פרשת השבוע-תולדות2

תקציר העניינים: יצחק נושא לאישה את רבקה ומסתבר שהיא עקרה. יצחק עותר לבורא ורבקה נפקדת. היא מרגישה את הבנים מתרוצצים בקירבה וניגשת לחקור את הנושא. ככל האימהות, גם לרבקה יכולת נבואה ותקשור עם עולמות עליונים והיא מקבלת מסר שעתידים לבוא לעולם שניים שלא בדיוק יסתדרו אחד עם השני והבכור יעבוד את הצעיר. כשיצחק בן שישים, רבקה יולדת את עשיו ויעקב, שאמנם הם תאומים אבל אינם דומים זה לזה כלל ועיקר. וכמו במשפחות הכי טובות – האבא מעדיף בן אחד והאמא את הבן אחר. יום אחד, עשיו חוזר הרוג מעייפות מהשדה ומבקש את הנזיד שהכין יעקב ואף מוכן למכור את בכורתו תמורתו. עשיו, הבז לבכורה ולסדרי העולם, מקבל לחם ונזיד עדשים תמורת הבכורה. רעב כבד פוקד את הארץ, הכבד ביותר מאז הרעב הגדול בימי אברהם אבינו וכאביו, יצחק רוצה לרדת מצריימה. הוא מצווה שלא לרדת למצרים ולהישאר באיזור וכך עושה, הוא נשאר לגור בגרר. כמו אביו לפניו, הוא חושש לחייו בשל היותו נשוי לאישה יפהפיה ולכן מצהיר בפני אנשי המקום שהם אחים. כשהמלך מגלה זאת, הוא יוצא להגנתם של יצחק ורבקה. יצחק מוגן ומושגח גם ע״י בשר ודם וגם ע״י אל עליון – זורע תבואה שעולה מאה מונים על הכמות ההתחלתית. יצחק הולך מחיל אל חיל, מתעשר ומרבה רכוש, מה שגורם לשכניו לקנא והם מתנכלים לו. הוא לא מתייאש, חופר חזרה את הבארות שסתמו הפלישתים ומוצא באר מים חיים; גם שם מתנכלים לו, אבל הוא ממשיך בענייניו עד שמוצא פתרון. יצחק, הנאמן לרבקה כדרך אבותיו, עוסק בפרנסה ודיפלומטיה בעוד עשיו מרבה נשים מכל הבא ליד, דבר המסב צער ליצחק ורבקה. יצחק המזדקן קורא לבנו האהוב עשיו ומבקש ממנו לפנק אותו בבשר ציד משובח, כדי שיערב לחיכו והוא יברכו טרם מותו. עשיו יוצא לצוד ורבקה מנצלת את ההזדמנות כדי לדאוג שיעקב יקבל את הברכה ולא עשיו. כשהתרגיל מתגלה, עשיו מחליט שלאחר מות אביו, הוא יהרוג את יעקב. הדבר מתגלה לרבקה והיא עושה מהלך נוסף כדי למלט את יעקב מפגיעה – רבקה משכנעת אל יצחק לשלוח את יעקב לחפש כלה אצל משפחתה, כמו השידוך ביניהם שעלה יפה. כשעשיו שומע זאת ומבין שבנות כנען לא מומלצות לחיתון, הוא מנסה לתקן את מעשיו בדרכו המעוותת, לוקח לאישה את בת ישמעאל ממשפחתו, אך בנוסף לכל נשותיו ולא במקומן.

נושאים מרכזיים בפרשה:

שְׁנֵ֤י (גיים) גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ (כה,כג)

מיהם שני הגויים המתרוצצים בקרבנו וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ (כה,כב)? איך גורמים לגדול לעבוד את הקטן וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (כה,כג)? היצר הרע, שעל פי התניא הוא חלק מהנפש הבהמית, שנקראת גם ״הראשונה״, קיים בנו מקדמת דנא וגדל יחד איתנו; היצר הטוב, שעל פי התניא הוא חלק מהנפש האלוקית, שנקראת ״השנית״, הוא רך וצעיר והיצר הרע לא נותן לו להתפתח יותר מדי, מצר את צעדיו. אם נתבונן על ילד, עד הגיעו לגיל בגרות, מה שמעניין אותו הם הצרכים שלו ורק כשהוא עובר דרך מסויימת בחייו, של ניסיונות ואתגרים, הוא לומד לשלוט בדחפיו וביצריו. בכל אחת מאיתנו קיימות שתי הנפשות – האחת מושכת לכיוון הגשמי, החומרי והשניה לכיוון הרוחני, האמתי, המתגלמים בייעוד ובשליחות. בעזרת עבודה פנימית, עבודת המידות, ניתן בראש ובראשונה לחיות עם שתי הנפשות בו זמנית (ולא להשתגע) ולאחר מכן לעשות פעולות להגשמת הייעוד והשליחות, להעצים את הרוח ולהיות פחות מושפעים מהחומר ובסופו של דבר אפילו לרתום את המערכת הבהמית-חומרית לטובת הרצונות, ההיגיון, הרגשות והתענוגות הרוחניים.

איך לקבל ביקורת?

