פרשת השבוע-אמור2

תקציר העניינים: הקב״ה אומר למשה לומר לכוהנים סט של הוראות וכללי התנהגות – עם מי להתחתן, מה ללבוש, איך (לא) להתגלח, איסור קרבה למתים, למי אסור ולמי מותר להיות כהן ועוד, הקיצר – עליהם להיות קדושים וגם פה, כמו בפרשה הקודמת ואף ביתר שאת – קדושים, קדושים, קדושים. בהמשך שוב מופיעה המילה – לֵּאמֹֽר והשורש חוזר בשלל הטיות בפרשה. הפרשה ממשיכה ודנה בהקרבת הקורבנות – מה מותר להקריב ומה אסור, מתי ועוד. לאחר מכן ישנה רשימה של מועדי וחגי ישראל, החל משמירת השבת, דרך פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמיני עצרת. זו פרשה מאד חקלאית והיא שזורה בעבודת האדמה ובהלכותיה. בסוף הפרשה יש סט של מצוות ומשפטים בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו ופירוט של אמות המידה והמוסר הנוגעות בדבר.

וַיֹּאמֶר…אֱמֹר…וְאָמַרְתָּ (כא,א)

הפרשה פותח בחזרה על השורש א.מ.ר שלוש פעמים ועוד בפסוק הראשון; פנסים טקסטואלים מהבהבים כדי להסב את תשומת ליבנו לנושא. כמו כן כתוב בפסוק הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (שם) – לכאורה התהפך סדר הדברים: היה הגיוני שייכתב ״בני אהרון הכהנים״ מפאת כבודו של אהרון. רשי אומר ומבאר – "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים". בפשט – כשאת עוסקת בחינוך, הזהרי בדברייך, במעשייך ובמחשבותייך; כן, כן, גם מחשבות והלך רוח ילדים קולטים. אולם יש פרשנות נוספת נפלאה – כשעוסקים בחינוך, כדאי שהדברים יזהרו (להזהיר במשמעות זוהר); חינוך טוב הוא בראש ובראשונה דוגמה אישית מופתית, הלך רוח מרומם ודברים צחים ומדוייקים.

ספר ויקרא מניח בפנינו את התשתית לסדרים חברתיים על מנת לייצר חברת מופת המתעלה מעל ומעבר לחיי היומיום, במיוחד בפרשת אמור, בה מובאות בפנינו שישים ושלוש מצוות של עשה ואל תעשה. אפשר להיכנס לויכוחים על הרלוונטיות של חלק מהמצוות לימינו; אפשר להטיל ספק באפשרות לקיימן; אבל אין ספק שאם נספוג ונפנים את רוח הדברים ונתייחס אל הכתוב בתורה כאל תשתית מוסרית וערכית, נוכל לבנות, לקיים ולהנהיג חברה טובה יותר, כזו שממש נעים וראוי לחיות ולגדל ילדים בה, כשבבסיסה ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ שפגשנו אך בפרשה הקודמת.

תופיני מילים לשבת:

בַּעַל בְּעַמָּיו (כא,ד)

וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, וְטָהֵר (כב,ז)

לְפַלֵּא-נֶדֶר (כב,כא)

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת (כב,כד)

עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם (כג,י)

עֹמֶר הַתְּנוּפָה (כג,טו)

בִּכּוּרִים (כג,יז)

פְּאַת שָׂדְךָ (כג,כב)

וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם (כג,כז)

פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל (כג,מ) – ארבעת המינים

נֵר, תָּמִיד (כד,ב)

שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן (כד,כ)

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה (כד,כב)