פרשת השבוע-לך לך

תקציר העניינים: אחרי שהתוודענו לאברם בפרשה הקודמת, הוא עובר לקידמת הבמה. עליו ללכת אל הנודע ותמורת אומץ ליבו, אמונתו ונחישותו – הוא מקבל הבטחות מופלאות. ההיסטוריה של אברהם אבי האומה מתחילה בגיל שבעים וחמש, כשהוא לוקח את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הרכוש הרב שהיה לו ויוצא לדרך אל ארץ האבות, הארץ המובטחת לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את (יב,ז). הם מגיעים אל הארץ, ונשארים בה עד שנופל עליה רעב. הם יורדים מצרימה (סימן לבאות), אברם מתחזה לאחיה כדי להינצל ממוות, מבקש תמורתה רכוש רב, מקבל אותו, לאחר שפרעה מוכה בנגעים מהקב״ה מכיון שלקח אשת איש וכדי להיפטר מהצרה – משלח אותם לדרכם עם כל מה שקיבלו. מרבה נכסים מרבה דאגה – אנשי אברם ואנשי לוט לא יכולים לחיות יחד תחת קורת גג אחת ואברם מציע ללוט להיפרד כידידים. לוט בוחר ללכת מזרחה ואברם נשאר בארץ כנען. בסוף הפרק חוזרות ונישנות ההבטחות לגבי ארץ האבות. בהמשך מסופר על מלחמות המלכים ב״שכונה״ שלנו (סימן לבאות ולימינו אנו) ולוט נופל בשבי. אברם לא מהסס ויוצא למלחמה כדי לשחררו. הוא יוצא כשידו על העליונה וברכוש רב וזוכה להערכת המלכים השכנים. מלך סדום מנסה לעשות סחר חליפין עם אברם – רכוש תמורת נפש, אבל אברם מבין שהונו ורכושו לא יכולים להיות מתנת יד אדם ולכן מסרב. הוא מוגן ומתוגמל על ידי ההשגחה העליונה, אך אומר שכל זה לא שווה לו אם הוא יישאר ערירי ומי שימשיך את דרכו יהיה העבד שלו. הוא מקבל הבטחה שממשיכו יהיה מזרעו ושוב הבטחות לגבי ארץ האבות. אברם מעלה קורבנות לקב״ה וחוזה בחלום/נבואה את גלות מצרים ויציאת מצרים (שוב – סימן לבאות). בפרק הבא שרי העקרה נותנת את שפחתה הגר לאברם ששומע בקולה יִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי (טז,ב). הגר נכנסת להריון ומתחילה לזלזל בגבירתה; שרי לא מטאטאת את הדברים מתחת לשטיח ואומרת את אשר על ליבה ואברם נותן בידיה את המנדט לעשות סדר. יחסה של שרי מבריח את הגר למדבר, שם היא פוגשת מלאך שמנחה אותה לחזור לגבירתה ומבטיח לה שלבנה ישמעאל צפויים צאצאים רבים וְה֤וּא יִֽהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן (טז,יב). סופסוף זוכה אברם לצאצא יוצא חלציו, בגיל שמונים ושש. בתחילת הפרק האחרון בפרשה, בגיל תשעים ותשע מוספת האות ה לשמו והוא הופך ל-אברהם, מקבל הבטחות להרבות זרעו והנחיות כיצד ומתי לשמור על ברית עם הבורא. אז משתנה גם שמה של אישתו מ-שרי ל-שרה. שינוי שמות מבשר על השינויים הניסיים שמעבר לטבע ולהבנה והקב״ה מבטיח לאברהם ששרה תלד לו בן. אברהם מתפקע מצחוק לנוכח המחשבה שהוא בגיל מאה והיא בגיל תשעים יביאו ילד לעולם וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד (יז,יז). אברהם מל ישמעאל בגיל שלוש עשרה, את כל בני ביתו ובגיל תשעים ותשע נימול אף הוא.

