פרשת השבוע-נח

תקציר העניינים: אחרי שפיתחנו את סקרנותינו בסוף הפרשה הקודמת לגבי נח, הגענו לסקירת תולדותיו, במקביל לתיאור לא מחמיא במיוחד של מה שקורה בעולם, שממשיך בהידרדרות בני האדם, ההולכים מדחי אל דחי, עד שהקב״ה מחליט שאין תקנה ויש לשטוף ולהציף את העולם כדי לנקות אותו מהטומאה. מכיון שנמצא רק צדיק אחד, נח, מוטלת עליו המשימה להכין את התיבה. זה לא לוקח יום וגם לא יומיים – מאה עשרים שנה נח עוסק בבניה, על פי הוראות מדוייקות ומפורטות, ממש כמו בצבא – טבלת כוחות ומשימות. גם לאחר השלמת הבניה ניתנת עוד הזדמנות כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל-הָאָ֔רֶץ (ז,ד) וגם אז המבול לא מגיע בבת אחת -הַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל-הָאָֽרֶץ (ז,ו) ושוב וַיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל-הָאָֽרֶץ (ז,י) ורק אז וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל-הָאָ֑רֶץ (ז,יח). וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת-נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל-הַֽחַיָּה֙ וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּֽעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֨וּחַ֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם (ח,א) והתיבה מגיעה ליעדה וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָֽה-עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט (ח,ד). נח שולח את העורב שלא מביא בשורה. אז הוא שולח לראשונה את היונה לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם (ח,ח); בפעם השניה היא מביאה עלה זית והוא יודע שנגמר המבול ובפעם השלישית היא לא חוזרת וְלֹא-יָֽסְפָ֥ה שׁוּב-אֵלָ֖יו עֽוֹד (ח,יב). נגמרים ענייני המבול ונח ובני ביתו והחיות שלקחו עימם, יוצאים מהתיבה ומצווים להתרבות על פני הארץ וזאת כאחת משבע מצוות בני נח המפורטות בפרשה, עניין מרתק כשלעצמו. אז נחה דעתו של הבורא והוא מחליט וַֽהֲקִֽמֹתִ֤י אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא-יִכָּרֵ֧ת כָּל-בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ (ט,יא) והוא עושה זאת באמצעות הקשת בענן. אבל הסיפור של נח הצדיק לא נגמר טוב והוא מתגלגל להיות עובד אדמה, נוטע כרם, משתכר מענביו ומתבוסס שיכור באוהלו, מבזה עצמו ומתבזה במערומיו. בגיל תשע מאות וחמישים הוא מחזיר את נשמתו לבורא. בפרק הבא בפרשה מפורטת השושלת שהשאיר נח אחריו ולאן נפוצה. באחת התפוצות מחליטים האנשים נִבְנֶה-לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה-לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם (יא,ד), אבל הקב״ה בלל את שפתם והפיצם לכל עבר. בהמשך חוזרים לפירוט שושלת נח, עד הגיענו לאברם, אשתו שרי והרילוקיישן שלהם לארץ כנען.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

כוחה של תפילה

וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס (ו,יא) מָֽלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס (ו,יג) – התורה מכבירה מילים על השחיתות, הגזל והחמס; מכיון שאין מילה אות או תו מיותרים, מסבירים הפרשנים שזה רמז וסימן לכך שגם כש״מלאה הארץ״, עדין לא צריך להרים ידיים ויש מקום ואפילו צורך לנסות ולהשפיע; עוד רמז וסימן – כשהתורה רוצה להדגיש שאפסו הסיכויים, היא מציינת את המילה ״כל״ וכאן מילה זו לא מופיעה. במקרה שלנו, נח עשה את מה שהוא מצווה וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה (ו,כב), אבל הוא לא ״הגדיל ראש״ כמו אברהם ומשה אחריו. לכן, בין היתר, אומרים הפרשנים שהוא היה צדיק רק בדורו צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו (ו,ט) צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה (ז,א) ולא ״צדיק על דורי״. אברהם ומשה פנו לבורא (ולא לבני אדם, או לאחר שפניותיהם לבני אדם חזרו ריקם) בבקשה שידון שוב בהחלטתו; יכולותיהם של בני אדם מוגבלות, אך של הבורא הן אינסופיות. יש מקום לדיבורים עם אנשים במקרים מסויימים, יש מקום למעשים במקרים מסויימים, אבל גם כשהמצב נואש ונראה חסר סיכוי – האופציה של תפילה עומדת לרשותנו ואינה רק זכות טבעית, אלא לעיתים האפשרות היחידה. ״אין אתאיסטים בשוחות״ – זו אמנם קלישאה, אבל קלישאה הופכת לכזו רק בגלל שהיא חוזרת ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. מי שנמצאת בעיצומה של מלחמה (ומי מאיתנו לא נלחמת יום-יום שעה-שעה ביצר הרע?), מתחפרת ״מתחת לאדמה״ כשה״כדורים״ שורקים מעל ראשה, כנראה תרים את עיניה לשמיים במוקדם או במאוחר: זה גם הטבע האנושי וגם הדבר היחיד שעשוי לעזור, כשכל יתר הדברים נכשלים. כוחה של התפילה הוא בתיקון, בריפוי, ביצירת מציאות ובזימון מעשי ניסים. באמצעותה – תמיד אפשר לתקן.

