פרשת השבוע-שלח2

תקציר העניינים: משה שולח אנשים מכל שבט, נשיאים ונישאים, לתור (ולא לרגל) את ארץ כנען. הפרשה מפרטת את שמותיהם. משה משנה את שם הושע ליהושע וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ (יג,טז). משה שולח אותם לדרכם, לבדוק את כל איזורי הארץ, שכן כל שבט אמור להתנחל במקום אחר; כמו כן משה מנחה אותם לבדוק: מה זו הארץ הזו? מי הם היושבים בה? האם הערים מבוצרות ומוגנות? איזו תבואה יש בארץ ואילו פירות? הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה, מביאים מפירותיה עימם ובתום ארבעים יום הם שבים ממשימתם למחנה בני ישראל. קבל עם ועולם הם מפרטים את ממצאיהם, מראים את הפירות שהביאו ומדווחים שיושבים שם עמים חזקים ועזים וכן כי נתקלו בילידי ענק. כלב בן יפונה, אחד הנשיאים מהמשלחת, מהסה אותם ואומר שאף על פי כן יש לעלות לארץ ואין לו ספק שיוכלו להם וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל). אז מגיעה האמירה הדרמטית והמסקנה אליה הגיעו רוב הנשיאים וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ (יג,לא). הם לא מסתפקים בכך ומוציאים דיבת הארץ בפרהסיה. האפקט של הדברים על העם גדול מאד והם מעדיפים לחזור למצרים או – למות. מנגד, מצטרפים כלב בן יפונה ויהושע בן נון למשה ואהרון ומדברים בשבחי הארץ ומנסים להרגיע את העם וכמעט נרגמים באבנים. הקב״ה קץ בהתנהגות כפויית הטובה וחסרת האמונה ומתנהל שיח בינו לבין משה עבדו על מידות ההכלה והרחמים שהוא יפגין. השם סולח בעקבות בקשתו של משה אך מחליט כי איש מבני הדור הזה לא ייכנס לארץ, למעט כלב ויהושע שנשאו רוח אחרת. על כל יום מ-40 ימי התיור/ריגול – יקבלו שנה של נדידה במדבר שבסך הכול תימשך 40 שנה. אז חל מהפך – קבוצת מעפילים משנה את דעתה ומחליטה כן לעלות לארץ והם נוחלים תבוסה קשה. העם מקבל את מה שביקש וכששומע את הבשורה המרה מתאבל קשות ומרגיש שנוצר חיץ בינו לבין אלוהיו. בהמשך מפורטים נהלי הנסך (יין) והמנחה (סולת בלולה בשמן) וכן הפרשת החלה. מפורטים דיני עבודה זרה/עבודת כוכבים- מי בשוגג ומי בכוונה וסדרי הקורבנות עבור כל אחת ממהם; מה קורה עם מי שלא מקיים מצוות שמירת שבת שבת במזיד/בשוגג ומובאת הדוגמה של מקושש העצים שמחלל שבת. מפורט הציווי לעשיית המצוות והציות השלם להנחיות הבורא כדי שהכל ייראה וייעשה כאן בעולם באופן מוחשי ופרקטי וכן כי דין אחד הוא לתושב ול-גר. כל החטאים ועונשים שמפורטים כאן כבר לא שגורים כיום ויש לציין כי גם בזמנם, גזר דין מוות היה נדיר ביותר. הפרשה מסתיימת במצוות ציצית אשר תהווה תזכורת לקיום המצוות כדי להיות קדושים בפני הקב״ה, שהוציאם מארץ מצרים להיות זה שהם מאמינים בו והולכים בדרך שהוא מכתיב.

נושאים מרכזיים:

הסמיכות לסיפור מרים והצרעת ולמה הפרשה מסתיימת במצוות ציצית?