נושאים מרכזיים בפרשה:

כוונת הלב

ישנן פרשנויות רבות לגבי לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ (יב,א) – מה זו ארץ (רצון), מה זו מולדת (התכונות המולדות), מה זה בית אבא (שורשים, היסטוריה, מורשת) מהם מצווה אברם ללכת. נכון ש״פשוט״ לקום וללכת, במיוחד אל הלא נודע, זה מעשה אמיץ, זו התגברות על הפחד, זה בניגוד לאוטומט ולרצון להישאר בסביבה המוכרת, אבל התגמול העצום המובטח לאורך שני פסוקים מלאים וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַֽאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַֽאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶֽהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה (יב,ב) ו-וַֽאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רֲכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָֽאֲדָמָֽה (יב,ג) הוא מניע חזק ביותר כדי לצאת לדרך. אם כך – ההתלבטות אינה בין טוב לרע, אלא בין טוב (להישאר במקום) אבל טוב גם ללכת. איך נדע מתי מדובר בחלופה טובה באמת ומתי ה-טוב הוא תחפושת? על פניו, ההבטחות שאברם מקבל הן ה״טוב מאד״, כלומר – היצר הרע לכאורה (כמו שלמדנו בפרשות הקודמות, שהוא מתחפש ל״טוב מאד״ והוא האויב האמיתי שלנו); איך יתכן שהוא בחר בו? מסבירים הפרשנים שאל היצר הרע צריך לדבר בשפה שלו וה״שפה״ שהוא מבין הכי טוב היא שפת החומר, הפרס, התגמול. כשבפני אברם ניצבת ההחלטה האם ללכת או להישאר, מובטח לו כי אם ילך יתוגמל רבות. שומע זאת היצר הרע ואומר: בסדר גמור, לך. זה במישור המשוואתי מתמטי. למעשה המבחן האמיתי הוא אחר לגמרי: לא מדובר במבחן התוצאה – מה יותר שווה? איפה ״כדאי״ להישאר? המבחן האמיתי הוא כוונת הלב – אברם עושה את אשר צווה, לא בשביל התגמול אלא כי הוא אדם מאמין, הוא יודע שהבורא רוצה רק בטובתו ואוהב אותו ולכן הוא יוצא לדרך וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה (יב,ד). התוצאה – לא בידיים שלו. ואכן, בהמשך הפרשה מגיע הרעב הגדול לארץ והוא יורד למצרים, הוא לא מצליח להביא ילדים לעולם ועוד, הוא עומד בהרבה ניסיונות; לכאורה, ההבטחות והברכות לא מתגשמות. כמה מתעתע יכול להיות מבחן התוצאה, הנכון רק לזמן מסויים, מתוך הבנה וראייה צרות (תרתי משמע), הנסמכות על חושים אנושיים מוגבלים, המספקים רק חלקים מהתמונה; מי שחייה מושתתים על אמונה בכח גדול ממנה, תפעל בהתאם לטוהר כוונת ליבה מתוך חיבור לעולמות עליונים, על פי האינטואיציה, בכוונה להרבות טוב ולא על פי התוצאות=התגמול, יהיה ערכם גדול ככל שיהיה.

מעמד האישה

אברם ״מקריב״ את שרי כדי להציל את עצמו – אומר לה להגיד שהיא אחותו ולא אישתו, על פניו הוא שולט בה, מנווט את דרכה ואומר לה מה לעשות. לכאורה, באמת עדיף לתחמן את המצרים, שהיו עם לא סלחני ורחום במיוחד – שרי, שהיתה יפת תואר, היתה נלקחת בכל מקרה מאברם ובשל יופיה הייחודי, סביר להניח שגם מוצאת את דרכה אל המלך; אם היה נודע שאברם הוא בעלה – היו הורגים אותו (שכן היו להם אמות מידה משלהם – אסור לקחת אשת איש); אם תצהיר שהוא אחיה, יש סיכוי שהוא יינצל. בפן הרחב והעמוק יותר, פרשנים מסבירים שכדי להבין את מהלך העניינים, צריך:

