פרשת השבוע-שמות2

תקציר העניינים: בני ישראל יורדים מצרימה. הדור של יעקב ובניו הולך לעולמו, בני ישראל מתרבים כפי שהובטח לאבות. במצרים קם שליט חדש שלא ידע את יוסף וחושש שמא, במקרה שתפרוץ מלחמה, ישתפו בני ישראל פעולה עם האויב מבפנים ולכן צריך לענות אותם, שלא תהיה להם הזדמנות פניות וכוחות להילחם. מתחילים בשרי מיסים  – לא עוזר; מחריפים לעבודת פרך – לא עוזר; ממררים את חייהם – לא עוזר; בני ישראל ממשיכים לפרות ולרבות. פרעה מצווה על המיילדות להרוג את הבנים הנולדים והן מסרבות פקודה. רואה זאת פרעה ומצווה את עמו להשליך ל-יאור כל בן שנולד (גזרת שמד במימד הפיזי) ואת הבנות להשאיר (גזרת שמד במימד הרוח). במסגרת המרי העממי, נולד משה. אמו יוכבד, מצפינה אותו שלושה חודשים וכשכבר אי אפשר להסתירו – היא משיטה אותו בתיבה על היאור ושולחת את בתה מרים, לתצפת עליו. הבת קולטת את בת פרעה שירדה לנהר, מגלה את התיבה ואת התינוק ומזהה שהוא ילד עברי. הבת, בתושיה רבה, מציעה לה להביא מיינקת ובכך מחברת בחזרה את אמה אל תינוקה, שאפילו מקבלת תשלום עבור ההנקה.

משה גדל ויום אחד, כשהוא יוצא מחוץ לתחומי הארמון, הוא רואה איש מצרי מכה עברי. הוא הורג וקובר אותו כשהוא משוכנע שאף אחד לא רואה. הוא טועה: הענין מגיע עד פרעה שמבקש להרוג אותו ולכן הוא בורח למדיין, שם הוא נקלט היטב, מתחתן ומקים משפחה. יום אחד, בעודו רועה את הצאן, מתגלה אליו הסנה הבוער והוא פותח בדיבור ישיר עם אלוהים, ששולח אותו להציל את בני ישראל. משה פותח במשא ומתן עם אלוהים – מה פתאום אני? עונה לו – כי אני שלחתי אותך. משה לא מפסיק -אוקיי, נגיד שקיבלתי עלי את המשימה; אני מגיע אליהם והם שואלים אותי מי אתה? מה אני עונה? ובמשך פסוקים רבים ממשיך משה את ההתדיינות והקושיות עם אלוהים, שמנחה אותו ומספר לו מה עתיד לקרות. כל מה שנדרש ממשה זה להגיע לפרעה ולבקש לצאת לשלושה ימים כדי להתחבר לקב״ה. משה עדין מפקפק והבורא עושה לו אותות ומופתים שיוכל להשתמש בהם במפגש עם העם – הופך מוט לנחש, הופך את ידו של משה למצורעת ומחזיר מיד את המצב לקדמותו ואת היד מבריא, הופך את מי היאור לדם. אבל משה לא מפסיק לשאת ולתת ומסביר לקב״ה שהוא לא יכול להיות דיפלומט ולשאת ולתת עם מלך מצרים כי הוא מגמגם. כאן כבר כועס אלוהים על משה ואומר לו לשתף פעולה עם אהרון – משה יעביר את המסרים לאהרון והאחרון יתקשר אותם עם העם ועם המלך.

משה, סוף כל סוף משתכנע, מעדכן את חמיו ויוצא למצרים עם אשתו ילדיו ורכושו על חמור. שוב הקב״ה מספר לו מה יקרה – שפרעה לא ישחרר את עמו כל כך מהר וזה יעלה לו בבניו הבכורים. משה מעדכן את אהרון ויוצא למפגש עם פרעה שמסרב, כצפוי, לשחררם. פרעה לא מסתפק בכך ומכביד את העול על בני ישראל. כשאלה מתלוננים על כך, פרעה משוכנע שיש להם יותר מדי זמן פנוי לתכנן תוכניות ולבקש בקשות ולכן מחריף את עבודות הפרך. בני ישראל מתלוננים בפני משה ואהרון שלא רק שמצב לא הוטב – הוא אף הורע. משה חוזר לאלוהיו ושואל – למה אתה רק מחמיר את מצבו של העם? ולמה בכלל שלחת אותי? אלוהים מבטיח לו לנקוט יד חזקה כלפי פרעה. כך מסתיימת הפרשה, בפתאומיות, אחרי הפסוק הראשון בפרק ו.