דיבור נקי

מִן-הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא (ז,ב) מִ֨ן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה (ז,ח) – פרשנים מסבירים שהתורה לא נוקטת בלשון שלילית איפה שניתן מידע; השימוש בלשון שלילית (למשל במקרה זה ניתן היה לרשום ״טמאה״ במקום ״לא טהורה״) שמור למקרים בהם יש הוראה או הנחיה, ששם הדברים צריכים להאמר נכוחה, כדי שנלמד את השיעור.

המבול

קֵ֤ץ כָּל-בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּי-מָֽלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת-הָאָֽרֶץ (ו,יג); ההדרדרות שהחלה בפרשת בראשית ממשיכה והיא מגיעה לכאלה תהומות, שאין אלא לפעול באופן קיצוני כדי לנקות ולטהר את העולם מהזוהמה שפשטה בו. מסבירים הפרשנים שאפילו בעלי החיים ״ירדו מהפסים״ והתנהגו בצורה מחרידה. אחרי השיעור הראשון ב״חוג למדעי ההתמכרויות״ בפרשת בראשית – אכילה מפרי עץ הדעת=הכניעה לפיתויים, גם בפרשת נח יש שיעור מאלף על טבע האדם ונטיותיו: יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו (ח,כא), או בלשון חז״ל – כי איבר קטן לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב ואין הכוונה דווקא לאיבר הגברי, אם כי העניין תופס גם בתחום זה; לעניות דעתי הכוונה היא דווקא למוח – לכאורה ומבחינה מדעית, פאר היצירה; למעשה מדובר על הנטיה האנושית לחטוא, כי דווקא כשחוטאים נשארים עם טעם של עוד; אנחנו משוכנעות שעברה קטנה תשביע אותנו, אבל היא רק משאירה טעם של עוד. ככה זה עובד, בין אם בדברים שוליים, כשמדובר בחטאים קטנים (לקחת רק קוביית שוקולד אחת ולחשוב שזה יספיק) ובין אם מדובר בעבירות גדולות של גניבה למשל, שבהתחלה יכולה להיות למען מטרה נעלה (רובין הוד למשל), אבל משלא נתפסים, ההתרגשות מה״הצלחה״ וההרגשה שזה ״משתלם״ גורמת לנו לנסות שוב. ככל שנקפיד ״להרעיב״ את היצר הרע, כך נשאר שבעים ולהיפך. הפתרון הוא פשוט (אבל כל כך קשה ליישום) – אם נמנע מהביס/חטא/עבירה הראשונים, לא יגיעו אלו שאחריהם.

מגדל בבל

הָ֣בָה | נִבְנֶה-לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה-לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן-נָפ֖וּץ עַל-פְּנֵ֥י כָל-הָאָֽרֶץ (יא,ד). לאחר המבול, מדובר בגרסת האנושות דור 3: הגרסה הראשונה היתה בבריאת האדם ראשון; השניה אחרי הגירוש מגן עדן ועד המבול; השלישית – הדור שאחרי המבול, דור שאמור להיות אחר, נקי ומתוקן יותר מזה שקדם לו, שמצווה להתפזר ולהתפרס וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל-הָאָֽרֶץ (ח,יז). כמו שאומרת בתי הקטנה, השלישית – ילדים זה כמו פנקייק: הראשון נשרף, השני לא מבושל ורק השלישי יוצא מוצלח:). אבל גם בדור הזה, שאמור להיות מתוקן ושהשם כרת עימו ברית והבטיח שמכאן ואליך לא יהיה מבול, קורות תקלות – האגו מדבר והם רוצים להטביע את חותמם לא בהתאם לייעוד והשליחות כאמור, אלא כדי לעשות לעצמם שם; לא זו בלבד, הם רוצים להיות ארכיטקטי הניצחון בכיבוש השמים, לשחק את תפקיד הבמאים של העולם, השולטים. ברגע שזה המניע האנושי – נוצר בלבול ואין ברירה אלא להשיב את סדר הדברים על כנו עַל-כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי-שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהֹוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל-הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהֹוָ֔ה עַל-פְּנֵ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ (יא,ט). כשהאגו מדבר – חיים באשליות: של שליטה, של התנפחות למימדים לא טבעיים, של שאיפות לא מתוקנות שעלולות להגיע עד כדי שגעון גדלות. כדי לחיות בגודל הטבעי שלנו ולהתנהל בצורה מתוקנת, כדאי וראוי שנמצא את השליחות והייעוד שלנו; כשנפעל לאורם, נרגיש שהכל מתגייס לצידנו ולטובתנו ואפילו נוכל להרגיש קלילות מבורכת.

תופיני מילים לשבת:

צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים (ו,ט)

וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס (ו,יא)

לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם (ח,ח)

יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו (ח,כא)

בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת-הָֽאָדָֽם (ט,ו)

הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָֽן (ט,יד)