1. להבין את הרקע – באותה תקופה האח היה זה שמסדיר את השידוכים (לבן בן בתואל חיתן את אחותו רבקה, או במקרה הנוראי של דינה בת יעקב, לאחר ששכם בן חמור עינה אותה, היא מצאה חן בעיניו והוא פונה אל אחיה כדי לבקש את ידה). לכן יש היגיון באסטרטגיה הזו, כמו גם היגיון כלכלי – לנהל משא ומותן על המוהר.
2. להבין את המעמד – בניגוד לדעה הרווחת לגבי מעמד האישה באותה תקופה (אם בכלל יש לה מעמד מעבר להיותה רחם ומתן שירותי אש״ל), היחס של אברם אל אישתו היה שונה לחלוטין; הוא ידע שהיא נביאה גדולה יותר ממנו; הוא ידע שמלאך הולך לצידה ושומר עליה (לעומתו, שהילך בדד). נשים לא זקוקות לגבר. הגבר הוא זה שזקוק לאישה. מעבר ליכולות הנבואה של שרי שעלתה על זו של אברם, אברם מכבד ומעריץ את שרי ומבין שהנשים הן אלו שמנהלות את הבית והמשפחה ומביאות את הברכה לבית. הדיעה הרווחת היא שהאישה היא המין החלש; אצל שרי ואברם בבית – בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ (משלי לא,יא), אמנם זה מתקופה מאוחרת יותר, אבל מבארים הפרשנים ששלמה המלך שאב את ההשראה למזמור אשת חיל מההספד של אברהם את שרה. אִמְרִי-נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ (יב,יג) – אני סומך עליך שתנהלי את הדברים הרבה יותר טוב ממני! כל זה על פי הזוהר ועל פי המדרש- אברם אבינו רצה להיתלות על הזכות של שרי, הוא זה שזקוק לעזרתה ולא להיפך: אברם צריך את הזכות הרוחנית של שרי: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ (כא,יב); כ-ל מה שהיא אומרת יבוא לפני מה שאתה אומר; אומר רש״י – מכאן שאברהם היה טפל לשרה בנבואה; מבחינת הקדושה רוחנית, שרה היתה במדרגה יותר גבוהה מאברהם וכך לגבי כלל האימהות על האבות (הדקלת הנרות של שרה החזיקה לכל השבוע, כשנפטרה אברהם ויצחק הדליקו נרות שלא החזיקו מעמד שבוע שלם, עד שהגיעה ילדה קטנה בת שלוש והדליקה נרות; נרותיה של רבקה דלקו גם הם שבוע שלם). על פי הזוהר, אברהם יודע שאל שרה נלווה מלאך ששומר עליה, שהיא מוגנת והוא לומד זאת מחלקו השני של הפסוק אִמְרִי-נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֨עַן֙ יִֽיטַב-לִ֣י (יב,יג) למה ייטב לי בלשון יחיד ולא ייטיבו לי בלשון רבים, הרי מי שתפס אותה וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלֲל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל-פַּרְעֹ֑ה (יב,טו) – ייטיב הוא המלאך שהולך איתה על פי הזוהר.

מעשה אבות סימן לבנים

מעשה אבות ואמהות הוא סימן לדורות הבאים – מה יקרה כשירדו פעם הבאה למצרים (יקבלו הון כסף), יחס לאישה (ממה שפרעה ״חטף״, למרות שאת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, את הבת תחיון), ביציאת מצרים השכנות יתנו להן צידה לדרך. מעבר לסיפורים הנקודתיים, מוסר ההשכל מהם והוראות השעה לחיים הנלמדות מהן, יש עניין העובר כחוט השני בין פרשות וסיפורי התורה והוא עניין החינוך: שימי לב שלצורת ההתנהגות שלך, למעשים שלך, לדוגמה שאת נותנת יש השלכות מרחיקות לכת על בני ביתך ומשפחתך בכלל ועל ילדיך בפרט; ילדים מקבלים בטחון מתוך הדרך שמתווים עבורם ההורים; זה נכון במקרים הפרטיים וזה נכון על אחת כמה וכמה ברמה הלאומית – האימהות והאבות שלנו הם אלו שסוללים עבורנו את האופציות העומדות בפנינו; קל, ברור ונהיר הרבה יותר ללכת בדרך שכבר נכבשה מאשר לסלול דרכים חדשות. אם ברצוננו להקל ולו במעט על מי שנושאים מבטם אלינו ואל מעשינו, בין אם במודע ובין אם בתת מודע (ואיזה הורה או בן משפחה לא מעוניין להקל על הדור הצעיר, המבולבל וההורמונאלי גם כך?), עלינו להטוות את הדרך, המוסר והערכים עבור הבאים אחרינו.

תופיני מילים לשבת:

ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ (יג,יז)

מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל (יד,כג)

פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (טז,יב)