פרשת השבוע-מצורע2

תקציר העניינים: בפרשה מתוארים תפקידי הכוהנים באבחון וטיפול המצורעים בגופם, בבגדיהם ובביתם וכן סדר הקרבת הקורבנות בכל אחד מהמקרים.

תפקיד הכהנים: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן (יד,ב)        ***************************************************************

על הכהנים הוטל לאבחן ולהחליט מי נגוע ומי לא. מה פתאום כהן? למה לא רב שהוא הפוסק בענייני רוחניות בדרך כלל? או רופא, אם מדובר במחלה? בזכות מידת אהבת האדם שהכהנים משופעים בה. אם כהן שוקל להכריז על אדם כלשהו כמצורע, על כל המשתמע מכך, הוא יעשה זאת לא רק במקצועיות, ביושר ובהגינות, אלא בדחילו ורחימו. החומרים בהם השתמשו הכהנים לטהר את הצרעת היו די נדירים ובכל זאת בעת מחלה רוחנית מצאו לנכון להשתמש בהם ולהשמיד אותם; מדובר ב-עֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב (יד,ד): ארז ושני מתארים מוצרים רמים ונישאים, הרומזים על גאווה ואולי אפילו על חטא היוהרה; תולעת ואזוב הם נחותים ושפלים, מעין ״אנטיביוטיקה״ לשניים הראשונים. התורה אינה ספר רפואה (טומאה וטוהרה אינם חולי ובריאות) והמתכונים והמרשמים הכתובים בה אינם באים לרפא מחלה פיזית (אולי גם, על הדרך); התורה, באמצעות הכהנים, מורה – תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (שם) איך לטפל ולחיות במישור הרוחני. ההסדרה ברמה החברתית נעשית באמצעות מנגונים של בושה, דבר נדיר ביהדות, המבוססת בדרך כלל על אשמה (ההבדל ביניהן – בושה זה מול העולם החיצון ואילו אשמה היא מנגנון של סבל פנימי). גם הטיפול אינו בגדר ענישה (סקילה, מוות וכדו׳ כמו שהתורה יודעת להעניש כשיש בכך צורך), אלא הוצאה מין המחנה, הרחקה, על מנת להשיב את המצב לקדמותו ולמנוע מגע וטומאה מאנשים אחרים.

שלוש דרגות לצרעת

****************

בתורה כתוב במפורש רק על שניים שלקו בצרעת – משה ומרים. כמובן שמדובר באנשים משכמם ומעלה. למה דווקא איתם באים חשבון? הפרשנים מסבירים שהדבר בא ללמד דווקא על הזכות והטוהר שלהם ועל רקע כזה – גם הכתם הכי קטן בולט, על אחת כמה וכמה דיבור שאינו לעניין. רק אנשים שהם במעלה רוחנית גבוהה ביותר ידרשו להיזהר בלשונם כפל כפליים ובכלל לתת תשומת לב יתרה לנראותם הן בדיבור והן במעשה. ישנם שלושה מקומות בהם מופיעה צרעת – בבית, בבגדים, בגוף. הפרשנים מסבירים ששלוש דרגות הנגע הן בחזקת שלוש דרגות של אזהרה שנשלחות – בהתחלה איום מבחוץ: הבית, לאחר מכן זה מתקרב: בגדים ולבסוף תוקף את הגוף עצמו, שתפקידו לשאת את נשמת האדם במדרגה הזכה והטהורה ביותר האפשרית. ולהיפך – בהתחלה זה תוקף רק את הגוף (ואת זה אולי אפשר להסתיר) וככל שהמצב מחמיר – זה תוקף גם את הבגד ואת הבית. בכל מקרה – מדובר בהחמרה, אם מכאן ואם מכאן. השורש הרוחני הנסתר של הצרעת (הרקב/הנגע הפנימי, למשל אותם גאווה ויוהרה מהסעיף הקודם) בא לידי ביטוי ב-נִגְלֶה: נ-שמה, ג-וף, ל-בוש ו-ה-יכל.

הצרעת וראשית האנטישמיות (הרעיון מהספר ״איך נולד התנ״ך?״ מאת ישראל קנוהל; ההגדרה לעיל מויקיפדיה)

***************************************************************************

דוגמאות ראשונות ברורות לרגשות אנטי-יהודיים ניתן למצוא בתקופה ההלניסטית, באלכסנדריה במאה ה-3 לפני הספירה. הזרם המרכזי של ההיסטוריונים של אלכסנדריה היה ידוע לשמצה בשנאת היהודים שלו. אחת הסיבות לעוינות זו נבעה מן העובדה שילידים מצריים רבים, שחיו חיי אומללות תחת השליטה היוונית והרומית, לא יכלו לסבול את הפריחה והשגשוג שזכו בו היהודים הזרים. קנאה חברתית זו השתרשה כמעט בכל הכתבים של הסופרים ההלניסטיים באלכסנדריה ובסביבתה.ֿ בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקָטָאיוֹס איש אבְּדֵרה (Hecataeus), היסטוריון יווני שחי סביב שנת 300 לפנה"ס, שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". הקטאיוס כתב כי משה "בגלל זיכרון הגלות של עמו (כתוצאה מטראומת גירוש העם ממצרים) הנהיג עבורם דרך חיים של מיזנתרופיה (מיזנתרופ=שונא אדם) ועוינות כלפי זרים." גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.

בחיבורו של מנתון (אגיפטיקה), כומר והיסטוריון מצרי-הלני מן התקופה, מופיעה הטענה, כי בני עם החיקסוס (קבוצה ממוצא שמי ששלטה בצפון מזרח מצרים) היו "אבות היהודים". בכך שולל מנתון את הסיפור המקראי ואת תפיסת הזהות העצמית של היהודים ומנסה להשפילם. הנואם היווני אפיון, שחי במאה הראשונה לספירה באלכסנדריה ונודע בשנאתו ליהודים, טען בחיבוריו (שהתבססו על כתביו של מנתון), כי בני ישראל הם צאצאי אנשים מצורעים שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם 'אוסרסף' (Osarseph) "שלא מעריץ את האלים", מרד בפרעה בשיתוף מורדים כנענים וכאשר פרעה התגבר על המרד, הוא גירש את המורדים המצורעים הללו למדבר, בו שינה אוסרסף את שמו למשה. אפיון טען כי סיפורו הוא למעשה הגרסה ה"אמיתית" לסיפור יציאת מצרים שאותו מספרים היהודים, ובכך רצה לציירם כמצרים מצורעים וטמאים שצריך לגרשם ולנדותם.

תופיני מילים לשבת:

****************

הַצָּרוּעַ (יד,ג)

עַל-מַיִם חַיִּים (יד,ה)

תְּנוּךְ אֹזֶן… בֹּהֶן (יד,יד)

אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת (יד,כא)

אֲחֻזָּה (יד,לד)

וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ (יד,מא)

וְטָח אֶת-הַבָּיִת (יד,מב)