פרשת השבוע-בראשית

תקציר העניינים: להתחיל מבראשית – מבריאת העולם ועד נוח; פרשה אחת שמכסה יותר שנים מכל יתר התורה כולה (מהפרשה השניה – ״נוח״ והמבול שהיה בשנת 1656 לבריאת העולם ועד הפרשה האחרונה – ״וזאת הברכה״ בספר דברים ומותו של משה רבינו). מתחילים דווקא באות ב׳ – בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ (א,א) וממשיכים עם סדר ימי הבריאה ומה נברא בכל יום, עד שמגיעים ליום השישי – בריאת הבהמות ולאחריהן בריאת האדם שידע רק טוב וחווה, העזר שכנגדו. כשהנחש הערום מכל חי מתערב – רק רע יוצא מזה! אדם וחוה לא עומדים בפיתוי ואוכלים מהפרי האסור ומכאן מתחילה ההדרדרות – שקרים, תירוצים, סודות והסתרות, בושה והאשמה. כולם נענשים בעונשים קשים ומגורשים מגן עדן. אחר כך השושלת מתרחבת ונולדים ילדים; הבן קין הורג את הבל בגלל התאווה (על פי פרשנים-לנשים, לממון ולכבוד) שמעבירה אותו על דעתו, גם הוא נענש ומגורש מהישוב האנושי הראשון ומסומן באות, דווקא כדי להגן עליו מפגיעה (בניגוד לתפיסה הרווחת לגבי אות קין כאות קלון). לאורך הפסוקים הבאים מתוארת שרשרת הדורות שאנשיה הולכים מדחי אל דחי, ירידה ערכית ומוסרית שנמשכת עשרה דורות, עד שהבורא מתחרט על בריאת העולם וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ (ו,ו) ורוצה למחות אותם מעל האדמה. בסופה של הפרשה הנמצא צדיק אחד, יציר אנוש אחד שמוצא חן בעיני אלוהים ומציל את המצב וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה (ו,ח).

נושאים מרכזיים בפרשה:

להתחיל מבראשית

ספר התורה אמור להוות ספר הוראות חיים לעם היהודי, שאמור לשמש אור לגויים. אולם התורה מתחילה ממה שקדם להיווצרותנו כעם, בכדי להבין את הקונטקסט, את המשמעות והצורך בהוראות כאלה. פרשת בראשית אמנם מתחילה מאד גבוה – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (א,כו) פאר היצירה: האדם, נזר הבריאה, אבל משובצת בהמשכה בהרבה דוגמאות לחיים נטולי מוסר וערכים – החל באכילת הפרי האסור, דרך רצח אח את אחיו ועד סקירת הדורות הבאים, שהיו משופעים בבני אדם שאמנם היו יצירתיים ביותר וברוכי כשרונות (אדריכל הערים: חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר (ד,יז), מוזיקאי מחונן: יוּבָל:  הוּא הָיָה–אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב (ד,כא), החרש האומן: תּוּבַל קַיִן–לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל (ד,כב) ועוד); אבל כל אלו לא הובילו אותם למלא את ייעודם ושליחותם במעשים טובים, אלא לעבודת אלילים/ עבודה זרה: רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם (ו,ה). היצרים עימם נולדנו, התכונות, המידות, יכולים להיות כלי לעשיית טוב או חלילה מכשיר לעשות רע. פרשת בראשית מתארת את בריאת האדם בשונה מבריאת יתר החיים/צומחים/דוממים בעולם; יחד עם זאת, האדם והבהמה נוצרו באותו היום – ביום השישי. בפנימיות הדברים טמונה אזהרה חמורה – אומנם לא נוצרנו באותו ״שטאנץ״, אבל הסמיכות של היווצרותנו עלולה לגרום לנו ״להידבק״ בהתנהגות הבהמית, המאופיינת על ידי הליכה אחר היצרים בלבד, בין היתר למען ניפוח וליטוף האגו, ללא שיקולי מוסר וערכים. בכדי שיתקיים ״מותר האדם מין הבהמה״ בכך שנממש לטובה את זכות הבחירה, עלינו לנהוג באחריות חברתית-מוסרית-ערכית, להשתמש בכשרונות וביכולות עימם נולדנו, אבל למען השליחות והייעוד שלנו ולא כדי להתנשא ולהתעלות על בני אנוש אחרים, שלעניות דעתי זו עבודת האלילים, העבודה הזרה, ממנה – שומר נפשו יירחק.

