פרשת השבוע-וישלח2

תקציר העניינים: לאחר שבפרשה הקודמת הוא מסיים את ענייניו בחרן, יעקב יוצא לדרך אל הארץ המובטחת, אבל הוא רוצה קודם הגעתו לטפל בעניין הלא גמור שבינו לבין אחיו, לכן שולח מלאכים אל עשיו עם מסר כי פניו לשלום לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ (לב,ו). המלאכים חוזרים עם תשובה שלילית ולא זו אף זו – מודיעים שעשיו בדרכו למפגש, יחד עם ארבע מאות איש. יעקב נתקף פחד גדול, מכין שלוש חלופות על מנת להתמודד עם יריבו: וַיַּ֜חַץ אֶת–הָעָ֣ם (לב,ח) פיצול המחנה והיערכות לקרב במידה ופניהם למלחמה, וַיִּקַּ֞ח מִן–הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה (לב,יד) מתנות באם פניהם לשלום ותפילות לחיזוק הנפש, דבר שהוא טוב בכל מקרה. בינתיים עובר יעקב את הירדן ושם נאבק עם ה״איש״, כנראה מלאך – שרו של עשיו, בעקבותיו הוא מקבל את השם ישראל בפעם הראשונה ומתעקש לקבל ברכה. לאחר מכן מסתבר שההכנות של יעקב מוכיחות את עצמן – תוצאת המפגש היא שעשיו רץ לקראתו והם בוכים ומתאחדים מחדש. עשיו קורא ליעקב לחבור אליו, אבל יעקב יודע מה משימתו ומה שליחותו והוא מתמקם בעיר שכם. בנו של המושל אונס את דינה בתו של יעקב ואז מתאהב בה ורוצה לשאת אותה לאישה; אביו המושל שולח משלחת לבקש את ידה ומוכן לתת מוהר גבוה עבורה ובכך לכונן קשרים בין בניהם ובנותיהם, אך שני אחיה – שמעון ולוי מתנים זאת בכך שבני שכם יעברו תחילה ברית מילה. ביום השלישי, בעודם כואבים, שני האחים בני השלוש עשרה, מחסלים את אנשי העיר כולם ולוקחים את אחותם בחזרה איתם. יעקב כועס עליהם מאד כי גם אם עשו צדק – יש בעל בית; יש מי שקובע ומנהיג והם אפילו לא טרחו לעדכן אותו. האחים עונים שהם לא היו מוכנים לעבור בשתיקה ולהבליג על המעשה הנורא. יעקב אוסף את אנשיו ומתמקם בבית אל, שם הוא מקבל שוב את השם הנוסף – ישראל. בהמשך – לידת בנימין, במהלכה מתה רחל ונקברת על אם הדרך על ידי יעקב, שמציין את מקום קבורתה על ידי אבן ענקית. ראובן מבלבל את יצועי אביו אחרי לכתה של רחל כדי שזה יחזור לחיק אימו לאה, אך יעקב מעדיף ללכת לבלהה (שפחתה של רחל) ולא לאשתו הראשונה. יצחק מת ובניו יוצאים לקבור אותו. בסיום הפרשה, התורה מספרת על עשיו ועל צאצאיו ולא בכדי – זו הפעם האחרונה שניתקל בו; עשיו נחשב ליהודי (בן אימו רבקה), להבדיל מישמעאל (בן השפחה הגר) וביהדות מוצא האם קובע; וכן כי זרע עמלק, כמו גם המן הרשע, מקורם בעשיו ולהם השפעה מאד גדולה על העתיד לבוא.

נושאים מרכזים בפרשה:

וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר (לב, כה)