מכיון שהתאומים הללו, הנפשות התאומות (הגשמית והרוחנית) נמצאות בקרבנו, אנחנו לעיתים מונעות מתוך הדחפים (פחדים), הפגמים, היצר הרע. מי שנמצאים בסביבתנו, בין אם זה בן זוג, או קרוב משפחה אחר או בוסית, ברגע שייתקלו בהם, עלולים להעביר עלינו ביקורת. כשמעבירים עלי ביקורת, אני מרגישה כאילו שופכים עלי ערמות של עפר. מה היה קורה אם מישהי היתה מספרת לי, שבין רגבי העפר נמצאים כמה גושים אשר מתחת למעטה העפר מכילים יהלומים? הייתי מוכנה להשקיע רבות, לעבוד קשה, לנפות ולנקות את העפר כדי לגלות את אותם יהלומים. בשפה העברית – מעבירים ביקורת, לא נוזפים ביקורת או פוגעים ביקורת. אם נוכל להתייחס לתוכן הביקורת ולא למי שמעביר אותה, אולי נוכל ״לנקות״ את ה״עפר״ (הפגיעה/הנזיפה) ולמצוא שבעצם מדובר ביהלומים ייקרי ערך. כשנעשה עבודה פנימית זו, נוכל אפילו להשתכלל ולצמוח, להפוך את אותו יצר לכזה שיעזור לנו לעשות את שליחותנו. מתבקשת ההשוואה בין עשיו האדמוני, שהיה קל לכעוס, צייד, איש שטח, איש של יצרים ותשוקות, לג׳ינג׳י מפורסם אחר להבדיל – דוד המלך, שהשכיל להשתמש בתכונות הג׳ינג׳יות שלו, לבנות את בית המקדש, למלוך על ישראל ושמזרעו מאמינים שיבוא המשיח.

אי יכולת לדחות סיפוקים

וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת (כה,לב) – עשיו, איש המונע על פי יצריו ודחפיו, חד ומחודד כפי שחייב להיות צייד ואיש שטח, היודע להתחקות אחר הטבע, פועל על פי אינסטינקטים חייתיים וכשהוא רוצה משהו – הוא חייב אותו עכשיו. כמכור טיפוסי הוא מפתח תלות יתר בסיפוק יצריו, כאן ועכשיו, אחרת הוא ממש חש שהוא ״הולך למות״. כאמור, בכל אחת מאיתנו קיימים תאומים – גם עשיו וגם יעקב וקיימת ביניהם תחרות יומיומית על תשומת ליבנו; כל אחד מהם מנסה ״למשוך״ אותנו לכיוונו: עשיו לכיוון החומר אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה (כה,כז) ויעקב לכיוון הרוח אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים (כה,כז) . דוגמה זו שנותן עשיו היא סמן מצויין למיקומינו הנפשי – אם יש בנו איזשהו רצון או צורך לחומר שאנו מרגישות שהם חזקים מאיתנו, משתלטים עלינו, סימן שנמשכנו לכיוון הלא נכון ועלינו לעשות עבודה פנימית כדי לפחות להתרחק מהחומר; אלא אם כן, פיתחנו יכולת לרתום את הרצונות והצרכים החומריים לטובת הגשמת הייעוד והשליחות שלנו.

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב (כה,כח)

האם יתכן שיצחק טעה ורבקה צדקה? על פניו נראה שכך הם פני הדברים. אבל בהסתכלות עמוקה יותר, למה שנמצא מעבר לכתוב (ה-פשט) יש כאן שיעור גדול בחינוך ובהורות: ראשית, הפרשנים מסבירים שעד גיל ההתבגרות, וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים (כה,כז) בסביבות גיל חמש עשרה, הם גדלים אצל הסבא אברהם, אשר חנך כל נער על פי דרכו וכל אחד מהם מממש את הפוטנציאל שבו לטובה – אחד מסגל כישורי פרנסה ועבודה גשמית והשני כישורי לימוד ועבודה רוחנית. כל אחד מהם עושה את השליחות והייעוד שלו. יעקב מכונה צדיק מעולה בעוד עשיו, בפוטנציאל, יכול לרתום את כישוריו הפיזיים והחומריים למעשי חסד וצדקה למשל, באם היה ממשיך את דרכו של סבו. יצחק, שמידתו מידת הגבורה, שניחן ביכולות של חפירת בארות, התמדה ונחישות, מאמין בבנו בכורו וסומך עליו שימממש את הפוטנציאל הטמון בו וכבר נאמר שכל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שמאמין בו. לעומתו, רבקה הצדקת נמשכת לעולמו של יעקב ומאמינה בו, משום הפוטנציאל העילאי הטמון בו. יתכן שאם רבקה לא היתה עושה את תרגיל ההחלפה בין בניה, היה עשיו בכל זאת מתקן את מדותיו, חוזר בתשובה והולך בדרכי אבותיו.

תופיני מילים לשבת

וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ (כה,כב)

וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת (כה,כד)

וְיַֽעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם ישֵׁ֖ב אֹֽהָלִֽים (כה,כז)

הָֽאָדֹ֤ם הָֽאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה (כה,ל)

מֹ֣רַת ר֑וּחַ (כו,לה)

עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י (כז,יג)

הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו (כז,כב)

אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָֽרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ (כז,כט)

וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד-מְאֹ֑ד (כז,לד)

וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶת-יַֽעֲקֹ֔ב (כז,מא)

עַ֥ד אֲשֶׁר-תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ (כז,מד)

קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י … לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים (כז,מו)