פרשת השבוע-ויקהל2

תקציר העניינים: משה ממשיך להנחות את בני ישראל על פי הציווי האלוהי בדבר שמירת השבת, התרומות למשכן הקב״ה ושוב יש חזרה על פרטי הפרטים של החומרים מהם תהיה מורכבת הבניה, המאור, הקטורת, הארון, הבדים, הכפורת, הפרוכת, המסך, בגדי הכוהנים ובגדי השרד וכן פירוט רב של המלאכות והפעולות של בניית המשכן. כולן וכולם תורמים מממונם ומכישוריהם לבנית המשכן. שיתוף פעולה בין האומן בצלאל משבט יהודה לבין אחיסמך משבט דן וכל חכמי הלב העוסקים במלאכות ובעבודות המשכן.

נושאים מרכזיים:

וַיַּקְהֵל – תמיד?

שוב פותחת פרשת השבוע באות ו׳ לשם הדגשת החיבור המשמעותי בין מה שקרה בפרש(ו)ת הקודמות ומה שיקרה גם להבא. גם המיקום של המילה על שמה נקראת הפרשה, מטיל זרקור על המשמעות והחשיבות – שם הפרשה הוא המילה הראשונה בה. יש דברים שאין להם משמעות אלא אם הם נעשים בקרב בני אדם, למשל ברפואה, אין שום משמעות ללימודים ולניסיון אם אין מטפלים באנשים – הן ברמת הפרט והן ברמת הציבור, אולי במיוחד ברמת הציבור, שכן אין ספק שבריאות הציבור היא מפתח לבריאותו של הפרט, כמו גם הההשפעה של אדם שחס וחלילה חולה, היא ברורה ומיידית על סביבתו הקרובה והרחוקה. בנוסף, בהתקהלות והתאספות (מנין, קבוצת לימוד, כיתה, קבוצת תמיכה וכדומה) יש כוחות שאין לאדם הבודד. בצוותא, בחברותא, אפשר להתמודד עם דברים שקשה או אי אפשר להתמודד איתם לבד, הן ברמת השירותים שהקהילה נותנת (בנק, בית חולים, בית ספר וכו׳ הם דברים שאנחנו כיחידות לא יכולות לנהל ולהשיג לבד) והן ברמה הנפשית. זוית נוספת ומאד מרגשת היא שיש כאן תיקון לחטא העגל – בפרשה הקודמת למדנו שהעם נלחץ מהתמהמהותו של משה ומיד מחפש תחליפים וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ (לב,א). בדיוק שלושה פרקים אחר כך וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם (לה,א). שוב אנו נוכחות לדעת ולהבין שעצם הפעולה אינו מצביע על טיבה: הקהל זה טוב או רע? מה שנותן תוכן ומשמעות לפעולות הן הכוונות שעומדות מאחוריהן – אם נתקהל לחיפוש תחליפים לדבר האמיתי, בסוף נמעד וניפול ויתכן שאף נרגיש ריקנות ורעב תמידי למשהו אחר. לעומת זאת, אם נתקהל למען מטרה נעלה, נוכל לא רק לייצר תנועת נפש פנימית של שביעות רצון (שובע לעומת רעב), אלא שנוכל לצמוח ולהתפתח ואולי אף לתקן את נפילות וכשלונות העבר. זאת גם אחת הסיבות לחזרה על פרטי הפרטים ובכלל העיסוק בבניית המשכן – קבלת הַכְוָנָה ל-כַּוָּנָה. במישור העבודה הפנימית מדובר בתרגול ההקשבה לקול הפנימי, לחלקת אלוקה ממעל ממש, הבאה לידי ביטוי פעמים רבות באינטואיציה, על מנת לקבל את התנועה (המוטיבציה) הפנימית לעשות את הדבר הנכון, מתוך חכמת הלב ונתינה שמשמעותם – איך להפוך ממקבלת למשפיעה. יש לכך רמזים רבים בפרשה, המשופעת במילים מהשורשים: תרם, נשא, נדב, חכם (בעיקר חכמת הלב), אך גם כאן צריך לנהוג במידתיות – הנכונות והמוטיבציה של העם עלו על גדותיהם עד כדי כך שמשה נצרך להפסיקם מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה… וַיְצַ֣ו משֶׁ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּמַּֽחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַֽעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא… וְהַמְּלָאכָ֗ה הָֽיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר (לו,ה-ז) שאם לא כן – מדובר בהצפה שאין באמת יכולת ואפילו צורך בה וככזו היא אף עלולה לגרום לנזקים. כדי להיות מדוייקים, יש צורך בתכולה המתאימה לכלים, הן ברוח והן בחומר, על מנת להימנע מהצדדים השליליים של ויקהל כגון – תופעת העדר, מה יגידו, חוקים ותקנות שמצמצמים ופוגעים בחופש כפרט. אין ספק שאחד הכישורים של מנהיג צריך להיות יכולתו למנן ולכוון את העם לשמור על האיזון הראוי שבין רצון הפרט לטובת הכלל, שעלולה לבוא לידי ביטוי גם הנתינת יתר (דבר שמתסכל את הנותן, כפי שנרמז במילה וַיִּכָּלֵ֥א (לו,ו). ואם במנהיגות עסקינן – הכתוב בפרשה מחסיר אות – וְהַנְּשִׂאִם (לה,כז בלי יוד). לכל אות ותו יש משמעות בתורה וכך גם לחסרונה. לראשי העם, למנהיגיו, יש תפקיד קריטי והשפעה אקוטית על קהלם, ועל האופן שבו החברה מתנהלת ודי להתבונן סביבינו בימי טרום בחירות. הפרשנים מסבירים שהדבר מכוון כמובן ויתכן שמרמז על סוג של פגם בהתנהלות של ראשי העם – אם אתם באמת מנהיגים, תפקידכם הוא לתת דוגמה לעם ולהיות הראשונים שמתגייסים להרים תרומה, בוודאי לא לקחת. מכיון שלא כך נהגו, מגולם החסר/הפגם בהתנהגות בהחסרת ה-י׳. יחד עם זאת, ישנם פרשנים המצדדים בהיות המנהיגים מתגייסים אחרונים וזאת כדי להשלים את הפערים שיד העם לא היתה משגת ולראיה – את הפריטים היקרים והנדירים ביותר השלימו הנשיאים בסוף התהליך.