היום השני

רק ביום השני לבריאה לא נאמר ״כי טוב״. וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם (א,ו) מדובר ביום שבו נוצרה הפרדה בין מים עליונים למים תחתונים וכל מעשה של הפרדה/היפרדות – קשה לומר עליו שהוא ״טוב״. על פי המפרשים את פנימיות התורה ההפרדה בין העולמות העליונים לבין התחתונים היא השורש העליון ממנו יונקת המחלוקת בין בני אדם. למעט מחלוקת לשם שמים, פלגנות והפרדה הם בניגוד לרוח הקודש – רוח אחדות, קירוב לבבות וערבות הדדית.

החטא הקדמון – אכילת הפרי האסור

הדעות לגבי מה בדיוק היה הפרי האסור חלוקות (*). יהא הפרי אשר יהא, עץ הדעת אינו עץ חוכמה או בינה, הוא עץ של ידיעה וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע (ב,ט), במשמעות של חיבור בין דברים, כמו בפסוק: וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר (ד,א). האדם הראשון, כשנברא וחי בגן עדן, היה חף מרע, כולו טוב והיה עילוי במידותיו ובחוכמתו, למשל הצליח מהר מאד להבין את המהות של כל חיה ובחר את שמה בהתאם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ (ב,יט); כדי לשכנע אותו לבחור ברע, היה נדרש גורם חיצוני לו, שישפיע עליו (הנחש באמצעות האישה). לא עוברות שלוש שעות מאז בריאתו והוא מפר את הציווי היחיד שחל עליו – האיסור לאכול מפרי עץ הדעת וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת (ב,יז). אוכל שנכנס לגוף מזין את התאים והופך לחלק ממנו; בבליעת הפרי האסור, הכניס אדם הראשון לתוכנו את הקונפליקט הפנימי המתמיד – היצרים הטבעיים לחיות/ לאכול/ להתרבות/ לחיות בבטחון/ לאהוב ולהיות נאהבת עלולים להפוך לרע, לבהמי, כשעולים על גדותיהם ומושכים אותנו לעשות את האסור, הלא מוסרי, הלא ראוי. מדובר הן במאכלים פיזיים והן במאכלים רוחניים. ״מאכל״ בסיכול אותיות יכול להיות ״מלאך״, אם נעשה בו שימוש ראוי, מידתי וטבעי; אולם אם נכניס לגופנו מאכלים לא ראויים בטיבם, בכמותם ו/או בזמן אכילתם – נפגע בעצמנו, הן פיזית והן רוחנית.

(*) הפרשנים העלו מספר השערות: תפוח – ההשערה הנפוצה; תאנה – שהיתה בקרבת מקום, מהעלים שלה עשו אדם וחוה את כסותם; גפן – שיכולה לצמוח לגובה ולהראות כעץ וכשאוכלים את פריה, ההשפעה יכולה להתבטא בשחרור וחופש להיות ולהתנהג כפי שאני באמת; מצד שני, ההשפעה עלולה להיות הרסנית במידה ומותר כל רסן ומשתכרים ואפילו מתמכרים והופכים תלותיים בחומר. רמז ומבוא למדעי ההתמכרויות.

