פרשת השבוע-ויגש2

תקציר העיניינים: בשלהי הפרשה הקודמת, לאחר שנמצא הגביע האבוד/גנוב אצל בנימין, יהודה לוקח אחריות ומציע שהם יהיו לעבדים, אך יוסף מתעקש שרק בנימין יישאר אצלו כעבד, והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם. יהודה ניגש את יוסף ופונה אליו בנימוס, מספר את השתלשלות העניינים ומודה בהסתבכות עקב הרעב, עקב המצב המשפחתי ועקב הבטחתו לאביו. בקשה אחת לו – שחרר את הנער ואני, החזק יותר, המנוסה יותר, השווה יותר אשאר תחתיו. יוסף לא יכול להתאפק עוד, פורץ בבכי ואומר את המשפט האלמותי: אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י (מה,ג). האחים בהלם ויוסף מנחם אותם – אל תדאגו, הכל בסדר, מה שקרה זה מה שצריך היה לקרות; לא כועס עליכם, לא שומר טינה שמכרתם אותי – אתם הייתם רק המוציאים לפועל של תכנית רחבה יותר. יוסף מעמיס עליהם כל טוב ושפע ושולח אותם בחזרה לאביהם, לספר לו את החדשות הטובות.

יעקב לא מאמין למשמע אוזניו – אוקיי, נניח שיוסף חי, אבל מה עלה בגורלו? עשרים ושתיים שנה חי במצרים, בקרב עובדי אלילים, בסביבה קלוקלת – זה בטח השפיע עליו להתרחק מדרכי אבותיו. אבל בסופו של דבר הוא מבין שיוסף חי וקיים והולך בדרכי אבותיו.

יעקב מפחד לרדת למצרים; אמנם תהיה אספקה של אוכל וכל צרכיהם – סיפוק מיידי לטווח הקצר, אבל לגבי הטווח הרחוק, הוא זוכר את ההבטחה לסבו אברהם בדבר הגלות לארץ זרה, עינויים והפיכתם לעבדים. יעקב, שיש לו דיבור ישיר עם אלוהים , מקבל הבטחה אישית שהקב״ה יהיה לצידו ויורד למצרים. הפרשה מגוללת את שמות כל בני ובנות השושלת – סך הכל שבעים נפש. יעקב שולח את יהודה כחלוץ לבנות בתי הוראה ותלמוד כדי לדבוק בתורת אבותיהם במצרים ולא להידבק בטומאה. יעקב והאחים חיים בארץ גושן, בנפרד מיוסף, כדי להרחיקם מהלך הרוח של השלטון המרכזי במצרים; לא כל אחד יכול לגור בלב המאפליה ולהישאר צדיק כיוסף. בעקבות מפגש בין יעקב לפרעה – האחד אורח בארץ זרה והשני שליט גדול, הראשון מברך את האחרון ואת כל מצרים והרעב שאמור היה להימשך שבע שנים – נפסק לאחר שנתיים.

הרעב מתגבר, כל האוכל הולך ומתכלה ויוסף, בניהול כלכלי מבריק – גם מכלכל את כל התושבים במצרים ממה שהוא אגר בשנים השופעות וגם מלאים את כל האדמות והרכוש (למעט אדמת הכהנים) לטובת פרעה, כך שכולם, כולל כל מה ששייך להם הופכים להיות בבעלותו של המלך. הוא נותן להם חיים, אבל בד בבד משתלט על הכל והופך את מצרים למעצמת על.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

אדיבות של מנצחים

יוסף מנחם את אחיו שכל מה שקרה – קרה לטובה. דרך ההסתכלות של יוסף על הדברים, בלי להאשים ובלי להתקרבן (כאשר היתה לו כל הלגיטימציה לעשות זאת) היא לחיות את הסיטואציה הנוכחית. אבל מעבר לזה, זו לא חוכמה גדולה לצהול, לשמוח ולחגוג כשידך על העליונה; החוכמה היא לנהוג באדיבות גם עם הצד השני שכן לעולם אין לדעת מתי הגלגל יתהפך.

יעקב לא מאמין שיוסף חי… שלחו את סרח בת אשר ששרה לו פזמון ילדותי: עוד יוסף חי, הוא מלך במצרים, נולדו לו שני ילדים– מנשה ואפרים.  זוכרים מה קרה עם שרה שקיבלה חדשות טובות בבת אחת על שיצחק חי…

אמנות החיים

ללמוד לחיות על פי אינטואיציות כי זה מה שחילקו לנו וזה מה שמייחד אותנו אבל מצד שני להבין כמה אנחנו לא מבינות וכמה לא רואות את התמונה המלאה כמו יהודה, שלא מבין את המערך שיוסף יצר וכל זה כדי להיות באותה סיטואציה ולצאת אחרת, בלי למכור את האח למרות שזה היה הסיכום; להבין שאני לא מבינה כלום ובכל זאת, להיות מספיק אמיצה להקשיב לקול אלוקה ממעל ממש ולפעול עליו, בלי קשר לתוצאות.

יש ליהודה המון נקודות עיוורון (הוא לא יודע שזה יוסף למשל) ובכל זאת הוא עושה תנועה אחת נכונה של לקיחת אחריות ומשנה את ההיסטוריה והעתיד– רעב של 7 שנים מתקצר לשנתיים, איחוד משפחות ועוד. בראיה הרחבה תנועת הנפש שלו התחברה עם התכנית האלוקית, עם האמת שלמעלה ושינתה סידרי עולם. אי אפשר לקבל תעודת ביטוח על פעילות אינטואיטיבית, אבל אפשר לתרגל מספיק חזק הקשבה לקול הפנימי ולשנות את העולם בסדר גודל משמעותי.

תופיני מילים לשבת:

אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י (מה,ג)

וַיְבָ֥רֶךְ יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פַּרְעֹֽה (מז,ז)