תֵּֽעָשֶׂ֣ה מלאכה

מה זאת אומרת ״תֵּֽעָשֶׂ֣ה״? על ידי מי?  הפרשנים מסבירים שהמלאכה תֵּֽעָשֶׂ֣ה מעצמה, הכל זה מלמעלה – אין משהו שקורה למטה, שלא נקבע בעולמות עליונים: אם זה בפרנסה, בזוגיות, באורחות חיים, בהתפתחויות טכנולוגיות ועוד. את ״רק״ צריכה להאמין בזה. ומי שלא מאמינה – שוקעת בעשיה מטורפת, מתמכרת להרגשת הסיפוק והערך כאילו זה תלוי בה. אז מה התפקיד שלנו? א.להאמין בזה. ב. להיות בתשומת לב, בנוכחות כדי לזהות ולאתר את המלאכה שמתבצעת עבורנו ולקפוץ על ההזדמנות בשתי ידיים. זה מאד ״טריקי״ – אם באמת הכל נקבע, אז אני יכולה לרבוץ כל היום על הספה ולתת לעניינים להתנהל; זה לא בדיוק כך – יש צורך לעשות את הפעולות מצד אחד ומהצד השני להיות בהתבטלות וניקיון כדי להבין שאנו רק שליחות והדבר היחיד שיכולה להיות לנו השפעה עליו – זה איך להגיב לכל דבר שקורה. איכות וכמות התגובה שלי הן אלה שיקבעו את איכות חיי וטיבם – אם נגיב בביטול עצמי ובקבלה ואמונה את כל אשר קורה, נחיה בשלווה ובתחושת שלום פנימי; לעומת זאת, אם אנסה לנהל את העניינים ולדחוף את עצמי (שכל, רצון, כוח, חוכמה עצמיים), אהיה מנוהלת מ״הצלחותינו״ או ״כשלונותינו״ וחיי יהיו כמטוטלת. זהו שיעור ענק בענווה – לפעמים נדמה לנו שאנחנו מצילות את העולם, שאם לא נתערב או נעיר או נעשה – נחטא לתפקידנו. תפקידנו איננו להתערב להעיר או לעשות, הדברים ממילא נעשים איתנו ובלעדינו; המהות האמיתית היא להיות מחוברות לייעוד לקב״ה ולבני אדם, לרצון שלו מאיתנו ולרצון שלנו להשפיע (במובן של ״לתת״) ולא לרצון העצמי. אז אולי נוכל למלא את שליחותנו האמיתית, שאינה נמדדת בשכל בידע או בהבנה של בת אנוש.

בצלאל, אחיסמך וארבעת העולמות

על פי הקבלה ישנם ארבעה עולמות: העולם שלנו – עולם העשיה, מעליו נמצא עולם היצירה, מעליו עולם הבריאה ולמעלה מהם עולם האצילות. המילה ״עולם״ טומנת בחובה את המושג ״היעלם״ ומתוך כך באה משמעותו – העולם שאנו חיים בו הוא עולם העשיה, אולם מעליו ישנם עוד ארבעה עולמות שנעלמים ברובם מאיתנו, אולם כל אחד מהם משתקף בצורה גלויה יותר או סמויה יותר גם בעולמנו: רוח אלוהים מילאה את האומן בצלאל (שכל מהותו שייכת לעולם היצירה) בחוכמה, תבונה ודעת ואת שניהם (בצלאל ואחיסמך, משני קצוות הקשת השבטית- קהילתית- חברתית) בחוכמת הלב ליצור את אשר צוו בבניית המשכן; אותם ואת כל מי שמצויה בו חכמת הלב; החיבור בין הקצוות מדגים ומדגיש שיש תפקיד, ייחודיות ומקום לכולם. עולמות הבריאה והאצילות באים לידי ביטוי בעיקר בעולמות העליונים, אך משתקפים גם על פני עולמנו באמצעות פלאי הבריאה, אם רק נשים לב אליהם: הטבע, הניסים הקטנים והגדולים וההשגחה הפרטית שמצויה בכל אחת ואחד בכל רגע, רק שדעתנו מוסחת מהם בשל תנועות נפש של צער וחרטה על העבר או פחד ולחץ מהעתיד. אם נשכיל להיות מחוברים לעצם פנימיותנו, לניצוץ האלוקי שבנו, להרגיע את תנועות הנפש המטלטלות את עולמנו לשווא, נעשה את שליחותנו ומכאן תבוא המשמעות השלמה לקיומנו. הבעיה היא שיש נטיה לשכוח זאת, לספר לעצמנו סיפורים שהם הפרשנות שלנו לדברים ולהיות מוסחות על ידי גורמים חיצוניים שמתחרים על תשומת ליבנו. העבודה האמיתית בעולם העשיה היא לא להיכנע לחזיונות השווא ולהיות מחוברות באופן תמידי אל המקור הגבוה שלנו, שנובע מעולם האצילות שהוא מעל בינה ודעת, מעל לכל פרשנות והיגיון שהשכל שלנו יכול להבין.

תופיני מילים לשבת:

תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (לה,ב)

נְדִיב לִבּוֹ (לה,ה)

חֲכַם-לֵב (לה,י)

מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת (לה,טז)

בִּגְדֵי הַשְּׂרָד (לה,יט)

כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ (לה,כא)

חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז (לה,כב) חח=צמיד (רש״י) כומז=נזם באף (אבן עזרה)

וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב…וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה (לה,כה-כו)

וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ (לה,לד) – נאמר על בצלאל, להדגשת חשיבות תפקיד ההוראה, המורה

כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חשֵׁ֖ב (לו,ח) רש״י – ציורין של בריות

לֻֽלְאֹ֣ת (לו,יא)

מִכְסֶה֙ (לו,יט)

יַּרְכָתָֽיִם (לו,כח)

הַבְּרִ֣יחַ הַתִּיכֹ֑ן לִבְרֹ֨חַ֙ (לו,לג)

מָסָךְ֙ (לו,לז)

אַרְבַּ֣ע פַּֽעֲמֹתָ֑יו (לז,ג)

וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ (לז,כ)

מִּזְרָקֹ֔ת (לח,ג)

נְב֥וּב לֻחֹ֖ת (לח,ז)