אמנות הפיתוי

הנחש, הערמומי מכל חי, משתמש בטקטיקה מתוחכמת מאד כדי לפתות את האישה. כך גם היצר הרע – הוא לעולם לא יבוא ישירות ו״ישים את הקלפים״ על השולחן, אחרת, כשהרוע גלוי וברור לעין – רובנו לא ייבחר בו. הנחש משתמש ב״רב סרן שמועתי״ ואומר לאישה שיש שמועה בגן עדן שאלוהים אסר עליהם לאכול מכל פירות הגן לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (ג,א). האישה נכנסת למגננה, דבר שהרבה פעמים מפר את האיזון והשלווה הפנימיים ומנסה להסביר – רק מפרי עץ הדעת אסור לנו לאכול, כי נמות. הנחש הבין שהתכסיס שלו עבד והיא נתפסה בחכתו ולכן המשיך במניפולציות – מה פתאום תמותו? האיסור הוא לא בגלל זה; תקשיבי לסחבק – הוא יודע טוב מאד שאם תאכלו, תסכנו את ההגמוניה שלו: כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע (ג,ה). זה הכל! ואם זה לא מספיק, מסתבר שמדובר בפרי אטרקטיבי במיוחד טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל (ג,ו); אם היה מדובר בפרי ביאושים מבחינת המראה, הטעם והריח, כנראה שלא היו נוגעים בו. ברוב הפעמים נדמה לנו שהבחירה היא בין טוב לבין מצויין, או בלשון הפרשה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד (א,לא) בעוד שעל הכל היתר נאמר וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב (א,כא), או בין רע לבין פחות רע, אחרת אין באמת התלבטות, אין באמת בחירה. במקרה שלנו – ההתלבטות היא בין כניעה לאיסור הבורא לבין הכניעה לפרי התאווה; ברור לכל אדם מאמין שהציות לבורא קודם לכל, אך אם זה היה כל כך פשוט – כנראה כולם היו מצייתים. לכניעה לפיתויים ולתאוות יש רציונל משלה, הנשען בדרך כלל על היגיון מעוות ו/או סיפור מופרך שאנחנו מספרות לעצמנו. מאוחר יותר, משניגלית התרמית של היצר הרע – זה בדרך כלל מאוחר מדי.

לקחת אחריות

האדם מאשים את אלוהים(!), את האישה והיא את הנחש. הם מוסיפים חטא על פשע – לא זו בלבד שהם הפרו את הציווי האלוהי היחידי, הם גם לא לוקחים אחריות על מעשיהם ומטילים את האשם על מישהו אחר, שזה קצת מוזר – אף אחד לא לקח את הפרי ודחף אותו בכוח לפיהם! הם שלחו את ידם באופן עצמוני, מתוך דחף פנימי שלא יכלו לעמוד בו. כזה הוא הטבע האנושי – אם נוכחנו לדעת, התחברנו לידיעה שבאופן ערמומי מבלבל ורב עוצמה היצר הרע גבר על היצר הטוב, נחפש תירוצים ל-למה זה קרה לנו; נאשים את מי שאפשר מכיון שזה לא ממש נעים להודות בחולשה, בכניעה ליצר הרע, בהתנהגות שאינה מוסרית, ראויה או מידתית. זו בושה, נרגיש שנחשפנו במערומינו, בדיוק כמו שהרגישו אדם וחווה לאחר שאכלו את הפרי האסור וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם (ג,ז). על מנת להתגבר על חטא עץ הדעת, עלינו להתגבר על הבושה, לראות ולהודות בחולשותינו ובפגמינו, לקחת אחריות עליהם, כי רק כך נוכל להשתפר ולתקן את דרכינו בעתיד. זה לא פשוט בכלל – כמעט מרגע הבריאה, חקוק מקדמת דנא בגנום האנושי ה״טבע״ לברוח מאחריות, לתפוס את עמדת הקורבן ולהתנער ממעשיו השליליים ומתוצאותיהם. רק מי שעוסקת על בסיס קבוע, בהתמדה ובנחישות בעבודה פנימית, יכולה להתקדם, להתפתח ולצמוח, לקחת אחריות ולתקן את פגמיה.

תופיני מילים לשבת:

תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם (א,ב)

וַיְהִי-אוֹר (א,ג)

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם (ב,א)

נִשְׁמַת חַיִּים (ב,ז)

לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ (ב,יח)

עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ (ב,יח)

עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (ב,כד)

אַיֶּכָּה (ג,ט)

בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ (ג,טז)

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם…כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (ג,יט)

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (ד,ז)

הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי (ד,ט)

נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ (ד,יב)

וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ (ו,ו)