סיפור המרגלים והסיפור על הצרעת של מרים סמוכים זה לזה. בשני המקרים, יאמר לזכותם של ה״נאשמים״ שמדובר על אמירת אמת – משה אכן התרחק מציפורה ומשלחת הנשיאים שיצאה לתור את הארץ אכן ראתה את האיומים. אולם, בשני המקרים, האופן שבו נאמרו הדברים היה שגוי ולקוי – מרים לא היתה צריכה לדבר על העניין בפרהסיה וכך גם הנשיאים. מעבר לזה שהם חרגו מתפקידם – הם התבקשו לתור את הארץ ולא לרגל, כלומר לדווח על מה שהם רואים אבל לא להסיק מסקנות, הם הביאו את מסקנותיהם בפני כולם ולא מצאו לנכון לדבר עם משה בדלתיים סגורות. סיפור המרגלים השאיר את חותמו וטביעות אצבעותיו על האנושות בכלל והעם היהודי בפרט לאורך השנים. יצויין כי אף לא פעם אחת כתוב שמדובר במרגלים או, לחלופין, שמדובר במשימת ריגול ובכל זאת – הדעה והידיעה הרווחות עד עצם היום הזה הן כי מדובר במרגלים. למרות שהם נשלחים לתור את הארץ והם מביאים את אשר ראו עיניהם, הפרשה מסתיימת במצוות ציצית שמזכירה לנו לא להאמין למה שרואות עינינו בבחינת – כזה ראה וקדש! גם ראייה (כמו יתר החושים) היא סובייקטיבית ומושפעת מאמונות, מתת מודע, מהאופי, מהתכונות, מהיתרונות ומהפגמים. יש סכנה ב״לתור אחר הלב והעיניים״ וכדי להימנע מזה, צריך לפעול ולאמץ סולם ערכים שאינו תלוי בשיפוט העצמי, ליברלי ואוניברסלי ככל שנהיה (למשל עשרת הדיברות).

כלב בן יפונה ויהושע בן נון

כלב בן יפונה הוא בעלה של מרים והוא ויהושע היחידים שדבקו במטרה. איך הם עשו זאת? משה משנה את שמו של עוזרו הנאמן מ-הושע ל- יהושע, שיצא ב״מוד״ עבודה של זהירות ושיש עליו השגחה פרטית – יש מי שיושיע אותו ויציל מעצת מרגלים ואילו כלב בן יפונה מתחבר לאבות אבותיו ושואב מהם את כוחו ועוצמתו וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן (יג,כב) – כולם עלו לנגב, אבל רק כלב בא אל חברון ובהפגנת מנהיגות ודוגמה וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל). וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ–קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם (יד,ו). וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי–וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה (יד,כד). וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ (יד,לח)

מה הניע את הנשיאים לחרוג מתפקידם?

בכל סיפור טוב יש התלבטות בין שני ערכים ושניהם חייבים להיות ערכים ״טובים״, אחרת אין באמת התלבטות (דוגמאות: דילמה בין שמירה על נאמנות למשפחה לבין נאמנות לאמת; בין התמסרות למשפחה לבין התמסרות לקריירה או לשליחות ועוד). פרשנים מסבירים שבאיזשהו מקום בתודעה שלהם, הנשיאים מבינים שאקט הכניסה לארץ יגזור עליהם את הפרידה ממשה, המנהיג הנערץ והאהוב שלהם, שמלווה אותם לאורך זמן ועבר איתם ניסים ונפלאות. אין פלא שליבם נחמץ ונקרע בין הגשמת החזון להגיע אל הארץ המובטחת (בה לא ממש מחכים להם עם דגלים לבנים ושטיח אדם), לבין הכרוניקה הידועה מראש של התקרבות להתממשות הפרידה ממשה. דילמה עצומה ועצובה. אמנם הענשתו של משה באי כניסתו לארץ מובאת בסוף ספר במדבר, אך הזרעים לחטאו של משה נטמנו עוד הרבה קודם (באפיזודת ההכאה על הסלע למשל בספר שמות).

