פרשת השבוע-תרומה2

תקציר העניינים: הקב״ה מוריד הנחיות ברורות למשה לתדרך את העם – ממה ואיך לבנות את המקדש, את תשמישי הקדושה ואת ארון הקודש, בתוכו תישכון העדות שהוא נותן לעם ישראל. הפרשה רצופה בהוראות מאד מפורטות, ממש ברמת מפרט טכני של בנית המשכן. סיפור בנית המשכן משתרע על פני מספר הפרשות הרב ביותר בתורה – ארבע וחצי פרשות, שהראשונה מביניהן היא פרשתנו ועל למעלה מ-450 פסוקים (לשם השוואה – לבריאת העולם כולו הוקדשו 26 פסוקים בלבד). אין סיפור אחר בתורה המשתווה לו באורכו. כמו כן, הפרשה רצופה בפעלים – למשל ״ועשית״ מופיע חמישים ואחת פעמים.

וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה (כה,ב)

לבנות את המשכן הפנימי/האישי משמעו עבודה פנימית של לקיחת המשאבים הפנימיים, האנרגיה ובאמצעותה לצמוח, להשתפר ולשכלל את הכלים כדי לתרום, להשפיע.

ההקדשה של ארבע וחצי פרשות לעניין המשכן, הנושא לו מוקדשים הכי הרבה פסוקים בתורה, כולל ירידה לפרטי פרטים וחזרה עליהם, ושם הפרשה– תרומה, מה נדרש מאיתנו, מה חלקנו בבית המקדש החיצוני ומכאן גם הפנימי (אנחנו אלה שצריכות את ההמחשה בחיצוניות כדי להבין) מצביעות על חשיבותו של העניין. כמו כן, מיקומו של שם הפרשה בפסוק השני, מה שלא קורה בדרך כלל, מדגיש את הפנימיות של הדברים. הפרשנים מסבירים שכל בריאת העולם מפורטת בעשרים ושישה פסוקים, כי זה מה שיורד מלמעלה למטה. למשל מעמד הר סיני- שם ניתנה התורה מלמעלה. מה שיורד מלמעלה, מה שמגיע כאקט של השפעה חיצונית- לא מחזיק לאורך זמן ועובדה שהרלוונטיות שלו פגה די מהר. מה שמעניין את הקב״ה זה המאמץ שלנו, הבנין שלנו, מה שעולה מלמטה למעלה וזה בא לידי ביטוי בפרשתנו ובבאות אחריה. מכאן גם נולדה פרשנות נפלאה של הרבי– ויקחו זה בגלל שאי אפשר לצוות על מישהו לתת. הנתינה תלויה ברצון שלנו והוא תלוי רק באיכות העבודה הפנימית שלנו. לכן נדבת הלב היא הפרמטר לנתינה. ה–ויקחו מרמז על הקמת מנגנון של איסוף התרומות, לא על הציווי לתת. כשאת נותנת משהו מעצמך, משלך, זה משפיע עליך, זה משנה אותך לטובה, פנימית. כל עניין התרומה הוא נתינה כנדבת הלב ואת זה אי אפשר להורות, שכן אז הנתינה תוצר של הבקשה ולא כנדבת הלב שלך.

ויקחו– אם את רוצה לקבל את הדבר הכי חשוב, זה נתינה בעלת משמעות. זה הדבר היחידי שהוא באמת נכס שלך וכדאי לקח אותו. כל היתר– בר חלוף, אולי עכשיו שלך, אבל לא באמת; זה זמני, מוגבל. נתינה בעלת משמעות היא הדבר היחידי שאת באמת יכולה לנכס לעצמך ואף אחד לא יכול לקחת ממך. בא לידי ביטוי בשאיפה שנהיה תמיד בצד הנותן–לוקחת לעצמי את הזכות להיות בצד הנותן וזה תמיד עדיף.

נתינת תרומה– כמות, מאיזה חומרים (שמתחברים), איכות (מכל הלב או פחות)- שאיפה להשוואת צורה עם הנתינה של הבורא, שפע בכל המובנים ובכל הפרמטרים: נרמז מהפסוק–ויקחו לי תרומה; למה לא ״ויתנו״? כי בסופו של דבר זו השוואת הצורה= מי שנותנת מנדבת ליבה היא מי שמקבלת הכי הרבה. זה עושה הכי טוב. השוואת צורה עם הבורא זה לתת, רק שהוא נותן אינסופי ואנחנו מוגבלות, אבל בדרך לאינסוף עוסקות בנתינה משמעותית ככל האפשר ובכך הופכות לדומות לבורא, ליוצר, הופכות למשפיעות באמת. האינסוף נמצא בסוף; האין/בלי גבול נמצא בגבול; כך האלוקות נמצאת במשכן. זאת ההוכחה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, נמצא בכל פרט. ההבנה הזו היא לא רק כדי להסביר כמה הוא גדול אלא בעיקר בשבילנו, כדי שנבין את הפרטים הקטנים ונשים אליהם לב, נדע את חשיבותם. אנחנו אלה שצריכות את המוחשי, המרגש, הנוכח. הוא ממילא נמצא ונוכח כל הזמן בכל מקום. 

מדוע צריך בכלל תרומות? כדי שירגישו שותפים, שזה לא משהו שנחת עליהם מלמעלה. בני ישראל יצאו ממצרים, אמנם ברכוש רב, אבל כל הרכוש שהיה עליהם היה כל רכושם עלי אדמות. לא היה להם נדל״ן ולא שדות מניבים. לכן, כל מה שתרמו – בא ישירות מהנכסים שהיו להם באותו רגע ואלו היו גם הבטחונות שלהם לעתיד. זה מאד משמעותי שצריך להכניס יד לכיס ולהשתתף באופן אקטיבי בבניה ולא רק כמתבונן מהצד, שיכול להביא לאדישות או ריחוק או חוסר ענין או כולם יחד.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

איך ניתן לצמצם את האלוקות האינסופית לכדי משהו גשמי ומוגבל? הפרשנים סוברים שבני האדם הם אלו שזקוקים למשכן, למשהו מוחשי להיאחז בו, שיביא לידי ביטוי פיזי את הקרבה והקשר לקב״ה. לשם כך נועדה בנית המשכן. אולם הוא היה רלוונטי אך ורק לתקופת יציאת מצרים, לנדודים במדבר, שכן בארץ ישראל מדובר בבניית המקדש. אז איך זה רלוונטי בימינו? דווקא הארעיות של המשכן היא זו שמצביעה על חשיבותו ומקומו המשמעותי – כאז כן היום, באין מקדש, על כל אחת מאיתנו לעשות ככל שביכולתה כדי להוות מקום משכן לקב״ה ובכך לחבר עולמות עליונים ותחתונים, תכלית ייעודינו ותפקידנו.

ו-למה ״בתוכם״ ולא ״בתוכו״? הכוונה שאלוהים שוכן לא רק בתוך המקדש, הוא שוכן בלבבות ובנשמות של כולם, כל הזמן.

תופיני מילים לשבת:

אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ (כא,ב)

אַבְנֵי-שֹׁ֕הַם (כא,ז)

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם (כא,ח)

זָהָ֥ב טָה֖וֹר (כא,כט)

כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ (כא,לג)

חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל-אֲחֹתָ֑הּ (כו,ג)

סֶ֨רַח֙ הָֽעֹדֵ֔ף (כו,יב)

קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים (כו,לג)

כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ (כז,ה)