על פי הפרשנים – לכל אומה יש מלאך/שר שדואג לה ולמנהיגיה וכאן מדובר ב-שרו של עשיו. יעקב ועשיו הם תאומים, אחים (מלשון איחוי), אך בפועל הם נמצאים בקונפליקט מתמיד. הפרשנים מסבירים שבתוך כל אחת מאיתנו יש יעקב ויש עשיו, המייצגים את המלחמה בין היצר הטוב, המדויק, חלקת אלוקה ממעל ממש שבא לידי ביטוי בתמימות של יעקב לבין הצד האחר – הסיטרא אחרא. יעקב סיים את משימתו בחרן ומוכן לחזור הביתה כדי להתאחד עם משפחתו, אבל עשיו נשאר בצד התוהו והצד הזה מנסה למשוך את יעקב. צריך לזכור שהניצוץ הטוב, הנפש האלוקית, מחוברת תמיד למעלה וניזונה מכוח עליון באופן שוטף; היצר האחר– הצד האחר הוא טפיל וניזון רק ממה שאנחנו מספקות לו; לכן יעקב חוזר גם בשביל משהו קטנטן, לא להשאיר שום דבר בצד האחר, לא להזין אותו. מכיון שמדובר במאבק רוחני (המובא בסמלים חומריים/גשמיים כדי שנבין), כל מה שהצד האחר מספר לנו, כל מה שה–יצר מצייר, לא באמת קיים; למשל – פחד מזין את היצר הרע, עוסק בלשתק אותנו, לבלבל אותנו. אם לא נניח לו לנהל את העניינים, אלא נצייר לנו ציור אחר, למשל – נשבש את היצר הרע על ידי שננקוט משנה זהירות במקום לפחד, כיון שהזהירות שומרת עלינו ולא מגבילה אותנו, נצליח להעביר את השינוי המילולי/קוגניטיבי/תודעתי במחשבה לכדי מעשה , נוכל להישאר בצד הנפש האלוקית, לעשות את שליחותנו וייעודנו, אמנם בזהירות המתבקשת אבל בלי לתת חזקה לצד האחר עלינו. עוד הוכחה לכך שהיצר הרע הוא טפיל ואין לו מקורות הזנה משל עצמו– 400 איש שעשיו שולח להילחם ביעקב הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ (לב,ז) וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ (לג,א) שקולים כנגד 400 השקלים שאברהם שילם תמורת מערת המכפלה. ברגע שמועבר משקל (כוח, כסף, אנרגיה, זמן וכו׳) לצד האחר (במקרה הזה– לעפרון), הוא ניזון מזה כמו עלוקה שמוצצת את הדם ומקבלת חיות וכוח להילחם נגד היצר הטוב. האם זה היה טוב שאברהם קנה את המערה? הרי זה ״מתנקם״ כרגע ביעקב? ברור שעשה טוב משום שאם אברהם היה נשאר חייב לעפרון, מקבל את המערה במתנה, בחינם, הכח שהיה נשאר בידי הצד הרע היה אינסופי, בלי שיעור ואת זה באמת קשה לנצח…

וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה (לה,ח)

פתאום, באמצע הטקסט, ״נשתל״ פסוק זה והוא מכוון את הפוקוס לרעיון חשוב ממדרגה ראשונה – זה ההסבר לכך שבבית בתואל, אבי לבן הארמי (בהיפוך אותיות – נבל הרמאי) ואחותו רבקה, האחרונה מצליחה לצאת צדקת, זוכה להימנות עם ארבע האימהות, בעוד שהיא נולדה וגדלה במקום הכי נמוך. גם מי שנולדה בשכונת פשע, במקום שבו הסיכויים לצאת דוגמה מופת והשראה לדורות הבאים הם אפסיים, אם יש דמות שמאמינה בך, שמלווה אותך מינקותך ותומכת בך, תוכלי להפוך את גורלך ולבחור בדרך הישר. לצד זאת, יש המפרשים שהפסוק הזה צופן את ידיעת מותה של רבקה, שמתה בודדה, ללא בניה לצידה, כשרק בעלה הזקן והעיוור בסביבה, כך שאין אפילו מי שיקבור אותה ולכן בוחרת התורה שלא לציין את מותה של אחת מארבע הנשים החשובות בהיסטוריה של עמנו ורק לרמוז זאת.

וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנַֽהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י (לג,יד)

יוצאת מהארון: אני איטית! בעבר ניסיתי להצניע עובדה זו ואפילו די התביישתי בה – מה זאת אומרת: איטית?!? בעולם של אוטוסטרדת מידע ואוטוסטרדות של כבישים, של הספקים וניצחונות, של הישגיות ויעילות; להיות איטית? כאילו seriously??? חייתי במערכת לוחצת ולחוצה, עמידה בזמנים, יעדים, לו״ז צפוף… סיגלתי לעצמי את היכולת לתקתק עניינים, לג׳נגל, לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה… שילמתי מחיר גבוה: קשיחות, בדידות, שחיקה, תשישות, תשומת לב וזמן מועטים לדברים החשובים לי באמת. כיום בוחרת להיות מודעת לעצמי ולתכונותי, לקבל את עצמי כמו שאני, לעשות דברים בקצב שלי, להעמיק, להתמקד, לחקור ולחפור בלי לִרְצוֹת לְרַצּוֹת מישהו. אז נתלית באילנות גבוהים👆, יעקב אבינו ו…כן, אני איטית ושמחה בחלקי.

תופיני מילים לשבת:

קָ֜טֹ֗נְתִּי מִכֹּ֤ל הַֽחֲסָדִים (לב,יא)

הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א (לב,יב)

גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה (לב,לג)

וַיֵּאָ֣סֶף אֶל-עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים (לה,כט)