פרשת השבוע-נשא2

תקציר העניינים: בהמשך ישיר לפרשת במדבר ובהקשר להקמת מחנה ישראל וההכנות לנסיעה מהר סיני אל ארץ ישראל, מצווה משה: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם (ד,כב) ופקוד אותם לעבודת המשכן. מובא פירוט תפקידם – לשאת את היריעות, המיתרים וכלי העבודה, איפשהו באמצע מבחינת החשיבות, בין בני קהת לבני מררי, שגם את התפקדותם ותפקידיהם סוקרת הפרשה. מי שמנחה את כולם הם הכהנים עַל-פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה (ד,כז)… וּמִשְׁמַרְתָּם–בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (ד,כח). משה מקבל הוראות לצוות את בני ישראל: לשלח מהמחנה את הטמאים, פרטי דיני מעילה, ההנהגות לגבי חוטאים וביניהם הדין המיוחד לאישה סוטה (אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (ה,יב)) והלכות נזיר והחזרה מנדר הנזירות. אז מגיעה הברכה, אולי המרגשת ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – ברכת הכהנים: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם (ו,כד-כז).

משה מסיים את הקמת המשכן, מושח את הכלים ומקדש אותם. נשיאי ישראל מביאים את הקורבנות ומקריבים אותם לפני המשכן. משה מצווה לקחת את הקורבנות ולהעביר ללוויים, על פי חלוקת העבודה ביניהם. הגענו לאירוע החגיגי של חנוכת המזבח, בו עולים נשיא אחד ביום להקריב קורבן עבור שבטו, החל משבט יהודה ולאחריו יששכר, זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר ולבסוף נפתלי. בסיום הפרשה, כשמשה מגיע לאהל מועד לדבר עם הקב״ה, הוא שומע את קול השם מעל הכפורת שעל ארון העדות, מבין שני הכרובים.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

נָשֹׂא (ד,כב)

פרשה שלמה בתורה מוקדשת למילה ואף נקראת כך. בנוסף, מדובר בפרשה הארוכה ביותר בתורה (176 פסוקים) ולא בכדי היא תמיד צמודה לשבועות – חג מתן תורה (נקראית בשבוע שלפניו או אחריו). גם המיקום של המילה בפסוק השני, מכוון את תשומת ליבנו שכדאי לפעול באופן מאוזן ושקול (לא תיכף בהתחלה אבל מיד בתחילת הפסוק השני), מקום טוב באמצע. השורש נ.ש.א נושא בחובו מספר משמעויות – להתרומם, להתעלות שהם דברים ברורים ומבורכים, בוודאי בחיי הלימוד והרוח; אבל להתנשא פירושו גם להתגאות ובמקום שיש גאווה, עלול להיות פגם. עלינו לנקוט במשנה זהירות בבואנו להתנשא ולהתרומם, שמא נתנשא ונתרומם מעל אחרות ואחרים. בחיי היומיום, בגלל הפוטנציאל לפעול על מידת הגאווה, שהיא חלק מהטבע האנושי, כדאי להשתדל לנהוג במידת הענווה, הצניעות ואפילו ההתבטלות, להקדים תרופה למכה, כדי לא ליפול למקומות אפלים – שחלילה לא נחשוב שאנו נעלות על אחרים. יחד עם זאת, באה התורה ובאופן חד משמעי מדגישה (בהקדישה לכך את שם הפרשה, מאריכה בפסוקיה ומפרטת את קורבנות כל נשיאי שבטי ישראל אחד לאחד) שיש מקום להתנשא, יש מקום לקחת תפקיד של נשיאות והתרוממות, רק שעלינו לנקוט במשנה זהירות, לבחון את הנחיצות ולבחור: במקרה של הוראה או הנהגה, מי שאין לה את ״גן״ ההתנשאות והגאווה כנראה לא תבחר לעלות על במות, להשמיע את קולה; אך האם זה אומר שהיא צריכה לשתוק? לדמום? לכל אחת מאיתנו תפקידים רבים – בקריירה, במשפחה, בחברה; תבררי את מילותיך, תשתדלי ותשאפי לחשוב טוב, לומר טוב ולעשות טוב אבל אל תשתקי – האסונות הגדולים ביותר של האנושות קרו כאנשים עמדו מנגד ושתקו. תדברי, תתקשרי, תתווכחי, תסכימי לא להסכים, אבל בבקשה – אל תשתקי.

בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם

כאמור, בהמשך ישיר לפרשת המדבר, בה פורטו תפקידי בני קהת ומררי (קהת-העוסקים בקודש הקודשים ומררי במעטפת) גם פרשת נשא עוסקת בלוויים ומשלימה את תפקידי בני גרשון-לשאת את היריעות, המסך, המיתרים וכלי העבודה. לכאורה, גרשון הוא הבכור, אך הוא לא קיבל את התפקיד החשוב ביותר – אותו קיבלו בני קהת. ההפרדה הברורה, עד כדי מעבר בין שתי פרשות, מטרתה להדגיש את העובדה שבקודש הקודשים אין משמעות לבכורה; מי שמתאים – מקבל את התפקיד ולאו דווקא על פי סדר הילודה. אולם, מעבר לכך, מציינים הפרשנים שבהיבט פנימיות התורה, בכל אחת מאיתנו יש קצת קהת וקצת גרשון וגם קצת מררי. בכל אחת מאיתנו קיים הפוטנציאל לנשיאת ארון הקודש כבני קהת, כל אחת מאיתנו לפעמים ״מקטינה ראש״ כמו בני מררי ובסופו של דבר – בכל אחת מאיתנו יש גם את ה״אמצעית״ או ה״בינונית״, כפי שקוראים לזה הפרשנים. זו לא בהכרח מילת גנאי – נהפוך הוא: כדאי וראוי למצוא את קו האמצע, את האיזון; ללמוד ולדעת שבכל אחת מאיתנו יש את הנפש האלוקית (או, לפחות את הפוטנציאל להיות כבני קהת), את הנפש הבהמית (כבני מררי, שבסיטואציות מסויימות פועלת מתוך מרירות) אבל יש גם את האמצע והוא לא פחות חשוב – למצוא את האיזון בין העולמות, ללמוד לחיות בדואליות (ולא בקונפליקט) בין הנפשות הפועלות בתוכנו, זאת תכלית קיומנו בעולם הזה. אין ציפיה שנהיה כמלאכיות ובוודאי שלא כבהמות, כל שנדרש הוא השתדלות לעשות כמיטב יכולתנו בכל עניין ודבר.

ברכת הכהנים

הטקסט המקראי הקדום ביותר שהתגלה עד כה, רשום על לוחיות כסף שנמצאו במערת קבורה בכתף הינום שבירושלים, מתוארך בשלהי תקופת בית ראשון, שנת 600 לפני הספירה בקירוב. מתחילים ב: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". זוהי המהות וזהו תמצית הייעוד והשליחות של הכהנים – אהבת ישראל. עליהם ניתן לסמוך בלב שקט כי ברכתם טהורה, לשונם נקיה והמניע הפנימי לפעילותם היא האהבה. לכן עליהם הוטלה המשימה המיוחדת הזו, כמו גם האחריות לפעול בניגוד למהות העולם (-היעלם) ולחשוף, לגלות ולרומם את האחדות (ולא האחידות) בעם ישראל, דבר שיכול לצאת לפועל רק מאהבה.

תופיני מילים לשבת:

לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה (ד,כג)

כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ (ה,ב)

מִנְחַת קְנָאֹת (ה,טו)

מַיִם קְדֹשִׁים (ה,יז)

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים (ה,יח)

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (ו,ג)

מִשְׁרַת עֲנָבִים (ו,ג)

מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג (ו,ד)

רְקִיק (ו,יט)

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (ז,י)

פורסם על ידי shelliartman

שלום, שמי שלי ואני מחפשת ומוצאת(!) רגעי קסם והשראה. מזמינה אותך להצטרף אלי.

רוצה להשאיר תגובה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: