פרשת השבוע-שמיני2

עיקרי הדברים: אחרי שבעת ימי ההכנות לחנוכת המשכן בפרשה הקודמת (ימי המילואים), מגיע היום השמיני. משה קורא לאהרון, לבניו ולזקני ישראל, פונה לאהרון ומתדרך אותו בענייני הקורבנות לקראת מעמד מיוחד הצפוי להם – לראות את האלוקות. הם עושים כאשר צוו, על פי מפרט מאד מדוקדק כדי שיהיה לכך תוקף. אהרון ובניו עושים כל אחד את תפקידו ואת חלקו בעבודת הקורבנות עבור חטאי היחידים ועבור חטאיהם כעם. בסיום הקרבת הקורבנות, משה ואהרון יורדים אל העם ומברכים אותו. לאחר מכן השכינה יורדת אל עולמנו, יוצאת אש מלפניה שמאכלת את מה שהוקרב והעם בהתלהבות שיא. גם נדב ואביהוא בני אהרון בהתלהבות שיא ומבלי שנתבקשו ונצטוו – מעלים אש זרה. אז יוצאת אש השכינה שאוכלת אותם והם מתים. משה קורא לקרובי אהרון ומנחה אותם לפנות את גופות קרוביהם אל מחוץ למחנה, את אהרון ובניו הנותרים להישאר באוהל מועד ולהמשיך בעיניניהם והבכי על לכת הבנים יהיה של בית ישראל. משה ממשיך להנחות את הכהנים לגבי עבודתם במשכן, למרות ואולי בגלל האסון שפקד אותם. לאחר מכן מפורטות מצוות אכילת הבשר לסוגיו והאיסורים הכרוכים בכך, ההבדלים בין החיות הנאכלות לאלו שלא.

שמיני מעל הטבע

העולם מנוהל בסדרים של שבע

• שבעת ימי השבוע
• היום השביעי – שבת
• שבעת הרקיעים
• שבעת קני המנורה
• שבעה תווים במוסיקה
• שבעה פתחים בראש האדם
• השנה השביעית – שנת שמיטה
• שבעה שבועות – ספירת העומר
• שבעה ימי חג – פסח, סוכות
• ״שבעה״ – ימי אבלות

הנחת יסוד ביהדות היא שיש דברים שהם מעבר להיגיון ולטבע, מעבר לבינה ולדעת האנושית, בבחינת תזכורת למקום שממנו הגענו – ״אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״ (ספר בראשית יח,כז). מה שמגיע אחרי ה-שבע, אחרי הסדר ה״הגיוני״ וה״טבעי״ הוא ה-שמונה ולכן הוא מעל. כך מתייחסים למצוות ולחוקים שכתובים בתורה: הם בבחינת כזה ראה וקדש, אין ויכוחים האם לבצע או לא ואין הסברים. כאשר זוהי תפיסת העולם, אפשר לקבל את הרעיון של ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (ספר שמות כד,ז), של כוח עליון שמנהל את העולם, דרך התנהלות שנסללה על ידי אבות אבותינו. זאת כדי להגביל ולתחום תפיסת יסוד אחרת בארון הספרים היהודי, לפיה ״בשבילי נברא העולם״ (משנה, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, פרק ד' משנה ה' לז).

צמצום הוויית האדם כתכלית הבריאה

במשך שנים התנגדתי נחרצות לרעיון הצמצום הזה – איך יכול להיות שיש מישהו שיודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי? מה טוב לבני ביתי? אני יודעת, אני מנהלת, אני שולטתתת! ב-א-מ-ת??? בכל פעם שטעיתי (וזה לא קרה הרבה, יש לציין) – הרגשתי תחושת כישלון.

בשנים האחרונות אימצתי תפיסה חדשה – יש מי שמנהל את העולם (ולא משנה אם קוראים לו אלוהים או הבורא או יוסי) וזו לא אני – במקום לנסות לשלוט על הנסיבות (דבר שבמוקדם או במאוחר נדון לכישלון כמובן), יכולה לבחור איך להגיב למה שקורה לי ובכך לייצר את מציאות חיי, מתוך אחריות לתגובה ולא מתוך מצג שווא של שליטה בתוצאות (״הצלחות״ או ״כשלונות״) המוביל לגאווה או לאשמה, חרטה ואף קורבנות.

להתקרבן או להקריב

ספר ויקרא כולו ופרשת שמיני בתוכו, עוסקים באופן נרחב ומפורט ביותר בקורבנות. אחד הרעיונות שמסתתר מאחורי עניין זה מוצא חן בעיני הרבה יותר מהתיאורים הפלסטיים של מלאכת הקורבנות – בכל רגע ורגע, אם נזכור מי מנהל את העולם, יש סיכוי שעל ידי הקרבת האגו מבחירה, נוכל להימנע מלהפוך להיות קורבן של הנסיבות/תוצאות. לפעמים אני מתבלבלת, שוכחת שיש מי שמנהל את העולם ונקלעת למצגי שווא של ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה״ (ספר דברים ח,יז) – מתכון בטוח לאכזבה, כעס, מרמור, עלבון, חרטה וקורבנות. כשנזכרת שזו לא אני ששולטתתתת, כשאני ״מקריבה״ את האגו שלי – משתחרר עול כבד וחיי הופכים להיות שלווים, נעימים ומכילים יותר ואני הופכת הרבה יותר ידידותית לסביבה ולעצמי.

גאווה, ענווה ומה שביניהן

על פניו – יש סתירה בין שתי תפיסות היסוד. את הסתירה הזו מיישב רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך. בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (שם), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (שם). ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."

הלוואי שנשכיל להשתמש בכיס הנכון בזמן הנכון…

תופיני מילים לשבת:

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (י,ג)

וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן (י,ג)

חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם (י,ט)

לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר (י,י)

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ (יא,ג)

כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים–אֹתָם תֹּאכֵלוּ (יא,ט)

זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ (יא,לז)