נושאים נבחרים מהפרשה:

שְׁמוֹת֙ (א,א) – בעזרת השם

א. שם החומש שם הפרשה ותחילתה = שמות. כפי שנראה בהמשך, הנושא טומן בחובו הרבה עניינים. אם נתבונן בפרשנויות הרבות על שמות גן (53) פרשות השבוע והעומקים אליהם מגיעים בעקבות התבוננות זו, נבין שב–שם טמון גרעין שמהווה פוטנציאל להתממשות משהו מסקרן, מחכים, מעשיר, מרגש או לחלופין, אם השם לא ״מוצלח״ – יתכן ובכלל לא ישכיל למשוך את תשומת ליבנו ואנו נעבור הלאה במירוץ החיים המטורף, שבו יש תחרות אדירה לצוד את הקשב שלנו ולתפוס את עינינו כדי לשבות ולנצל את המשאב הכי יקר שלנו – זמננו.

ב. שם/שמות זה משהו לכאורה כל כך יומיומי, טריוויאלי, מובן מאליו… כדאי לזכור ששום דבר לא מובן מאליו, לא זה שהתעוררנו בבוקר וגם לא הנשימה הבאה. החיים בתודעה כזו הם חיים בהוקרת תודה והכרת הטוב והם ה-מפתח להתעלות מעל עולם החומר ושיפור איכות החיים ביומיום.

ג. בתחילת הפרשה טורחים לציין וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל (א,א) ולא מסתפקים ב״ואלה בני ישראל״; כמו כן, בתחילה מפורטים השמות ובהמשך הופכים האנשים לאנונימיים. שם הוא כסות חיצונית לישות הפנימית, לנצוץ האלוקי שיש בכל אחת. הוא מגדיר ומגביל בחומר (מילה/כתיב) את הרוח, את הנשמה האינסופית של האדם. המעטפת היא זו שירדה למצרים; כל זמן שנשמור את נפשינו – ניתן לשמור על אותו הניצוץ הפנימי ולפרוץ את הגבולות של עצמנו. בזוית נשית – הפרשה מלאה בגיבורות על בעלות שמות משמעותיים המכוונים אל מהותן, שניחנו בתושיה ושכל ומצילות פעם אחר פעם את עם ישראל בעזרת פעולותיהן, אמונתן ואומץ ליבן – יוכבד אמם של אהרון מרים ומשה, שמצליחה להרות (את משה!!!) למרות הגזרות; מרים אחות משה שפונה אל אביה לבטל את החלטתו שלא להביא יותר ילדים ובהמשך פונה אל בת פרעה ומציעה להביא מיינקת; בתיה, בת פרעה שמזהה שמשה ילד עברי ומגדלת אותו לתפארת; המיילדות שלא נשמעות לגזירות המלך ועוד.

ד. משה – בפרשה בה עוסקים בשמות, יש רמז בשמו של משה: השם מורכב מ-מש+ה ובהיפוך אותיות: שם+ה׳. כלומר, אם בנוסף לשימוש ב-שם שלנו נשכיל להכניס את השם=אלוהים לחיים שלנו, נזכה במתנת האמונה שבזכותה ננצח את הפחד ושום דבר לא יוכל לעצור בעדינו מלמלא את השליחות והייעוד שלנו. כמו כן, הפרשנים מביאים רפרטואר רחב של שמות בהם נקרא משה, ביניהם: טוב, טוביה, חבר (אבא), ירד(אחות), אבי זנוח(אח), אביגדור, שמעיה בן נתנאל ועוד.

