מטהר את שאר העם.

ד. מצוות הפרה האדומה – מי שעושה את הפרה מטהר את הטמא מטומאת המת, אבל מי ששורף אותה, הוא עצמו הופך להיות טמא (בטומאה אחרת) וצריך להיטהר.

איך דבר שהוא עברה הופך להיות מצווה ואיך דבר טהור הופך לטומאה? איך יכולים שני דברים הפוכים בתכלית להתחבר בתוך מצווה אחת? לא ניתן להבין בשכל האנושי, אלא רק דרך קבלת עול והבנה שלא כל דבר נוכל להבין וכאמור – לפחות לא לזלזל, לכבד.

עץ ארז ואזוב

למה צריך להשליך עץ ארז ואזוב לשריפת הפרה? לתוך החוקה הלא מובנת לאף אדם של הפרה האדומה, מוסיפים עוד נדבך.הדבר בא להדגיש את הכיוונון הפנימי העדין שאנו צריכות לעשות – גם כשאין לנו מושג, גם כשאנחנו בביטול מוחלט של ה״אני״, עלינו לזכור שבאנו לכאן למטרה מסויימת, לבצע שליחות ייחודית לנו לשמה הגענו. עלינו לחיות מתוך ביטול מלפני הקב״ה, משל היינו אזובים, אך באותו זמן לא לשכוח לבטא את העוצמות והמתנות שניחנו בהן, כדי לשרת את הציבור, כדי לתת מעצמנו ולחיות מתוך הוויה של – מה אני יכולה לתרום ולא מתוך הוויה של – מה אני עשויה לקבל; מה הרווח שלי מכל זה. ה״רווח״ שלי יהיה במילוי השליחות והייעוד שלי, כי שם אני אחת ויחידה וזה החותם שאטביע על העולם. אלו הם חיים בעלי משמעות אמיתית, הנובעים ממעיינות פנימיים ואינם תלויים בגורמים חיצוניים.

החטא ועונשו

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים (כ,יא) יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם (כ,יב). המפרשים מסבירים לנו שבפעם הראשונה יצאו מים, אבל זרזיף דק, שהיה גורם לעיכוב רב במילוי המימיות והשקיית הילדים והצאן ולכן משה מכה שוב בסלע ויוצאים מים רבים וכולם שותים ושמחים. הקב״ה כועס על משה ומטיל עליו גזרה עצומה – לא להיכנס לארץ, למרות שזו תכלית המסע במדבר; זו ה-תכלית של העבודה הפנימית שאנו עושות: לכבוש את ה״ארץ״ הפרטית שלנו, לכבוש את היצרים שמשתבשים, עד שמאזנים אותם ואפשר לחזור לחיות בשלווה ובשלום. משה ״בסך הכל״ הכה בסלע במקום לדבר אליו. הוא הרי כבר עשה זאת בעבר. מה קרה הפעם? אומרים המפרשים שאסור היה למשה לגזור גזירה שווה בין אז לעכשיו – כשיצאו ממצרים, הם היו בעלי מנטליות של עבדים, שרק ״מכה״ או ניעור יכולים לטלטל את אמות הסיפים כדי שיצאו מהם ״מים״, שהם הסמל לחיים, לזרימה. כעת, אחרי שהתחשלו מהנדודים במדבר, אי אפשר רק להכות בהם, רק להנחית עליהם דברים; צריך לדבר אליהם, כדי שיבינו ויעשו את המוטל עליהם מתוך הבנה ושיתוף פעולה, כדי לגייס את המשאבים הפנימיים ואת תעצומות הנפש. הסבר נוסף לחומרת העונש מתמקד ב: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים (כ,י), הכינוי שמשה מכנה את בני ישראל; לאף אחד, אפילו לא למשה, יש זכות להטיל דופי בעם ישראל! אם יש למשה בעיה עם העם (והיו לו בעיות רבות), שיתפטר. אבל יש הסבר אחר, לפיו משה לא נכנס לארץ לא בגלל שנענש, אלא דווקא בגלל דבקותו בבני ישראל, מתוך הרצון הפנימי האמיתי שלו כמנהיגם, לגזור על עצמו גזירה שווה יחד עם העם, יחד עם האנשים שהוא הבטיח להם שיכניס אותם לארץ ואם הם לא נכנסים – גם הוא לא נכנס.

האם עונשי אהרון ומשה שווים?

לפני מותו הוא זוכה אהרון לפשוט את בגדי הכהן הגדול ולהלביש בהם את בנו. לכן עם כל הקושי והכאב עם פטירתו של אהרון, הוא זוכה למעמד מאד מיוחד – לראות ברגעיו האחרונים איך הגדולה והמנהיגות שלו, הכהונה בה נשא, עוברת אל בנו, דבר שגם משה רצה אך לא זכה לו – את משה ירש יהושע בן נון ולא בניו. כמו כן, האבל על אהרון היה רב וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (כ,כו) בעוד משה – מקום קבורתו לא נודע…

ניצול הזדמנויות ע״י האויב

הכנענים שומעים שאהרון נפטר ובאים להילחם בעם ישראל דרך האתרים, הפרשנים מסבירים שהאתרים=דרך ה״תרים״, דרך המרגלים שנשלחו לתור את הארץ וזרעו פחד בעם, כך נוצר לכנענים חלון הזדמנויות לפתוח במלחמה, כשהם ״הריחו״ אצל המצב השברירי של עם ישראל ושל משה מנהיגו ששרוי באבל על אחיו. הם החליטו להילחם בנו, לתקוף אותנו ולשבות בנו שבי… ״וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי״  הפרשנים מסבירים שזה נאמר בלשון יחיד משום שהם לקחו רק שבויה אחת, שפחה, בשבי; אבל עם ישראל מתעקש לא לוותר ובשביל שפחה אחת משיבים מלחמה וזוכים להחזיר את השבויה הביתה ולהביס אותם.

