פרשת השבוע-אחרי מות2

עיקרי הדברים: אחרי מותם של נדב ואביהוא, הקב״ה מנחה את משה איך מתנהגים בבית המקדש, איך משרתים הכוהנים (ובמיוחד אהרון) ומהן ההנחיות המדוייקות לכניסה אל קודש הקודשים, כאשר השיא הוא בכללי ההתנהגות ביום הכיפורים. דיני טהרה וקדושה שמביאים להתקדשות היחידים כיחידים וכולם ביחד כ-עם. ההתקדשות של עם ישראל היא הנבדלות בינם לבין הגויים. כמו כן, סט של מצוות, בעיקר מצוות ״אל תעשה״ שמהוות תשתית לחברה מתוקנת.

נושאים מרכזיים בפרשה:

להיות חלק

הפרשה פותחת ב-אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן (טז,א) והיא גם נקראת כך. ההסבר: בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ (שם). הכתוב מכוון את תשומת ליבנו לנקודה העיקרית – הקשר שבין קרבתם לקב״ה=הסיבה, אל – מותם=תוצאה; להבדיל מהכתוב בפרשת שמיני – וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם (י,א), שם הסיבה למותם היא אותה אש זרה, על שלל הפרשנויות שניתנו במהלך השנים. יחד עם זאת, הרצון להתקרב לבורא, לניצוץ האלוקי שבכל אחת מאיתנו, הוא תכלית האמונה והדרך היהודית, אבל אינו עומד בפני עצמו. לא הגענו לעולם כדי לנתק את הקשרים הגשמיים ולחיות חיי פרישות ונזירות, כפי שנראה היה שנדב ואביהוא תופסים את המשמעות הקיומית שלהם. נוצרנו כדי לחבר בין עולמות הרוח לחומר, בין עליונים לתחתונים, בין הנסתר לנגלה ובכלל – ללמוד לחיות ולהכיל את השונה, המקוטב, הנפרד והנבדל לכאורה. להשכיל לדעת שכולנו אחד, כולנו חלק מאותו עם/עולם, על מנת שנוכל לחיות בשלום עם עצמנו וזו עם זה. באופן מצמרר ומרגש, פרשת אחרי מות מגיעה בדיוק בשבוע שבו התבשרנו על בחירת שלושת האמהות שתבדלנה לחיים ארוכים – בת-גלים שער אמו של גלעד ז״ל, איריס יפרח אמו של אייל ז״ל ורחלי פרנקל אמו של נפתלי ז״ל, להדליק משואה ביום העצמאות התשע״ט. מי שהפכו את המשמעות והייעוד של חייהן לחתירה לשלום ולאחדות, מאד מזכירות לי בהתנהלותן את אהרון הכהן.

ריבוי חוקים ומצוות טריוויאליים?

הפרשה משופעת בחוקים ומצוות לכאורה טריוויאלייים, הנראים מובנים מאליהם. אך כנראה שהדברים לא היו כל כך טריוויאליים באותה תקופה, נהפוך הוא: הם נפוצו בקרב הגויים – אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה:  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם (יח,כד) כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ (יח,כז). יש צורך לחוקק ולמסד תשתית חברתית ראויה. התשתית המוסרית לחברה מתוקנת נמצאת בעולם הרוח. בעולם זה, אם אין התקדמות, לכאורה יש דריכה במקום, אבל בפועל יש פיחות זוחל, כל פעם עוד הנחה קטנה, עוד העלמת עין, מה שאומר שלמעשה הולכים אחורה! בשביל לשמר ולקדם רמה רוחנית גבוהה שתהווה תשתית איתנה לחברה מתוקנת, צריך לעבוד ולפעול ככל האפשר, לעשות כמיטב יכולתנו להתקדמות (לא לשלמות) כדי לא להתעורר פתאום, יום אחד ולגלות שאנחנו בהדרדרות; לא לזייף, לא לתת לעצמך הנחות קטנות ולעגל פינות, אבל לעשות זאת מתוך ביטול וענווה ולא מתוך קנאות, שעלולה לייצר את ההיפך הגמור ולדרדר למעשים נוראיים. ישנה אימרה במשנה החסידית לפיה ״מה שאסור – אסור ומה שמותר – מיותר!״. במבט ראשון נראה שמדובר על תפיסת עולם סגפנית. למעשה, מדובר בבחירה מודעת הכרוכה בעבודה פנימית מתמדת ונחושה, שלא להפוך עבד לתאוותינו.

תופיני מילים לשבת:

בְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף (טז,ד)

מַּחְתָּה (טז,יב) – כלי לנשיאת גחלים

הַשָּׂעִיר, לַעֲזָאזֵל (טז,כו)

וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם…חֻקַּת, עוֹלָם (טז,לא)

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא (יז,יא)

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲונָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ (יח,כה)