דעי את תפקידך ושליחותך, אבל היי מודעת גם לגבולות גזרתך

מה היה כל כך נורא במה שהמשלחת עשתה? הם בסך הכול אמרו שיש סכנות ואיומים ושכיבוש הארץ בלתי ניתן לביצוע. אם להודות על האמת – מעבר לאמיתות דבריהם, הם גם לא הפריזו בסכנות; יתרה מזאת, הציפיה ממשהו במעמד הנשיאות היא שאם הוא מבחין בדגל שחור שמתנוסס על פקודה (על אחת כמה וכמה כשמדובר ב-תכנית) בלתי חוקית בעליל – הוא יתריע על כך קבל עם ועדה. אם כך – מה היתה חומרת מעשיהם עד כדי הענשה במחיקת דור שלם מעל פני האדמה? הסוד טמון במילה אחת – ממנו (״כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ״ פרק י״ג פסוק לא): הערכת האיומים והסיכונים יכולה להיות מכוונת כלפי אדם, אבל לא כלפי הבורא! הספק שהמרגלים מטילים איננו הספק ביכולתו של העם ואפילו לא ספק ביכולתו של משה להנהיג ולהוביל את העם להשיג את הארץ המובטחת; הספק שהם מטילים הוא בכוחו של הקב״ה! בימינו זה דבר שעוד מתקבל על דעת – יש אתאיסטים ואגנוסטיים ואפילו דאיסטים או חסרי דת בכלל; אבל איך יתכן שבדור המדבר, מי שחוו את הניסים של הקב״ה – החל בעשר המכות, עבור דרך יציאת מצרים וכלה בעמוד האש ועמוד הענן המלווים את המחנה ומילוי כל הצרכים הפיזיים במדבר (מן, מלבושים, מי שתיה ועוד) – יהיו מי שיטילו ספק במילוי והגשמת ההגעה והכניסה לארץ המובטחת? הם נשלחו לארץ לתור ולא לרגל. הראיה לכך וגם לכך שההשגחה הפרטית אינה מובנת מאליה ועבדה שעות נוספות עבורם בעת שהותם בארץ היא שיוצאת משלחת של אנשי רמי מעלה, עם בגדים יוצאי דופן כנראה (כאלה שלא צריך לכבס וגדלים עמם) ואף אחד לא עוצר אותם ולא מפריע להתנהלותם במשך 40 יום; בארץ יושבים עמים רבים והחבורה עוברת מממלכה אחת לשניה באין מפריע, להבדיל מבני יעקב שירדו מצרימה והוא הנחה אותם להיכנס ממקומות נפרדים ולא כדבוקה אחת כדי שלא יחשדו בריגול. למשימת ריגול לא שולחים משלחת גדולה ובולטת. עלינו לדעת את שליחותינו ותפקידינו, אך עלינו גם לדעת את הגבול; לעשות את המוטל עלינו, אך לדעת מתי להרפות ולשחרר ולתת מקום ואפשרות להתערבות למי ששלח אותנו לכאן.

דימוי עצמי (נמוך)

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם: מילא ש״אובייקטיבית״, על פי השוואת מידות, היו בני ישראל קטנים פיזית מהענקים היושבים בארץ; אולם אצל מאמינים בני מאמינים – אין משמעות לגודל הפיזי אלא למידות הפנימיות ולמידת החוסן והעוצמה המצויים בתוכם כתולדה ישירה של אמונתם; יתרה מזאת, הם מגדילים לעשות ו״מדברים״ גם בשם האויב – בטוחים שכך הם גם נראים ונתפסים על ידי הצד השני. מי שמרגיש מראש שהוא קטן (במידות ובאמונה) למעשה גוזר על עצמו תוצאה ידועה מראש, כנבואה המגשימה את עצמה. הסיכויים לנצח במצב כזה הם אפסיים עד לא קיימים. צריך לזכור שלא מדובר באספסוף – נשיא = איש+נ: בתורה המילה איש מתארת אדם ממעלה גבוהה ונשיא הוא איש בניחן במדרגת ה-נ׳, מדרגת הבינה.

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם

הכניעה ליצרים שיוצאים מאיזון וההליכה אחר מה שהלב אומר ומה שהעיניים רואות משולים לזנות. עד כדי כך יכול להתל בנו לבבנו ומראה עינינו. ״אדם אצל עצמו הוא גר״ ואל לו להאמין אמונה מוחלטת במה שליבו אומר או מה שעיניו רואות משום שהם עלולים להביאו לידי חטא. רק קיום המצוות והתזכורת להן בדמות הציצית תעלה את האדם על דרך הישר ודרך הדבקות בהוראות ההפעלה הוא לא יסטה מין הדרך וייפול ויפעל על יצריו ותאוותיו האפלים. תיקון וכיוונון הפנימיות נעשה על ידי עבודה פנימית אינטנסיבית ומתמדת, הכרוכה במאמץ שוטף ובתשומת לב ממוקדת, תוך חיבור לרצון הגבוה ולניצוץ האלוקי. בזוית נשית – נשים אינן מצוות במצוות ציצית. בכלל, יש טענה שהבעיה הגדולה עם חטא המרגלים היא ששלחו גברים ולא נשים – נשים לא חטאו בחטא העגל, נשים יותר מאמינות, נשים אינן צריכות מצוות שגברים נצרכים בהם לא כי הן פחות טובות או פחות נחשבות, אלא דווקא כי הן יותר מיומנות וכי יש להן מנוע פנימי מוסרי ערכי וחינוכי בילד-אין.

תופיני מילים לשבת:

פְּרִי הָאָרֶץ…בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (יג,כ)

אֶשְׁכֹּל…אֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ (יג,כג)

ארץ זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ (יג,כז)

עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙…כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (יג,ל)

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (יג,לב)

וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים (יג,לג)

פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ (יד,יח)

מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה (יד,לז)

וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם (יד,מה)

צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת (טו,לח)

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם (טו,לט)

פורסם על ידי shelliartman

שלום, שמי שלי ואני מחפשת ומוצאת(!) רגעי קסם והשראה. מזמינה אותך להצטרף אלי.

רוצה להשאיר תגובה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: