פרשת השבוע-תצוה2

תקציר העניינים: פרשת תצווה כשמה כן היא: מפרטת ציווים והלכות של הדלקת נרות, תפקידי ומלבושי הכהונה, מי נושאי בתפקידי הכהונה, תיאור שתיים עשרה אבני השוהם עם שמות שבטי ישראל; יש ירידה לפרטים והוראות הפעלה וייצור עם תכנים רב תחומיים (אינטרדיסיפלינאריים) – מחקלאות (איך להפיק שמן) ועד גמולוגיה (אילו אבנים ישמשו את תכשיטי הכוהנים). מפורטים דיני הטהרה שעל הכהנים (אהרון ובניו) לנקוט בטרם ישרתו בקודש, חוקי ומצוות הקורבנות בעבודת השם, דיני ומצוות כשרות, התרומות לכהנים והשיטה לפיה ימומנו על ידי העם, הלכות יום הכיפורים והלכות קודש וחול, בנית המזבח ונהלי הקטורת.

נושאים מרכזיים בפרשה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה (כז,כ) – ציווי, מצווה, צוותא

משה הוא איש אמת ומבחינתו אין בלתה, מנהיג שהולך עם האמת שלו עד הסוף ומוכן לשלם כל מחיר עבורה: ההצמדות לעם ישראל גורמת לו לעשות דברים, שלנו עלולים להיראות כמנוגדים להיגיון כמו לשבור את לוחות הברית, להתנות תנאים לקב״ה. המחיר שהוא משלם הוא העדר שמו=הגדרתו מהפרשה, כמו גם מניעת כניסתו לארץ ישראל. ההתמודדות עם האגו שמבלבל אותנו, מספר לנו סיפורים כאילו הם עובדות מוגמרות ומתחפש לנו עצמנו, בעוד שעצם הפנימיות שלנו, הניצוץ האלוהי שבנו הוא ממש לא האגו שלנו, עוברת דרך כאב או סבל או ייסורים או כולם ביחד. יחד עם זאת, כדאי לזכור שה״מכה״ לאגו היא איזמל הסתת שחוצב את הדמות מתוך האבן, התגלות היהלום מתוך הפחם. לראשונה מאז נולד משה ועד לאחר הסתלקותו מין העולם, נעלם שמו מהפרשה, בניגוד לאינספור הפעמים בהן שמו מופיע בפרשות האחרות. עד כה היתה הפניה אליו שונה: ויאמר אל משה – צווה (על בני ישראל)/ אמור/ עשה/ הקרב/ הכן וכו׳. לעומת זאת, בפרשת  תצווה, הפניה הישירה אל משה – וְאַתָּה, חוזרת פעמים רבות וכוללת פירוט הפעולות והמעשים שעליו לבצע: תְּצַוֶּה, הַקְרֵב, וְעָשִׂיתָ, תְּדַבֵּר, וְלָקַחְתָּ ועוד. העדר שמו הוא ענין של צניעות, אחת מהתכונות הנעלות ביותר של משה, אך הנוכחות שלו מורגשת היטב בכל אות ותו בפרשה; בנוסף, לענין הצניעות, העדרות שמו מצביעה גם על התכללות עם ישראל במשה רבנו ולהיפך, שכן הוא מקבל את ההנחיות והציוויים, אך מהות העשיה היא שיתוף הפעולה עם אהרון ובניו ובני ישראל, ה-מהות היא ה-צוותא. אולם לא די בכך – החיבור אינו רק בינינו לבין עצמנו כבני אדם בעולמנו התחתון, אפילו כשהוא כולל גדולי עולם כמו משה רבינו; החיבור צריך להיות גם בין עולמות תחתונים לעליונים; העשיה צריכה תמיד להיות מחוברת למעלה – לרוח הדברים ולא רק למטה – עיסוק בחומר, בגשמי. הפרשנים מסבירים שהרמז לכך טמון בדיוק באותה מילה שחוזרת על עצמה תדיר ובה פותחת הפרשה – וְאַתָּה ולכן החזרות המרובות עליה. אז איך עושים זאת? באמצעו הפקת השמן: בפשט מדובר בתאור החקלאי קולינרי של הפיכת הזיתים לשמן; הפרשנים מסבירים שתהליך זה משול לפנימיות התורה והוא מהווה סמל לעבודת המידות בכך שכדי להתעלות ולהתרומם אנחנו צריכות לעבור תהליך ארוך כמו שעובר הזית: להיכתש היטב, להפוך לנוזל עכור, לעבור תהליך של זיקוק וטיהור עד כדי נוזל צלול וארומטי. פרי הזית לא דומה בשום דבר ואופן לשמן המופק ממנו. הכיתות והביתוש של הזית הוא המשל לעבודת המידות של האדם, לכיתות וביטוש האגו עד כדי זיכוך חלקת אלוקה ממעל ממש. אדם העובד על מידותיו, עובר קשיים וניסיונות ועולה במדרגות הקדושה והצדיקות, אינו דומה ל״חומר הגלם״ שהתחיל את התהליך. יותר מכך – נולדנו כדי לעשות תיקון, הגענו לעולם הזה עם שליחות ומשימה, עם ייעוד להגשים ולקיים. הדרך והתהליך שאנחנו עוברות הוא אך ורק לכיוון טוב ומיטיב, למען מטרה טובה (גם אם הסיטואציות לא תמיד נתפסות כך בזמן אמת), של השתפרות והתקדמות ותיקון אישי פנימי של רבים, שיביא לתיקון העולם, כל זאת תוך חיבור לעולמות עליונים, לרוח, למטרה הנעלה לשמה הגענו לכאן.

תופיני מילים לשבת:

שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר (כז,כ)

חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם (כז,כא)

חַכְמֵי-לֵ֔ב (כח,ג)

תַּשְׁבֵּ֖ץ (כח,ד)

מַֽעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם…מֻֽסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב (כח,יא)

הָֽאֵפֹ֔ד (כח,יב)

אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת…נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָֽהֲלֹֽם…לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה…תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָֽשְׁפֵ֑ה (כח,יז-כ)

וְיִרְכְּס֣וּ אֶת-הַ֠חֹ֠שֶׁן (כח,כח)

אֶת-הָֽאוּרִים֙ וְאֶת-הַתֻּמִּ֔ים (כח,ל)

פְּתִ֣יל…מִּצְנָ֑פֶת (כח,לז)

מִכְנְסֵי-בָ֔ד (כח,מב)

מִגְבָּעֹ֔ת (כט,ט)

סָ֨מְכ֜וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם (כט,טו)

רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה (כט,יח)

וְהִזֵּיתָ֤ (כט,כא)

הָֽאַלְיָ֜ה (כט,כב)

וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (כט,מה)

קְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת (ל,ח)