ה. שינוי במהות – בעוד שבספר בראשית פגשנו את אבות האומה שהוכרזו ככאלה בזכות המהפך החשיבתי-תפיסתי-מוסרי של מעבר מעבודת אלילים לאמונה באל אחד, הרי שבספר שמות יש שינוי מהותי נוסף ומתקדם – מדובר בבודדים, מקסימום משפחה, שכעת הופכים ל-עם.  ומי מכריז עליהם ככאלה? מי קורא לילד בשמו? לא אחר מאשר פרעה וַיֹּ֖אמֶר אֶל-עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל (א,ט). פרעה מבין, עוד לפני שעם ישראל מבין, את האיום האסטרטגי הטמון בעם שרוחו חזקה, הרבה יותר מעם שחזק בחומר.

ו. לדבר בשם – משה פונה לאלוהיו ושואל שאלות כדי לדעת מה להסביר לעמו; הוא מייצג את העם, מדבר בשמו, מבקש עליו.

ז. בשם השם (נעשה ונצליח) – אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה (ג,יד), כך אומר אלוהים למשה ששואל אותו מה להסביר לעם ישראל שיתהה מי הוא אותו כוח עליון. הרעיון שמסתתר מאחורי זה הוא שזה לא משנה: אהיה אשר אהיה. לא כל דבר בני האדם צריכים להבין. יש דברים שהם למעלה מההבנה השכלית וזה בעצם המפתח לאמונה באלוהים – הצימצום וההתבטלות של האגו – לא כל דבר אפשר לדעת ולא כל דבר אפשר להבין. צריך לפעמים לעקוף את המוח ואת השכל ודווקא להרגיש ולהאמין.

מספרים – שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ (א,ה)

בפרשה מצויין ששבעים איש ירדו למצרים. הדבר תמוה במיוחד לאור העבודה שזה צויין כבר בעבר, בספר בראשית. מכיון שבתורה אין חזרה סתמית וכל חזרה היא בכדי להסב את תשומת ליבנו לעניין עקרוני וחשוב, במקרה שלנו העובדה ששִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ (א,ה) ירדו למצרים וההשוואה לנתון זה, זמן לא רב לאחר מכן, מראה את הגידול העצום, את ה״פרו ורבו״ שהצליח להם במצרים וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם (א,ז). כמובן, כמו כל דבר בתורה, יש לכך משמעויות שמעבר לפשט: בתוך המספר מקודד הפטנט להמשך הקיום – הקב״ה אומר: פקוד פקדתי אתכם (פ=70 בגימטריה) כלומר אני לא שוכח אתכם, אני אחראי עליכם, אני אציל אתכם מהעוני והצרות במצרים. ושוב יש כאן חזרה על  הרעיון שהסתתר גם בפרשה הקודמת, פרשת וַיְחִ֤י (מז,כח) – פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד (נ,כד) פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד (נ,כה) ובפרשתנו פָּקֹ֤ד פָּקַ֨דְתִּי֙ (ג,טז) כשהאות פ בהכפלה מרמזת על בוא הגאולה.

תופיני מילים לשבת:

אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף (א,ח)

הָ֥בָה נִּֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ (א,י)

וְכַֽאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ (א,יב)

וַיַּֽעֲבִ֧דוּ…בְּפָֽרֶךְ (א,יג)

כָּל-הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל-הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן (א,כב)

תַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו (ב,ו)

מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ (ב,יד)

דָּלֹ֤ה דָלָה֙ (ב,יט)

וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם (ב,כג)

הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל (ג,ב)

הִנֵּֽנִי (ב,ד)

אַל-תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַֽׁל-נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ (ג,ה)

אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ (ג,ח)

אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה (ג,יד)

וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר (ג,טו)

בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתָ֔י (ג,כ)

כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵֽלְכ֖וּ רֵיקָֽם (ג,כא)

מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג (ד,ו)

בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי … כְבַד-פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן (ד,י)

הוּא֙ יִֽהְיֶה-לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה-לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים (ד,טו)

לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם (ד,יח)

שַׁלַּח֙ אֶת-עַמִּ֔י (ה,א)

תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ (ה,ח)

הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת-רֵיחֵ֗נוּ (ה,כא)

לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה (ה,כב)

בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ (ו,א)