התלונות על המזון והשתיה

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם (כא,ד) – אחרי הנצחון על הכנענים, העם נח על זרי הדפנה ומוצא זמן ופניות להתלונן על החוסר במים ועל הלחם הקלוקל (ה-מן), למרות כל היתרונות הגלומים בו – הוא מגיע בחינם, יורד כל יום טרי מהשמים, לא מייצר פסולת בגוף, מכיל את כל הטעמים ומזין כל אדם בכל מצב וגיל; לפעמים דווקא העושר, דווקא כשיש הכל, ההתמודדות היא יותר קשה כי נדמה לנו שזה בזכות כוחי ועוצם ידי. דווקא כשחסר לנו, אנחנו יודעות להתפלל ולבקש, אבל כשיש הכל, תמיד נרצה עוד ועוד או נחשוב שזה תלוי בנו. במקרים כאלו גם מה שיש לא מספיק או לא מוערך ומתחילים להתלונן.

מה עניין הנחשים השרפים ואיך הנחש פעם ממתי ופעם מרפא?

הקב״ה שולח בעם את הנחשים והשרפים, הנחשים ששורפים מבפנים את האדם כשהם מכישים אותו. העם מקבל דווקא את העונש הזה מכיון שהתנהגו כמו הנחש שלקה בדיבור לא טוב, שקילקל בפיו, שפיתה את חווה על ידי דיבור חלקלק. הנחש חטא בפיו וגם הם חטאו בפיהם. העם דיבר לא יפה על החסדים הגדולים שהקב״ה עושה איתם ולכן נענש בנחשים השרפים. להראות שדיבור רע עושה נזק לפנימיות, שורף מבפנים. נחש הנחושת הוא ה״תרופה״ שמשה מצווה לעשות והוא סמל הרפואה עד ימינו. לכן הכל תלוי בנו – מי שמאמין בהשגח העליונה, הנחש יגן עליו, אבל אם יתלונן ויכפור בהשגחה העליונה, הנחש ימית אותו.

שירת הבאר

הפרשנים מבארים שעם ישראל עובר בנקיק צר בעוד אויביו נעמדים על ראשי ההרים משני צידי הנקיק ומתכננים להשליך על העם אבנים וחיצים ולטבוח בהם. רגע לפני שזה קורה, הקב״ה עושה רעידת אדמה קטנה ולרגע קט ראשי ההרים נושקים אחד לשני וכל אותם לוחמים שתכננו לטבוח את עם ישראל – נמחצים ומתים. העם בכלל לא מודע לזה, עד שבאה הבאר המופלאה של מרים, שחזרה בזכותו של משה, ומציפה את הנחל בגופותיהם של כל אלה שנמחצו ורק אז הם מבינים ממה ניצלו. כדאי לנו כל יום להודות על הניסים הגלויים אבל גם על הניסים הנסתרים שקורים לנו. לחיות חיים של הוקרת תודה והודיה על הניסים שקורים לנו ואנחנו אפילו לא שמות לב אליהם. לא תמיד נמצאת הבאר המופלאה, שמציפה את הדברים מול עינינו ומראה את הנס שקרה לנו. צריך להתבונן ולשים לב, "להקשיב" לבריאה. לשמוע ולראות איך הקב"ה מסייע לנו בלי הרף. הוא לא עושה עבורינו את העבודה, אלא יוצר עבורנו את התנאים, כך שאנחנו נוכל לעשות אותה ולהצליח. גם כאשר אנחנו מתפללות לסיוע, לא לבקש שהבעיה תיעלם. לבקש כוחות להתמודד. לבקשה כזו יש סיכוי גדול יותר להתקבל. לא לבקש לזכות בפתרון, אלא לבקש למצוא את העיסוק, או התפקיד שיאפשר לנו ליצור ולהשפיע רבות בעולם ולקבל תמורה ראויה עבור כך.

תופיני מילים לשבת:

חֻקַּת הַתּוֹרָה…פָרָה אֲדֻמָּה (יט,ב)

עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב (יט,ו)

חֻקַּת עוֹלָם (יט,י)

וּמַיִם אַיִן (כ,ה)

מֵי מְרִיבָה (כ,יג)

הֹר הָהָר (כ,כב)

וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי (כא,א)

נְחַשׁ נְחֹשֶׁת (כא,ט)

עֲלִי בְאֵר (כא,יז)

עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן (כא,לג)